לחץ על לחצן ESC לפתיחת סרגל הנגישות עבור לתפריט הראשי דלג לתוכן דלג למפת האתר
close
19.07.19 19.07.19 - שישי


הבוגד בבוגדים

מרקו בלוקיו על "הבוגד"

דן פיינרו


אחרי מותו של ג'וזפה ברטולוצ'י, מרקו בלוקיו הוא השריד המפואר האחרון לדור של מהפכנים זועמים אשר קם באיטליה בשנות ה-60 של המאה ה-20, אלה שהתרעמו בקולי קולות נגד אמות-המוסר והמשטר הפוליטי במולדתם באותם ימים. במאמר מוסגר אפשר כמובן לציין, שגם אם אמות-המוסר השתנו במידה כזאת או אחרת, הפוליטיקה האיטלקית לא ממש שינתה פניה מאז ועד היום.


במהלך 50 השנים שבהם הוא עושה סרטים, הספיק בלוקיו לתקל את הממסד מכל הזוויות האפשריות. החל מ"אגרופים בכיס" (1965), "בשם האב" (1971), ו"מרש הניצחון" (1976) הכעוסים כל כך, דרך עיבודים למחזות קלאסיים כמו "השחף" (1977) של צ'כוב, "הנרי הרביעי" (1984) של פירנדלו, או "הנסיך מהומבורג" (1997) לפי קלייסט, תוך כדי עיסוק ממושך בסוגיית מחלות הנפש, כמו בסרט התיעודי שעשה עם סנדרו פטראליה ולא הוצג מעולם בישראל, "לשחרר את המשוגעים" (Matti da Slegare, 1975), ומבטים נוקבים על המצב החברתי והפוליטי באיטליה, למשל "בוקר טוב, לילה" (2003) על פרשת אלדו מורו, או הסרט החדש הזה, שעוסק באחד מרגעי השפל של ה"קוזה נוסטרה" הידועה לשימצה. כאן אולי המקום להדגיש, כפי שעושה זאת גם הסרט, ש"קוזה נוסטרה" (בתרגום לעברית: "העסק שלנו"), הוא השם המקורי של המאפיה, ארגון שאמור היה להיות מעין גירסה איטלקית של חבורת רובין הוד, כלומר חבורות של ליסטים שלוקחים מן העשירים כדי לחלק לעניים, גם אם הם צריכים, לשם כך, לעבור על החוק. אלא שבמהלך הזמן זה לבש צורה שונה לחלוטין, והתפתחה מערכת מסועפת של כנופיות עולם תחתון, מאיימות, אכזריות, ורודפות לא רק ממון, אלא גם כוח. לרגע, במשפט ראווה שנערך ללא פחות מ-475 ממנהיגיה בשנים 1986-1987, נדמה היה שהמאפיה חטפה מכה אנושה שתביא לחיסולה − אשליה שכמובן לא התגשמה. מי שהיה העד המרכזי באותו משפט והצביע על שמות הנאשמים לפני השופט החוקר ג'ובאני פאלקונה, היה אחד מראשי המאפיה לשעבר, טומאסו בושטה, שהוציא את עצמו לגמלאות ועבר לחיות בריו דה ז'נירו, יחד עם אשתו השלישית, ברזילאית במוצאה, וילדיהם המשותפים, כשהוא מותיר מאחוריו את שני בניו המבוגרים, מנישואים קודמים. אלא שאחרי כמה שנים אסרה משטרת ברזיל את בושטה בעקבות בקשתם של שלטונות איטליה, והוא הוחזר אחר כבוד לרומא. בכלא האיטלקי, אחרי שנפגש עם השופט פאלקונה, החליט בושטה שמוטב לו לשתף פעולה עם החוק כדי להציל את עצמו ואת משפחתו. כתוצאה מכך, למרות שהפך לאויב בנפש של המאפיה כולה אשר עמדה לדין בגללו, הוא עצמו יצא בריא ושלם, נשלח בזהות בדויה לאמריקה, והוסתר שם יחד עם כל משפחתו. החלום שהלך עימו כל חייו, למות בשיבה טובה במיטתו, אכן התגשם. לעומתו, ג'ובאני פאלקונה, שהמשיך והתמיד במפעל החיסול השיטתי של המאפיה, נרצח בידי אנשיה ב-1992, אחרי שהצליח להשליך לכלא את הראש האמיתי של הדרקון, טוטו ריינה.

