לחץ על לחצן ESC לפתיחת סרגל הנגישות עבור לתפריט הראשי דלג לתוכן דלג למפת האתר


טפילים כאלה ואחרים


בונג ג'ון-הו על "טפיל" שזכה בדקל הזהב

עדנה פיינרו


הפעם הראשונה שבה גילו בישראל את שמו של הבמאי הקוריאני בונג ג'ון-הו הייתה לפני כ-15 שנה, כאשר הציגו בישראל את סרטו השני, "זיכרונות של רצח" (2003). זהו שילוב של סרט משטרה וקומדיה שחורה, סאטירה פוליטית וחקירה סהרורית בעלת גוונים אקזיסטנציאליים, סיפור על שני בלשים שמנסים לשווא במשך שנים להתחקות על עקבותיו של רוצח סדרתי. הוא אמנם מתבסס על פרשה אמיתית ועל מחזה שנכתב בעקבותיה, אבל הדרך שבה פרס הסרט את הסיפור, כשהפסיכולוגיה, הפוליטיקה (העלילה מתרחשת בתקופת המשטר הצבאי בקוריאה), הגיגים אקזיסטנציאליים, והמערכת החברתית שבה הייתה שרויה אז קוריאה, כל אלה מעוגנים טוב כל כך בתוך הנוף שבו מתרחשת העלילה, עד שאיש לא יכול היה לחשוד שבאיזשהו מקום בדרך לבד הקולנוע היה גם מחזה שהוצג על בימה. להיפך, ההפקה של הסרט קבעה בזמנו שיא במספר אתרי הצילום שבהם השתמשה, כשהיא נעה מעיירה אחת לשנייה בפרובינציה, כמו מעשי הרצח של החשוד שלא נתפס.

בונג ג'ון-הו (ימין) בעבודה על "טפיל"


הסרט שבר בזמנו את כל שיאי הכנסות הקופה בקוריאה, וזכה ברשימה ארוכה של פרסים בבית ובעולם, על אף שנדחה הן על ידי פסטיבל קאן והן על ידי פסטיבל ונציה, מה שלא קרה לו בהמשך הדרך. "האורח" (2006), סיפור על מפלצת שקמה מן הנהר כדי להתעלל בתושבי סיאול, היה לסנסציה כשהוצג ב"שבועיים של הבמאים" בקאן. "האם" (2009), סיפור על אם שמבקשת בכל מחיר לנקות את בנה מאשמת רצח, הגיע ל"מבט מסוים" בקאן. "רכבת הקרח" (2013) שבונג ביים באמריקה ובשפה האנגלית, מותחן מדע בדיוני על רכבת הדוהרת לשום מקום, שאינה אלא בבואה של המבנה החברתי בעולם שלנו, שבר שוב שיאי קופה. "אוקז'ה" (2016), שוב סרט מדע בדיוני על נערה שמבקשת להציל בכל מחיר את חיית המחמד שלה, מפלצת בשם אוקז'ה, כבר הוצג במסגרת התחרות הרשמית בקאן (על אף שהייתה זו הפקה של נטפליקס). ואילו עכשיו, עם "טפיל" (2019), הוא יכול לנשום לרווחה או אולי לדאוג, כי המירוץ שלו מעלה הביא אותו לפסגה, לדקל הזהב הנכסף כל כך.

משפחת קי-טק ב"טפיל"


