ועוד מקאן 24

"אמיליה פרז" – במאי: ז'אק אודיאר

סלינה גומז ב"אמיליה פרז" של ז'אק אודיאר – צילום: פסטיבל קאן

זה אחד מאותם סרטים שחוות הדעת ביחס אליהם הייתה חלוקה בפסטיבל, וסביר להניח שתהיה חלוקה גם אחריו. מצד אחד, הביקורת, שלא התפעלה יותר מדי, הצביעה על העובדה שעל אף כל הדקורציות, מדובר במלודרמה מכסיקנית מן השורה. מצד שני, קהל הצופים, ועמו גם צוות השופטים שהעניק לסרט שני פרסים, התרגשו מן התוכן, ובעיקר מן הביצוע. אודיאר, שהוא אחד מבמאֵי הצמרת של הקולנוע הצרפתי, בחר לחרוג מכל מה שעשה קודם לכן. אין זה סרט פשע נוסח "לבי החסיר פעימה", ולא סרט מהגרים, כמו "דיפאן", לא סרט על העולם התחתון כמו "נביא" ולא דרמה כמו "חלודה ועצם", ובוודאי לא מערבון, כמו "האחים סיסטרז". אין הפעם אפילו דמות גברית בולטת אחת. זהו סרט מוסיקלי בעל רקע פוליטי ופמיניסטי, העלילה מתרחשת ברובה במקסיקו, הסרט דובר ספרדית אבל צולם כולו באלפים של צרפת. השחקנית שדמותה מעניקה לסרט את שמו, קרלה סופיה גסקון, הייתה פעם שחקן לפני שעבר ניתוח לשינוי המין, ולצידה שתי סלבריטאיות מארצות הברית, זואי סלדניה וסלינה גומז.

אשר לעלילה, פרקליטה צעירה וכהת עור (סלדניה), אשפית במקצועה אבל נאלצת להסתפק בעמדה של עוזרת לפרקליט ממין זכר, כי לא נשים ולא כהי עור יכולים לעשות קריירה במכסיקו, נחטפת יום אחד בידי כנופיית סוחרי סמים, ומובלת אל המנהיג מטיל האימים ורב-הנכסים, שם היא מתבשרת שהגבר המפחיד שיושב מולה ומדבר בלחש מאס בכל הכוח שצבר, חלומו מאז היה ילד הוא להיות אשה, הוא עומד לעבור ניתוח שישנה את מיגדרו ואת זהותו, והוא ביים תקרית שבה, כביכול, הוא, בזהותו הגברית, מת. הוא דורש מן הפרקליטה, ראשית שתשמור על הסוד ולא תחלוק אותו עם איש, ושנית, שתיטול אחריות על כל התהליך. וכך, הוא מביים את מותו, כביכול עקב התנקשות של יריביו. אחר כך הוא נעלם לתקופה מסוימת, ומופיע שוב בדמותו החדשה כאשה, הפעם כ"אמיליה פרז, נדבנית ידועה", אשר משתמשת בכל הממון הרב שהוא אגר קודם לכן כדי לעשות רק טוב לכל העולם. בינתיים, על הפרקליטה מוטל להעביר את אשתו ואת ילדיו לשווייץ. אלא שאחרי תקופה מסוימת הוא/היא פונה שוב לפרקליטה ודורש/ת ממנה להחזיר את האשה ואת הילדים למקסיקו, מפני שקרבתם חיונית לו/לה. בעיניהם, "אמיליה פרז", ההתגלמות הנשית שלו, היא אחותו של כריש העולם התחתון שנעלם, אשר ירשה את כל הונו ומונתה להיות האפוטרופוסית שלהם. אלא שעם שובה למקסיקו פוגשת אלמנתו את מי שהיה פעם מאהבה הלוהט, והיא מתכננת להימלט איתו ועם הילדים. הכל מגיע לשיא בקרב אקדחים ובמרדפי מכוניות, כאשר לבסוף החוטאים משלמים על חטאיהם, והצדיקים ימשיכו לחיות בנחת, אחרי שימחו את דמעותיהם.

