"לרנן, נכדי היקר": על "המעורר" לרנן שור

השנה היא 1900. אדם מבוגר לבוש גלימה צועד בסימטאות הצרות והחשוכות של צפת ובידו פנס המאיר את דרכו. הוא מכה במקלו על הדלתות או על החלונות, ומתפלל "ישראל עם קדוש, קום לעבודת הבורא. עצל, עצל עד מתי תשכב, מתי תקום משנתך?" על המסך מופיעה כותרת הסרט "המעורר: רומן מכתבים בין סב לנכדו". בגירסה האנגלית הסב מוגדר בצורה מפורשת יותר: Wake up, Grandson. Letters to My Rebellious Rabbi. הריטואל המשונה הזה, שנועד להעיר יהודים ישֵנים בצפת של תחילת המילניום הקודם, חוזר שוב לקראת סוף הסרט. אין לדעת כמה התעוררו, אבל לפחות אחד מהם, במאי הסרט, סוף סוף שמע את נקישות סבו על דלתו והתעורר. זוהי מסגרת הסרט התיעוד האוטוביוגרפי של רנן שור, במאי ישראלי ותיק ורב-זכויות. הוא עוקב אחר תהליך התבגרותו והתפכחותו של נער ישראלי תל אביבי שהיה למייסד בית הספר לקולנוע "סם שפיגל" בירושלים.

אחרי הפתיח האניגמטי הזה מתחיל הסרט. "הזמן: קיץ 1965". רנן הנער נראה על המסך בסרט 8 מ"מ. הוא לבוש בגדי בר מצווה, עם תפילין וספר תורה. זו היא ראשית המסע של רנן אל עברו הישראלי, שיהפוך בהדרגה למסע אל חיק היהדות. זה מסע לבית הוריו שעדיין מחזיקים בסממנים של אורח חיים יהודי מסורתי, וגם מסע אל החיים האפיקורסיים של תל אביב. המסע הזה נמשך שנים רבות, כשלאורך כל הדרך רנן מצביע על משיכתו לקולנוע, ואילו סבו, הרב אברהם זיידה הלר, מציע לו אלטרנטיבה: עולם הדת ולימוד התורה. הסב מקבל את העובדה שאי-אפשר למזג את שתי הדרכים, ולכן מציע אלטרנטיבות - סרט על נשות צפת או אפילו סרט עליו, הרב הלר מצפת. אבל ההצעות נדחות בזו אחר זו. מתברר שקשה לצעיר שגדל על "פרקי אליק" (אליק בא מהים) לשלב את שתי הדרכים, ובהתאם לכך נמחק כל סממן של עבר גלותי. הסב אינו נכנע, וממשיך לשלוח מדי חודש מכתבים חמים לנכדו היחיד בלוויית המחאה. הסב גם מבין לליבו של נכדו התל אביבי, והוא גם שולח לו ספרון על גבורתו בתש"ח. אבל כל זה אינו משכנע את הנער שצועד אל תוך חייו המודרניים בתל אביב.

הרב הל מקבל את אות ההגנה, 1968. צלם לא ידוע

שנים אחר כך, בזמן עשיית הסרט, רנן מראיין את דודתו ומציג לה שאלה שהטרידה אותו זמן רב: האם אני יותר רנן שור או יותר רנן שור הלר? היא מתחמקת מתשובה בחיוך, אבל בהחלט תורמת להתגברות הספקות בליבו של הבמאי. בכספי הבר מצווה שלו רוכש רנן מצלמת סופר 8 ומצלמת סטילס מקצועית, ומתחיל לצלם. מכאן מתחילה סקירה פחות או יותר כרונולוגית של חיי הבמאי. בחידון התנ"ך, שם רנן זוכה בפרס, הוא נשאל על האמירה המפורסמת של סבו - "המעש היה אמירת תהילים, הנס היה הגעת הפלמ"ח בזמן" – אותה הוא מכיר היטב. תהליך ההתבגרות והגיוס תואמים את עלילת "בלוז לחופש הגדול". יולי 1970 – "התחלנו להתגייס לבקו"ם". על המסך נראים צעירים אצל הספר מגלחים את שׂערם הפרוע כמעין טקס פרידה. גם הפריימים מהתיעודים הביתיים מזכירים מאוד סרט זה. רנן אינו מתעכב על תקופת היותו כתב "במחנה", ודי מהר עובר לאוניברסיטה, אז הוא יכול להכריז בפני סבו שהוא לומד לקראת הפיכתו ל"מְלַמֵד", אמנם לא בתורה אלא בקולנוע, אבל גם זה מלמד.

