האיראני שהגיע לקאן

עם הכרזת הסרטים המשתתפים בפסטיבל קאן השנה זכה אחד מהם מייד לתשומת לב רבה. "זרע עץ התאנה הקדוש", סרטו החדש של מוחמד ראסולוף האיראני, נבחר לתחרות הרשמית. זה סרטו הראשון מאז שזכה בפרס "דב הזהב" בפסטיבל הסרטים בברלין לפני ארבע שנים עבור "אין רשע בעולם". כמובן, זו סיבה בפני עצמה לצפייה בסרט שהשתתף בתחרות הרשמית, אך המורכבות סביב הקולנוע של ראסולוף דורשת התייחסות מיוחדת.

מאז 2010 שרוי ראסולוף במאבק תמידי מול המשטר האיסלאמיסטי הקיצוני והדכאני השולט באיראן. כמו על עמיתו לקולנוע, ג'עפר פאנאהי, גם עליו הוטלו עונשים בגין התנגדות למשטר ומתיחת ביקורת על העומדים בראשו – נאסר עליו לעשות סרטים, הוא נעצר, דרכונו הוחרם, ונאסר עליו לצאת מאיראן. אך כמו פאנאהי, גם ראסולוף מצא דרכים ליצור סרטים, שהפכו עם השנים יותר ויותר ביקורתיים כלפי הממשלה בטהרן. בשל כך, לאחר הכרזת השתתפותו בתחרות הרשמית השנה, עשתה איראן מאמצים במטרה למנוע את הקרנת הסרט. ראסולוף נידון לשמונה שנות מאסר ולעונש מלקות, חויב לשלם קנסות, ונכסיו הוחרמו. נוסף על כך, כל אנשי צוות ההפקה זומנו לחקירות שבמהלכן הופעל עליהם לחץ לשכנע את ראסולוף למשוך את סרטו מהפסטיבל. למרות כל אלו הצליחו ראסולוף וכמה מחברי צוותו לברוח מאיראן. הם התגנבו אל גבולות המדינה, עברו בחשאי את הגבול, וברחו אל גרמניה כפליטים. כך הצליח ראסולוף להגיע אל הקרנת הבכורה של סרטו בפסטיבל קאן, יחד עם שלוש משחקניות הסרט. את ביקורתו הפוליטית המשיך לבטא גם על השטיח האדום, שם הציג את תמונותיהם של שניים משחקניו שלא הצליחו לעזוב את איראן. אפילו מבלי לדון באיכות הסרט, ניתן לקבוע שבכורת הסרט הייתה האירוע הזכור ביותר בפסטיבל השנה.

מוחמד ראסולוף – צילום: IMDB

את קריירת הבימוי שלו החל ראסולוף עם "הדמדומים" (2002). במסורת של קיארוסטמי ומחמלבאף לוהקו בו האנשים האמיתיים אשר משחזרים את סיפורם בתוך מסגרת של סרט עלילתי. הסרט מתאר את הנישואים המאורגנים בין שני אסירים, ואת הקשיים בחייהם אחרי שחרורם מהכלא. לאחר מכן יצר ראסולוף שני סרטים תיעודיים על התרבות הפיראטית באיראן, "הלווין" (2007) ו"רוח ראש" (2008). מתברר שבאיראן קיימת צריכה של אמנויות מחו"ל, כגון סרטים וסדרות טלוויזיה, תוך עקיפת הצנזורה הממשלתית. "מחתרת התרבות" הזאת פועלת באמצעות לוויינים לא חוקיים או דיסקים צרובים של סרטים ומוסיקה הנמכרים בשווקים. בשני הסרטים חוקר ראסולוף את התרבות הפיראטית ואת השפעותיה החברתיות והפוליטיות. בזכות שני סרטיו העלילתיים, "אי הברזל" (2005) ו"השדות הלבנים" (2009), פרץ ראסולוף אל זירת הקולנוע העולמי. שניהם מציגים מבט פואטי ולירי על תרבויות מיסטיות באיראן. בראשון מתמקד ראסולוף במכלית נפט מחלידה שעל סיפונה מתקיימת חברה שלמה שבה שולט מנהיגהּ, קפטן נמט. הסרט השני עוקב אחרי רמאט, העובר בסירתו בין איים מרוחקים ואוסף מהתושבים את דמעותיהם. שני הסרטים הם אלגוריות ברורות לחברה האיראנית המסורתית והשמרנית. כמו סרטיהם של קיארוסטמי ומחמלבאף, ראסולוף משתמש בדימויים קולנועיים פואטיים כדי לבטא ביקורת עקיפה ומרומזת אשר מאפשרת לעקוף את הצנזורה הממשלתית.