מה אין בסרט הזה? זהו אמנם מבט חטוף על מכסיקו של היום, על נשים חזקות שיודעות מה שהן רוצות ואינן חוששות להיאבק על זכותן לחיות את חייהן כמו שהן רוצות ולא כמו שמכתיבים להן, על חזרה בתשובה ותיקון עוולות (גם אם זה באיחור ניכר), על הפגנות מחאה ושירי קינה - אבל באיזשהו מקום, הדמויות אינן חורגות אף פעם ממסגרת של קלישאות, ההערות הפוליטיות אינן יותר מאופנתיות, החזרה בתשובה היא רק חלקית, והשירים שנשמעים לאורך הסרט, כולל הכוריאוגרפיה שמלווה כמה מהם, מלהיבים אולי כל עוד יושבים באולם הקולנוע, אבל קשה להניח שייזכרו למחרת היום.

"פרתנופה" – במאי: פאולו סורנטינו

צ'לסטה דלה פורטה ב"פארתנופה" - פאולו סורנטינו

  זהו עוד אחד מהסרטים שציפו להם בכיליון עיניים. סורנטינו הוא כיום אחד הבמאים המובילים באיטליה, מי שכל סרטיו זכו בשבחים רבים, בפרסים רבים עוד יותר, ובלטו במיוחד בשל האסתטיקה המסוגננת להפליא של מבנה כל תמונה בהם. סורנטינו נולד בנאפולי, והתייתם מהוריו שנספו בתאונה. בסרטו הקודם, "יד האלוהים", הוא הציג לא רק את תולדות נעוריו, אלא גם את העיר נאפולי שבה גדל, והוא שבוי ברוחה עד עצם היום הזה. עד כדי כך שסרטו החדש, "פרתנופה", הוא פואמה קולנועית רבת-היקף שכל כולה מוקדשת לעיר הולדתו, פואמה מפעימה שאמורה להאיר את כל צדדיה הרבים של העיר, את הצבעוניות ואת העוני, את הנופים עוצרי הנשימה, את האנשים בעלי המזג המיוחד יוצא הדופן, את המסורת והאמונות הדתיות הרווחות בה, ועוד הרבה מאוד דברים, שהרי זמן לא חסר - הסרט נמשך שעתיים ורבע. כל הסרט מתנהל בהילוך איטי, כדי שאף טיפה מיופיים של המראות לא תאבד בדרך.

זה מתחיל עם השם. פרתנופה הוא שמה של אחת מבנות הים במיתולוגיה היוונית. היא נולדה בין גלי הים והשליכה את עצמה חזרה לתוך הגלים, משום שזימרתה לא הצליחה לשבות את לבו של אודיסאוס. המתיישבים היוונים הראשונים במקום שהיום ידוע בשם נאפולי קראו ליישוב שלהם פרתנופה, על שם בת הים. זה היה שמה עד המאה החמישית לפני הספירה, ואז שוּנה שמה ל"ניאופוליס" (לאמור: העיר החדשה). בסרט של סורנטינו, זהו גם שמה של הגיבורה שהוא מלווה לאורך הסרט כולו (מגלמת אותה שחקנית אלמונית בשם צ'לסטה דלה פורטה).

פרתנופה באה לעולם בין גלי הים, גדלה בחיק משפחה אמידה ואוהבת, לצד אחיה ובנה של העוזרת, שהם שני חבריה לשעשועים ולבילויים ובעיקר לרחצה בים, בשלבי ההתבגרות. במשולש הזה מתקיימת מערכת יחסים מוזרה-משהו, כי האח אולי מאוהב קצת באחותו ואולי גם מאוהב בבנה של העוזרת, ואילו זה מאוהב כמובן בפרתנופה. היא נכנסת לים ויוצאת ממנו לבושה ביקיני מינימליסטי, עומדת בפוזות ציוריות על רקע השקיעה, אבל היא אשה מודרנית שאינה מבלבלת בין אהבה, סקס וחברוּת. היא אינה מאוהבת באף אחד מן השניים האחרים, אך בסופו של דבר, מתוך שיכרון חושים, היא מתעלסת עם אחד מן השניים, והשני, בסערת רגשות, מתאבד.

