שרה פולי מדברת

שרה פולי

"נשים מדברות", סרטה החדש של השחקנית-במאית הקנדית שרה פולי, הוא כה חריג ויחיד במינו, עד שקשה לקטלג אותו או לשייך אותו לז'אנר מוגדר כלשהו. אם בהתחשב בכך שרוב הקולנוע המודרני נמצא איפשהו בין שיגרתי לגנרי, זו כנראה אחת המחמאות הגדולות ביותר שהביקורת יכלה להעניק לבמאית. סרטה של פולי מבוסס על נובלה של הסופרת הקנדית מרים טואיס, המגולל פרשת אימים אמיתית שהתרחשה בבוליביה, בשנות העשרה של המאה ה-21, בתוך קהילה מנוניטית, שם גילתה קבוצה של נשים שהגברים בקהילה שלהן נהגו לסמם אותן ולאחר מכן לאנוס אותן באכזריות, כשהן חסרות הכרה. הנשים היו קמות למחרת ומגלות שגופן מכוסה חבורות, לפעמים פצעים מדממים, אבל הגברים הסבירו להן שמדובר אולי במעשי השטן בכבודו ובעצמו, או אולי היו אלה רוחות רפאים שהתעללו בהן, או (וזה החמוּר ביותר), הם טענו שמדובר בהזיות של נשים היסטריות.
בנובלה של טואיס, וכן בעיבוד של פולי, הנשים בקהילה נדרשות להחליט מה תהיה תגובתן למעשי הגברים, שנמשכים למרות תלונותיהן. אמנם, המשטרה עצרה כמה מן הגברים, אבל רוב הגברים האחרים בקהילה מיהרו לתחנת המשטרה, שם הוחזקו החשודים, כדי לשחרר אותם בערבות ולהחזיר אותם מהר הביתה. מאחר שהנשים היו חייבות לקבל החלטה כלשהי לפני שובם של הגברים, הן התכנסו כדי להצביע על אחת משלוש האפשרויות שעמדו בפניהן: להישאר במקום ולסלוח לגברים, להישאר אבל להתעמת איתם, או לעזוב את הקהילה ולהתחיל חיים חדשים במקום אחר.


"נשים מדברות" - בשורה הראשונה: ג'ודית אייבי, קלר פוי, ג'סיקה באקלי ורוני מארה

בהצבעה התברר ששתי האפשרויות האחרונות קיבלו רוב גדול, במספר שווה של קולות. נציגות של נשים השייכות לשתי משפחות שונות נפגשות כדי לטכס עצה, לעיתים במלים חריפות, על גורלן בעתיד. וכאמור, הזמן דוחק, כי ברור להן שהגברים עומדים לשוב בקרוב.
מאחר שלא כמו הגברים, הנשים לא זכו אף פעם לבקר בבית ספר, הן אינן יודעות קרוא וכתוב, ואין להן מושג מה מתרחש בעולם שמחוץ לקהילה שלהן. לאן יפנו, אם אכן יעזבו את המקום, וכיצד ימצאו את דרכן אל מקום טוב יותר? מה יהיה אם הגברים ייצאו להחזירן בכוח? האם אפשר בכלל לסלוח לגברים אחרי מה שעוללו להן? וזה מוביל לשאלה נוקבת עוד יותר: גם אם תהיינה מוכנות לסלוח להם, האם הן צריכות לעשות זאת? האם זה מוסרי לא לומר דבר אחרי מעשי הזוועה שביצעו הגברים בנשים ובנערות? אם יחליטו שלא לעזוב, האם מחילה משמעותה רישיון להמשיך גם בעתיד במעשים מסוג זה? בתוך הדיונים הארוכים שנערכים בסרט משתלבים מדי פעם פלשבקים קצרצרים, המציגים הן את המעשים והן את תגובות הנשים, שהניבו בסופו של דבר את הצורך בנקיטת עמדה.
שמו של הסרט, "נשים מדברות" (שם פשוט המציג בצורה מהימנה מאוד את תוכנו), עשוי לרמוז, בטעות, כי מדובר בסרט כבד ומרתיע, אבל אין זה כך. הדיונים הם לעיתים קרובות משעשעים, ואף שהסרט טורח להזכיר בכל רגע, בשיטת הצילום שננקטה, כי אינו סרט תעודה אלא סרט עלילתי, הטיעונים של הנשים הולמים כל כך את התעוררות התודעה הנשית של ימינו, עד שהם נשמעים מציאותיים, אמיתיים ואקטואליים להפליא. אין בסרט דמות מרכזית אחת, זה סיפור על קבוצת נשים הניצבת בפני הצורך הדחוף להגיע להחלטה משותפת מול הסכנה הקיומית המאיימת עליהן.


