ברלין 2021

השמועות על הוראה שתנעל את כולנו בבתים החלו להתפשט במהלך פסטיבל ברלין 2020, אבל איש לא לקח אותן ברצינות. איש גם לא העלה על הדעת שבמשך שנה שלמה אכן יישב רוב העולם בבית, וכאשר תסתיים השנה, יגיע שוב תורו של פסטיבל ברלין, אלא שהפעם, במקום לראות את הסרטים באולמות המרווחים של פוטסדאמר פלאץ, יתבקשו עיתונאים והמבקרים להישאר בבתיהם, ולצפות בהם במכשיר הטלוויזיה או במחשב שלהם.

זה היה שינוי כלל לא מרענן, ובכל זאת היה בו יתרון אחד: ההוד, ההדר, הנצנצים וכל שאר הפולחנים הקשורים לשטיח האדום, נעשו מיותרים, והסרטים היו פתאום העיקר. אפילו הזוכה בדב הזהב, הבמאי הרומני ראדו ז'ודה, מצא לנכון לציין את העובדה הזאת, שיצרה סביב הפסטיבל אווירה תרבותית יותר מן הרגיל. מובן שאיש לא אמור היה לראות את כל המוני הסרטים המוצעים בתוכנית במהלך חמשת הימים בהם נשלחו אונליין לביתם של מבקרי הקולנוע, ולכן נסתפק כאן במבחר קצר של ביקורות על כל הסרטים שזכו בפרסים במסגרת התחרות הרשמית, ונוסיף עליהם עוד כמה שהחמיצו את הכבוד אבל בכל זאת משכו תשומת לב.

לכל הגליונות המקוונים

לכל הכתבות בגליון

מצעד הדובים

דב הזהב לסרט הטוב ביותר – "פורנו מטורף" - ראדו ז'ודה

הסטירה החדשה שמנחית הבמאי הרומני ראדו ז'ודה על בני עמו נראית בעיקר כפרובוקציה חצופה, אשר מתגרה בכל מה שנראה כאמות-המידה המוסריות המקודשות של רומניה היום, תוך הצגה שיטתית של הצביעות וההתחסדות שמאחוריהם מסתתרים הרומנים במאה ה-21. כל מי שינסה לבדוק את הסרט הזה לפי הכללים של הקולנוע המקובל, זה שֶיֵש לו התחלה, אמצע וסוף, שֶיֵש בו גיבורים ונבלים, סיפור מגובש והשלכות כלל-אנושיות רחבות, יאבד מהר מאוד את הסבלנות. ז'ודה, שהוכיח בשנים האחרונות כי הוא ראוי בהחלט להצטרף לשלושת הבמאים המובילים את הקולנוע הרומני (מונג'ו, פויו ופורומבויו), הסיר מידיו כל כפפה שעשויה להקהות את הזעם שבו הוא מכה בקורבנותיו, והתנפל הפעם בשצף-קצף על גל הפורנוגרפיה שפשט בחדווה על פני כל האומה שבה הוא חי. חלק גדול מן הסאטירה הנשכנית והנבזית שהוא מטיח היא לעיתים קרובות צורבת יותר למי שדובר רומנית ורגיש למשמעות, ובמיוחד לגסות, שבה משתמש ז'ודה כדי להקפיץ את הצופים ממקומם. אך אין ספק שהדברים יהיו ברורים גם למי שלא נולד בארצו של צ'אושסקו, ובוודאי יגיע מהר מאוד למסקנה שהדברים נכונים לא רק שם, אלא כמעט בכל מקום בעולם.

הסרט מחולק לשלושה חלקים שונים בתכלית זה מזה, ויש לו פרולוג שמבטיח כי כל מדינה המתכבדת בצנזורה, אפילו הסלחנית ביותר, לא תרשה לקטינים להיכנס לבית הקולנוע. מדובר בפורנוגרפיה קשה לפי כל כללי המסחר של הז'אנר: זוג (שמתברר מאחור יותר כי הוא נשוי, לא שזה משנה הרבה) מקיים יחסי מין, ומצלמה חטטנית אינה מוכנה להחמיץ ולו את הפרט הקטן ביותר בנעשה, שלא לדבר על מיקרופון שמנציח דיאלוג שאינו נופל במאומה מן התמונה. אחר כך בא החלק הראשון, ובו מתבשרת גיבורת הפרולוג, שכמתברר היא מורה מסורה ומוערכת ביותר, שעליה לעמוד בפני אסיפת הורים אשר חזתה בסרט. איך? זה לא לגמרי ברור. אבל מה שכן ברור, שהוא הועלה לאתר מוגבל למבוגרים בלבד, שכמובן מושך קטינים לא פחות ממבוגרים, שכמה מתלמידיה של המורה צפו בו בהנאה רבה, שיתפו את הוריהם ואת חבריהם לכיתה, והסרט נעשה ויראלי. המורה יוצאת בדרך לבית הספר, וכל המשך החלק הראשון נועד להראות ולהשמיע במפורש, שהפורנוגרפיה הפושטת ברחובות הבירה הרומנית ושפת הרחוב הפושטת בין כל שכבות הקהל, אינן נופלות מכל מה שסרט פורנוגרפי מסוגל לעולל לנפשות הצעירות שעליהן מבקש מוסר הציבור להגן, ואולי אף חמורות יותר.

החלק השני מוקדש למילון מושגים שגור בשפה הרומנית, מילון שבו משתקפת אתיקה של מוסר פורנוגרפי המעוגנת עמוק בתת-המודע של העם על כל שכבותיו. בין היתר מזכיר ז'ודה בהגדרת הצבא הרומני הגיבור את מעשי הטבח הנוראיים שצבא זה ביצע בעיר אודסה במהלך מלחמת העולם השנייה (הרומנים היו אז עדיין בעלי ברית של היטלר): מאות אלפי יהודים וצוענים חוסלו, ימים ספורים לפני חג המולד, כשהרוצחים מיהרו להשלים את המלאכה לפני החג, כדי לא להעיב על החגיגות.

בחלק השלישי והאחרון של הסרט חוזר ז'ודה למורה, מעמיד אותה בפני ועד הורים המבקש להציג עקרונות של צניעות, אבל המסיכה נופלת שוב ושוב מפניהם לפני הסוף האמביוולנטי שאינו מטיל ספק בזהות מי שהצדק לצידו, לפחות בעיניו של הבמאי. כל העימות הזה, בין מי שטוענת כי זכותה כאדם מבוגר לנהל את חיי המשפחה והמין שלה כראות עיניה, לבין אלה שזועמים בעיקר משום שזה מעמיד את כל עקרונותיהם בסימן שאלה, נזהר שלא לשאול מדוע, אם זה כל כך מסוכן, אין איש מכל ההורים יפי הנפש האלה שיאמר מלה נגד האתרים הפורנוגרפיים המשגשגים, או מה בדיוק היה דחוף כל כך למורה התמימה להעביר את הסרטון הפרטי שלה לאחד מאותם אתרים, שהרי כל פתי יודע עד כמה קל לבני כל גיל שהוא להיכנס אליהם.

אם יש מי שסבור כי הלקח המצטבר מן הסרט הזה נוגע לא רק לרומניה, הוא כנראה אינו טועה. צביעות מן הסוג שהסרט מדבר עליה נשמעת לא פעם מפי מטיפי המוסר בכל מקום, ולא פעם אפשר היה להיתקל בהם גם במחוזותינו, כאשר ביקשו לאסור סרטים כמו "התפוז המכאני" או "שוער הלילה", שהרי ברור כי מדובר בתועבות. אבל כאשר נשאלו המקטרגים אם הם עצמם ראו את הסרטים ויכולים להעיד על כך, מיד ענו שלא צריך לאכול חזיר כדי לדעת שיש לאסור על אכילתו.

                                                                                                            דן פיינרו

הערה אחרונה: יכול להיות שבין המניעים להענקת פרס דב הזהב לסרט הייתה גם העובדה, שהוא היה היחיד מבין סרטי התחרות שייצג את דור הקורונה, ולו רק משום המסיכות שעל פני הגיבורים.