בהמשך, הנערה החיננית הופכת לאשה מצודדת ביותר, מדענית המכורה לאנתרופולוגיה, מעריצה את המרצה הקשוח שלה, ומפעם לפעם מנהלת פרשות אהבים לא-מחייבות עם מיליארדר שרודף אחריה, ועם מאפיונר (בעצם, לנאפולי אין מאפיה, אלא אוֹמֶרְטָה). לאחרון היא מתלווה בסיור בפרברי העוני המרוד של נאפולי, ובטקס חתונה מסורתי בין שתי משפחות מן העולם התחתון: בני הזוג הצעירים חייבים לתנות אהבים מול כל קרוביהם לפני שנישואיהם מקודשים כדת וכדין. לקראת סוף הסרט פרתנופה מתעלסת אפילו עם הבישוף האחראי לקבר של הקדוש המגן על העיר כולה, הלא הוא סן ג'נארו. עצם העובדה שזה קורה בתוך קתדרלה בין פסלי קדושים יעורר ודאי לא מעט תרעומת אצל מאמינים קתוליים, אבל גם זה חלק מן האופי המיוחד של העיר נאפולי, שחוזרת בכל פעם לחזית הבמה, כאשר מעלליה של פרתנופה עצמה הם רק הרקע. מבלי להשקיע אפילו דקה אחת במהלך הסרט כולו בלימודי האנתרופולוגיה היקרים לה כל כך, היא מטפסת בסולם האקדמי ומסיימת כסמכות מדעית. ובכל זה, היא נשארת נאמנה תמיד לאהבתה הגדולה, הלא היא עיר הולדתה.

כל זה עטוף בצילומים של נאפולי וסביבתה, באי קפרי, בים הכחול, בעיר על כל חלקיה, המופלאים והעלובים. הגיבורה ניצבת ללא הרף מול כל התופעות שאופייניות לעיר זו, אנשים חיוניים, ממורמרים, עשירים חסרי תוחלת ועניים חסרי פרוטה, שחיים בין שיר לטרגדיה, בין צחוק לדמע. קשה לומר שכל המרכיבים האלה באמת מתחברים יחד לעלילה מגובשת כלשהי, קשה עוד יותר לומר שיש כאן דמות אחת שעומדת איתן על שתי רגליה, וזה כולל את פרתנופה עצמה, אבל זה ממלא בהחלט את תפקידה של הפואמה הזאת כמבצע יחצ"נות של הבמאי לערש הולדתו.

"מוטל דסטינו" – במאי: קארים אינוז

יאגו סאביאר, נאליה רוצ'ה, פאביו אסונסאו ב"מוטל דסטינו" של קרים אינוז

זו לפחות הפעם הרביעית ש"הדוור מצלצל פעמיים" של ג'יימס קיין מגיע למסכי הקולנוע, וזאת מבלי לספור את כל התסריטים ששאבו את השראתם מן הספר הזה. הוא נכתב ב-1934, מספר על נווד צעיר שנקלע למזנון על אם הדרך בקליפורניה שמנהלת אשה צעירה הנשואה לבעל המקום, אדם המבוגר ממנה בשנים רבות. תוך זמן קצר, הנווד והאשה מנהלים רומאן סוער, ומתכננים לרצוח את הבעל ולהשתלט על רכושו. העלילה מוצגת מפי הנווד, המספר אותה בגוף ראשון. עם הופעתו עורר הסיפור של קיין סערה בשל התיאוריים הגראפיים המפורשים של יחסי מין נורמליים וסאדו-מזוכיסטיים גם יחד, הצנזורה ביקשה לאסור את הפצתו אבל לא הצליחה, והוליווד, שהבינה אז היטיב כי חומרים כאלה אי-אפשר יהיה להציג על בד הקולנוע, טרחה למשל להלביש את לנה טרנר, שהופיעה בעיבוד האמריקאי הראשון לסרט, כשהיא לבושה כולה בבגדים לבנים צחורים, שצריכים להסתיר איכשהו את אופיה המפוקפק. הנובלה של קיין הספיקה מאז להפוך לכמה סרטים, להצגת תיאטרון, לאופרה ולתסכיתי רדיו, וקיין עצמו כתב, כעבור תשע שנים, סיפור דומה בשם "ביטוח כפול", שהפך לסרט מהולל בבימוי של בילי ויילדר, סרט שהיה אחת הסנוניות הראשונות של הקולנוע האפל. בינתיים, הדוור כבר הספיק להגיע פעמיים למסכי הקולנוע, פעם בצרפת, תחת השם "סיבוב מסוכן", ופעם נוספת, באיטליה, בבימויו של לוקינו ויסקונטי, בשם "אובססיה", בסרט הנחשב למבשר מוקדם של הניאו-ריאליזם האיטלקי.