ג'ולי קריסטי וגורדון פינסנט ב"הרחק ממנה"

פולי ליהקה את סרטה בכישרון רב, ובין השחקניות והשחקנים ניתן למצוא את רוני מארה, ג'ודית אייבי, קלר פוי, שילה מקארתי, ג'סי באקלי, מישל מקלאוד, פרנסס מקדורמנד (אחת המפיקות של הסרט), הילדים אוגוסט וינטר, ליב מקניל וקייט האלט, וכן בן וישאו, שמגלם את הגבר המוסרי היחיד בכל הקהילה. הוא זה שרושם בכתב את דברי הנשים במפגשיהן, מלמד אותן לקרוא, ומסביר להן כיצד לנווט את דרכן בלילות בעזרת כוכבי השמיים.
תיזמון היציאה של הסרט להפצה אינו מקרי: הוא מלוּוֶה בתגובות הזועמות של ארגוני הנשים בכל רחבי העולם על החלטת בית המשפט העליון בארצות הברית שביטלה את זכותן החוקית של נשים לבצע הפלות, זכות שהוענקה שנים רבות קודם לכן, ב-1973, בהחלטה של אותו בית משפט. משמע, השיחות בין הדמויות בסרט על זכותה של האשה לקבוע את הנעשה בגופה ובגורלה נסבות על נושא בוער במיוחד בעת הזאת.
כישוריה הקולנועיים של פולי הם פרי ניסיון ארוך ועשיר, הן לפני המצלמה והן מאחוריה. כבר כילדה החלה לשחק בסרטים. עבודתה הראשונה כבמאית הייתה "הרחק ממנה" (Away from her, 2006), סרט שבו ג'ולי קריסטי מגלמת אשה מתבגרת חולה במחלת האלצהיימר, שזיכרונה, ויחד עימו גם חיבתה לבעלה, הולכים ודועכים מדי יום ביומו. הסרט היה מועמד לשני פרסי אוסקר, אחד מהם, פרס השחקנית הטובה ביותר לקריסטי, השני לפולי עצמה, על עיבוד תסריט ממקור אחר (סיפור קצר של אליס מונרו). כעבור שש שנים ביימה פולי את "סיפורים שאנחנו מספרים", שילוב של סרט תיעודי וסרט עלילתי שבו גוללה את תולדות משפחתה (בשנות השלושים לחייה גילתה פולי, שמי שכל חייה חשבה כי הוא אביה, אינו האב הביולוגי, והיא מנסה להשלים עם האמת בתולדות משפחתה).


שרה פולי בעבודה - בתקופת הקורונה, עם מסיכה

חודשים לפני שהשלימה את סרטה החדש, "נשים מדברות", הוציאה פולי לאור ספר זיכרונות בשם Run Towards Danger – Confrontation with a Body of Memory, ובו כל פרק משחזר רגעי מפתח בחייה ומתמודד עימם. במשך עשר שנים אולצה לקחת פסק זמן כתוצאה מזעזוע מוח ממנו סבלה. שמו של הספר, "רוץ לקראת הסכנה" הוא למעשה עצה שנתן לה הרופא המטפל: במקום להישמר מפני אתגרים או מצבים מאיימים, עדיף שהיא תצא לקראתם ותתמודד איתם, כדי להתגבר על הסימפטומים של המחלה.
בספר אפשר למצוא ביטוי ללבטים שהיו לה במהלך משפט שמשך תשומת לב בכל רחבי קנדה: כמה נשים תבעו אישיות רדיו מוּכרת, ג'יאן גומשי, עקב הטרדה מינית. לפולי עצמה היו כמה התנסויות במערכת היחסים שלה עם גומשי, אבל בעצת חברים, משפחה ועורכי דין, העדיפה שלא להשמיע את קולה במשפט. בספר היא מסבירה את הסיבות שהניעו אותה לנהוג כך, ומפרטת עד כמה חשה מאוחר יותר אשמה על כך שלא הצטרפה לשאר הנשים שתבעו אותו.
בפרק אחר של הספר היא מתארת את השתתפותה, כשהייתה בת 8, בסרטו של טרי גיליאם "הרפתקאותיו של הברון מינכהאוזן" (1988), ועד כמה חשה שאיש אינו מתייחס ברצינות לאמצעי הביטחון שננקטו סביבה. זה כתב אשמה חסר פשרות התוקף את הדרך שבה תעשיית הקולנוע מתייחסת לשחקנים-ילדים, ועד כמה מיתוס האגו של הבמאי שולט בתהליך עשיית סרט. מאחר שהספר והסרט משלימים להפליא זה את זה, שוחחנו על כך עם פולי בביתה, בטורונטו, אחרי הקרנות הבכורה של הסרט בפסטיבלים בטלורייד, בטורונטו ובניו יורק.