בשנת 2009 החריף המשטר באיראן את הדיכוי שהפעיל כלפי מתנגדיו. כך נעצרו ראסולוף ופאנאהי (שערך את "השדות הלבנים"), ונאסר עליהם ליצור סרטים. בעוד פאנאהי יצר סרטים שבהם הוא הדמות הראשית הבוחנת את מהות יצירת הקולנוע כשהיא נתונה במעצר, ראסולוף נטש את הסגנון הפואטי-אלגורי, ויצר סרטים ריאליסטיים-פוליטיים המציגים את המציאות האיראנית באופן ביקורתי וישיר. במקום שימוש בדימויים לירים וחתרניים, הביקורת הישירה נהפכה למהותם. סרטו הראשון לאחר המעצר היה Goodbye (2011), שעלילתו מזכירה את חוויותיו של ראסולוף עצמו. הסרט מתאר את ניסיונותיה הנואשים של עורכת דין לברוח מהמדינה. רישיון עריכת הדין שלה מבוטל אחרי שייצגה לקוחות פוליטיים, ובעלה נדד לדרום המדינה והותיר אותה הרה. וכך, מצבה הולך ומחמיר מיום ליום. באמצעות מבע קולנועי איטי ושוטים ארוכים מציג הסרט את המציאות החונקת והשמרנית באיראן, ואת מצבן הרעוע של הנשים במדינה.

את כל סרטיו הבאים יצר ראסולוף בלי אישור הממשל ובחשאיות רבה. בשל כך הם קרובים באופיים למותחנים הפוליטיים שנוצרו בארצות הברית בשנות ה-70 של המאה הקודמת. "כתבי-יד לא נשרפים" (2013), "אדם של יושרה" (2017), ו"אין רשע בעולם" (2020) מציגים, כל אחד בדרכו, דמויות הנאלצות להתמודד עם שחיתות, רדיפה מצד הממשל ורצח, היבטים שסרטיו של ראסולוף מציגים כנוכחים בכל מישורי החיים באיראן. ב"אדם של יושרה" מתגורר רזה, הדמות הראשית, יחד עם אשתו ובנו בעיירה מרוחקת, ומגדל דגי זהב למחייתו. כשחברה מקומית רוצה להשתלט על אדמת ביתו מוצא עצמו רזה מותקף מכל עֵבֶר, ומגלה במהרה שהשחיתות שולטת גם במשטרה ובממשלה, וכשכל מי שיש לו די כסף יכול לקנות את מבוקשו. וכך, רזה מוצא עצמו במבחן - האם להישאר אדם ישר ולסרב להיכנע לשחיתות, או לשחק את המישחק כדי להציל את משפחתו.

"זרע עץ התאנה הקדוש" של מוחמד ראסולוף – צילום: פסטיבל קאן

Goodbye, "כתבי-יד לא נשרפים" ו"אדם של יושרה" הוקרנו במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן, וזכו כל אחד מהם בפרס (בימוי, תסריט, והסרט הטוב ביותר, בהתאמה). "אין רשע בעולם" הוקרן בפסטיבל ברלין, שם זכה בפרס "דב הזהב" לסרט הטוב ביותר. השלטונות בטהרן, כצפוי, לא אהבו את כל זה, ועם כל סרט חדש הוטלו עליו עוד ועוד עונשים, אך ביקורתו רק נעשתה נחרצת יותר. מה שמרתק במיוחד בסרטים אלו הוא המבט הלא-מתפשר של ראסולוף על מדינתו. ביקורת אמנם נוכחת ברוב הקולנוע האיראני, אך סרטיו של ראסולוף מציגים דימויים ודמויות שכמעט ואינם נראים בקולנוע זה.