הגרסה של אינוז, בן לאב אלג'ירי ואם ברזילאית, מעבירה את העלילה מצפון אמריקה לדרומה, ואת מקום המזנון תופס הפעם מוטל בשם "דסטינו" (הגורל), אשר משכיר חדרים לפי שעה לזוגות חוקיים אבל בעיקר לא-חוקיים, שמבלים שם שעות של אהבה, קולניות למדי. אינוז, שסרטיו הראשונים היו בעלי אופי ניסיוני מובהק, הפך לסנסציה בקאן לפני חמש שנים, עם תמונת משפחה ברזילאית בשם "חייה הנסתרים של אאורידיס גוסמאו", המסופרת בהרבה רגש אבל בשפה קולנועית קונבנציונלית. הוא חזר לקאן לפני שנתיים עם Firebrand, על אשתו האחרונה של הנרי השמיני, שנראה כמו סרט תקופתי שהופק באולפנים בריטיים.

הפעם, נראה שהוא שב למקורות אהבתו המוקדמת: בתוך המעשה בבן כנופיית סמים מקומית בעיירת חוף, אשר רוצה לברוח מן המקום אל סאו פאולו אבל נאלץ להסתתר במוטל "דסטינו" מפני הכנופיה הרודפת אחריו, הוא משלב פילטרים צבעוניים שמעניקים למסדרונות המוטל גוונים שאמורים לרמוז על האווירה, הוא מתבונן בחיות ובמעשיהן כהנגדה למעשיהם של בני האדם, הוא מחריש את האוזניים בקולות הרמים של הזוגות המזדווגים בחדרים השונים, ומקפיד להעניק לכל חדר צוהר שדרכו יכולים מפעילי המקום להציץ ולבדוק מה קורה בפנים. לצבע יש חשיבות עליונה בסיפור (כך למשל, כל הסדינים במקום הם אדומים). לקולות יש חשיבות רבה עוד יותר, כאשר לבד מהגניחות, הצרחות, הנהמות והיללות שבוקעות מן החדרים, בכל מקלטי הטלוויזיה מוקרנים סרטים פורנוגרפיים, שמהם בוקעים קולות דומים. וכל זה, כאשר במעברים מחדר לחדר יש תמיד שלט המבקש מן האורחים לשמור על השקט.

מיותר לומר שאף אחת מבין שלוש הדמויות המרכזיות - העבריין הנמלט, הבריון שהוא בעליו של המוטל, ואשתו הסקסית שמנהלת אותו - אינם נמנים עם הטיפוסים האמורים להתחבב על הצופה. יחסי המין המפורשים תופסים חלק נכבד מן הסרט, והם בעלי חשיבות רבה יותר מזו של העלילה, שנשכחת לעיתים קרובות לטובת החריגים שבתוכה. האמת היא, שבמבט ראשון קשה להבין מה עושה סרט מסוג זה בתחרות היוקרתית של פסטיבל קאן. במבט שני אפשר לנחש שמשחקי הצבע והקול, והגישה המציגה, בניגוד לגירסאות קודמות, את שני הרוצחים כקורבנות יותר מאשר כנבלים, הם שגירו את המנהלים האמנותיים של הפסטיבל להעניק לו את המקום המכובד. השופטים, מן הסתם, לא היו שותפים לדעה זו.