סינאסט: מתי החלטת לעבד לסרט את הספר "נשים מדברות"?
פולי: סיפרו לי מה הנושא של הספר, ומאותו רגע נדלקתי. הרעיון שקבוצת נשים יושבת ומתדיינת על עתידן, אם להימלט או להישאר במקום, או אולי אפילו לסלוח ולהמשיך לחיות כפי שחיו קודם לכן, הוא נושא מרתק כשלעצמו. קראתי את הספר, והתפעלתי מן הדרך שבה מתוארת הקהילה הזאת, תוך הדגשה שמדובר בקהילה ולא בקבוצה של אנשים. חשבתי שזה באמת מעניין לבדוק איך קבוצה מקרית של בני אדם הצליחה להתגבש ולשתף פעולה בנקיטת עמדה של כולן, יחד. איזו מידה של כבוד הדדי דרושה כדי שדבר כזה יקרה באמת? מה פירושה של דמוקרטיה אמיתית בצורתה האוטופית ביותר, בה אנשים אכן מאזינים באמת זה לזה תוך ניסיון לשכנע אחד את השני לשנות דעה? כל זה משך אותי מאוד. בדקתי ומצאתי שפרנסס מקדורמנד ודידי גרדנר קנו את זכויות ההסרטה, ופניתי אליהן. עוד באותו יום הן השיבו לי, כאילו זה היה משהו שהן ציפו לו וחייב היה לקרות. באמת מדהים.

סינאסט: כבר עיבדת בעבר ספרים לקולנוע. במה היה המקרה הזה שונה?
פולי: מעולם לא כתבתי כל כך הרבה גירסאות לתסריט. חשתי שאני חייבת להיות קפדנית מאוד במקרה הזה. החלטתי מראש שאסור לסרט להיות ארוך יותר מ-100 דקות. הייתה לי הרגשה שכך תהיה החוויה חזקה יותר, שזה צריך להיות כמו פצצה קטנה ומגובשת היטב. רציתי להבטיח שהסרט אינו חוזר אף פעם על עצמו. מאחר שביקשתי לעצב כל דמות בצורה המושלמת ביותר, כתבתי גירסה של התסריט מנקודת המבט של כל דמות ודמות בנפרד. חשבתי שחשוב ביותר להוריד כל טיפת שומן מיותרת מכתב היד. כבמאית, התברר לי הפעם שנדרשתי להשקיע הרבה יותר עבודה בחדר העריכה, וגם עמלתי בזמן הכתיבה כדי להבטיח שלא יהיה צורך לחתוך הרבה מן התסריט. למרות זאת, התברר לנו שצריך היה לחתוך עוד כדי להגיע לגירסה הסופית.


"שרה פולי מצלמת את "סיפורים שאנחנו מספרים"

סינאסט: האם יש כוונה לכלול את הסצינות שנחתכו כאשר תפיצו גרסת בלו-ריי על דיסק מיוחד של הסרט?
פולי: האמת היא שאחת הסצינות עליהן ויתרנו הייתה מן המוצלחות והטובות ביותר שביימתי מעודי. הייתי מאוד גאה בה. זו הייתה הסצינה שאהבתי יותר מכל, הן בספר והן בסרט, אבל לצערי הרב היא האטה במידה רבה את קצב הנראטיב. ובאותו שלב בסרט היה באמת צורך לקדם את הסיפור.

