מאז שראיתי את "החייל הנעלם", סרטו החדש של דני רוזנברג ("מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם") אני לא מפסיק לחשוב עליו. זיכרון חוויית הצפייה בו, שהיא מלכתחילה עוכרת שלווה ואינטנסיבית מאוד, מתעצם עוד יותר נוכח התזמון המחריד, או המושלם, בו הוקרן הסרט לראשונה: רגע לפני 7 באוקטובר. בעקבות המלחמה המתמשכת מתעכבת שוב ושוב יציאת הסרט לאקרנים, אם כי רבים מאלו שהספיקו לצפות בו, ואני ביניהם, סבורים שמדובר באירוע קולנועי חשוב, המתאים בדיוק לזמנים המעורערים והמטלטלים בהם אנו חיים. ממש כשם שהטענה שאסור לבקר את מוסדות השלטון "כשהתותחים רועמים" אינה קשורה למציאות, כך שגוי גם הניסיון לדחוק הצידה ולהעלים יצירה כה רלבנטית דווקא בזמן שהיא צריכה להיחשף לכמה שיותר צופים.
סרטו החדש של רוזנברג, אשר זכה בפרס הסרט הישראלי הטוב ביותר בפסטיבל חיפה האחרון ובפרס אופיר לצילום הטוב ביותר בספטמבר האחרון, מזכיר בכמה מובנים את סרטו הראשון, "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם". יותר מכל, מדובר בשתי יצירות הממשיכות זו את זו מבחינת האינטנסיביות שלהן וההישענות שלהן על תנועה מתמדת, במסגרת מרדף או בריחה.


העלילה עוקבת אחר חייל בשם שלומי, אשר בורח משדה הקרב במהלך לחימה בעזה, ומצליח (לאחר תלאות רבות) להגיע אל ביתו. אולם, במהרה מתברר לו שהצבא מחפש אחריו, וכשהוא בוחר לא להסגיר את עצמו, הוא מוכרז כחטוף. בשלב זה, כשכובד השקרים והעבירות שלו מוטל על גבו, וכשכל המדינה דואגת לו, עובר שלומי בחשאי בין בתים, בין בני משפחה וחברים, ומחפש מחסה ומוצא, על אף שברור כי בשלב מסוים השקר שלו עתיד להיחשף. בכך לפנינו מעין סיפור פרידה, בו עובר שלומי הצעיר בנקודות חייו השונות בידיעה שבפעם הבאה שיגיע אליהן, אם בכלל יגיע, המצב כבר לא יהיה כפי שהיה לפני המלחמה. את התהליך הזה ניתן גם להמשיל מבחינה סמלית לתהליך הדרגתי של גסיסה ומוות: מדי הצבא של שלומי מוחלפים בתחילת הסרט בחולצה לבנה נקייה המסמנת אותו לפתע כסוג של כמלאך, ולקראת הסיום גם הצבע הלבן ייעלם ממנו, כשהוא ייוותר עירום וחשוף, בדרך (אולי) גם אל מותו הממשי.
אחרי צפייה נוספת בסרט, הפעם מנקודת המבט של אחרי 7 באוקטובר, פגשתי את רוזנברג לשיחה קצרה על קולנוע, מציאות ומלחמה. חשוב לציין שהריאיון התקיים לקראת סוף חודש מאי, וכל האירועים שיתרחשו במהלך השבועות שיעברו בין כתיבת מילים אלו לבין פרסום הריאיון עדיין לא היו ידועים לנו באותו זמן.


נתחיל במצבו של הסרט. הוא כבר עומד מוכן הרבה זמן, נכון? הוא הוקרן בהקרנות אקדמיה לפני קרוב לשנה, זכה בספטמבר בפרס אופיר לצילום הטוב ביותר ולאחר מכן בפרס הסרט הישראלי הטוב ביותר בפסטיבל חיפה, רק יומיים לפני 7 באוקטובר. מאז אתם מחכים להוציא אותו בעצם?
כן, תאריך היציאה הרשמי של המפיצים כרגע הוא "אחרי המלחמה". זה זמן שלא ברור בדיוק מתי הוא יגיע.