"נלכד בזרם" – במאי: ז'יא ז'יאנגקה

טאו ז'או ב"נלכד בזרם" של זיאן זיאנגקה

כל מי שעקב ב-25 השנים האחרונות אחרי סרטיו של ז'יא זי'אנגקה, יודע שמדובר בבמאי אשר עוסק בעיקר בנושא אחד, פָּנֶיהָ של סין, או ליתר דיוק, השינויים בפָּנֶיהָ בעיקר במהלך המאה ה-21. הסרטים נראים בעיקר כסרטי תעודה שלתוכם משתלבת עלילה, אשר לרוב מיועדת בעיקר להחזיק יחד את המרכיבים הוויזואליים המשמעותיים בעיני הבמאי. גם הפעם אפשר לומר אותם הדברים על סרטו החדש, בהבדל קטן אחד: חומר הגלם שבו השתמש ז'יא הוא הסרטים שהוא עצמו עשה במהלך 25 השנים האחרונות, שאת רובם הפיק בעצמו, ובהם השתמש רק חלקית בסרטים שהשלים. מכל מה שנשאר בחדר העריכה שלו, ואולי גם בחלקים מתוך חומר שכבר היה פעם בשימוש, הוא חיבר יחד תמונה של השינויים שהתחוללו בסין מתחילת המאה הנוכחית עד היום, כשהוא עוצר בשלוש תחנות עיקריות. הראשונה היא ב-2001, השנה שבה החליט המשטר הסיני לצאת מבדידותו ולהצטרף לשאר מדינות העולם, אם תרצו לפרש כך את בקשתה של סין לארח את המשחקים האולימפיים, שאכן התגשמה ב-2008. בתחנה השנייה, 2006, הושלמה בנייתו של הסכר הגדול ביותר בעולם על נהר היאנגצה, סכר שאולי נחשב לתרומה טכנולוגית עצומה, אבל לצורך הקמתו צריך היה לפנות קרוב ל-2.5 מיליון תושבים מן הערים והכפרים שהוצפו עקב עליית פני המים בעקבות הקמת הסכר, ונשארו מאז מתחת למים. התחנה השלישית היא בייג'ינג של היום, עיר מודרנית שיש בה גורדי שחקים ומרכולים לרוב, רווחים בה מנהגים שהושאלו מן המערב, והיא עולם חדש שבו לפחות חלק מן התושבים אינם מוצאים את מקומם.

כמובן, השינויים בסין לא היו טופוגרפיים בלבד, אלא גם פוליטיים, כלכליים, חברתיים וגם מיגדריים. לכן, נוסף על התמונות של מקומות מסוימים ורמזים לתופעות חברתיות בכל התקופות הללו בסרטים שעשה, היה גם צורך בחוט נרטיבי כלשהו שיוביל את הסרט לכל אורכו. ואם תשאלו מה קורה עם השחקנים, שהרי לא רק פני המקום, אלא גם פני בני האדם השתנו במהלך הזמן הזה, התשובה של ז'יא פשוטה מאוד - מאחר שהוא משתמש רוב הזמן באותם שחקנים, הוא מצא אותם שוב ושוב בסרטיו השונים לאורך השנים. אחת מהן, ז'או טאו, אף נישאה לו בשנת 2012, אחרי שהופיעה בסרטיו עוד מימי "פלאטפורם" (2000). השני, ז'ובין לי, כבר היה ב-Still Life, ואלה אכן שני סרטי המפתח שמהם נשאבו החומרים לסרט זה. מדובר בסיפור אהבה שנפרס על פני יותר מ-20 שנה. בשנת 2001 מנהלת אשה צעירה בשם קיאוקיאו רומאן עם מנהל העבודה שלה. שניהם גרים בעיר צפונית בשם דטונג. שניהם מחפשים לעצמם פרנסה ראויה יותר, היא כשחקנית ואולי כזמרת, הוא בעיסוק משתלם יותר. יום אחד הוא נוטש אותה, ומשאיר אחריו מכתב בו הוא מבטיח שהוא יורד דרומה ויקרא לה כאשר יצליח במשימתו. כעבור חמש שנים, משלא שמעה ממנו, היא יוצאת לחפש אחריו. בסופו של דבר היא מוצאת אותו, מעורב בכל עסקי הכלכלה האפלה שפרחה באותה תקופה במהירות סביב הצפת עמק שלושת הנקיקים בעקבות הקמת הסכר המפורסם. כשהוא מריח עסקים גדולים, אין לו חשק ופנאי להקדיש לאהובתו מאז, והם נפרדים שוב. הם שבים ונפגשים בבייג'ינג של ההווה, הוא קשיש שכשל בכל מהלכיו וגורר את גופו בקושי לתוך מרכול ענק, שם הוא מבחין בה, קופאית נמרצת וחיונית, ולרגע נדמה שהפעם ימצאו שפה משותפת. אלא שבסוף הסרט, היא זו שנוטשת אותו, במהלך שהוא מעין סמל לסין המודרנית אשר מפנה את גבה לעבר.

