האופציה האנושית

שיחה אחת, כמה תשובות וכמה הארות בעקבות "חמדה", סרטו החדש והיפהפה של שמי זרחין ומכלול יצירתו.

הארה ראשונה: מרוב אהבה

הקולנוע הישראלי ממעט לספק "גוף עבודה", משמע קונסיסטנטיות יצירתית של יוצר שמעמיד עולם קולנועי ושפה ייחודית שעוברת, מתגבשת, משתנה ומתפתחת. זהו מצב עשייה נדיר, בעיקר לנוכח המוגבלות של תעשיית הקולנוע הישראלית שהיא קטנת שנים, ממון וקהל, אבל לא רק, נדמה שסטטוס האוטר מתקשה להתייצב במרחב שבו כמות הסיפורים פר מטר גדולה כל כך. לעיתים קרובות הסגנון הוא פועל יוצא של תנאי הפקה או תוצאה של מקריות. כמובן שאפשר לתהות על האמירה הזו ואולי אף לבטלה, אבל בין אם אתם, הקוראים, מקבלים אותה או לא, קשה יהיה שלא להגדיר את גוף יצירתו של שמי זרחין כאחד מהמקרים הנדירים האלה. יצירתו שנפרשת על פני יותר משלושים שנה בונה בעקביות מעוררת השתאות עולם מקביל, השתקפות ישראלית שלאו דווקא מסונכרנת עם ריאליזם אלא עם תדר הישראליות הפנימית, ישראליות שמוגדרת מתוך העצמי ומתוך המרחב המשפחתי, ומצליחה לספק מורכבות שנעה בקלילות אל תוך תת המודע הישראלי ובה בשעה היא טעונה מאוד, לא רק פוליטית וחברתית אלא גם קולנועית ואומנותית.

על פניו סרטיו של זרחין מתעתעים, מפני שהם עשירים בטעמים, צירופי מקרים ומצבים קונפליקטואליים שווים לכל נפש שכביכול מנמקים את הצלחתם המסחרית הגדולה, אלא שזרחין, כאוטר קלאסי, חותר בנונשלנטיות תחת הקונסטרוקציות המקובלות ובכך מציע חוזים חדשים לקהל לצפייה בסרטיו. אבל כל זה נעשה תוך כדי הבנה עמוקה של מצב הצופה, של המתחים, הרגישויות והמאוויים שהוא נתון בהם, וגם ובעיקר מתוך אהבה, אהבת אדם טוטאלית וללא התניות, מוחלטת, בסיסית, אפריורית, ואמון תם ונטול ציניות ברוח האנושית. בערמומיות מפתה ולעולם לא זדונית סרטיו מפיצים אהבה, הם גורמים לצופיהם לאהוב דמויות של אנשים ונשים, צעירים ומבוגרים מכל קצווי הקשת,  ובו זמנית הם מעבירים באופן כמעט סמוי שאלות גדולות, חשובות ואף פילוסופיות.

ששון גבאי ואסי לוי - צילום: ורד אדיר

סרטו החדש "חמדה" הוא עוד קומה במאפה המשונה והמסוגנן הזה (השימוש במאפה כדימוי לא זר למי שמכיר את "העולם הזרחיני" המרבה באוכל ובישול) שהיוצר אופה לקהלו המסור. זוהי הליכה במרחב של השתקפויות, סמטאות סיפוריות והיתקלויות שכמו החיים אינן ממושמעות לכללי הדרמה.  לדוגמא: מפגשים מקריים ופתאומיים של דמות עם דמות אחרת שלא קשורה לנראטיב המרכזי, סמטאות סיפוריות שמובילות לעיתים ליצירתו של סרט קטן בתוך הגדול, דמויות "שוליות" שמקבלות משקל סיפורי רב ללא הכנה, אלמנטים סוריאליסטים שמתווספים וחותרים תחת המציאות של הסרט עצמו ועוד, כל אלה מאתגרים את המדיום אבל גם בתוך הטווח הניסיוני והלא קלאסי שלהם הם אינם מונעים את הקתרזיס הרגשי ואינם פוגעים בידיעה שתמיד יש שם לב, וגם אם לעיתים הוא מסתתר מהדמויות ומאיתנו יודעים הצופים ששמי זרחין יתעקש למצוא אותו, ויותר מכך – יתעקש להראות אותו במלוא יופיו הפועם.

