הרהורים בעקבות "הים"

לטוב או לרע, אין זה מפתיע שהסרט "הים البحر" זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בטקס אופיר האחרון. סרטו העלילתי הראשון של שי כרמלי-פולק עוקב אחרי חאלד בן ה-12, ילד פלסטיני שמחליט לעשות כל שביכולתו כדי לראות את הים בפעם הראשונה, אחרי שתלמידי כיתתו נוסעים לטיול, אך במחסום מונעים רק ממנו להיכנס לישראל. יש הרואים בבחירת הסרט משום עמדה והצהרה פוליטית של התעשייה המקומית נוכח המצב השורר כעת במדינה. נשמעה גם ביקורת על כך שהוא "אנטי-ישראלי". אך צפייה בו, ולא רק שפיטתו לפי התקציר, תגלה את עומקו ואת מורכבותו, ואת ייחודיותו במישור הקולנועי ובמישור הנרטיבי.

חלקו הראשון של הסרט מתאר את שיגרת החיים של חאלד ובני משפחתו בכפר ליד רמאללה. אביו, רבחי (ח'ליפה נאטור), עובד בשטח ישראל כשוהה בלתי-חוקי (שב"ח). אמו נפטרה כשהיה צעיר, וסבתו המבוגרת משגיחה עליו ועל אֱחָיו. חלק זה של הסרט חושף את חיי הפלסטינים מעֵבֶר לקו הירוק דרך נקודת מבטו של חאלד, הנע בין תמימות ילדותית לבין התבגרות מפוכחת. כך למשל, חאלד מוצא באחד השבילים אמצעי לחימה המרוקן ממטרתו המקורית. כעת הוא יכול למכור אותו או לשחק בו עם חבריו. הפער בין מישחק תמים למציאות הקשה רק מדגיש את סירובם של חיילי המחסום לאפשר את מעברו של חאלד.

מוחמד גזאווי בתפקיד חאלד

מרחב המחסומים בקולנוע הישראלי הוא דימוי שגור וטעון, רגשית ופוליטית. דווקא הצגתו בסרט מבקשת לחשוף את הבנליות שבו – חאלד מוּרד מאוטובוס בית הספר בגלל בעיה לא מוסברת בעניין האישור שלו. כשהחייל האחראי נשאל לגבי הסיבה לכך, הוא טוען שהמידע לא בידו, מדובר ההחלטה ממסדית. כמו החיילים, גם המחנך ושאר הילדים מבינים שאין בידם לשנות את המצב, והם ממשיכים הלאה, כשחאלד נאלץ לחזור הביתה.

בכפרו מוצג סרטון מאחת ההפגנות שנערכו שם, וחיילי צה"ל פיזרו אותה. בין המפגינים ניתן לראות כמה ילדים, וחאלד ביניהם. האם זו הייתה הסיבה שלא הותר לו להיכנס לישראל? האם חאלד מודע למהות ההפגנות, או שבעיניו ובעיני חבריו זהו עוד מישחק? האם החוויה הקשה במחסום רק מחזקת את התנגדותו לממסד?

הפער האפיסטמולוגי הזה, לצד המרחב הכפרי-ערבי, מקנה לסרט אופי דומה לזה של הקולנוע האיראני, למשל יצירותיהם של קיארוסטמי, פנאהי ומג'ידי. בסרטים כמו "היכן ביתו של החבר?", "הבלון הלבן", "המראה" ו"ילדי גן עדן" ביקשו היוצרים לבחון את התרבות ואת המרחב באיראן דרך נקודת מבטם של הילדים. הסרטים נעים בין תמימות ופליאה בנקודת מבטם הסובייקטיבית של הילדים לבין המציאות האובייקטיבית של חיי היומיום באיראן. גישה זו השפיעה גם על הנרטיבים ועל הסגנון הקולנועי שלהם. סרטים אלו שאבו השראה רבה מהניאו-ריאליזם האיטלקי, והתמקדו בסיפורים "פשוטים" ויומיומיים. הם עוקבים אחרי הילדים כשהם יוצאים למשימה עם מטרה ברורה – להחזיר מחברת לחבר, לחזור הביתה לבד מבית הספר כשההורים אינם מגיעים, או למצוא זוג נעליים חדשות שנעלם. על מנת להשיג את מטרתם יוצאים הילדים למסע שוטטות רגלי, בו מעוררים המרחבים והדמויות האקראיות שהם פוגשים בדרכם פליאה ופואטיות מינימליסטית, ומהווים השתקפות של התרבות המקומית.