הרב הלר ונכדו רנן. צלם שמואל שור

ואכן, רנן מתחיל את הקריירה הקולנועית שלו באמצע שנות ה-70, כעוזר במאי לשני הבמאים הנערצים עליו – אורי זוהר וג'אד נאמן. כך הוא זוכה להיות שותף לסרטו האחרון של זוהר, "הצילו את המציל" (1977), ולסרטו של ג'אד נאמן, "מסע אלונקות" (1977). שני הסרטים מסמלים שני קטבים בתולדות הקולנוע הישראלי שעתיד להתפתח בשנים הבאות: הקולנוע הביקורתי-סאטירי מכיוונו של זוהר, והקולנוע הביקורתי-אנטי-מיליטריסטי בקולנוע של נאמן. הביקורת היא נקודת המפגש בין שני היוצרים האלה, ורנן עדיין לא עושה איתה שום דבר מוגדר, אלא מסתפק בבחינת המבט המפוכח על מוריו הנערצים וחושב כיצד יתרגם זאת ליצירתו-שלו. למעשה, שני הכיוונים האלה ימצאו את מקומם בסרטו העלילתי הראשון של רנן שור, "בלוז לחופש הגדול", סרט שיש בו שובבות נעורים, אך בעיקר כובד ראש ביקורתי על אובדן דרך. אבל עוד קודם לכן, רנן בוחר לאחד את שני הכיוונים הללו בסרטו התיעודי, "חתונה בירושלים" (1985), אשר מתעד את חתונת בנו של אורי זוהר עם בתו של אריק איינשטיין, ילדיהם של שני החברים הוותיקים שהלכו דרך ארוכה יחד בקולנוע ובעולם הבידור בכלל, והדת לא הצליחה להפריד ביניהם. נדמה שזה היה אירוע מכונן שהחיים זימנו לרנן שור, להציץ אל תוך העולם שיכול היה להיות שלו אילו רק הקשיב לקול סבו האוהב. אך כידוע רנן העדיף את העולם החילוני של הקולנוע, שנוצר בהשראת המראות פרי דמיונם של אנשים מעֵבֶר לים, ועל כן השיב לסבו בשלילה.

הרב הלר בשנות ה-50. צלם לא ידוע

אחרי כמה סרטים קצרים החל רנן שור בהפקת סרטו החשוב "בלוז לחופש הגדול" (1987). סרט זה הוא לא רק האופוס מגנום שלו, אלא גם ציון דרך בקולנוע הישראלי. את חשיבותו אפשר לפרש בעיקר בדיעבד, כאשר מבינים את ההשפעה שהייתה לו על דורות של קולנוענים שביקשו גם הם לשלב נעורים פרועים ושירות צבאי האורב בהמשך הדרך. בדומה ל"שיער" של מילוש פורמן (1979), "בלוז לחופש הגדול" מסמל קינה על נעורים שנגדעו מהר מדי, לעיתים בצורה טראגית, והבלוז שבכותרת הוא רק המנגינה המלווה את הנימה המלנכולית של המהלך העלילתי כולו.

רנן שור מביים את סצינת המעורר, צילום יוסי צבקר

קיימים קווי דמיון בין עלילת "בלוז לחופש הגדול" לבין הנרטיב האוטוביוגרפי ב"המעורר". כל מי שהטיל ספק בכך קיבל תשובה מוחצת ב"המעורר". "בלוז לחופש הגדול" הוא קינה אישית המשולבת בתקופה מוגדרת, שנות ההפקה שלו. ולכן, יותר משהוא מתאר את שנות התבגרותו של רנן, הוא מתאר את השנים שבמהלכן הופק הסרט, שנים של תום ואמונה בצדקת הדרך (של המנהיגים, של המדינה), ערכים שאבדו במלחמה אחת – מלחמת לבנון הראשונה (1982), שהן גם השנים בהן הלך והתגבש התסריט של "בלוז לחופש הגדול". לכן יש לראות בו לא רק נוסטלגיה, אלא גם קינה על אובדן צדקת הדרך. במקביל להפקת "בלוז לחופש הגדול" שָקַד רנן על הקמת בית ספר שם שפיגל בירושלים. זה היה מהלך מגלומני לכאורה, שהתברר כמה היה חשוב וחיוני לפריחת הקולנוע הישראלי. הוא לא רק הזיז את מוקד הכוח של הקולנוע הישראלי מתל-אביב לירושלים, אלא גם פתח את לימודי הקולנוע בפני רבבות, ובכך הגדיל את כמות יוצרי הקולנוע.

שי אביבי בתפקיד המעורר

בתפקידו כמנהל בית הספר סם שפיגל הפך רנן למְלַמֵד, כפי שסבו ביקש. במעמדו זה הוא ליווה את המוני תלמידיו בהפקותיהם, בדרכם האמנותית ובהצלחותיהם. סרטי סם שפיגל הפכו למותג, ורנן התחיל להרגיש שמילא את ייעודו. עתה יכול היה להתפנות לטיפול בחוב ישן, להעניק נחת לסבו שלא הספיק לראות את נכדו האהוב ממלא את בקשתו. המצפון, כך מתברר, אינו מכיר בהתיישנות. רנן החליט להחזיר לעצמו את שם אמו, וניגש למשרד הפנים כדי להוסיף את השם "'הלר" לזה הקיים, שור. וכך, בגיל 70 פלוס, הופך רנן שור לרנן שור-הלר, זהות חדשה ששורשיה נטועים עמוק בביוגרפיה של היוצר.

*אני מודה לחברתי אורנה לביא-פלינט

כל התמונות: באדיבות רנן שור