אין צורך לומר שהסיפור של השניים האלה הוא בסופו של דבר סכימתי בלבד, כי העיקר הוא מראה הרחוב והיחסים בין בני האדם בכל אחת מן התקופות הללו, החורבות הנטושות והפנים העגומות של מיליוני העקורים לקראת פינוי עמק היאנגצה, כאשר "מאכערים" מסדרים לעצמם עסקאות ומרוויחים על חשבון התמימים שאינם תופסים את המשמעות של מה שקורה סביבם, ולבסוף, בייג'ינג הנוצצת, מגה-כרך אדיר ונוצץ, עולם שזקנים רבים מתבוננים בו בהשתאות שעה שאֵלֶה שהלכו עם רוח הזמן נושמים עמוק אוויר אחר לתוך הריאות. אנתרופולוגים ימצאו חומרים רבים לחקור בהם בסרט זה, בשוּרת היבטים, כאשר עליית תפקידן של הנשים בחברה ועמדתן מול הגברים תופסות מקום מכובד בהחלט. כמו שני השחקנים הראשיים, גם הצלם ליק ואי-יו, מגדולי הצלמים של סין היום, משתף פעולה עם ז'יא כבר שנים רבות. ואכן, הסרט הוא חוויה עשירה, דווקא משום שלא אתרי תיירות הם המופיעים כאן, אלא פיסות מציאות רגילה. כאמור, לאנתרופולוגים, הסרט מומלץ בחום. ומה על היתר, אלה שהולכים לקולנוע לראות סיפור ואינם אנתרופולוגים? לאלה עשויה להיות בעיה. כי הסיפור בפני עצמו, לא כמשל, לא כל כך מחזיק מים.

"כל מה שנראה לנו כאור בקצה המנהרה" – במאית: פאיאל קאפדיה

קאני קוסרוטי ב"בכל מה שנראה לנו כאור בקצה המינהרה" – של פאיאל קאפדיה – צילום: פסטיבל קאן

קשה לדעת אם הסרט הזה יוצג אי-פעם בארץ, ואם יוצג, אם זה יהיה באותו שֵם. אין לו מראה של סרט מסחרי, ואין בו כוכבים מפורסמים. הסרט זכה בפרס מיוחד של צוות השופטים בקאן, והיו אפילו שסברו כי הגיע לו יותר מזה. כך או אחרת, נראה שהפסטיבל משתדל מדי שנה בשנה לתקן את דרכיו. אחרי שבמשך שנים מחו אירגוני הנשים על מיעוט הסרטים שמייצגים את המיגדר שלהן, הסרט הזה הוא עדות לכך שהשנה היה המצב שונה. לא זו בלבד שהבמאית היא אשה, אלא שכל הסרט אף עוסק במצבן של שלוש נשים שאמורות להיות במידה רבה דמויות מייצגות של האשה ההודית בימינו, לא דמויות זוהרות ולא בנות המעמד הנישא, אלא שלוש נשים פשוטות, שלושתן מועסקות בבית חולים גדול במומבאי, אחת מהן אחות בכירה, השנייה, אחות מתלמדת, והשלישית עובדת מטבח. לצידן, בתפקיד גדול לא פחות, העיר מומבאי, על ההמונים הנדחסים ברחובותיה, על המדרכות הגדושות חסרי בית אשר מצטופפים תחת כיסויים ארעיים ומבקשים למכור את מרכולתם לעוברים ושבים, על האוטובוסים והרכבת התחתית העמוסים לעייפה אשר חוצים את הכרך בן 23 מיליון התושבים.