דב הכסף – הפרס הגדול של צוות השופטים – "גלגל המזל והפנטזיה" – ריוסוקה המאגוצ'י

נדיר למצוא אנתולוגיות קולנועיות של סיפורים קצרים, ועוד כאלה שביים אותו במאי. בשנות ה-60 של המאה הקודמת היו מקובלות באיטליה ובצרפת אסופות כאלה, שנקראו גם סרטי אומניבוס, אלא שכל אחד מהסיפורים בהן ביים במאי אחר – רוב הבמאים היו מהדמויות המרכזיות בקולנוע האירופאי באותן שנים. כאלה, למשל, היו "המכשפות" (1967), סרט בן חמש אפיזודות שביימו ויטוריו דה-סיקה, פייר פאולו פזוליני, לוקינו ויסקונטי, מאורו בולוניני ופרנקו רוסי; או "סיפורים יוצאים מהכלל" (1968), שהורכב משלושה סיפורי אימה על-פי אדגר אלן פו בבימויים של פדריקו פליני, לואי מאל ורוז'ה ואדים. בקולנוע האמריקאי המאוחר יותר זכור "סיפורי ניו יורק" (1989), שעל שלושת האפיזודות בו עמלו פרנסיס פורד קופולה, וודי אלן ומרטין סקורסזה, וגם בקולנוע הישראלי צץ בעקבותיו "סיפורי תל אביב" שייצרו נירית ירון ואיילת מנחמי.

כאמור, סרטי אומניבוס המזוהים עם יוצר אחד הם נדירים יותר. ויטוריו דה-סיקה ביים את "שבע פעמים אשה" (1967), שחקר את הדימוי הנשי בשבע אפיזודות בהן כיכבה שירלי מקליין, וכמובן את "אתמול, היום ומחר" (1963), שבו כיכבו סופיה לורן ומרצ'לו מסטרויאני בשלושה סיפורי זוגות. "כאוס" (1984) של האחים פאולו וויטוריו טאביאני התבסס על חמישה סיפורי מופת מאת לואיג'י פירנדלו. ולאחרונה, גם "הבלדה על בסטר סקראגס" (2018) של האחים כהן, שהביא שישה סיפורים מקאבריים מהמערב הפרוע: שניים מהם נכתבו בהשראת טקסטים אחרים, וארבעה היו מקוריים.

עתה מצטרף אליהם "גלגל המזל והפנטזיה" (Wheel of Fortune and Fantasy), סרטו של הבמאי היפני ריוסוקה המאגוצ'י, שזכה בפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל ברלין האחרון. לפני שנמנה את שבחיו של הסרט עצמו, נדמה שדבר אחד הוא כבר עושה: הוא שב ומבהיר לנו עד כמה המדיום הקולנועי שכח וזנח את יתרונותיו של הסיפור הקצר, ואת האפקט המצטבר שיש לחיבור בין סיפורים כאלה על בסיס תמטי ורגשי. אני חושב על המלה צרפתית vignette, שאין לה פירוש מדויק בעברית, אבל היא מתייחסת לפריט קטן אך יקר ערך, מעין פנינה סיפורית במקרה שלנו, אשר מצטרפת למחרוזת נאה ומקסימה.

כמו סרטי האומניבוס שהוזכרו לעיל, גם החיבור בין שלושת סיפורי "גלגל המזל והפנטזיה" נעשה על בסיס תמטי (אם כי, גם אתר ההתרחשות, טוקיו, משותף לשלושתם). אבל מה שעובד בו במיוחד הוא הדרך שבה ממשיכות התחושות שעורר בנו סיפור אחד ומלוות אותנו גם אל הסיפור הבא ואל זה שאחריו. אף לא אחד מהם מותיר את הרושם כאילו הוא לבדו יכול להחזיק סרט באורך מלא. כן, הסרט הזה שב ומזכיר לנו את מה שבספרות הוא מובן מאליו: לאפיזודה הקולנועית, כמו לסיפור הקצר, יש אורך נשימה מִשֶל עצמה. קצב, מנעד רגשי, דינמיקה. והבמאי-תסריטאי המאגוצ'י שולט בכל אלה בצורה מרשימה.

הסיפור הראשון, שנקרא "קסם (או משהו כזה)", מספר על דוגמנית צעירה (קוטונה פורוקאווה), המגלה באקראי שהחבר החדש של חברתה הטובה אינו אלא החבר שלה לשעבר. היא בוחרת שלא לשתף את חברתה בפרט הדרמטי הזה, ומעדיפה ללכת ולפגוש את האקס ולהתעמת איתו לגבי יחסיהם. יש משהו בסיטואציה שמזכיר את סרטיו של אריק רוהמר. ואכן, המאגוצ'י הכריז ששלושת סיפורי הסרט הם רק הראשונים מבין שבעה מתוכננים שכותרתם "צירוף מקרים ודמיון" – בדומה לסדרות "שישה סיפורי מוסר" ו"קומדיות ומשלים" של איש הגל החדש הצרפתי המנוח.

הסיפור השני, שכותרתו "דלת פתוחה לרווחה", נדמה רלבנטי במיוחד לעידן MeToo. סטודנט לספרות המבקש לנקום במרצה שלו, שהוא גם סופר מוערך, פונה אל המאהבת הנשואה שלו (קטסוקי מורי) על-מנת שתפתה אותו מינית. שמה של האפיזודה לקוּח מדרישתו הקבועה של המורה להשאיר את דלת משרדו פתוחה בעת שהוא נפגש עם מי מתלמידיו. ואכן, האשה מגיעה אל המשרד כאשר היא מצוידת בספרו החדש של המורה (קיוהיקו שיבוקווה המצוין), שזכה זה עתה בפרס יוקרתי, ובוחרת לקרוא מתוכו באוזניו קטע ארוטי במיוחד.

הסיפור השלישי, "פעם נוספת", מזכיר לנו עד כמה מיטיב המאגוצ'י לצעוד במדויק על הקו שבין קומדיה למלנכוליה. האפיזודה מתרחשת במועד עתידני, עת וירוס מחשבים אכזרי מונע מבני אדם לתקשר באמצעות מיילים או הודעות ווטסאפ. אל אלוהים. הם אשכרה חייבים לדבר אחד עם השני. הגיבורה האחת שלו היא אשה בשנות ה-40 לחייה (פוסקו אורבה), המבוגרת מבין הדמויות הנשיות שבמרכז שלושת הסיפורים, המגיעה לכנס מחזור של בית ספרה. על גרם מדרגות נעות, עולות ויורדות באופן סימלי, היא פוגשת בחברתה הטובה מימי התיכון, או לפחות מי שהיא מזהה ככזו. גם כאן מתפתחת מעין דרמה קומית של מנהגים וטעויות, שממנה בוקעת אמת רגשית יוצאת דופן בכנותה.

לא צפיתי בסרטיו הקודמים של המאגוצ'י (הדרמה הרומנטית שלו, Asako Ⅰ & Ⅱ, נכללה בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן 2018), ועל כן התלוותה לצפייה בסרטו זה תחושה של גילוי. יש משהו כובש ומהפנט באופן שבו הוא ממקם את הגיבורות הנשיות בסיטואציות המתרחשות בחללים סגורים, ובאמצעות הדינמיקה שבינן ובין הדמות האחרת – לרוב אין יותר משתי דמויות בחלל אחד – מאפשר לגורל ולפנטזיה שמתירים הדמיון והקולנוע להתל בהן ובנו, ולפתוח את שלושת הסיפורים לכיוונים לא-צפויים מבחינה רגשית ודרמטית. הסצינה החותמת את האפיזודה האחרונה ואת הסרט כולו היא, לטעמי, אחת היפות והמרגשות שנראו לאחרונה בקולנוע. יש לקוות שיימצא מפיץ מקומי שיאפשר גם לקהל הרחב ליהנות מסיבובי הגלגל.

שמוליק דובדבני

דב הכסף - פרס המשחק – מארן אגרט – "אני הגבר שלך" של מריה שראדר

אין פלא שמכל הסרטים שבתחרות, רק שניים נשאו חותמת של חברת הפקה אמריקאית. אחד מהם הוא "סרט משטרה", הפקה מקסיקנית שדומה, למרבה הצער, לסדרות הריאליטי של הטלוויזיה האמריקאית המתיימרות להציג את המציאות האפורה והקודרת, לפעמים גם החורגת מן החוק, שמאחורי שיגרת חייה של המשטרה. הסרט השני הוא הקומדיה הקלילה הזאת של מריה שראדר, מי שהייתה שחקנית ומבוקשת והפכה לבמאית ("המורדת"), הולמת להפליא את דרישות הקומדיה הרומנטית ההוליוודית: מצוחצחת, מצולמת כמו מגזין אופנה, ומנצלת נושאים באופנה כדי להעלות שאלות שראויות אולי לטיפול עמוק ויסודי, גם אם רבים ודאי יאמרו שלא הקולנוע הוא המקום המתאים לכך.