מה עומד מאחורי ההחלטה לדחות את יציאת הסרט? האם זו החלטה כלכלית, כלומר חשש שהקהל לא יגיע לאולמות, או שיש כאן ניסיון לא לעורר ביקורת "כשהתותחים רועמים"?
קודם כל, כן, זו החלטה מסחרית-כלכלית. חשוב למפיצים שהסרט יצליח. עוד לפני 7 באוקטובר היה פחות קהל לסרטים ישראליים, ועל אחת כמה וכמה זה כך מאז פרוץ המלחמה. אנשים כמעט לא הולכים כרגע לקולנוע, ובטח לא לקולנוע ישראלי. אני חושב שהסרט יכול להצליח עכשיו בהחלט, ובעיקר לעורר דיון חשוב ורלבנטי, אבל המפיצים חושבים שדחייה יכולה רק להיטיב בכל מה שקשור למספר הצופים הפוטנציאליים בסרט.


אבל יש כאן גם משהו מעֵבֶר, לא? הרי יש סרטים ישראליים שכן יוצאים כרגע לאקרנים. אולי במקרה של "החייל הנעלם" פוחדים מהגישה הרדיקלית של הסרט כלפי הצבא, המלחמה והכיבוש, ומהרגשות העזים שסרט כזה יעורר מכל הכיוונים בתקופה כזו?
זה בטוח חלק מהעניין, אם כי זו בדיוק הסיבה שמפגש שלו עם הקהל יכול להיות עכשיו מעניין במיוחד. הסרט הוקרן כמה פעמים מאז 7 באוקטובר. האמת היא שבהתחלה לא רצינו להקרין את הסרט בזמן המלחמה, אבל בשלב מסוים עידו טאקו (השחקן הראשי – ג"ר) התעקש לארגן הקרנה לחברים שלו, שחלקם משרתים בצבא ממש עכשיו. ערכנו כמה הקרנות עצמאיות כאלה ב"קולנוע קנדה" וב"קולנוע יפו". אל ההקרנות הגיעו הרבה חיילים, חלקם חיילים בסדיר ששירתו באותו זמן בעזה והיו רגע באפטר בבית. איכשהו, מאז ההקרנות אני מקבל הודעות מחיילים בסדיר וממילואימניקים שטוענים שהסרט מבטא בדיוק את התחושות שלהם, ועושה איזשהו סדר בכאוס הזה שהם נמצאים בו. שמועה כזו עוברת מפה לאוזן, ויותר ויותר אנשים מבקשים ממני לינק לצפייה בסרט, רובם חיילים בסדיר או במילואים.
יציאה של סרט כזה בימים אלו יכולה לעורר דיון מרתק, גם אם חלק מהתגובות יהיו קשות וקיצוניות יותר מאשר בשגרה (כאילו שיש כאן דבר כזה, שגרה). זו בדיוק ההגדרה של האמנות כמראה-למציאות, וזה חשוב כל-כך. אני מסכים איתך. וגם מבחינת החשיפה וכמות צופים יכול להיות מאוד שיותר אנשים היו באים לראות את הסרט היום מאשר אלה שיבואו כשהמלחמה תסתיים, יום אחד. לדוגמא, כשהסרט יצא השנה בצרפת, הוא הגיע פתאום לשער של "לה-מונד", הישג די מדהים, דווקא בגלל התזמון הזה והרלבנטיות של הנושא. ובכל זאת, ההחלטה כרגע היא להקפיא את יציאת הסרט עד שתסתיים המלחמה.
זה חוסר מזל מסוים, התזמון הזה, למרות שאם הסרט היה יוצא כמה ימים לפני המלחמה יכול להיות שהוא היה נעלם לגמרי. כאן יש לכם לפחות אפשרות להוציא אותו כשיגיע הרגע המתאים מבחינת המפיצים.
כן, אפשר להגיד חוסר מזל. היציאה של סרט הקודם שביימתי נדחתה בעקבות הקורונה, צעד שהיה מוצדק לגמרי, כמובן. אז, עשינו את "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם", והקולנוע באמת מת. עכשיו, "החייל הנעלם" נדחה בעקבות המלחמה.