מרקו בלוקיו


בלוקיו חילק את סרטו, כמו כל מחזה בנוי היטב, לשלוש מערכות. הראשונה, עדיין בסיציליה, מציגה את מערכת היחסים שבין הכנופיות השונות בתוך המאפיה, מערכת יחסים הנחשפת בתחילת הסרט כשנכרתת ברית בין כל פלגיה, ומסתיימת במלחמה עקובה מדם שבה כנופיית קורליאונה מחסלת בזה אחר זה את כל אלה שעומדים בדרכה. המערכה השנייה עוקבת אחרי בושטה, שהעדיף לא להיכנס לשום עימות ישיר עם חבריו לשעבר, וגלה עם אשתו החדשה לברזיל, שם גם נודע לו שאנשי קורליאונה רצחו את שני בניו. המערכה השלישית מתחילה בהיכרות שבין בושטה לפאלקונה, ונמשכת בעימותים ביניהם שהובילו בסופו של לדבר להחלטתו של בושטה לדבר ולחשוף את הסודות, ובעיקר את שמותיהם של ראשי ארגון הפשע, ה"קוזה נוסטרה". הסיום הדרמטי הוא משפט הראווה (שמזכיר לא מעט משפט דומה שנערך למאפיה ב"סלבטורה ג'וליאנו" של פרנצ'סקו רוזי), אותו ביים בלוקיו כמו הצגת אופרה שיש בה סולנים משני צידי החוק, ומקהלות שמתערבות ללא הרף.


אבל מה שמעסיק את בלוקיו בסרט הוא העניין המוסרי, סוגיית ההלשנה, או הבגידה, אם להשתמש בשם הסרט. עד כמה מחייבת שבועת אמונים לארגון שהוא עצמו בגד בעקרונות שעליהם אמור היה להיות מבוסס. ומה שמחזיק את הסרט כולו יחד כחוט שידרה איתן הוא דמותו הרבגונית והמרתקת של בושטה עצמו, שבלוקיו מפתח לאחת הדמויות המעניינות ביותר שהופיעו בסרטיו. אילו היה צוות השופטים של פסטיבל קאן עסוק קצת פחות בחישובים פוליטיים ויותר מרוכז במשימתו, היה פיירפרנצ'סקו פאבינו, השחקן שמגלם את התפקיד, צריך זכות בפרס המישחק הגברי. זה לא קרה, וחבל. פאבינו, שהופיע בעבר בסידרה שעסקה במלחמתו של השופט פאלקונה במאפיה ("פאלקונה" של ריקי טוניאצי), הוא כיום אחד השחקנים העסוקים ביותר בקולנוע האיטלקי, אך הוא לא זכה, עד לסרט זה, בתפקיד מורכב ומאתגר כמו דמותו של טומאסו בושטה.

מאפיה, תמונה משפחתית - מתוך "הבוגד"

מרקו בלוקיו על "הבוגד"