נקודת המוצא של הסרט מוּכרת היטב לכל מי שמרבה ללכת לקולנוע, כי הדמות המרכזית של הגבר האידיאלי, כפי שהוא מוצג כאן, יפה יותר מפרנקנשטיין, מעוצבת יותר מ"סליפר", מיליטנטית פחות מן האנדרואידים של "בלייד ראנר", ומסוקסת פחות מ"זיכרון גורלי". בקיצור, מדובר במוצר צריכה חדשה, רובוט שנבנה לפי מיטב השיפורים של הטכניקה המודרנית, כדי שיהיה בן זוג אידיאלי למי שרוכש אותו. לפני בנייתו נערכת סדרת פגישות עם הלקוח, או הלקוחה, שמעוניינים במוצר. בפגישות אלה מבררים מה בדיוק התכונות המתאימות ביותר שאפשר להקנות לאנדרואיד כדי שיענה על דרישות הקונה, והכוונה לדרישות גופניות ונפשיות כאחד, שהרי באמצעות מחשבים אפשר לבנות גם נפש מלאכותית. אבל כדי לבדוק שאין בקו הייצור החדש הזה פגיעה מוסרית או חברתית כלשהי, מוקמת ועדה ציבורית שתפקידה לברר את כל הסוגיות החברתיות, הכלכליות והמוסריות שעשויות לצוץ כתוצאה מן התוספת התעשייתית הזאת לאוכלוסיית בני האדם התופחת על פני כדור הארץ.

מי שצריך לדווח על ההיבט החברתי היא מרצה לארכיאולוגיה, שמה אמי (מארן אגרט), אשה צעירה ושאפתנית המבקשת להוכיח שאפילו בכתבי ארם נהריים אפשר היה למצוא ביטויים פיוטיים – הוכחה לקיום הנפש האנושית כבר באותם הימים. אמי אינה שׂשׂה למשימה שמוטלת עליה, אבל מאחר שמשימה יוקרתית מאוד מצפה לה לאחר מכן, היא מתרצה ויוצאת להכיר את מי שאמור להיות הגבר האידיאלי בחייה. הפגישה נערכת במועדון לילה מן הסגנון הישן, גדוש בזוגות לבושים במחלצות שרוקדים במרץ (מאוחר יותר מסתבר שמדובר בהולוגרמות). היא ניצבת בפני גבר נאה ומנומס להפליא (דן סטיבנס), שיודע בדיוק את כל מה שהיא אוהבת ומה שהיא שונאת וזוכר את כל ספריית הקונגרס בעל-פה, אבל אינו מבין מדוע שלמות כזאת מעצבנת את בת הזוג לה נועד. המערכות מתבלבלות, והפגישה הראשונה מסתיימת בהחזרתו למעבדה, לעריכת תיקונים חיוניים.

הפגישה השנייה מוצלחת קצת יותר, אבל אמי עדיין מתקשה להשלים עם בילוי בחברת מי שהיא יודעת כי הוא תוצר של מכונה, כי איך אפשר באמת לקחת את המכונה הזאת ברצינות, גם אם היא עוברת לגור בדירתך ומכינה מדי יום ארוחת בוקר חלומית. בהדרגה מתחילות לצוץ גם שאלות פילוסופיות: מה הטעם לחיות עם מישהו שיודע את התשובה לכל שאלה, שפותר לך כל בעיה, שהופך כל מאמץ למיותר בהחלט, שמעניק אפילו יחסי מין מושלמים? הרי במצב כזה לא נותר לנשמה האנושית לשאוף לדבר וחצי דבר, היא תתנוון ותאבד את אנושיותה. אז ההיגיון של אשה מודרנית, משכילה ושאפתנית קובע בפירוש שאין טעם למערכת יחסים כזאת, ואין להמליץ על המשך ייצור בני הזוג האידיאליים הללו, כי זה יפגע ביסוד האדם, שהוא הרצון לדעת תמיד יותר ולהתקדם צעד אחד נוסף במסע האינסופי אל המושלם.

אבל כל מי שמחפש בילוי חביב בקולנוע לא צריך לדאוג. פילוסופיה או לא, בכל זאת קשה לוותר על השירות הנאמן שמוצע לך. כמובן, איש אינו מזכיר באיזה מחיר, אבל זה כמובן יגיע בסרט הבא. בינתיים צריך ליהנות ממה שיש.

עדנה פיינרו

דב הכסף - פרס תפקיד המשנה – לילה קיזלינגר – "יער – אני רואה אותך בכל מקום" של בנץ פליגאוף

מי שיחזור אחורנית בזמן ויקרא את הביקורות שפורסמו בשנת 2003 על סרט הונגרי חדש בשם "יער", של במאי צעיר בשם בנדק פילגאוף (שקורא לעצמו היום בשם החיבה בנץ), ויראה לאחר מכן את סרטו החדש של אותו במאי, שכבר מזמן אינו אלמוני, יופתע לראות עד כמה הביקורות של אותם הימים הולמות גם את הסרט הזה. שבעה מערכונים שאין ביניהם שום קשר עלילתי, כל אחד מהם מציג זוג ברגע של משבר, כאשר דמות שלישית, שאינה מופיעה בעצמה, היא זו שגורמת את המשבר.

המצלמה, שכאילו רוצה לחדור מבעד לפני השחקנים, חוקרת כל פרט ופרט בהם, מוחזקת ביד, ומזכירה לא מעט את סרטיו של ג'ון קאסאבטס, שבהם הדמות היא המרכז ולא המקום שבו היא נמצאת. הבימוי והמישחק אינטנסיביים עד כדי עצירת הנשימה, והרגשה היא, שגם אם אין הם שותפים לסיפור אחד, כולם מייצגים כמה מן הנסיבות הכואבות והמטרידות ביותר, במישור האישי, בתקופתנו. שיהיה ברור, אף אחד מן הסיפורים הללו אינו חוזר על גרסת 2003, שבה השתקף במיוחד עולם שזה עתה יצא מן ההסגר שמאחורי מסך הברזל, כלומר הונגריה, ומבקש להסתדר בתנאים חדשים שלא הכיר קודם לכן. הסרט החדש, גם אם הוא דובר הונגרית, וחובבי האתוס הלאומי ימצאו בדמויותיו רבות מן התכונות המאפיינות סרטים הונגריים, עוסק בנושאים שלמרבה הצער אינם נותנים מנוחה לעולם כולו, באשר הוא.

בין אם מדובר בזוג שדמות שלישית, של אשה שאינה נראית, מטילה צל כבד על היחסים ביניהם, בצעיר הפונה לרוצח שכיר כדי שינקום את מותו של צעיר אחר שנפל קורבן לסמים, אחרי שסוחר ממולח גרם לו להתמכר, בילד שמתמרד נגד המשטר השמרני של אמו, מעמיד אותה במבוכה ומזלזל בכל ערכיה המקודשים כאשר היא מסרבת להרשות לו לבלות עם חבריו, משום שמשחקיהם אינם תואמים אמות-מידה מוסריות שונות (הילד הוא יאנוש, בנו של הבמאי), או בעימות בין אב מזדקן לבנו, כאשר נושא הוויכוח הוא אשתו הצעירה של האב, שבמקרה יוצא דופן זה נמצאת במקום אבל אינה נוטלת חלק בשיחה - כל מפגש כזה, לכאורה מיניאטורה, רומז שמאחוריו עומדת מערכת שלמה ומסועפת של יחסים ודמויות, התנגשויות אישיות אשר חושפות עולם שלם שמסתתר מאחורי הקלעים.

השחקנית הצעירה לילה קיזלינגר, בת 20 בלבד, זכתה בפרס תפקיד המשנה על מערכון שבו היא מאשימה את אביה, בזעם מהול בצער צורב, שגרם בהתנהגותו למות אמה, בתאונת דרכים.