"חמדה" מהלך בכל השבילים היצירתיים הללו והוא מרגש מאד, מרגש במיוחד.  על אף שהוא דרמטי וקומי בעת ובעונה אחת, כמו רוב סרטיו של זרחין, הוא עטוף בדוק של עצבות מפתיעה, מפלחת. מעין  תחושה שעולה בבני אדם בעת געגוע או ברגעים שאחרי פרידה, כמו מתוך ההשלמה עם זה שהחיים מאכזבים בתשובותיהם לא פעם. התחושה הזו שהסרט מתעטף בה כמו במעיל רוח נוצרת בקפדנות ובהתרגשות מינימליסטיות ובסבלנות של מאסטר זן. אחד מרגעי השיא של הסרט הוא ביצוע של שיר שבוחרת, מעבדת ומנצחת אפי (אסי לוי) להגיש עם תלמידיה לטקס חנוכה של המתנ"ס שבו היא מלמדת. השיר הוא "מרוב אהבה", שיר שמהדהד הרבה מהתמות של הסרט והדהד עבורי עוד מהיוניברס הזרחיני הכולל. "ורק אני מרוב אהבה שותק" יכול היה להיות מוטו ליצירה הכוללת של זרחין.

בעקבות הצפייה בסרט התיישבתי עם שמי לשיחה על סרטיו. כהרגלו וכמו בסרטיו, השיחה פסעה לסמטאות ושבילים מפתיעים. זרחין מתעקש להתגרות בי כשאני מדבר איתו על אוטריזם ועל תבניות חוזרות בסרטיו וכבר מאתגר את כל המחשבות והפרספקטיבות שהגעתי איתן. כמו בסרטיו הוא פותח את השער הכי לא צפוי והשיחה מתגלגלת למחוזות אחרים. הוא לא מכין דבר מראש, הסרטים נולדים בהפתעה, הוא אומר לי ומבטיח במבטו שאני מבין. כל סרט נולד אחרת והם אינם נשענים על מתכון ידוע או מוכן. כל מה שהוא רואה בעיני רוחו הוא למעשה הסיבה שבגללה הוא עושה סרטים – אהבה לדמויות, אהבה לבני אדם על כל פגמיהם וחולשותיהם. זו כמובן אמירה גלויית לב שיש לה נוכחות עיקשת בסרטיו אבל אני בכל זאת מבקש לפרק לרגע את המרכיבים הסודיים שמקיימים את הסרטים שלו ולהאיר כמה מהם, גם מתוך התעקשותי להנכיח לו אותם אבל גם כדי לתהות עליהם בעצמי, לראות לרגע את המקורות שמהם נובט הקסם ואז לחזור חזרה אל חשכת האולם ואל אי הידיעה המשכרת.

אסי לוי ועדי אלון - צילום: ורד אדיר

איפה בעצם נמצאת היצירה

שמי ז.: "אחד הלקטורים שהגיבו על התסריט של "חמדה" הגדיר אותי כ"החוקר הקולנועי הגדול של המשפחה הישראלית". אני מניח שהוא ביקש להחמיא אבל אני מצאתי את עצמי מוטרד ותוהה. אני מבין שחוקרי תרבות כמותו באים לסרטים ומבקשים לאשש באמצעות התכנים שהם מוצאים בהם את טענתם המחקרית או הביקורתית, שזה סבבה, וזה אפילו בסדר גם אם אתה קצת מאלץ את התכנים ופה משם מקצץ להם את הגפיים כדי שיוכלו להיכנס באופן מושלם לתבנית המחקרית שלך. אבל אתה לא יכול לצפות מהיוצר לפעול בדיוק באותה הדרך כאילו הוא נציג של איזה רשות סטטיסטית, כי אחרת – מה בדיוק הופך אותו ליוצר ואיפה בעצם נמצאת היצירה, ומה המקום של דמיון ורוח ויצר ורגש ואניגמטיות וסתירות פנימיות וקסם אישי אם כל מה שאתה אמור לעשות זה להביא הוכחות או המחשות לאיזה טענה רווחת ביחס ל'מציאות' הישראלית.

"החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, המקום שבו למדתי לפני הרבה שנים, נוהל אז באופן מוזר, אפילו מביך. הייתה בו אווירה אקדמית מבולגנת ומבולבלת אבל כזאת שמקדשת את החופש היצירתי ואת המחויבות של היוצרים להגדיר בעצמם את קולם ואת מקומם, ולא דרך השתייכות והשתעבדות לרעיונות קיימים או לנושאים "חשובים", השתייכות שתעניק אוטומטית לסרטך את התואר "חשוב" בלי שום קשר לאיכותו האומנותית ו/או להצלחתו בקרב הקהל."