"הים" שולח את חאלד למסע שוטטות דומה – אם הממסד בולם אותו חוקית, הוא יתגנב פנימה לשטחה של ישראל וינסה למצוא את דרכו אל הים בכוחות עצמו. לצד שב"חים נוספים הוא מתגנב דרך פירצה בגדר, חוצה את הגבול אל הצד הישראלי, ונוסע יחד עימם אל מרכז הארץ. מה שמייחד סצינה זו, ואת המשך הסרט, הוא שינוי עמדת הצופים כלפי דמותו של חאלד. על אף שהסרט צולם לפני 7 באוקטובר 2023, ברור שצפייה במעבר לא-חוקי דרך הגבול מעוררת תגובה רגשית בקֶרֶב הצופים הישראליים. יחד עם זאת, הדימוי הזה מבקש להציג את השב"חים גם מנקודת מבטו של חאלד, שכוונותיו תמימות, ובכך מדגיש הסרט העובדה שהשוהים הלא-חוקיים הם בני אדם, וכי הם מסתננים לישראל לא כדי לבצע מעשי טרור, אלא כדי להתפרנס ולהתקיים.

חליפה נטור בתפקיד אביו של חאלד

כשרבחי, אביו של חאלד, שב"ח שעובד ללא היתר בבניין באזור מרכז הארץ, שומע שבנו חצה את הגדר ונעלם, הוא מחליט לצאת בעקבותיו. רבחי, שדובר עברית, מודע לסכנה הצפויה לו מחוץ לאתר הבנייה, אך מבין שאין לו ברירה ושעליו לעשות זאת כדי למצוא את בנו. לפני שהוא יוצא לדרכו מעניק לו אחד מחבריו הפלסטיניים שעובדים עימו כיפה שחורה שתוכל לשוות לו מראה של יהודי, ובכך לטשטש את זהותו הפלסטינית בזמן שישהה בתחומי ישראל. המהלך הנרטיבי הזה מחזק את דימוי הזהות הישראלית-יהודית שהסרט מבקש לחתור תחתיה. כפי שהסרט חותר תחת דימוי חציית הגבול הלא-חוקית, כך הוא גם מבקש לחתור תחת מאפייני הזהויות – הלאומיים, האתניים והתרבותיים. האם כיפה על ראשו של רבחי גורמת לו להיראות יהודי? מה בעצם מבדיל בין מאפיינים פלסטיניים לבין אלה של יהודים מזרחיים?

הליהוק של נאטור מדגישה זאת. בסרט "תיקון" (2015) גילם נאטור דמות של חרדי, ובכך הצטרף לשורה של שחקנים ערביים שגילמו דמויות יהודיות בקולנוע הישראלי, ביניהם מכרם ח'ורי וג'וליאנו מר ("זעם ותהילה", "בר 51"). אלא בפעמים הקודמות, הטשטוש נעשה באופן מטא-טקסטואלי מחוץ לעולם הדיאגטי של הסרט – על הצופים היה להכיר את השחקנים האמיתיים כדי להבחין בכוונות של טשטוש הזהות. השימוש של רבחי בכיפה בתוך הסרט מאפשר לו גם לאזכר את השימושים הקודמים האלו (לרבות "תיקון"), אבל להדגישם באופן קונקרטי בתוך הסרט עצמו.

היבט זה דומה למרכיב מרכזי בסרט נוסף של פנאהי האיראני. בסרטו "אופסייד" הוא מציג חבורת בנות המתחזות לבנים כדי להיכנס לאיצטדיון כדורגל ולצפות במישחק של נבחרת איראן, משום שבאיראן נאסר על נשים להיכנס לאיצטדיונים. באמצעות טשטוש סימני ההיכר אשר מגדירים נשים וגברים מתריס פנאהי על הגבלה שרירותית זו, ומבקש לחתור תחת החוקים הדרקוניים הללו שכפו שלטונות איראן. "הים" מבקש לעשות זאת ביחס להבדלי הזהויות היהודיים-ערביים. הרי מה מבדיל את חאלד ואת רבחי משאר תושבי ישראל? הסרט בוחן זאת, למשל, באמצעות השפה. חאלד אינו דובר עברית כלל, והוא שקוף בעיני רוב האנשים כאן. רק לאחר שהוא משוחח עם מישהי הדוברת את שתי השפות ומלמדת אותו לשאול "איפה נמצא הים", בעברית, הוא מתחיל לגשת לעוברי אורח. והם עוזרים לו בתמימות ובתום לב. מנגד, רבחי מעורר חשד רק כשהוא עובר מעברית לערבית – כאשר הכיפה לראשו. כל עוד הוא תואם את הדימוי שהוא מציג כלפי חוץ, כלומר מדבר עברית כשכיפה על ראשו, גם מבטאו אינו מסגיר את זהותו האמיתית. האנשים שמדברים איתו מקבלים את זהותו "הדתית" בשלמותה. רק כשהוא עובר לערבית, הוא מעורר חשד. ריבוי הזהויות הוא זה שאינו מתאפשר – כל זהות ממסוגרת על-ידי מאפייניה, וערבובם משבש את קבלתם ומעורר חשש מפניהם, שהרי מדוע שערבי יסתובב עם כיפה אם אין בכוונתו לבצע לפיגוע?