פליגאוף, שזכה בשנת 2012 בפרס דב הכסף בברלין על סרטו "רק הרוח", צילם את הסרט החדש בבודפשט, כהפקת בינתיים תוך המתנה לכמה מהפרויקטים שהוא מחכה להגשמתם. הוא הופתע לשמוע שהסרט נכלל בתחרות בברלין, אבל אולי לא יופתע לשמוע שהז'אנר המיוחד הזה מתאים לו במיוחד.

דן פיינרו

דב הכסף - פרס הבימוי – דנש נוג' – תאורה טבעית

כללית, אפשר להגדיר את סרטו הראשון של הבמאי ההונגרי דנש נוג' כמשתייך לז'אנר של סרטי שואה, גם אם הקורבנות בו אינם יהודים ואין בו מחנות השמדה. הוא מתרחש באוקראינה, במהלך מלחמת העולם השנייה, הקורבנות הם האיכרים המקומיים, והעלילה מוצגת מבעד לעיניו של אחד מחיילי כוחות הכיבוש. בסופו של דבר, מעלתו העיקרית של הסרט, שבזכותה הוא ראוי לשבחים שבהם זכה בברלין, היא האיפוק. שעה שברוב סרטי השואה למיניהם מהווים מראות זוועה וערימות של גוויות את נקודת הכובד, הגם שברור כי הדברים הללו מתרחשים בסרט זה ועוד איך, הם אינם נחשפים אף פעם ישירות לעין המצלמה. למראהו, קשה שלא להיזכר בסרט תיעודי אוסטרי של הבמאית היהודייה רות בקרמן, שבו היא פונה למבקרים בתערוכה המנציחה את מעשי הצבא הגרמני הסדיר, הוורמאכט, בזמן מלחמת העולם השנייה. בין המבקרים, אלה שהיו מגויסים ונלחמו לצד הגרמנים, היו רבים שטענו כי לא היה להם מושג על טיהור הגזע, אבל היו גם כאלה שהודו כי שמועה על כך הגיעה אליהם, אבל הם לא נטלו חלק במעשה. כזה הוא גם גיבור סרטו של נוג', שמודע היטב לְמה שמתרחש מתחת לאפו, גם אם הוא אינו משתתף אישית במעשים.

הסרט פותח בכותרת המזכירה לצופים שההונגרים נלחמו לצד הגרמנים, שכמאה אלף חיילים נשלחו לחזית המזרחית, וחלק מן התפקיד שלהם היה לסגור את האזורים הכבושים ולחסל שם את קיני הפרטיזנים שהסתתרו ביערות. אישטוואן סמטקה (פרנץ סאבו) הוא סגן מפקד כיתת חיילים שעוברים מכפר לכפר, דרך היערות הקפואים בחורף האוקראיני, סורקים אותם בקפדנות ברוטלית כדי לבדוק שהאיכרים אינם מסייעים בחשאי למחתרת. במונחים של אותם הזמנים והנסיבות, סמטקה הוא הדמות האנושית ביותר מבין כל לובשי המדים, והבעה קודרת אינה משה מפניו. אפשר לזהות אצלו מדי פעם צללים של חמלה, התחשבות, ואפילו צער. גם אם הוא נאמן למשמעת הצבאית ולתפקידו (הוא סגן מפקד הכיתה), וגם אם הוא מודע היטב למעשי ההתעללות של חבריו בבני המקום, הוא אינו עֵד להם.

גם לאחר שהפרטיזנים תוקפים את כיתתו בעובי היער ויורים למוות במפקדו, הוא עדיין שומר על איפוק, ובמקום לחזור לכפר ולנקום בתושביו, הוא רק פוקד להעביר את כולם לאסם, כדי שייחקרו על מנת לבדוק מי מהם מסר מידע לאויב. למקום מגיעה יחידה נוספת, עם מפקד אחר, במקרה מכר ותיק מהונגריה, שדואג לשלוח את סמטקה לסייר בביצות שליד הכפר כדי לחפש נמלטים, וכך חוסך ממנו את המראה של האסם העולה באש על כל היושבים בו (מן הסתם, קידה לסרטו המפורסם של אלם קלימוב, "צא וראה").

הסרט כולו מצולם בשחור-לבן מופתי, האווירה הקודרת נשמרת בקפדנות לכל אורכו, והדאגה למנוע מן הגיבור השתתפות בפועל בכל מעשה נבלה שהוא שולטת לאורך כל הדרך. אבל מי שם לב לפרטים הקטנים, למשל לדרך שבה סמטקה, אשר מלווה ארבעה פצועים לבית חולים בעורף, מדווח על מה שעבר עליו למפקד המקום, אינו יכול שלא להבחין בהבדלים הלא כל כך דקים בין מה שהיה לבין מה שמסופר. אמת, סמטקה עצמו לא עשה דבר, מראה פניו מעיד אפילו על דאבון ליבו, ובכל זאת, נדמה שמה שהסרט הזה מבקש לומר הוא, שגם מי שלא נקף אצבע לרעה, אבל גם לא הוציא הגה מפיו כדי למנוע את הרעה, נושא באחריות לְמה שקרה.

דן פיינרו

דב הכסף - פרס התסריט – מבוא – הונג סאנג סו

חובבי הקולנוע נחלקים בדרך כלל לאלה שמעריצים את הבמאי הקוריאני הונג סאנג סו ולאלה שהוא יצא להם מן האף. הכוונה כמובן לאותם חובבי קולנוע שיודעים מי הוא הונג סאנגסו, כי על אף שהוא חביב הפסטיבלים, ונדמה שללא נוכחותו שום תוכנית אינה ממלאת את ייעודה, סרטיו מגיעים לעיתים רחוקות למדי אל הקהל הרחב, ולו רק משום שמי שאמור להציג אותם, המפיצים ובעלי בתי הקולנוע, אינם מאמינים שיצירותיו המינימליסטיות - שהן דברניות מאוד, קדות דרך קבע לגל החדש הצרפתי ולסוג הסרטים שעשו אז, עוסקות לרוב באמנים, בקולנוענים ובעולם שסביבם - עשויות לעניין את הקהל של היום.

ב-25 השנים האחרונות השלים הונג לא פחות מ-25 סרטים, אחד בשנה (כמו וודי אלן), ובשורה אחת בסרט החדש מסבירה ציירת לאורחיה: "ציור מדי יום שומר על בריאותי". מן הסתם, הונג סבור שסרט מדי שנה, גם הוא סגולה לחיים ארוכים. ואכן, כאשר התארח לפני שנה בפסטיבל ברלין, גם אז בתחרות, עם סרט בשם "האשה שרצה", הוא הספיק כבר לצלם כמה מן הסצינות שכלולות בסרטו החדש, המורכב מארבע אפיזודות נפרדות, שֶיֵש ביניהן אמנם קשר, אבל הצופה מתבקש בכל פעם להמתין, לפעמים קצת, ולפעמים קצת יותר, כדי לגלות את הקשר הזה.

באפיזודה הראשונה, צעיר מבקר בביתו של אקופונקטוריסט מבוקש, החוֹוֶה משבר אישי קשה שסיבותיו אינן ברורות. המזכירה מבקש מן הצעיר להמתין, אבל יעבור לא מעט זמן עד שיתברר כי איש המחטים הנסער הוא בעצם אביו של הצעיר שממתין בחוץ, ואילו המזכירה הייתה בזמנו כנראה ידידתו של הצעיר. מאוחר יותר יתברר גם, שהצעיר הזה הוא שחקן שמבקש לפרוש מן המקצוע משום שנדרש ממנו לנשק את השחקנית שמולו על הבמה, והוא אינו יכול לעשות זאת כי הוא מאוהב באחרת.

הנערה שהוא מאוהב בה תופסת מקום מרכזי באפיזודה השנייה, כי היא נוסעת לברלין ללמוד אופנה בליווי אמה, והנה, יום לאחר שהגיעו למטרתם, מופיע גם הצעיר שלמעשה ביקר אצל אביו כדי לבקש ממנו מימון לכרטיס מסיאול לברלין.