"טפיל" הוא בדיוק מה שאפשר לצפות מבמאי כמו בונג ג'ון-הו. תערובת של אמירה חברתית בוטה, עלילה שבה האימה, הסרקזם והפאתוס מתחרים ביניהם, עם התפרצויות אלימות בשיא והרבה הומור שחור בדרך. צוות שחקנים שמשתלב בתוך זה להפליא, ובראשם סונג קנג-הו, שעימו הוא עובד מאז "זיכרונות של רצח", שם גילם את אחד משני הבלשים המוזרים. היות שבונג ביקש מפורשות שלא יגלו לקהל מראש מה מתרחש בסרט, צריך אולי להסתפק בנתוני היסוד שלו כדי להבהיר לצופים מה מצפה להם. אז כך: זהו מפגש בין שתי משפחות שהרכבן זהה: אב, אם בן ובת. האחת, משפחת קי-טק, יושבת במרתף מעופש, בקצה סמטה מסריחה ששיכורים מרוקנים בה את שלפוחיתם בלי חשש, אין להם עבודה, אין להם כסף ואין להם עתיד. השנייה היא משפחת פארק. היא שוכנת בדירת פאר מרווחת ומעוצבת, יש להם הכל ויותר מדי מכל דבר. יש להם כסף, האב הוא מנהל בחברת היי-טק מצליחה עם נהג פרטי העומד לרשותו בכל שעות היום והלילה, והעתיד שלהם מובטח. המפגש בין שתי המשפחות הללו מתפתח לכיוונים לא צפויים ומפתיעים, שמסקנתם הצינית מצביעה על הספק שמקנן בבונג ג'ון-הו לגבי עתידה של החברה בתוכה הוא חי.


בונג ג'ון-הו מדבר בקאן על "טפיל"


לְמה התכוונת בשם הסרט?


ברגע הראשון, אני מניח שרבים יצַפו כאן לסרט מדע בדיוני על מפלצות מפחידות. אולי גם משום שיראו בכך המשך לסרט הקודם שעשיתי, "האורח". אבל, כפי שחזרתי ואמרתי כבר, גיבורי הסרט הזה הם בני משפחה רגילה בהחלט. מדובר באנשים שרוצים למצוא לעצמם מקום מתאים בחברה, וזה לא כל כך הולך. לדעתי, "טפיל", הוא טראגי-קומדיה שמציגה את ההומור, הזוועה, האימה והעצב שעולים על פני השטח כאשר בני אדם שואפים להגיע לרמת חיים גבוהה יותר, ובדרך הם נתקלים במכשולים שמציבה מציאות החיים. הכוונה שלי הייתה לתת לסרט שם אירוני, משהו כמו "זיכרונות של רצח", שדיבר כביכול על נוסטלגיה לזיכרונות נעימים מן העבר, אבל איך תיתכן נוסטלגיה למעשי רצח? זאת הדרך שבה צריך להתייחס גם לשם הסרט החדש שלי.

קנג הו-סונג (אבי משפחת קי-טק) במרתף


איך היית מגדיר את הז'אנר של הסרט הזה?


ראשית כל, מדובר בדרמה ששתולה עמוק בתוך העולם שבו אנחנו חיים. על אף שהעלילה מורכבת מאירועים שנראים דמיוניים לכאורה, הסיפור יכול היה להתרחש באמת, מין אירוע שאפשר לקרוא עליו בעיתון או למצוא עליו דיווחים ברשתות החברתיות. אבל אפשר גם לראות בזה פרשת רצח או קומדיה חברתית או מותחן אימים. אני משתדל כמיטב יכולתי להפתיע את הצופה, ואני מקווה שהצלחתי בכך גם הפעם.


איך היית מתאר את שתי המשפחות שבמרכז העלילה שלך?


משפחת קי-טק היא ממעמד חברתי צנוע, חיה בדירת מרתף עלובה, מנהלת אורח חיים רגיל שאין בו שום דבר מיוחד, פרט לעובדה שהם מתקשים להתקיים כי אין להם הכנסות. עסקיו של אבי המשפחה לא צלחו, האם לא הייתה אף פעם יותר מספורטאית בינונית, ואילו הבן והבת נכשלו שניהם בבחינות הכניסה לאוניברסיטה. לעומתם, במשפחה השנייה, משפחת פארק, האב מנהל חברת היי-טק, נשוי לאשה נאה, ויש להם שני ילדים מקסימים. במובן מסוים, הם מגלמים את המשפחה האידיאלית במונחים של העולם המודרני.


איך ליהקת את הסרט ומה הניע אותך לבחור בשחקנים אלה?