סינאסט: מה קורה בסצינה הזאת?
פולי: הדוד ארנסט, מזקני הקהילה, מוכה בדמנציה, מופיע לקראת הסוף. הנשים צריכות להיפרד ממנו וחייבות לשכנע אותו, בכל מיני תירוצים, לשוב לביתו. קשה לתאר עד כמה זה היה עצוב ומרגש. זאת הייתה הסצינה האחרונה של השחקן שגילם את הדוד, דייוויד פוקס המנוח. הופעתו הייתה מושלמת, וג'ודית אייבי, בדרכה המיוחדת, הייתה נפלאה. אבל לא הייתה לנו ברירה, היינו מוכרחים לוותר על הסצינה. זה היה לטובת הסרט.

סינאסט: עוד דבר שמשך את תשומת לבי בסרט – אין בו דמות מובילה אחת.
פולי: אני באמת רציתי שהצופה יעקוב אחרי קבוצה של דמויות והמצב הנתון שלהן. משום כך, אי-אפשר היה להתרכז בדמות בודדת אחת ולהציג את כל העלילה באמצעותה. וזאת גם הייתה הסיבה שהרגשתי שלא יכולתי ללהק כל דמות בנפרד, צריך היה ללהק את כל הצוות יחד. היו שחקנים שהיו מתאימים אולי לתפקיד מסוים, אבל הם לא השתלבו בעינַי עם שאר חברי הצוות. חשתי שעלי ללהק לא דמות, אלא קהילה שלמה, כדי למנוע אפשרות שדמות אחת לא תשתלב עם האחרות. זה היה בערך כמו הרכבת פאזל.

סינאסט: מעניין שחלק מן ההסרטה הופסק בגלל הקורונה, ומתברר שחלק מהשחקנים האמינו שזה עזר לסרט, משום שבחלק מן ההכנה היית מנותקת מהם ולא עבדתם פנים-אל-פנים.
פולי: עשינו חזרות ב"זום" במשך שבוע, והעמדנו את הסצינות מול המצלמה כשכולנו עוטים מסיכות. עד כמה שזה נשמע מוזר, אף אחד לא ראה את פני האחרים עד שהתחלנו לצלם באמת. להפתעתי, נדמה לי שזה באמת עזר. היו אפילו רגעים שבהם חשבתי שאולי ארצה גם בעתיד לעשות חזרות במסיכות. זה מאפשר איכשהו להרבות בחזרות, ובכל זאת לשמור עדיין על מימד ההפתעה בצילומים עצמם.

סינאסט: לא מעט במאים משלבים סרטי עלילה עם סרטים תיעודיים. את התנסית גם בעלילה וגם בתעודה. מה הוא ההבדל העיקרי ביניהם?
פולי: נראה לי שלמדתי ב"סיפורים שאנחנו מספרים" כיצד לגשת לסרטי עלילה בדרכים שונות. נהגתי לחשוב שאני חייבת להכיר כל מרכיב בתוך סצינה, לפני שמצלמים אותה. בעבודה עם מרכז הקולנוע הלאומי בקנדה, תוך כדי הכנת "סיפורים שאנחנו מספרים", למדתי את התהליך. בהכנה של סרט אינך חייב לדעת את כל התשובות מראש, וברוח זו התחלתי לעשות גם את הסרט החדש. לא ידעתי בדיוק איזו צורה הוא יקבל עד שהוא לא הושלם כולו. לגבי חלק מן המרכיבים של הסרט לא היו לי שום ספקות, אבל נמנעתי במתכוון מקביעות נחרצות שלא יותירו ולוּ לקרן אחת של אור מן החוץ להתגנב פנימה אל תוך המבנה הקבוע מראש. וזה עזר לי מאוד במלאכת הבימוי. אני יודעת שתמיד אהיה מאוד קפדנית ואדקדק בפרטים, זה חלק מן ה-DNA שלי, אבל אני מאמינה שבעתיד אנסה לדעת מראש כל מה שצריך, גם אם לא אחליט מראש שזה עשוי להתאים בסרט. כאשר צילמתי את "סיפורים שאנחנו מספרים" לא תמיד הייתי בטוחה שמה שאני רוצה לעשות אכן יעבוד בפועל. הדרך הזאת, אי-ודאות מסוימת לגבי הכיוון שצריך לנקוט, מבטיחה שאין כאן ניסיון לחקות מה שנעשה קודם לכן או לחזור על דברים שעשית בעבר. אני משתדלת כל הזמן להיצמד לתחושת ההיסוס הזאת כשאני עובדת.