האפיזודה השלישית עוברת למסעדה על שפת הים, והעיסוק המרכזי בה הוא מן החביבים בסרטיו של הונג - שתייה מופרזת. אמו של השחקן הצעיר באה לשם עם הבן ועם בחירת לבו כדי שיפגוש שחקן מהולל, אשר יסביר לו שאין צורך להזניח קריירה מבטיחה רק בשל סיבה משנית וחסרת חשיבות כל כך כמו נשיקה על הבמה. לכל אורך הסצינה מזהיר השחקן הוותיק את הצעירים שלא ישתו יותר מדי, ולכל אורך הסצינה הזאת הוא אינו חדל למלא את כוסותיהם בסוז'ו, המשקה האלכוהולי הלאומי של קוריאה, ולא צריך לנחש שתוך זמן קצר כולם שתויים.

הסצינה האחרונה מתרחשת על חוף הים, כאשר אשה אלמונית מבקשת להיכנס למים ולשים קץ לחייה משום שאהובה עזב אותה. והמעמד הסופי, שבו הגיבורים ניצבים דומם מול הגלים, יזכיר ודאי לרבים את סיום "ארבע מאות המלקות" של טריפו. דרך אגב, אין זו הפעם הראשונה שהונג משתמש במעמד זה. זאת ועוד. כנראה מתוך רצון להוכיח לעולם שהוא באמת ה"אוטר" המלא של הסרט, הונג לא רק כתב, ביים וערך את הסרט, אלא גם צילם אותו. אולי משום כך הסתפק באורך של 66 דקות בלבד. אבל אין ספק שהמשך יבוא, בפסטיבל הסרטים הקרוב.

עדנה פיינרו

...וגם שני סרטי תעודה

דב הכסף – פרס צוות השופטים – "מר בכמן והכיתה שלו" – מריה ספת

דב הכסף – תרומה אמנותית לעורך יבראן אסוואד של "סרט משטרה" – במאי: לואיס פאלסיוס

מקומם של סרטים דוקומנטריים נפקד בדרך כלל מהתחרויות הבינלאומיות בפסטיבלים הגדולים, ולכן מרענן היה לגלות לא אחד כי אם שניים שהתמודדו על פרס דב הזהב במהדורה ה-71 של פסטיבל ברלין האחרון. שניהם, אגב, יצאו עם פרסים באמתחתם. הסרט האחד, "מר בכמן והכיתה שלו" (Herr Bachmann und seine Classe), זכה בפרס חבר השופטים; הסרט השני, "סרט משטרה" de Policias) (Una Pelicula עוטר בפרס מיוחד המוענק להישגים אמנותיים יוצאי דופן (בפרס זכה עורך הסרט, יבראן אסוואד). שני הסרטים שונים מאוד זה מזה: בעוד הסרט הראשון מפגין גישה מסורתית יותר למעשה התיעוד, זו המזוהה עם "זבוב על הקיר" ועם התבוננות לא-מתערבת בהתרחשות, הסרט השני מטשטש את הגבולות בין תיעוד לבדיון, ולמעשה לפרקים לא לגמרי ברור במה בעצם אנו צופים.

"מר בכמן והכיתה שלו"

"מר בכמן והכיתה שלו", שביימה הדוקומנטריסטית הגרמנייה מריה שפת' (Speth), שמאחוריה שלושה סרטים בדיוניים וסרט תיעודי אחד, הוא פרויקט מרשים בהיקפו, שמתבקש להשוות אותו לסרטי מופת דוגמת "פעלים למתחילים" (ניקולא פיליבר, 2007) ו"בין הקירות" (לורן קאנטה, 2008), האחרון קטף את דקל הזהב בפסטיבל קאן. כמוהם, גם סרטה של שפת' עוקב במשך שנה תמימה אחר מורה בכיתת בית-ספר יסודי ותלמידיו, שגיליהם נעים בין 12 ל-14, וכולם בני מהגרים מ-9 מדינות שונות. הוריהם של כמה מהם אף בקושי דוברים גרמנית. בית הספר נמצא בעיר התעשייתית שטטלנדורף שבמרכז גרמניה, שמבין 21,000 תושביה, 25% אינם בעלי אזרחות גרמנית ו-70% הם מהגרים (בין היתר מטורקיה, מרוקו, בולגריה וקזחסטן). כרבע מאוכלוסייתה הוא מוסלמים. העובדה הזאת הופכת את העיר למייצגת של המציאות הרב-תרבותית שמאפיינת כיום את אירופה כולה.

יחד עם זאת, העיר מייצגת גם את עברהּ של גרמניה, שֶכֵּן בתקופת מלחמת העולם השנייה שכנו בה שני מפעלי תחמושת גדולים ששימשו את הצבא הנאצי. הפועלים היו גרמנים, וגם עובדים בכפייה - שבויי מלחמה ואסירים ממחנות ריכוז. באחת הסצינות אף מבקרים שם בני כיתתו של מר בכמן, ולומדים על ההיסטוריה האפלה של האתר ועל השואה. אחרי המלחמה רכשו תעשיין ברזל מקומי וחברת השוקולדים האיטלקית פררו רושה את בתי החרושת.

מי הוא דיטר בכמן? היות שהסרט נמנע מראיונות או מהצגה של רקע או קונטקסט מעֵבֶר לְמה שאנו עדים לו במהלך הצילומים, אנו יודעים עליו את מה שהוא מוכן לספר, כמעט כבדרך אגב. יש לו שני ילדים, הוא מורה בבית הספר זה 17 שנה, הוא מנגן על גיטרה וזמר חובב, פסל ובוהמיין, ובכובע גרב וקפושון נראה כמו שריד של מהפכנים מהעבר. גם הרקע המשפחתי הקשה שלו, כבן לאב אלכוהוליסט, נחשף באקראי במהלך שיחה שלו עם מי מתלמידיו. שמו במקור, כמסתבר, היה קובלסקי (סבו וסבתו הגיע ממזרח פרוסיה, בחלק שהיום נמצא בפולין). עם עליית הנאצים לשלטון נדרשו בעלי שמות פולניים לשנותם לשמות שנשמעים גרמניים, וכך הוחלף השם לבכמן על-ידי פקיד נאצי חסר סבלנות.

סגנונה התיעודי של ספת' מושפע במובהק מזה של פרדריק ווייזמן, מאבות "הקולנוע הישיר" (Direct Cinema) בקולנוע התיעודי האמריקאי. ווייזמן, עוד יותר מעמיתיו אלברט ודייוויד מייזלס, רוברט דרו או ד"א פנבייקר, התבסס על התבוננות ממושכת, בעיקר בדינמיקה שבתוככי מוסדות אמריקאים (בית-ספר תיכון, בית חולים פסיכיאטרי, בסיס טירונים, הספרייה העירונית של ניו-יורק), ועם השנים הלכו סרטיו ונעשו ארוכים ומפורטים יותר. באורך של קצת יותר משלוש שעות וחצי, סרטה של ספת' נראה כמחווה רבת-השראה. עם זאת, להבדיל, סרטה אינו מתמקד בדינמיקה המוסדית (כמעט ואיננו רואים את מר בכמן מתנהל מול מורים אחרים), ורובו המכריע מתרחש במרחב הסגור והמוגבל של הכיתה. כך למשל, את הוריהם של התלמידים – רובם מהגרים – אנו פוגשים רק כאשר הם מבקרים בבית-הספר, וחלקם אף אינם מתגוררים בעיר שטטלנדורף עצמה.

מִטֶבַע הדברים, מר בכמן אינו רק מורה, אלא גם מנטור ומדריך של הילדים, רגע לפני שהם עוזבים את בית-הספר ועוברים למסגרת פדגוגית תובענית והישגית יותר. הוא מאושר בחברתם, והם איתו. נדמה שהכיתה של מר בכמן היא גן עדן שבו אין כל איסור על אכילת פרי עץ הדעת. ומכאן גם עולה השאלה: מה יעלה בגורלם של הילדים האלה משעה שיעזבו את המוסד וייתקלו במורים מעט יותר רשמיים, בבית הספר התיכון. לעיתים, כמובן, עולה התהייה: האם הכל כה מושלם?

בסרטו של קאנטה, "בין הקירות", גילם הסופר, המורה ומבקר הקולנוע פרנסואה בגודו את בן דמותו (שנקרא בסרט פרנסואה מרין), מחנך של כיתת בית ספר ברובע מהגרים בפאריס (הרובע ה-20), אשר מוצא עצמו מתמודד מול תלמידים בעייתיים. הסרט, מבחינה זו, הידהד את המהומות שהתחוללו בפרברי המהגרים של העיר בשנת 2005, וכמובן לא הציג את בית הספר כמקום אידיאלי. להיפך: המתחים שבין בגודו-מרין לבין תלמידיו שיקפו קונפליקטים גזעיים ורב-תרבותיים שהיו, ועודם, נוכחים מאוד בחברה הצרפתית, וכמו חדרו מבחוץ אל בין הקירות של המוסד החינוכי.