פראבהה (קאני קוסרוטי), כבת 30, היא אחות בכירה אשר מחלקת את זמנה בין המאושפזים לבין האחיות החדשות שהיא מדריכה. לפני עשר שנים היא נישאה לגבר שאחרים בחרו עבורה, אלא שזמן קצר לאחר הנישואים הוא נסע לעבוד בגרמניה ומאז היא לא שמעה ממנו. עד שלפתע פתאום, בלי אזהרה מראש ובלי כתובת השולח, היא מקבלת במתנה סיר מודרני לבישול, חריג מוחלט לכל מה שנמצא במטבחה, אולי כדי להזכיר לה שהיא עדיין נשואה. לא שהיא שכחה, חלילה. היא ממשיכה לשמור בקפדנות אמונים לבעל האטום, מתנזרת מכל קשר רומנטי כלשהו, וסובלת בשתיקה את הבדידות שנכפתה עליה. אנו (דיוויה פראבהה), צעירה מפראבהה בהרבה, היא שותפתה במגורים המרופטים בפרבר המרוחק של העיר, נמרצת, חסרת מעצורים ומרדנית. היא מנהלת רומאן עם צעיר מוסלמי – חטא בל-יכופר בחברה ההינדית – וחולמת על עתיד ורוד יותר ומשוחרר יותר מן המסורת ומן ההורים. ואילו פארוואטי (חיה קדם), מבוגרת משתי האחרות, אלמנה כבר יותר מ-20 שנה, מקבלת צו פינוי מן החורבה שבה היא גרה ובה היא רואה את ביתה, משום שאין לה שום מסמך כתוב שיוכיח כי בן זוגה אכן היה בעלי המקום. ספסרי קרקעות חסרי מצפון מבקשים לנשל אותה ללא תמורה מן הבית שייהרס כדי לפנות מקום לשכונת יוקרה. השלוש הן חברות, מנסות לעזור אחת לשנייה, גם כשאינן רואות תמיד בעין יפה מה שהאחרות עושות. המציאות הרובצת עליהן, לפחות לקראת סוף הסרט, מתבהרת מעט כאשר פראבהה ואנו עוזרות לפארוואטי לשוב לכפר מגוריה, ממנו הגיעה לפני שנים רבות למומבאי, שם היא מוקפת באווירה הפסטורלית של הכפר וחוף הים שלידו. כשבמקום ההמונים המצטופפים בכל פינה של הכרך הגדול, המהומה הבלתי-פוסקת, ורעשי הרקע בעיר אופפים אותה שקט ושלווה, נדמה שאור כלשהו מבצבץ באופק.

גם בסרט זה, כמו ברבים מן הסרטים שהוצגו בפסטיבל השנה, נדמה שהעלילה עצמה אינה העיקר, אלא הרגעים האחדים המשולבים בתוכה ומבוימים ברגישות רבה, בין אם זה ניסיון החיזור הזהיר כל כך של רופא אחר פראבהה החולה, אשר מאמינה כי תרופות מביאות עליה ביקורים של רוחות רעות, הנסיעות המתישות מן הבית לעבודה וחזרה ממנה, או המתלמדות הצעירות שזה עתה הגיעו מן הכפר אל העיר הגדלה, וחלקי גוף האדם המונחים בידיהן מעלים בהן חרדה מהולה בבחילה. יש בצילום מין איכות מפויחת שנודפת ריח של אמת, ובאיזשהו מקום, נדמה שזה מסמך חברתי לא פחות מאשר סרט עלילתי. אשר לבמאית, כאשר העניקו לה את הפרס השני בחשיבותו בפסטיבל, היא הודיעה שהיא מקדישה אותו לכל עובדי הפסטיבלים בצרפת, שכך נאמר לה, נלחמים על מנת לקבל שכר הוגן תמורת עבודתם הזמנית.

"סאנטוש" – במאית: סנדהייה סורי

סאנטוש - שאהנה גוסואמי ב"סאנטוש" של סנהיה סורי

עוד סרט של במאית הודית, שכולו על אשה אחת בת המעמד הנמוך, ועוסק לא רק במקומה בחברה שסביבה, אלא גם בהתנהלות המפוקפקת של זרועות החוק במדינה, בעיקר המשטרה. סאנטוש (שאהנה גוסוואמי), גיבורת הסרט הצעירה, היא אלמנתו של שוטר מתחיל שנהרג במהלך דיכוי הפגנה, כאשר אבן שהשליכו המפגינים פגעה בראשו. עם תום ימי האבל היא מוזמנת למשטרה, שם מודיעים לה שתצטרך לפנות את דירת מגוריה, מפני שבעלה אינו עוד בחיים, והמגורים שייכים למשטרה שצריכה להעביר אותם למי שימלא את מקומו. עם זאת, נאמר לה, החוק הודי מאפשר לאשה להתגייס למשטרה, וכך להימנע מהפינוי המאיים עליה. באין לה ברירה טובה יותר, כאשר האלטרנטיבה היא הצטרפות להמונים חסרי הבית החיים במדרכות הכרך, סאנטוש מתגייסת למשטרה. בשוט הבא היא כבר לובשת מדים, ושייכת ליחידה שמספר הנשים בה מועט בלבד, והן מנסות, בהתנהגותן, להצדיק את תפקידן. סאנטוש עדה לדרך שבה המשטרה פותרת את בעיות האזרחים שפונים אליה: השוטרים משתמטים מכל אחריות, וממציאים תירוצים כאלה ואחרים מדוע המשטרה אינה יכולה לעשות מאומה (סביר להניח שמשטרת הודו אינה היחידה שנוהגת כך). עד שיום אחד בא עובד אדמה מכפר נידח להתלונן על כך שבתו בת ה-15 נעלמה, ואיש במקום מגוריו אינו מוכן לטפל בכך. השוטרים מבקשים, כרגיל, להשתמש בתירוץ הרגיל כדי לדחות את המתלונן, ולהסביר לו שלא הם אלה שצריכים לטפל בבעיה. אבל סאנטוש, בדרכה הנכנעת והזהירה אבל הבלתי-מתפשרת, מתעקשת להעיר את תשומת לבם של מפקדיה לעניין, ומצליחה למצוא גיבוי ראוי במפקדת בכירה, מבוגרת ממנה בשנים רבות, שארמה (סוניטה ראג'וואר), אשר רואה בחקירה הזדמנות להוסיף למעמדה קצת זוהָר, לקראת כניסתה לעולם הפוליטיקה.