מה שנראה חשוב בעיני היה להרכיב צוות הומוגני שעובד היטב יחד, מעין ליהוק של קבוצת כדורגל. צריך לנחש מן הרגע הראשון שרואים אותם שזאת משפחה, ומשום כך צריך היה לבחור את השחקנים בקפידה. השחקן הראשון שליהקתי היה סונג קנג-סו (אבי משפחת קי-טק), איתו עבדתי כבר כמה פעמים בעבר. בסרט הקודם שלי, "אוקז'ה", הופיע גם צ'וי וו-סיק, וחשבתי שהוא מתאים לגלם את בנו. הבאה הייתה פארק סו-דם (הבת של משפחת קי-טק), משום הדמיון שלה לצ'וי וו-שק, מה עוד שלדעתי היא שחקנית מוכשרת מאוד. אבל הדמיון היה חשוב בעיני כדי לחזק את תחושת המשפחה. אשר לז'אנג היא-ז'ין, התרשמתי מאוד מן ההופעה המשכנעת שלה ב"העולם שלנו" (אחד הסרטים הקוריאניים המצליחים והמעוטרים ביותר של 2016), ומשום כך הפקדתי בידיה את תפקיד אם המשפחה קי-טק. אשר למשפחת פארק, קודם כל רציתי להימנע מן התדמית הקלאסית של משפחה בורגנית מן הסוג שרואים בטלוויזיה הקוריאנית, חיפשתי שחקנים שיכולים לעצב דמות של משפחה אמידה ומשכילה. הוקסמתי מאז ומתמיד מן הצדדים הרבים באישיותו של לי סון-קיון (מר פארק). צ'ו יאו-ז'יאונג, המגלמת את רעייתו, משולה בעיני למכרה יהלומים עמוק שאיש לא השכיל עד היום לנצל את מלוא הפוטנציאל שלו, וקיוויתי שאני אצליח לעשות זאת. מאחר שלא מדובר בסרט עם גיבור מרכזי אחד, הדרך שבה השחקנים משתלבים יחד בעבודה היא הדבר החשוב ביותר. אני אסיר תודה להם על המאמץ שהשקיעו במהלך הצילומים.


מה רצית לומר על החברה המודרנית בסרט שלך?


לדעתי, יש רק דרך אחת לתאר את הפערים שהשתלטו על החברה שלנו. אנחנו חיים בעידן קפיטליסטי, ואין לנו בינתיים שום אופציה אחרת. זאת עובדה שאי-אפשר להתעלם ממנה, לא רק בקוריאה, אלא בעולם כולו. יכול להיות שבמציאות, שתי המשפחות הללו לא היו נפגשות לעולם. הקשר האפשרי היחיד בין המעמדות הללו ייתכן רק כאשר בני המעמד הנמוך משרתים בשכר את בני המעמד הגבוה יותר, ורק במקרים כאלה עשויים בני המעמדות הללו להתקרב עד כדי כך שהם שומעים זה את נשימתו של זה. בסרט שלי, גם אם אין שום כוונת זדון לאף אחד משני הצדדים, המפגש יכול לגרור את שני הצדדים להתנגשות שאין ממנה מוצא. שלא תהיה טעות, בחברה הקפיטליסטית שבה אנחנו חיים יש מעמדים ועמדות שאולי אינם חשופים לעין, אבל הם בהחלט קיימים. אנחנו משתדלים אולי להתעלם מן העובדה הזאת ולהתייחס להיררכיות חברתיות כמונח שאבד עליו כלח, אבל המחסומים החברתיים לא נעלמו, וגם היום קשה לפרוץ אותם. אני מקווה שהסרט שלי מראה מה קורה כאשר, במציאות שבה אנחנו חיים, שני המעמדות הללו נתקלים זה בזה.


מה היית רוצה לראות כמסר העיקרי של הסרט?


כל מה שאני רוצה הוא לתת חומר מחשבה לצופים. הסרט הוא לעיתים משעשע, לעיתים מעורר פלצות ולעיתים עצוב, אבל אם מי שיראה אותו ימצא מספיק עניין כדי לשוחח עליו מדי פעם, על כוס יין, השגתי את מטרתי.