כמה סצינות בסרט משכו אותי באופן מיוחד, וסימנו אותו כאחת היצירות הישראליות המרשימות שראיתי בשנים האחרונות. אלו היו דווקא המצבים שבהם הסרט האינטנסיבי והעמוס עוצר לרגע ומשתהה בעדינות על רגעים קטנים (ובכך מעיד על היכולות של רוזנברג לתמרן בין סגנונות ומבעים שונים מבחינה אסתטית). בסצינה אחת, בתחילת הסרט, מגיע החייל אל ביתו ופוגש את הכלב האהוב שלו בשדה אבטיחים רחב ידיים; בסצינה אחרת נבנית מחווה משעשעת ומתוחכמת (באמצעות מאוורר חורק) ל"אפוקליפסה עכשיו" של קופולה, סרט המלחמה הגדול בכל הזמנים, המשקף את האבסורד ואת הטירוף של המלחמה באופן שמהדהד בסרטו של רוזנברג לכל אורכו.
אחרי הצפייה השנייה בו, שהייתה הראשונה מאז פרוץ המלחמה, הרגשתי שהוא נבואי ממש. הוא נעשה לפני 7 באוקטובר, אבל המציאות המתוארת בו לא רק התממשה, אלא הפכה למסויטת ומוגזמת הרבה יותר מהמתואר בו, בעיקר סביב סוגיית החטופים והיחס של העורף התל-אביבי למלחמה.
למען האמת, בימים הראשונים זה לא נראה כך. הסתובבתי בתל-אביב עם אמיר קליגר שכתב איתי את התסריט, והעיר הייתה שקטה, שוממת וריקה. רק כמה ימים אחרי זה תל-אביב חזרה לחגוג את עצמה ולהתנהל כרגיל, תוך כדי קרבות והסיטואציה של החטופים, ממש כמו בסרט.
היום הייתם כותבים את התסריט אחרת, למשל את התיאור של העיר המנותקת שממשיכה לרקוד, לסעוד, ולרבוץ בים בזמן מלחמה?
לא. אני חושב שהייתה תחושה גם אז, כזו שהיה צריך להדחיק טוב מאוד כדי לא להרגיש, שיש כאן הר געש שעומד להתפרץ עלינו, שהאדמה זזה מתחת רגלינו. במובן זה, כל המסעדות והבילויים בתל-אביב הן הדרך של העיר להיאבק במוות או להתנגד לו - "אכול ושתה כי מחר נמות".
"החייל הנעלם" נשען על הופעה מחשמלת ומלאת אנרגיה של השחקן הצעיר עידו טאקו, שנושא על כתפיו את כובד המשקל של הסרט עמוּס-הרבדים הזה, תוך שהוא רץ, שוחה, רוכב על אופניים, צועק, זוחל, ומתחבא מכל מי שמנסה להגיע אליו, וגם מהמציאות הישראלית.
איך היתה העבודה עם עידו טאקו? הוא מחזיק במו ידיו הרבה מהאווירה ומהאנרגיה של הסרט, בתפקיד ראשי ראשון שגרף (ועוד יגרוף) המון שבחים, בצדק.
היה לא פשוט למצוא את השחקן הראשי. עשינו המון אודישנים, אבל כשעידו הגיע, היה ברור שזה הוא. משהו באנרגיות, בליבידו הזה, אבל גם בנפש שמשדרת סוג של כאב, כאב על אובדן הילדות. בסופו של דבר, "החייל הנעלם" הוא גם סרט התבגרות. לכן, בין היתר, צילמנו את הסרט באופן כרונולוגי, כדי להראות את התהליך שבו הנער הזה מתבגר פתאום, על רקע האירועים השונים. המטרה הייתה שהפנים של החייל בתחילת הסרט יהיו שונים מהפנים שלו בסיום, והעבודה עם עידו נתנה את זה.
זה מזכיר לי קצת את "צא וראה" של קלימוב, עוד סרט מלחמה ענק עם דמות של מתבגר במרכזו. איך עידו התכונן לתפקיד התובעני הזה? איך צולחים צילומים מתישים כאלו מבחינה גופנית? ואיך הוא התחבר אל התפקיד?