בדומה ל"אופסייד", גם "הים" מראה שהגורם היחיד אשר מפעיל דיכוי הוא המדינה באמצעות חוקיה. לאורך הסרט מוצגים כמה ישראלים, גם ערבים וגם יהודים, אשר מבקשים לעזור לחאלד ולרבחי. הם מזהים את כוונותיהם התמימות (להגיע אל הים, למצוא את הבן) גם כשזהותם ידועה. כך למשל בסצינה בה רבחי מגיע למאפייה בה עבד פעם, לפני בניית חומת ההפרדה בין ישראל לרשות הפלסטינית. הוא חשב שחאלד זכר את המקום מסיפוריו והלך לחפשו שם. במאפייה פוגש רבחי שוב את שרה (הילה סורג'ון פישר), בתו של בעל המאפייה שנפטר מאז. הערגה והנוסטלגיה לעבר (שלא מפורט בסרט), בד בבד עם רצונה של שרה לעזור לרבחי ולצד המתח המתקיים בין השניים, מעידים רבות על העבר המשותף שהיה בין העמים ואיננו עוד. בין אם הייתה זו אהבה אסורה ובין אם שררו בין השניים רק חיבה ודאגה הדדית, הסצינה מדגישה עוד יותר את הרצון האנושי של שני הצדדים להתקיים יחדיו ואת האיסורים שמטילות עליהם החברה והתרבות.

מוחמד גזאווי בתפקיד חאלד בסרט של שי כרמלי-פולק

כשחאלד נמצא בקירבת הים מגיעים אליו גם המשטרה וגם רבחי. המשטרה עוצרת את האב ואת בנו, בעיקר משום שאין להם אישורי כניסה לישראל, ומפני שהם מוצאים אמצעי לחימה אצל הבן ואת הכיפה אצל האב. הייחודיות של הסצינה היא הטרגיות שבסיטואציה – רבחי מקריב את עצמו כדי לעזור לבנו. גם כאן עולה עניין השפה וחוסר התקשורת שבין החברות: חאלד, שאינו דובר עברית, אינו מסוגל לענות על שאלות השוטרים. כשרבחי מבקש לתרגם עבור בנו ולהסביר לשוטרים, הם רואים בכך עוד ניסיון להערים עליהם ולבצע פיגוע. לכאורה, המשטרה פועלת כפי שעליה לפעול, לאור הנסיבות, מנקודת מבטם של השוטרים. אולם מנגד, הצופים הרי מודעים לפער בין המציאות ה"אובייקטיבית" לבין החוויה הסובייקטיבית של השניים.

זאת מורכבותו של הסרט, המבקש להציג את שתי נקודות המבט האלו יחדיו, במקום ליצור דמוניזציה "ויריקה בפני החיילים", כפי שכינה זאת שר התרבות. שוט הסיום מהדהד זאת: חאלד ורבחי מוכנסים לניידת ומוסעים לתחנת המעצר. שניהם יושבים בשקט, וצופים בים דרך חלון המכונית. חאלד מביט בגלים המשתקפים דרך החלון, קרוב כל כך למושא רצונו, אותו הוא זוכה לראותו לראשונה, במחיר גבוה. מול החופש שמסמל הים, הוא כלוא בידי הממסד.

עם מצבה הפוליטי הרעוע של ישראל והחרמות וההתנגדות לתרבות הישראלית, יהיה מעניין לראות כיצד יתקבל "הים" בעולם. האם הוא ידגיש כי הקולנוע הישראלי הוא כוח שמתנגד למצב הנוכחי, או שעצם הגדרתו כסרט ישראלי תמנע את בחינתו באופן אובייקטיבי? אין לדעת, אבל אפשר להתנחם שסרטים כאלו עדיין נוצָרים בארץ.