העימותים האלה, שוודאי קיימים גם בסביבה בה צולם "מר בכמן והכיתה שלו", כמעט אינם נוכחים בכיתה. הסרט מציג איזשהו דימוי אידילי של גיוון אתני ורב-תרבותיות. האם הטון האופטימי הזה תקֵף בחברה הגרמנית כיום? העובדה היא, שספת' בחרה לחתום את סרטה בצילום של מר בכמן, יושב בגפו ובגבו אל המצלמה בכיתה הריקה, אחרי ששנת הלימודים הסתיימה, וכל אחד מתלמידיו נפרד ממנו בחום והלך לדרכו. זהו רגע צובט לב, כזה שמותיר לחלוחית בקצה העין, בעיקר משום שאנחנו, והוא, מבינים שמה שממתין להם מחוץ לכותלי הכיתה הוא עתידם.

"סרט משטרה"

"סרט משטרה" שונה לגמרי. מדובר בסרט מקסיקני שהפיקה נטפליקס וביים אלונזו רואיזפלסיוס, שזו עבודתו הדוקומנטרית הראשונה אחרי שני סרטים בדיוניים (אחד מהם, "מוזיאון", זיכה אותו בפרס התסריט בפסטיבל ברלין 2018). ואולם, נדמה שאין דרך שגויה יותר להגדיר את מה שמוקרן על המסך (שוב, לא ניסוח מדויק נוכח העובדה שמדובר היה בפסטיבל וירטואלי, ושהסרט עצמו ישודר בסטרימינג). אולי המושג "פיקציה דוקומנטרית" נכון יותר.

הסרט עוקב אחר שני שוטרים-שותפים, תרזה וחוזה, המכוּנֶה "מונטויה", כאשר הם נעים במכונית השיטור שלהם בלילות ברחובותיה של מקסיקו סיטי. באחת הסצינות הראשונות מקבלת תרזה הודעה על אשה הכורעת ללדת באחת השכונות העניות של העיר. שום אמבולנס לא נראה בסביבה (עניין לא מפתיע בעבור כל מי שראה את הסרט התיעודי המקסיקני, "משפחת חצות" מ-2019, שעסק במשפחה המפעילה אמבולנס פרטי בעיר שבה 45 אמבולנסים משרתים כ-9 מיליון איש), וכתוצאה מכך נאלצת תרזה חסרת הניסיון ליילד את האשה בעצמה, אל מול המצלמה.

בהמשך היא מספרת למצלמה כיצד רצתה תמיד להיות שוטרת כמו אביה, למרות התנגדותו, ותוך כדי סיפורה היא נכנסת למכונית משטרה שבה, אכן, נמצא אביה – כאילו אנו נעים בין זמנים ואל תוך תודעתה. ואם זה אינו מספיק, האב ושותפו כורזים בינתיים למכונית חשודה לעצור, וכאשר האב יוצא אל הנהג – הלה יורה בו. אחר כך אנחנו מתוודעים לעובדה שתרזה ומונטויה הם בני זוג גם במציאות, ולכן דבק בהם, בקרב חבריהם ליחידה, הכינוי "פטרול האהבה".

ההמשך מוזר אף יותר. בעיצומו של ריאיון שעורך רואיזפלסיוס עם צמד השוטרים מתרחשת לפתע הפסקת חשמל. במבוכה שמשתררת נחשפת העובדה שמדובר למעשה בשחקנים, מוניקה דל כרמן וראול בריונס כרמונה, שהצטרפו חודשים קודם לכן לאקדמיה לשוטרים כדי שיוכלו להתכונן כהלכה לתפקידיהם לסרט. חלקו השני של הסרט מבוסס על יומני וידאו שצילמו שני השחקנים באמצעות הטלפונים הניידים שלהם במהלך שהותם באקדמיה, החל בחודש מרץ 2019 ובמשך 101 ימים שבהם הם עקבו אחר שוטרים אמיתיים. אנו צופים בהם עורכים חזרות על תפקידיהם, עוברים אימונים, ומנסים להבין את עבודת השוטרים ואת תחושותיהם.

הסרט החל כפרויקט תיעודי שיגרתי על המשטרה ועל השחיתות המשטרתית במקסיקו. שוטר שנרתע מקבלת דמי שוחד עלול למצוא את עצמו מועבר מתפקידו – תלוי, כמובן, מה הם קשריו של המשחד עם האנשים הממונים על אותו שוטר, בעצמם מקבלי שוחד סדרתיים. היות שאת התופעות האלה לא ניתן היה לצלם במציאות, עם שוטרים אמיתיים, הפכו השחקנים למי שבאמצעותם התאפשר לתאר את מעשי השחיתות בצורה מפורטת ובמלוא חומרתה. אגב כך, דומה שהסרט הזה דוחף אל הקצה את טכניקת השיחזור המקובלת בקולנוע הדוקומנטרי. סצינת הלידה, למשל, צולמה לדברי רואיזפלסיוס משך שני לילות בהשתתפות אשה שאכן עמדה ללדת בביתה, והתירה ליוצרים לתעד את התהליך בהשתתפות מוניקה דל כרמן.

בחלקו השלישי של הסרט אנו פוגשים בתרזה ומונטויה האמיתיים, שאכן הסתבכו בחשיפת שחיתות משטרתית, דבר שהוביל בסופו של דבר לפירוקו של "פטרול האהבה". הסרט אכן מראה בבהירות את מה ששום סרט תיעודי קונבנציונלי לא יכול היה להראות. בעבור הציבור המקסיקני, הרגיל לדימוי השלילי של המשטרה, הסרט מאפשר מידה של הזדהות עם שוטרים "טובים", המעידים על כך שיש על מי לסמוך.

העובדה שהשחקנים מתעדים את עצמם במהלך האימונים באקדמיה ("מדוע הסכמתי להשתתף בסרט הזה?", מקונן ראול בריונס כרמונה בפני מצלמת הנייד שלו) הופכת אותו גם לסרט המתעד הכנות לתפקיד, כלומר לסרט על שחקנים לא פחות משהוא על אנשי משטרה. כבדרך אגב עולה השאלה, מה בין הדמויות שאותן מגלמים שחקנים (במקרה הזה דמויות של שוטרים) ובין שחקנים חברתיים – המונח שבו בוחר חוקר הקולנוע התיעודי, ביל ניקולס, להתייחס באמצעותו למי שמשתתפים בסרט דוקומנטרי. שאלה זו מתחדדת נוכח הבחירה לחשוף בפנינו - רק בדקות האחרונות של הסרט - את השוטרים שעל דמויותיהם ועל חוויותיהם מבוסס הסרט.

"סרט משטרה" ו"מר בכמן והכיתה שלו" מעוררים, כל אחד בזכות סיפורו וסגנונו, רצון לדון בהם בהרחבה, כזו המתאפשרת בעקבות צפיות חוזרות. הבחירה של פסטיבל ברלין השנה לכלול את שניהם בתחרות הרשמית – כמובן, אין זו הפעם הראשונה שזה קורה, שהרי סרטים תיעודיים כבר זכו בפרסים בקאן ובוונציה - גורמת לנו לתהות האם לא נכון וראוי יותר להפוך את המסגרות התחרותיות בפסטיבלים השונים, באופן מוצהר, להיברידיות יותר. מבחינה זו, בברלין השנה סימנו כיוון נכון.