סינאסט: הצבעוניות שבחרת לסרט מעניינת במיוחד, אבל נדמה לי שהכוונה המקורית הייתה לצלם אותו בשחור-לבן.
פולי: האמת היא שאכן התכוונתי לצלם את הכל בשחור-לבן. יש צלם מדהים בשם לארי טאואל שפירסם ספר על המנוניטים, ומאז שאני בת 22, הצילומים שלו מקשטים את קירות החדר שלי. משום כך הייתי בטוחה, בהתחלה, שהסרט לא יהיה צבעוני. אבל כאשר עשינו צילומי ניסיון, התברר לנו ששחור-לבן נראה עגמומי מדי, בעיקר כשצירפנו לכך את הגוונים של התפאורה והתלבושות. העדפתי שלא לרמוז בשום דרך לכך שמדובר בסרט תיעודי, הסרט צריך להיות למעשה משל, וחייבת להיות בו הרגשת ריאליזם מודגשת. בסופו של דבר החלטנו על מראה שמזכיר גלויה צבעונית דהויה, מעֵין עבר שחלף ואיננו. העולם שבו מתרחשת כל העלילה הזאת כבר שייך לעבר, משום שעצם הדיון המתנהל במהלך הסרט מצביע על כך שהדמויות נמצאות כבר בשלב מתקדם יותר.

סינאסט: הייתי רוצה לשוחח איתך גם על הקשר שבין הסרט הזה לספר שלך. קראתי לאחרונה את הספר וראיתי את הסרט, ונראה לי שיש קשר ברור ביניהם.
פולי: ודאי שיש קשר. לא התכוונתי לכך, אבל התברר שזה אכן כך. בשלב כזה או אחר נוצר הקשר הזה, כאילו מעצמו. דברים שגיליתי תוך כדי כתיבת הספר התחברו איכשהו לסצינה זו או אחרת בסרט. בהשוואה בין הבעיות שבהן מתלבטות הדמויות בסרט לבין הבעיות שאני התלבטתי בהן, מתקבלת פרספקטיבה רחבה יותר, שלהן ושלי.

סינאסט: הספר מרתק, בעיקר בדרך שבה את בוחנת את העמדות האתיות שלך. בפרק שעוסק במשפט של ג'יאן גומשי, ובפרק אחר, שבו את מספרת על עבודתך כילדה, בסרט של טרי גיליאם. יש בסיפור הזה מידה רבה של כאב. מה הוא הפרק שבו התקשית במיוחד?
פולי: מעבר לכל ספק, זה היה הפרק הראשון. הוא עוסק בפחד הבמה שלי כילדה, כשהופעתי על הבמה בהפקה של "אליס בארץ הפלאות", וכן באבא שלי. זה עדיין הפרק שבמידה מסוימת לא השלמתי איתו עדיין. אחרי שנים רבות של טיפול כתבתי הרבה דברים בספר. במילים אחרות, הספר היה חלק מן הטיפול. העדפתי שלא להשתמש בספר כמעין קתרזיס, אלא לשמור מרחק מסוים מן הדברים שאני מספרת. אבל אני מודה שבפרק הראשון מתעוררות שאלות רבות שבהן אצטרך להתחבט כל חיי.

סינאסט: אחד הקשרים בין הספר לבין "נשים מדברות" בא לידי ביטוי בסצינות שבהן הן צוחקות על הרעיונות האבסורדיים שהן מעלות, או על המצבים שבהם הן שרויות. ובפרק אחר בספר את מעדכנת מאמר שכתבת פעם ל"ניו יורק טיימס", שבו עסקת בדרך שבה אנשים מתגברים על טראומות בעזרת צחוק, כי לעיתים אין שום פתרון אחר בנמצא.
פולי: זה מאוד נעים לגלות שאחרים מגלים קשרים ביצירה שלך שכלל לא חשבת עליהם. אם יש קשר כזה, הוא לא נעשה במודע, אבל עכשיו, מול השאלה שלך, נראה שבתת-ההכרה, זאת הייתה הכוונה שלי. אנחנו אכן מתמודדים עם משברים מסוימים בעזרת ההומור, כאשר אין שום דרך אחרת, טובה יותר, לעשות זאת.