קודם ביקשתי שיצפה ב"לולה איקס" של קראקס, ובכלל, בהופעות של דני לבאנט (השחקן של קראקס – ג"ר) שהן פיזיות ואקספרסיביות, מלאות אנרגיה. ביקשתי שיצפה גם בבאסטר קיטון. אני יודע שהוא התעמל המון לקראת הסרט, ממש עשה כושר קרבי ולמד איך זוחלים נכון וכל השאר. ומבחינת האוכל בסרט, היה בהחלט קשה: הוא הקיא כמה פעמים במהלך הצילומים. זה לא פשוט לשתות עוד ועוד טרופיות, לאכול פסטות ואבטיח בשוטים ארוכים, שוב ושוב.
"החייל הנעלם" נפתח בשוטים סטאטיים וחשוכים של חיילים המסתתרים במעמקי שטח הלחימה בעזה. הסטאטיות שמאפיינת את פתיחת הסרט מנוגדת לתנועה שתאפיין את ההמשך שלו, וכמו רוצה לסמן את המלחמה ואת האלימות כקיבעון מייאש שתוקע את המציאות במקום. זו סטאטיות שמנגידה את שדה-הקרב אל מול חיי-העיר האזרחיים ורוח הנעורים שיתפרצו בהמשך הסרט, ומאופיינים בקצב גבוה, בתנועה מתמדת ובעודפות קולנועית.
מסצינת הפתיחה המרשימה ולכל אורך הסרט עוקבת המצלמה אחר שלומי, החייל הצעיר אשר עורק מהמלחמה ובורח משדה הקרב, תחילה אל ביתו ומשפחתו, ואז אל אהובתו. אולם, כבר בשלב מוקדם יחסית מגלה החייל שכל מושאי הכמיהה שלו אינם באמת מחכים לו (או לפחות לא כפי שדימיין לעצמו). כמו גיבור סיפורו הידוע של עגנון, פרנהיים, החוזר מהמלחמה אל דלת ביתו הנעולה, גם החייל הנעלם שב משדה הקרב ומגלה שהמציאות אינה אותה מציאות שעזב, ושמשהו השתנה בעולם. עם זאת, ואולי דווקא בגלל האופן שבו יעדיו של שלומי אינם מושגים, הבריחה עצמה, שהיא סוג של מירוץ-טריאתלון אנרגטי ומרהיב המשלב שחייה, ריצה ורכיבה, הופכת למקור המשמעות עבורו (ועבור הצופים). פעולת הבריחה של החייל אל העיר, אל החברה, אל הבית, היא למעשה כוח-ההתנגדות שלו לכל מה של הגיוני ולא אפשרי במלחמה; היא כשלעצמה מהווה את הניצחון האקזיסטנציאליסטי שלו על המציאות הישראלית האכזרית והאלימה, על הקונפורמיסטיות והמיליטריזם שאופפים את חיינו כאן.
השפה של הסרט משלבת סגנונות באופן די מדהים. בהתחלה, לפני שהחייל בורח, הרגשתי שאני צופה במשהו במחוזות של "ואלס עם באשיר", עם אווירת האבסורד והאסתטיקה המוקפדת. זו תחושה שממשיכה ומלווה את הסרט, ומהדהדת את גם את "אפוקליפסה עכשיו". אחר כך הקצב והאווירה משתנים, והוא נהיה מעין מרדף ארוך, באמת בסגנון של קראקס או של סרטי הגל החדש – אי-אפשר שלא לחשוב על אנטואן מ-"400 המלקות" של טריפו. מה היו ההשפעות האמנותיות על הסרט? מאילו דימויים התחלתם את העבודה עליו?
מה שהזכרת כאן נכון. הזכרתי כבר את באסטר קיטון, שבהחלט היה לנו בראש מההתחלה: דימויים של האדם מול ההמון, מול המשטר, רץ ובורח, סרט מלא בתנועה. בהדרגה נוספו עוד שכבות, וגם במהלך הסרט האווירה משתנה ככל שמתקדמים. לאורך הדרך, לגיבור יש כמה נרטיבים שהוא בונה לעצמו, והם כולם מתנפצים זה אחר זה. בהתחלה יש כאן שיבה הביתה, ואנו רואים שוטים פתוחים ונעימים עם הכלב והבית ברקע, והמרחבים של השדות, למשל.
אלו בכלל מחוזות אסתטיים של טרקובסקי, הרגעים האלה בשדה, או של מערבון. הכי שונים שאפשר מהאנרגיות המתפרצות של סרטי לאו קראקס שיגיעו אחר כך.