שמוליק דובדבני

...ועוד כדאי לציין

אמא קטנה – סלין שיאמה

אחרי ההצלחה הבינלאומית הגדולה של "אשה אחוזה בלהבות" מצאה את עצמה הבמאית הצרפתייה סלין שיאמה במצב שהיא כמעט יכולה להכתיב את העתיד של עצמה ולעשות כל סרט שיעלה על דעתה. מה שיצא מתחת ידיה הוא מיניאטורה מלוטשת (72 דקות), אשר מפליגה במחוזות שבין אגדה, מטאפורה וסיפור מיסתורי שאולי התרחש ואולי אינו אלא פרי הדמיון הפורה של ילדה בת 8, סוגיות שיעסיקו את הביקורת עוד זמן רב. עובדה היא, שחברי צוות שופטים בברלין, אשר לא הצליחו למצוא תשובה מתאימה לשאלות שבסרט, החליטו בסופו של דבר לדלג עליו ברשימת הפרסים שחילקו. במקרה זה, אולי הנזק אינו גדול כל כך, משום ששמה של שיאמה יספיק כדי לפלס את הדרך לסרט ולעורר סקרנות בקֶרֶב אלה שכבר היום מצביעים עליה כעל אחת ההבטחות הגדולות של הקולנוע הצרפתי.

כך או אחרת, מן הראוי לציין שרוח הקורונה שורה במידה רבה על ההפקה - בגודל הצוות שהשתתף (שלושה שחקנים ושתי אחיות תאומות), בבחירת אתר הצילומים, שמתנהלים ברובם בשני בתים בפאתי יער ובפיסת היער שביניהם, ובצמצום של התפאורה הנדרשת לכל סצינה. אשר לעלילה עצמה, שמשום מה נודף ממנה ניחוח אוטוביוגרפי, היא שומרת בחירוף נפש על אינטימיות: הדיאלוגים שהושמו בפני שתי השחקניות הצעירה שבמרכזה נשמעים לא פעם מבוגרים ורבי-משמעות הרבה יותר מכפי שאפשר לצפות מילדות שלא הגיעו אפילו לגיל העשרה.

בסצינת הפתיחה של הסרט עוברת ילדה בשם נלי (ז'וספין סאנץ) מחדר לחדר, ונפרדת מדייריו של בית זקנים, אחרי שעזרה לאחת הישישות שם לפתור תשבץ. היא נפרדת מהם משום שסבתה, ששכנה שם, הלכה לעולמה, והיא מבקשת מן האם, שעסוקה בפינוי החדר, רשות ליטול למזכרת את מקל ההליכה של המנוחה. הסצינה הבאה עוברת כבר לבית הסבתא, שם אורזים הוריה של נלי את כל מה שנשאר, והילדה מסתובבת ביניהם ויוצאת מדי פעם אל תוך היער השכן, כדי לבקר במקומות שבהם אמה גדלה, כולל בקתה מאולתרת שהיא בנתה אז, ולדעתה אינה קיימת עוד. לאחר יום שבו האבל כנראה הכריע את האם, היא משאירה את נלי בחברת האב, כדי להשלים את המלאכה.

בימים שנותרו פוגשת נלי, בטיוליה ביער, במריון, ילדה זהה לה לחלוטין (אותה מגלמת גבריאל, אחותה התאומה של ז'וספין). השתיים מבקרות בבקתה של מריון ביער, הן מבלות יחד ומשוחחות כידידות נפש, מגיעות לביתה של מריון, שם נמצאת אמה, הנשענת על מקל הליכה, והקשר ביניהן מתחזק עד כדי כך שכאשר פינוי בית הסבתא מסתיים מוקדם מן הצפוי, נלי מתחננת בפני אביה שיישארו במקום עוד לילה אחד, כי למחרת חייבת מריון לנסוע לבית החולים ולעבור ניתוח שיחסוך ממנה, מאוחר יותר, את המצב הפיסי של האם.

סוף הסרט, שבו מריון יוצאת לבית החולים ואמה של נלי שבה כדי לאסוף את הבעל והבת, מגבה את אותה ההרגשה שמריון אינה אלא התגלמות אמה של נלי בילדותה, התגלמות שהיא אולי פרי הדמיון של ילדה שמבקשת כל הזמן לשמוע את הפרטים המשמעותיים בחיי ההורים, וכאשר האם חסרה בשעת משבר, היא ממציאה לעצמה ממלאת מקום שתעמוד לצדה.

עדנה פיינרו

אזור – אנדריאס פונטנה

הנה סרט שבו העיקר מתרחש מאחורי פרגוד. הוא מובן לצופים שתולדות המחצית השנייה של המאה ה-20 מוּכרות להם, כי העלילה עצמה, כפי שהיא מוצגת על הבד, אוסף של מפגשים בין בני הבורגנות הגבוהה, לבושים למשעי ולוגמים שמפניה, אינה אלא מסך נוצץ שאמור להסתיר עד כמה שאפשר את הנעשה מאחורי הקלעים. זהו הסרט העלילתי הראשון באורך מלא של אנדריאס פונטנה, במאי שווייצרי. ואכן, על אף שהעלילה מתרחשת בארגנטינה של 1980, כלומר לקראת סוף משטר הדיקטטורה הצבאית, החלק השווייצרי בה תופס חלק מרכזי וחשוב במיוחד. צפייה שגרתית בסרט עשויה ליצור את הרושם המוטעה כי מדובר בסיפור שגרתי ומשעמם למדי על ביקור של בנקאי שווייצרי, יורש הנמנה עם ההנהלה של בנק פרטי, ובת זוגו בארגנטינה, כדי לבדוק מה עולל נציגו שם, שנעלם מבלי להשאיר עקבות, ולחזק את מערכת היחסים העסקית עם בעלי ההון שם, אשר מעוניינים בשירותי בנק פרטי. כאן אולי ראוי להזכיר, שבנקים פרטיים בשווייץ עוסקים בעניינים שאינם בדיוק נאים לעמיתיהם הממלכתיים, ומשום כך מעדיפים אותם לא פעם אנשי עולם הפיננסים האפור עד שחור.

איבן דה וייל (פבריציו רונג'יונה), בן למשפחת בנקאים שיושב בהנהלת בנק פרטי הנושא גם את שמו, מגיע לארגנטינה בלוויית אשתו אינס (סטפאני קלאו), לביקור עסקים. שליחו בבואנוס איירס, שדאג עד אז לקשר עם הלקוחות שם, קם יום אחד והסתלק מן המקום, ואיש אינו יודע בדיוק מדוע או לאן. רכב של שגרירות שווייץ מוביל את בני הזוג משדה התעופה לבית המלון, ובדרך הם מבחינים במצוד של המשטרה אחרי שני צעירים, שאחר כך נעלמים יחד עם השוטרים. זה אחד משני הרמזים הברורים למשטר האימים השולט במדינה. רמז שני יבוא בסוף הסרט, כאשר הבנקאי יוזמן לבסיס צבאי סודי, ושם יהיה עֵד לספירת מלאי של כל מה שהוחרם מבתיהם של מי שנחשבו חשודים בעיני השליטים, מלאי שהבנקאי עצמו מעריך כי שוויו כ-600 מיליון דולר. מה בדיוק המקור של כל החפצים הללו, לא נאמר במפורש, אין שום התייחסות לשאלה מה קרה לבעליהם הקודמים, אבל כל מי שיודע מה התרחש בארגנטינה באותם ימים, כיצד נעלמו המוני אנשים מבלי להשאיר עקבות ובאילו דרכים איומות נפטרו מהם, לא יזדקק להסברים.

בכל מהלך הסרט נפגש הזוג דה וייל עם לקוחות, כאלה שהיו ואולי רוצים לנתק יחסים, ואחרים שלא היו ורוצים להפוך לקליינטים, כולם אנשים אמידים שמשחילים מדי פעם משפט אחד או שניים הרומזים שהם מתגעגעים לעבר וחוששים מן ההווה, בלי לתת הסברים מיותרים. הדאגה העיקרית היא להחליט מה הן החליפה והעניבה המתאימות לכל אירוע, השיחות מיועדות בעיקר כדי להבטיח לבני המקום שהם יכולים להמשיך לסמוך השירות הנאמן של הבנק בז'נבה, ובסצינה הסופית, הבנקאי האורח אף מציע לארגן מכירה פומבית של החפצים המוחרמים, תמורת אחוז מתאים מן השלל. מאחורי השיגרה המשעממת הזאת, לכאורה, מסתתרת העובדה שעולם ומלואו, בעיקר עולם העסקים והכספים, שידע הכל על ארגנטינה ועל מנהיגיה, ושמע כל הזמן את זעקות השבר שבקעו משם, לא הניח למוסר להטריד אותו כל זמן שאפשר היה להפיק מזה רווחים. זה מה שקרה אז, ולמרבה הצער, זה מה שקרה תמיד וקורה גם היום, ולא רק בארגנטינה. כל מה שצריך לעשות מי שרוצה לדעת, הוא להסתכל.