בעזרת העיתונות, שתומכת בה ממניעים פוליטיים, נפתחת חקירה שבמרכזה האב הזועם. כעבור כמה ימים, בתחתית של באר בכפר, נמצאת גופתה של הבת שנעלמה. זה כבר הופך את הפרשה לעסיסית יותר בעיני העיתונות, וסאנטוש, יחד עם המפקדת, יוצאות לחקור. החקירה, שאינה בדיוק נמרצת. מובילה בסופו של דבר לצעיר מוסלמי שחיזר אחרי הקורבן, ושלח לה כל מיני הודעות מחמיאות בטלפון הנייד שלה. הצעיר, שעבד בשדות בעל הקרקעות העשיר במקום, נעלם בלי להשאיר עקבות, אך סאנטוש אינה מוותרת, ולוקחת על עצמה לצאת לעיר הגדולה ולמצוא אותו שם, כי הרי לאן יברח אם לא למקום שאפשר למצוא בו עבודה. כמי שמחפשת מחט בערימת שחת היא מצליחה למצוא אותו, והיא מודיעה על כך למפקדת שמגיעה בזריזות ועוצרת את החשוד. עד כאן, נדמה שסאנטוש זוכה לתמיכה של שארמה הממונה עליה, ומתייחסת לשוטרת הצעירה כמו חונכת אחראית ותומכת, המעודדת אותה בכל מעשיה. מכאן ואילך, כאשר הצעיר שנאסר מסרב להודות ברצח, הוא סופג מכות בוטות ואכזריות שלא רבות כמוהן נראו על הבד, אולי משום שהבימוי אינו מנסה לרגע ליפות אותן. לבסוף, כשהוא כבר באפיסת כוחות, הוא מודה במעשה, ושארמה זוכה בתהילה כמי שפתרה את התעלומה. אלא שאז מתברר כי החשוד אינו אשם, שהאחראי למעשה הוא כזה שלא נוגעים בו במערכת היחסים הרווחת בחברה ההודית, ושמי שישלם על עינוי הדין אינו מי שפקד על שימוש בכוח, אלא מי שלא היה לו מה לומר בעניין. כלומר, אין סיכוי, ולו קלוש ביותר, שהצדק ייצא אי-פעם לאור.

למען האמת, התסריט רחוק מלהיות מושלם, ובכל פעם שהבמאית, שכתבה גם את התסריט, התקשתה למצוא פתרון עלילתי סביר לְמה שמתרחש על הבד, היא פשוט דילגה היישר אל השלב הבא. קשה למשל להסביר איך סאנטוש, עקרת בית נכנעת, מצליחה כל כך מהר להיות שוטרת סמכותית, איך היא מצאה את החשוד בתוך ההמונים הגודשים את רחובות ערֶיהָ של הודו, ללא עזרה ואפילו נוכח יחס מזלזל מצד חבריה השוטרים, או מה רוצה סוף הסרט לומר, מלבד העובדה שאי-הצדק שולט במדינה. עם זאת, העימות בין שתי נשים, האחת אינה יכולה להשלים עם עיוותי הדין והשנייה מיטיבה לדעת איך לנצל אותם לטובתה, מוצג בצורה מענייינת, ומותר גם להזכיר את העובדה שיש גם רמז למשיכה לסבית בין השתיים שלא באה לידי מימוש, רק משום שסאנטוש עצמה אינה מגלה עניין, או שמא אינה מבינה כלל במה מדובר.