לגמרי. מאוחר יותר זה מתנפץ, והגיבור מתנהל כמו בתוך קומדיה רומנטית, רודף אחרי האהובה שלו ומדמיין שיטוסו לחו"ל ויחיו ביחד. אבל גם הנרטיב הזה קורס, ובסופו של דבר זה נהיה סוג של סרט פרנויה שכזה, די אפל, שמושפע מיצירות כמו "השיחה" של קופולה ו"התפוצצות" של דה-פלמה, שאני אוהב מאוד.


באחת ההפגנות האחרונות ראיתי אותך מצלם משהו, עם צוות קטנטן. זו נראתה ממש הפקת-גרילה. אתה כבר עובד על הסרט הבא?
כן, קוראים לו "על כלבים ואנשים". בעצם יצאנו לצלם בסוף אוקטובר בעקבות הזמנה של קיבוץ ניר עוז. התסריט מספר על נערה שחוזרת לקיבוץ לחפש את הכלבה שלה. אנחנו ניסינו לעשות משהו באזורים של "מדיום קול" (בבימוי הסקל וקסלר – ג"ר), עם הרבה אילתור ועם תסריט רזה מאוד. מלבד השחקנית הראשית, כל הדמויות בסרט הם אנשים אמיתיים שמגלמים את עצמם. הגענו גם לאירועים אמיתייים כמו ההפגנות, אבל החלטנו להוציא את זה מהסרט בסופו של דבר, ולהשאיר את העלילה על פני יומיים בלבד: 18-19 באוקטובר.
אז בעצם זה סרט שכבר מתייחס ל-7 באוקטובר באופן ישיר לגמרי. סביר להניח שזה מה שיעסיק את הקולנוע הישראלי בזמן הקרוב באופן די אובססיבי. זה בעייתי או מסוכן, לדעתך? מאוד יכול להיות שתהיה תקופה שבה יעסקו בטראומה הזאת באופן ישיר, אבל הדבר המשמעותי שקורה כרגע בהקשר של הקולנוע הישראלי הוא הרפורמה הצפויה של משרד התרבות, שמאיימת להחריב אותו לגמרי. במסגרתה, הקרנות יחלקו כספים לסרטים על בסיס הפוטנציאל המסחרי שלהם. זו הסכנה הגדולה, כי המשמעות היא שכל הקולנוע כאן יהיה רק אסקפיזם, לא יהיה יותר קולנוע ישראלי שיתייחס למציאות הישראלית. אם העתיד של הקולנוע כאן חשוב לנו, יוצרים חייבים להתאגד ולהתאחד נגד הדבר הזה באופן מיידי, לפני שיהיה מאוחר מדי.
*הריאיון התקיים בתאריך 20.5.2024.
כתבות נוספות בגיליון שאולי יעניינו אתכם
כתב העת סינמטק
לכל הגליונות

דבר המערכת – גיליון 239
24.06.2024 / סינמטק
כרגיל, בתקופה זו של השנה, גיליון "סינמטק" מוקדש לפסטיבל הסרטים בקאן, שממשיך להיות האירוע הקולנועי המרכזי של השנה. אבל מה לעשות שהשנה אינה מוצלחת במיוחד. האולפנים בהוליווד ובשאר חלקי ארצות הברית שבתו ועמדו מלֶכֶת במהלך 2023, עקב חששם העמוק של העובדים שמא האינטליגנציה המלאכותית תנשל בקרוב חל
לקריאה

קאן 24 – זה מה יש
24.06.2024 / סינמטק
אחרי 77 שנים, כל מה שקאן יכול לקוות ולאחל לעצמו זה שהמהדורה החדשה לא תיפול מן המהדורות הקודמות. או, אם לדייק, שלא תיפול יותר מדי, כי אין שתי מהדורות זהות, ובסופו של דבר הפסטיבל אינו עושה את הסרטים אלא רק מציג את מה שֶיֵש. וכאשר מה שיש אינו מספיק, מנסים לכפר על החסר בדקורציה מכל […]
לקריאהנשארים מעודכנים
הרשמו לניוזלטר ותקבלו מאיתנו עדכונים והמלצות על כל הסרטים והאירועים החדשים והכי מעניינים