עדנה פיינרו

שומר אחי – פריט קראהאן

זהו סוג הסרטים שבהם הקולנוע הטורקי מצטיין: סיפור פשוט מן החיים, במרכזו לא פעם ילדים, נדמה אפילו שמדובר בסרט שמיועד לבני נוער עד שמתבוננים פעם נוספת ומתברר שזאת מטאפורה על החברה, לא רק בטורקיה, אלא גם בהרבה מאוד מקומות אחרים בעולם, ולא משנה אם מדובר בעולם ראשון, שני או שלישי. העלילה מתרחשת כולה בפנימייה לבנים בבית ספר יסודי, ממוקמת אי-שם, במקום מבודד, בהרי אנטוליה. כל הסיפור נמשך פחות מיממה, בשיאו של חורף קשה כשהמוסד כולו עטוף בהררי שלג, והקור העז ששורר בחוץ הופך את המעבר מבניין המגורים לזה של כיתות הלימוד או משם לבניינים האחרים של המוסד לחוויה מקפיאת דם, הלכה למעשה.

הסצינה הראשונה מתרחשת במקלחת, כאשר הזאטוטים היותר קטנים משתוללים כיאה לבני גילם, ומשגעים את התלמיד מן הכיתה הבוגרת שאמור לפקח עליהם. על מנת להשתלט עליהם, הוא מפסיק את הזרמת המים החמים למקלחת, וזה כמובן משכנע את הילדים לרוץ מהר חזרה לחדריהם. למחרת, מומו הקטן מתעורר עם חום גבוה, וחברו הטוב, יוסוף, רץ מהר למצוא מורה או מדריך שיטפל בו. זה תהליך מסובך יותר מכפי שנדמה, כי הרי מבוגר חושד בכל ילד שהוא ממציא סיפור כדי להשתמט מן הלימודים, אבל בסופו של דבר מישהו משתכנע, ושולח את מומו, יחד עם יוסוף ותלמיד מבוגר יותר, אל המרפאה, שם יתנו לינוקא כדור שירפא אותו מיד. שלא תהיה אי-הבנה, לא צריך לדעת איזה כדור זה, כי מתברר שבכל המרפאה יש רק סוג אחד של כדורים, וזהו.

אבל עוד לפני שמגיעים לארון התרופות, צריך לפתוח את המרפאה. לשם כך צריך לרוץ בין גבעות השלג הנערמות בכל צד כדי למצוא היכן המפתח, וכאשר מביאים את המפתח, צריך להילחם עם המנעול. וכאשר מגיעים בסוף לארון התרופות ונותנים למומו הקטן את כדור הפלא, מתברר שהוא אינו מושיע, שמדובר במקרה קצת יותר סבוך מזה, כי החום אינו מוכן לרדת.

כאן מתחילה למעשה הסאטירה. כי הכל מסכימים שצריך להעביר את מומו לטיפול מתוחכם יותר, אבל היחיד שיושב לצד הילד החולה ומנסה לעזור לו, הוא החבר הקטן שלו, יוסוף. המורים עסוקים בהחלטה הגורלית איך להעביר את הילד, מי יעביר אותו, באיזה רכב יועבר, כאשר על ועדת ההוראה המשונה הזאת מפקח מנהל הפנימייה, שמשום מה שכח להרכיב על צמיגי המכונית שלו את השרשראות שבלעדיהן אי-אפשר לנוע בכבישי הרים מושלגים.

כשמומו שוכב, קודח, יוסוף מחזיק את ידו מכסה אותו בשמיכות. אבל כל היתר עסוקים בעניינים אחרים. אם חס וחלילה יקרה משהו רציני, יהיה צורך להטיל את האשמה על מישהו. כל אחד מן המורים מנסה להסיט את האחריות למישהו אחר, והמנהל, שהכובע בוער על ראשו, מנסה לגלגל את הכל על פקודיו. לא מדובר באנשים רעים ומנוולים במיוחד, אלא בכאלו שעסוקים יותר מדי בבעיות הפרטיות והאישיות שלהם. והמנהל, הוא קרוב יותר מכולם לקריקטורה מגוחכת של פקיד בכיר. זה סיפור פשוט, שרק במקרה אינו מסתיים בטרגדיה, אך הוא משמש בבואה למוסדות חינוך רבים, שמודעים בעיקר לעובדה שהם מוסד, ופחות לכך שהם מוסד חינוך.

דן פיינרו

אלבטרוס – קסאווייה בובואה

קסאווייה בובואה הוא במאי צרפתי פורה, שזכה להרבה שבחים ועיטורי כבוד (בין היתר, פרס הסזאר לסרט הצרפתי הטוב ביותר של 2010 עבור "על אנשים ואלוהים"), אבל עד עצם היום הזה, על אף שהוא ללא ספק במאי ושחקן מוכשר, לא הצליח להגיע לרמת הריכוז, העוצמה והדיוק של סרט הביכורים שלו, "צפון", אותו השלים כשהיה בן 24 בלבד. סרטו החדש, "אלבטרוס", מזכיר במידה מסוימת את "צפון", הן משום שהוא מתרחש באותו חלק של צרפת, צפון-מערב, על שפת האוקיינוס האטלנטי, הן משום שהוא נעדר גיבורים מכל סוג שהוא, והן משום האווירה המינורית השלטת לכל אורכו. צופים חסרי סבלנות ימצאו בוודאי שהסרט איטי מדי, אולי זו גם הסיבה לכך שלא זכה בפרס כלשהו בברלין, ואולי גם יטענו שחסרה בו איזושהי אמירה רבת-משמעות שתצדיק את אורכו. עם זאת, קשה להתעלם מן האנושיות העמוקה של הדמויות, מן המוסר והערכים שמנחים אותם בחיים הפשוטים והצנועים שהם מנהלים, ומן הדרך שבה הדמות המרכזית מבקשת כפרה לעצמה, גם כאשר החברה, ולא רק השכנים והידידים, מוכנה, אחרי הרבה סיבוכים ביורוקרטיים, לגלות כלפיו הבנה.

לורן (ג'רמי רנייה, שמחזיק למעשה את כל הסרט על כתפיו), הוא שוטר כפר נאמן למשרתו, חי כבר 10 שנים עם בת זוג, הם מגדלים יחד צאצא, ואפילו מתכוננים להינשא בקרוב. במשך כשעה מציג הסרט בניחותא את אורח החיים השגרתי של לורן ומשפחתו, שמתגוררים בצמוד לתחנת המשטרה, וחולף בזו אחר זו על הפרשיות הקטנות שבהן מתבקש שוטר הכפר לטפל במהלך יום העבודה שלו. כל פרשה יכולה למעשה להצמיח בעקבותיה סרט שלם, ואולי העובדה שבובואה אינו מתפתה לעשות זאת היא שעשויה להרגיז את הקהל.

אחרי שנדמה כאילו מטרתו העיקרית של הסרט היא להציג נאמנה שגרת חיים של לורן ושוטרים כמוהו, והצופה חש עצמו כמעט כאחד מבני הכפר, נתקל לורן באיכר שמתקומם נגד המדיניות של האיחוד האירופי, וצרפת בתוכה, הגוזלים את הפרנסה מעובדי האדמה. העימות בין לורן לבין האיכר מסתבך, ומוביל לתוצאות טראגיות, שבעקבותיהן נמנע מלורן להמשיך לעסוק בדבר האחד והיחיד שרצה לעשות כל חייו, להיות שוטר. הוא חייב לעזוב את המגורים שנתנה לו המשטרה, ואולי גם את בת זוגו ואם בנו, שאינה רואה איך יתגברו על המשבר.

גם החלק האחרון של הסרט מתרחש במקום השני החביב ביותר על לורן, הים, ושם, בתוך סערה נוראה, באות לידי ביטוי החרטה והכפרה של לורן, המתייסר על כל מה שקרה לו, מבלי להטיל את האשמה על איש מלבד עצמו. האמת היא, שכל מי שציפה, ולא חשוב באיזה שלב, לסרט משטרה מן הסוג הקלאסי, עתיד להתאכזב שוב ושוב. את הסרט הזה עשה בובואה כבר לפני 16 שנים, וקראו לו "השוטר הקטן" (Le petit lieutenant).

עדנה פיינרו