סינאסט: בפרק המוקדש ל"הרפתקאות של הברון מינכהאוזן" מתקבל הרושם שאת תוקפת את התפיסה של ה"אוטר" הכל-יכול, שמעמידה את הבמאי במרכז, כמי ששולט בכל מרכיב יצירתי בסרט, וכשאומרים במאי, בדרך כלל מדובר בגבר. אם לצטט אותך: "התפיסה שיצירתיות אינה יכולה להתקיים ללא בעיתיות סללה את הדרך לאינספור עיוותים".
פולי: אני חוששת שיש אי-הבנה בסיסית בכל מה שקשור למי שניחן בכושר להעלות רעיונות טובים. מקובל לחשוב שזה צריך להיות טיפוס משונה, במיוחד כשמדובר בצילומי סרט. לא זו בלבד שאנשים התרגלו להשלים עם התנהגות חריגה כחלק בלתי-נפרד מן הגאוניות, יש אפילו תפיסה שזה סימפטום הכרחי שמצביע על גאון. צריך להיפטר פעם אחת ולתמיד מן הגישה הזאת, ובו בזמן מן ההגדרה של "חזון יצירתי", כיצד הוא מתבטא, ואיך צריך לנהוג כלפי אנשים שיש להם חזון והם מבקשים להגשים אותו. נראה לי שצריך להשקיע הרבה מאמץ כדי למצוא נוסחאות חדשות שמאפשרות פעולה משותפת עם אנשים כאלה, ולהשלים עם העובדה שעשיית סרטים היא בראש ובראשונה עבודה משותפת של צוות. הגישה שקובעת שבסופו של דבר אדם אחד מקבל את כל הקרדיט על כל מה שיש בסרט, היא בדיחה לא מוצלחת. זה השקר שכולנו השתעבדנו לו במשך שנים רבות. הלכנו שבי אחרי ההנחה שכולנו צועדים בסך מאחורי הגאון שמוביל אותנו בדרכו. מובן שיש מנהיגוּת בעבודה על סרט, אבל מנהיגוּת אפשר לפרש בדרכים רבות. בכל סרט יש כל כך הרבה פרטים ורעיונות שתורמים האנשים שעובדים בו, ואין זה נכון להצביע על אדם אחד שהגה כביכול את הכל. זה סוג השקרים שמהם נוצרות מפלצות. הרבה רעיונות עולים בסרט תוך כדי שיחה עם אנשי הצוות, ואני כמעט מרגישה חובה לעצמי להצביע על כל מי שהשתתף בשיחה כדי למנוע את הפולחן המקובע שנרקם סביב הבמאי.

סינאסט: הספר הוא הוגן מאוד, והפרק על "הרפתקאות הברון מינכהאוזן" הוא כן במיוחד. את מסבירה שחלק מן הדברים יצאו משליטה משום שהוריך הוקסמו מן הרעיון שתזכי לעבוד עם כוכב מצוות מונטי פייתון.
פולי: קשה לשמור על אובייקטיביות הוגנת כלפי ההורים שלך. אני אוהבת אותם, ויש המון דברים נפלאים שאני יכולה לספר עליהם בתחומים אחרים, אבל יש גם דברים פחות נעימים. עם זאת, אינני חושבת שהדברים האלה מעיבים על הזיכרונות הטובים. הם מתקיימים אלה בצד אלה.

סינאסט: יש לי הרגשה ש"נשים מדברות" מצטרף לסדרה שלמה של סרטים שחזו איכשהו את העתיד. למשל "הסינדרום הסיני", שבו דובר על תקלה חמורה בכור גרעיני, סרט שבו הופיעה ג'יין פונדה שגם הפיקה אותו. פחות משבועיים אחרי שהסרט יצא להפצה, בשנת 1979, אכן התרחשה תקלה בכור גרעיני בארצות הברית, שהייתה כמעט זהה לזו שמתוארת בסרט. בדיוק בשלב שבו השלמת את הסרט ביטל בית המשפט העליון בארצות הברית, שבו היה רוב מוחלט לשופטים שמינה דונלד טראמפ, את זכות ההפלה של נשים. חבר שראה את הסרט שלך אמר לי לאחר מכן: "יש לי הרגשה שכולנו חיים היום בקהילה מנוניטית".
פולי: ההדלפה של החלטת בית המשפט האמריקאי התפרסמה בזמן שערכנו את הסרט, וההחלטה הרשמית התפרסמה אחרי שהשלמנו את כל העבודה. תמיד מעניין לראות כיצד הסרט והמציאות מתקשרים זה לזה. אבל זה נושא ששייך כבר לשיחה אחרת. לצערי, אני חוששת שהסרט הזה יהיה תמיד אקטואלי כשמדובר בזכויות הנשים.

כל התמונות באדיבות ההפקה