פתח דבר

מפיק שואל את עצמו: האם אני יכול לגרום לזה לקרות? ליצור סביבת עבודה מאפשרת? לאסוף את כל האלמנטים ואת כל האנשים והחפצים ואת עמודות דפי החשבון, את הרשמים ואת הדמיונות שלי ושל במאיות ובימאים, ולחבר אותם כך שאיש לא יראה את העבודה הקשה, את התפרים שמאיימים להיקרע כל רגע ולמוטט עלינו את היצירה? לגרום לכל כך הרבה אנשים לבטוח בתהליך, בעוד אנו עצמנו לא בטוחים אם נשרוד את הסרט הזה?

הפועל TO PRODUCE באנגלית משמש גם במשמעויות כמו להתרבות, לגדול, לצמוח, לקצור, לצקת, לייצר, להניב, לשאת פרי. הפקה אמיתית היא יצירה מלאה, כזו העומדת בפני עצמה.

למפיק יש סטנדרטים, אג׳נדה, השקפה פוליטית, חברתית, כלכלית, אמנותית – וכל אלו מעצבים את בית ההפקה שלו, ובית הפקה הוא בית יוצר. כשדובר קוסאשווילי עלה לקבל את הפרס התסריט על סרטו "חתונה מאוחרת", הוא ציין את מרק כאביו הקולנועי, זה שיילד אותו בקולנוע. הרהרתי בזה – הוא אוהב אותו כמו אב, הוא רואה בו אב, ומרק נתן לו חיים כיוצר קולנוע. כמו אב, מרק המפיק לוקח את האחריות על הצמיחה של היצירה, ומבטיח את היתכנותה. זה התפקיד שמרק לקח על עצמו.

מעבר לכל אלו, כמו שהמדענים מבינים רק באופן חלקי כיצד נוצר העוּבר, גם המפיק, או מרק, לצורך העניין שלנו, לא יודע מה יהיה, איך ייראה, איך יישמע, זהו מימד קסום ובלתי-צפוי שמתקיים בהפקת סרטים, ומרק רוזנבאום מאמין בקונבנציה של מי שהוא, באופן שהוא מעֵבֶר לְמה שהמציאות יכולה להעניק למפיק ישראלי שפעל בארבעת העשורים האחרונים – הוא עצמו לא רק כְּאָב, אלא גם כבן נאמן מאין כמוהו לקולנוע הישראלי. בחריצות ובמסירות כמעט עיוורת, לקח, ועדיין לוקח, אינסוף סיכונים שאינם מושׂכלים. כשמרק אומר בשיחה עם אפרת כורם – ״רציתי להחזיר את הקולנוע הישראלי הביתה״ – המשפט שלו טומן בחובו פרספקטיבה של זמן של זה שהצליח להיות סוס מוביל במשימה שלקח על עצמו.

אבל מרק לא ידע אם יצליח, שהרי לפי טענתו, אם עליו להחזיר את הקולנוע הביתה, הקולנוע איבד את דרכו, והוא עצמו, כחלק מהקולנוע, נאלץ כמו כולם למצוא את הדרך הביתה. וזו הייתה המשימה האמיתית. לכן אין באמירה שלו שום דבר הירואי או גדול מהחיים. זו אמירה הקשורה למצבו האישי כמפיק שמחפש את דרכו בעולם בלתי-אפשרי, ובעיקשות מוצא אותה. זוהי ריצה איטית למרחקים ארוכים בדרך חסרת ודאות שאינה תמיד מתגמלת. אבל מפיק אינו רץ לבד, הוא מפיק תחת השפעת הבימאי שלצידו והקהל שממתין לו, או לא, בסוף הדרך. מרק, עם הבימאים המוכשרים לאין שיעור שעבדו איתו והקהל שהגיע לצפות בסרטים, הצליח לעורר את הקולנוע משנתו, ולאפשר לו לצעוד הביתה אל הקהל שלו דרך יצירות מופלאות שהפיק.

זוהי רטרוספקטיבה ראשונה למפיק בארץ. היא אמנם חלקית, אבל היא קול קורא להמשך שיח ודיון בעשייה אמנותית יקרת-ערך זו – ההפקה. מרק לא פשוט היה שם במקום הנכון ובזמן הנכון כדי לקיים רנסנס קולנועי, אלא משקף בעבודתו הסיזיפית שני עשורים של טרום פריחת הקולנוע הישראלי, ושני עשורים אל תוכה, מהלך משמעותי ומורכב של מפיק קולנוע בלתי-מתפשר שדרך דמותו הכריזמטית והמורכבת איפשר למשהו חדש לקרות בקולנוע הישראלי.

קרדיטים ותודות:

מנכ"לית הסינמטק: דינה פלד

מנהל תוכן: פיני שץ

מנהל פיתוח התוכן: אבישי כהנא

מנהלת השיווק: סמדר ברכה

מנהל הספריה והארכיון: עמרי חורש

קשרי תעשייה וצעירים: דרור רוזנברג רם

צוות השיווק: דורון לכמן, רחלי ניר, מיה גולק-אפטר, ירדן רבינוביץ'

יוזם הרטרוספקטיבה: שלומי אלקבץ

ניהול אומנותי: שלומי אלקבץ ואפרת כורם

אוצרת אסופת המאמרים: אפרת כורם

צילום ותמלול ראיון ושיחה מרק רוזנבאום: אפק טסטה לאונר

עריכת הריאיון: אוריאנה בן אבא גולן

עיצוב גרפי: תמר טסלר

תודתנו העמוקה:

יפעת פרסטלניק, דובר קוסאשוילי, קרן ידעיה, דני רוזנברג, סתיו מרון, מיכאל רוזנבאום, אוולין שפיר (קפלון), נטע יעקב, רותם פז, מאיר רוסו, כתריאל שחורי, גלית כחלון, ליאור אשכנזי, אילנה שרון, דני כפרי, גיורא עיני, יואב אברמוביץ', ליסה שילוח עוזרד, לימור פנחסוב, רועי אלבה, מוש דנון, דנה בלנקשטיין ואסף אמיר