הסרט הזה מבקש להתרכז בעיקר בדמותו של טומאסו בושטה, ופחות בסיפורה של ה"קוזה נוסטרה". בושטה היה איש רבגוני, חסר מנוחה ושרוי בתנועה מתמדת, הן בחייו הפרטיים והן בעסקיו. הוא היה איש מיוחד במינו, אינטליגנטי, התחבב בקלות על הבריות, יעיל וסמכותי מטבעו, איש שהיה נאמן למאפיה, אבל לא פחות מכך שמר בחירוף נפש על עקרונות שבהם האמין, ולא חשש להתעמת בגינם עם אף אחד, ולא אחת סירב למלא את ההוראות שקיבל מגבוה, כשלא נראו לו. מסוף שנות ה-70 עד לתחילת שנות ה-80, כאשר כנופיית קורליאונה בראשותו של טוטו ריינה עלתה לשלטון המאפיה, סידר לעצמו בושטה מיקלט בברזיל, כשהוא משקיף מרחוק על מעשי הכנופיה שהטילה פחד ואימה סביבה, והיו מנוגדים לכל המסורת שהנחתה את ה"קוזה נוסטרה" בעבר. הם רצחו נשים וילדים וכל מי ומה שעמד בדרכם. טומאסו בושטה לא מצא את מקומו במסגרת הזאת. כשעבר לריו דה ז'נירו בשנת 1982 עם כל משפחתו, היה בכוונתו לחדול מכל פעילות במסגרת המאפיה. אלא שהמאפיה היא ארגון שאי-אפשר לנטוש, ואנשיה רדפו כל הזמן אחרי בושטה. אבל המשטרה הברזילאית הקדימה אותם, אסרה אותו, ושלחה אותו חזרה לאיטליה.


בושטה, שחיפש אבל לא מצא דרך מילוט אחרת, הציע לרשויות החוק באיטליה לספר הכל, אבל בתנאים שלו, ובתמורה למיקלט בטוח לו ולמשפחתו בעתיד. בשלב זה הוא פגש את ג'ובאני פאלקונה, השופט החוקר שהיה ממונה על החקירה — אדם מרשים, עקשן וקשוח. מולו צלל בושטה למעמקי הסודות של העולם התחתון בסיציליה: כל מעשי הרצח, ההוצאות להורג והמאבקים בין הכנופיות, שגם הוא עצמו היה שותף להם. הוא פרס בפני פאלקונה את הכל, עד לפרטים הקטנים ביותר, וחשף רבים מן הסודות הכמוסים ביותר של ה"קוזה נוסטרה".

פיירפרנצ'סקו פאבינו בתפקיד טומאסו בושטה על דוכן העדים ב"הבוגד"


קשה לדעת מה דחף אותו לסדרת הווידויים הזאת, והסרט עצמו אינו מתיימר לתת תשובה לשאלה זו. המניע המיידי היה כמובן יצר ההישרדות, הרצון להבטיח את עצמו ואת משפחתו. אבל זה לא היה המניע היחיד. הוא רצה לנקום באלה שחיסלו שניים מבניו, ולא פחות מזה, לפגוע אנושות בארגון הפשע שבגד בעקרונות המקודשים ביותר שהיו לו, עקרונות בהם בושטה עצמו המשיך להאמין עד הרגע האחרון. בעשותו זאת, הוא חצה את הקו המפריד בינו לבין חבריו לשעבר. מאותו רגע שעשה זאת, הוא נחשב בעיניהם לבוגד, או כמו שהם קראו לו בלעג, "חוזר בתשובה", אבל הוא סירב לראות את עצמו כזה עד יומו האחרון. על התהום שהפרידה בין ה"מאפיה" שלו, זו שהוא גדל בה, לבין ה"מאפיה" בנוסח של כנופיית קורליאונה, אי-אפשר היה לגשר. משום כך סבר שהמעשה שלו עשוי להחזיר את הגלגל אחורנית, ולהציג את טוטו ריינה וכל הכנופיה הקורליאונית שלו כבוגדים האמיתיים במאפיה.


הבגידה היא מעשה שהקולנוע הירבה לעסוק בו, משום שהיא משקפת שינוי יסודי אשר מתחולל בנפשו של אדם. האם יכול אדם להשתנות במהלך חייו מן הקצה אל הקצה, או שמא אין זו אלא העמדת פנים? האם יכול השינוי להיות ביטוי לחרטה או לחזרה בתשובה? אולי בושטה, שסירב כל חייו לראות את עצמו כ"חוזר בתשובה", עשה את מה שעשה מתוך חרטה כנה ורצון להיות אדם אחר? או שמא מעשיו אינם אלא ביטוי לאמות-הצדק הפרטיות שבהן האמין?