דוגמא טובה לכך היא "זרע עץ התאנה הקדוש". עלילת הסרט מתרחשת בזמן מחאות החיג'אב שפקדו את איראן בשנים האחרונות. במרכזו, תא משפחתי – נמג'ה האב, אימאן האם, ורזבן וסאנה בנותיהם. בתחילת הסרט מקבל האב קידום לתפקיד שופט חוקר בבית המשפט של המהפכה האיסלאמית. בזכות התפקיד הזה מובטחים למשפחה דירה חדשה, חיים טובים יותר וקירבה לממשל. אלא שהתפקיד מחייב את האב להוציא אל הפועל את העונשים המוטלים על המואשמים מבלי לבדוק את חפותם. מתברר, שקודמו בתפקיד פוטר מפני שסירב לבצע את דרישות הממשל בעיניים עצומות. בשל כך, עבודתו של האב מסכנת את כל בני המשפחה, והם נאלצים להתנהל בחשאיות ולנתק קשרים רבים. כשהבנות מגלות את האמת לגבי תפקידו החדש של האב, מתרחב הפער ביניהן לבין הוריהן על רקע המחאות.

השעה הראשונה של הסרט מתמקדת בעיקר במרחב הפנימי בבית המשפחה, כשהקונפליקט העיקרי שמוצג הוא בין האם לשתי הבנות. האם צריכה לשמר את תיפקוד המשפחה ולשמור בסוד את תפקידו של האב, ולכן היא אוסרת על בנותיה להזמין חברות לביתן, ודורשת מהן להבין את המצב. אך המציאות אינה מאפשרת זו. כך, למשל, מגיעה להתארח בבית חברה קרובה של השתיים, המעורבת בפעולות המחאה. בעקבותיה, גם שתי הבנות מתחילות לצפות בסרטונים מהמחאות המועלים לרשתות החברתיות. היות שראסולוף שילב בסרט סרטונים אמיתיים, יוכלו צופים ברחבי העולם לראות תיעודים שלרוב העולם המערבי אינו נחשף אליהם.

באחת ההפגנות נורֵית החברה בפנֶיהָ. האֵם מבינה שאין לה לאן ללכת, ובלית ברירה מסכימה לטפל בה. בשוט ארוך נראית האם שולפת את כל הרסיסים מפניה של הנערה, ומשליכה אותם לכיור. מימד חתרני נוסף בסרט הוא היעדר החיג'אב שלובשות הדמויות הנשיות בתוך הבית. באיראן, הנשים אמנם אינן חייבות לעטות את החיג'אב בתוך ביתן, אך חוק של הרפובליקה האיסלאמית מחייב להציגן בסרטים כשהן עוטות חיג'אב. סרטים איראניים רבים עקפו חובה זו בכך שנמנעו מהצגת מרחב ביתי; למשל, בסרטיהם של קיארוסטמי או פאנאהי, ההתרחשויות העיקריות הן שיטוטים בעיר או נסיעות במכוניות.

סטארה מאלקי ב"זרע עץ התאנה הקדוש" של מוחמד ראסולוף – צילום: פסטיבל קאן

השעה השנייה של הסרט מציגה את השברים הנוצרים במשפחה. כחלק מתפקידו וכדי להגן על עצמו בעת צרה, ניתן לנמג'ה אקדח. בחלקו הראשון של הסרט רואה האם כי בעלה שכח את האקדח בבית. היא מפצירה בו להניח אותו במקום בטוח ולא להשאירו זרוק בבית, אך הוא מתעלם מדבריה. כשהאקדח נעלם, מתחילים להתגלות המתחים בין בני המשפחה. הסרט אינו רומז על מקום הימצאו של האקדח, אך מציג שורת שאלות בהקשר זה: האם האב באמת שכח את האקדח? האם אחת הבנות לקחה אותו כצעד ביקורתי כלפי תמיכתו בממשלה? האם זו האֵם שמעמידה את האב במבחן על כך שלא הקשיב לה? האם בכלל מישהו גנב אותו במכוון?

עקב איבוד האקדח עלול נמג'ה לאבד את עבודתו, ואת תחושות האשמה והלחץ שלו הוא מַפנה אל בנות המשפחה, תוך שהוא מטיל ספק בחפותן של בנותיו. הוא מתחיל לבחון את בנות משפחתו, וכך נוצר קרע ביניהם. כשהוא אובד עצות, וטוען שהוא אינו מרגיש בטוח אפילו בתוך ביתו-שלו, הוא שולח את אשתו ואת בנותיו אל חוקר אחר, שאמור לזהות מי דובר שקר ומי אומר את האמת. כדי למנוע מהן להבין לאן נשלחו, עיניהן מכוסות, והן יכולות לראות רק מה שנמצא היישר מתחת לאפן. הן מגיעות לדירתו של החוקר, ושם הן מועברות לחדרים נפרדים, ומתבקשות לענות בכתב על שאלות שהן נשאלות. שני הדימויים המרכזיים בסצינה זו הם השוט שבו הן מחזיקות את דף התשובות מעל ראשן, תוך שכיסוי הראש והעיניים מונעים מהן לראות את המתרחש סביבן, והעובדה שאחת הבנות מבחינה בטבעת על ידו של החוקר. הטבעת זהה לטבעת שאביהן קיבל בתפקידו החדש, ומסמלת את הכוח המשחית של החוקרים הממשלתיים.

כשהאמת אינה מתגלה גם בשיטת חקירה זו, וכאשר המתנגדים למשטר מפרסמים את שמו של האב ואת תמונתו ברשתות החברתיות, והופכים אותו למטרה של כל מי שמתקומם נגד השלטון, המשפחה נאלצת להימלט אל בית ילדותו של האב, הרחק מחוץ לעיר. שם מגלה סאנה לאחותה רזבן שהיא אכן לקחה את האקדח. סאנה עצמה מצליחה לברוח מאחיזתו של האב, אך את אשתו ואת רזבן כולא האב בחדרים נפרדים במרתף הבית. בעוד סאנה מתחילה לתכנן איך להתנגד לאביה בעזרת האקדח שבידה, נמג'ה מתחיל לתחקר את אשתו ואת בתו ומצלם אותן במצלמת וידאו ישנה. באותה מצלמה צולמו סרטונים מבילויים של המשפחה בעבר. כך הופך האב בהדרגה מהורה מסור ואוהב הדואג למשפחתו למי שמוכן לעשות כמעט הכל כדי לשמור על עבודתו ועל קירבתו לממשל. כך מכניע הממשל התיאוקרטי באיראן את הכפופים לו. התא המשפחתי הולך ומתפרק, והניכור מוביל את הבנות למרוד במרותו של האב.

על אף שהיה מועמד ראשי לזכייה בפרס "דקל הזהב" – הסרט הוקרן ביום האחרון של התחרות, וזכה בתשבחות ובמחיאות כפיים סוערות בתום הקרנת הבכורה – זכה ראסולוף בפרס מיוחד בטקס הסיום. קשה לדעת מה בדיוק הניע את חבר השופטים להעניק לו את הפרס הזה. ייתכן שהם העריכו את חשיבותו של הסרט, אך לא יותר מזו של שאר הסרטים שזכו בפרסים, ואולי חשו שהענקת הפרס הגדול לסרט תבטא עמדה פוליטית. מה שבטוח הוא, שהסרט אכן היה אחת היצירות הבולטות בפסטיבל קאן השנה, ובזכותו ממוקם כעת ראסולוף בין היוצרים החשובים של הקולנוע העכשווי.

היות שראסולוף אינו יכול לחזור לאיראן, הוא קיבל מיקלט פוליטי בגרמניה. יהיה מעניין לראות אם יהגר למדינה אחרת (בעקבות לא מעט יוצרים איראניים שעשו זאת לפניו) וימשיך ליצור סרטים, או שמא ינסה לחזור למדינתו ולהמשיך ליצור שם סרטים מחתרתיים ביקורתיים. ניתן רק לקוות שנמשיך לקבל עוד סרטים שלו.