הארה שנייה: הרחם 

במרכזו של "חמדה", יותר נכון – בליבו, ניצבות שתי דמויות מרכזיות, ששי (73) ואפי (50). ששי הגרוש התחתן לפני כ-20 שנה עם אפי הצעירה ממנו ב-23 שנה, והם חיים שגרה של עבודה סיזיפית. כל אחד מהם עובד בכמה עבודות והם מנהלים את "המפעל הזוגי" הזה בסנכרון מושלם שמעיד על החיבור החזק שביניהם. כה יפה כיצד הזוגיות הזאת, כבר מרגע הופעתה בסצנה המפתיעה הפותחת את הסרט, מנכיחה לנו אהבה. והאהבה, כך נראה, יכולה לעמוד בהרבה תנאים קשים: כל אחד עובד בסדרת עבודות משלו שמכלה את כל יומו (אפי אף עובדת בלילות), אבל כמה פעמים בשבוע, לאורך של לילה שלם, הם מתאחדים לעבוד ביחד על ייצור כמות גדולה של כיסוני פסטה גליליים ("קלסונס") למסעדה קרובה. ההכנה המדוקדקת הזו מגיעה לקליימקס כשהסנכרון המושלם ביניהם כבר מדמה אותם לגוף אחד, מערכת הרמונית של תקשורת שנראית כמו ריקוד. נדמה שהעבודה הזו, על הסיזיפיות שבה והלכלוך הרב שהיא מייצרת, מעניקה לשניים את אושר הביחד, וההרגל שלהם להתקלח יחד במקלחון הצפוף של ביתם מוסיף ומעיד על אינטימיות גדולה ובוערת. (אגב, כדאי לשים לב לעיסוק המסקרן של הסרט במוטיב המים, בעיקר בכל הקשור לאפי ולעבודתה בבריכה טיפולית ולגשמים הרבים היורדים במהלך הסרט, כאילו הטבע כולו, על כל חומריו ומרכיביו, משתתף בסיפור ובמהלך הרגשי של הדמויות).

אבל מדוע אפי וששי, שני אנשים מבוגרים – הוא כבר אחרי גיל הפנסיה – עובדים כל כך קשה ומסביב לשעון? שאלה שהסרט יידרש אליה בבוא הזמן, אבל בינתיים, וכבר בתחילתו של הסרט, אנחנו נחשפים לסימפוניה של שגרת חיים זוגית שהופכת את היומיומי לסיפור אהבה.

ששי ואפי חיים בבית קטן ומוזנח באחד ממושבי הגליל העליון. הסביבה השקטה, מרחב המחיה הכפרי ויופיו של הנוף נוסכים על הסרט כולו ובעיקר על הזוגיות של ששי ואפי תחושה של גן עדן, איזו חזרה אל הבסיס, אל המיתולוגי, ומסמנת שהסרט מדבר על החיים עצמם ועל הדרמות שבתוכן (והעובדה שהוא מתרחש על רקע נופיו עוצרי הנשימה של הצפון, ויוצא לאקרנים כשמונה חודשים לאחר ה-7 באוקטובר, מעניק למציאות כוח יוצא דופן. הנופך האגדתי של הסרט יוצר מתח משונה ובלתי צפוי שבוודאי נובע מהידיעה שבזמן כתיבת שורות אלו מרבית האזורים האלה נטושים וריקים מאדם).

אז אם הזוגיות שבין אפי וששי מעוררת השראה ונדמה שכל אחד מהם מצא את תאומו הנפשי, עולה השאלה המסורתית, אז מה הקונפליקט? מה הבעיה? את האהבה הזו מאתגרים דברים רבים, ששי סובל מאין אונות, אולי בגלל ניתוח שעבר לפני שנתיים, אולי בגלל פגעי הגיל ואולי בכלל בגלל מצב נפשי שיתחוור בהמשך. ואלה אכן מציפים את פער הדורות ביניהם ואת ההקרבה של אפי שאמנם צעירה ממנו אבל כבר על קצה גיל הפריון. ויש גם את המשפחה של ששי, במיוחד בנו (בגילומו של רועי אסף) שחי בבריסל ויש לו חולשה להימורים וחובותיו משעבדים את כל המשפחה, כולל את אפי ובעיקר את ששי שכלוא בכבודו ובתפקידו כאב המשפחה כמו גם בתחושת האשמה האוטומטית של אבא הלוקח אחריות עודפת על פשעי בנו, בהיפוך של הפתגם הידוע – בנים אכלו בוסר ושיני אבות תקהנה. התגובה הפבלובית של ששי לבעיה של בנו ממחישה את הפער שבין בני הזוג, מייצרת מתח ומרחיקה את אפי שמרגישה כלואה בגורל לא לה. ששי נאכל מבפנים, על טבעו העקשני, והוא חושש, כמעט משותק מהמחשבה שאולי ביום מן הימים אפי תעזוב אותו.

כמו בכל סרטיו של זרחין גם פה מועמדת גלריה של דמויות נפלאות שסובבות את הזוגיות שבמרכז הסרט. הנכד שמגיע לביקור משומקום בגילומו המרגש של מאור לוי, בתו של ששי, ליטל שוורץ בתפקיד קולנועי ראשון, שמנסה לנהל את משפחתה הלא מתפקדת, גרושתו, לבנה פינקלשטיין הנפלאה כתמיד, וכמובן שלל הדמויות שאיתן עובדים ששי ואפי בעבודותיהם הרבות, ובראשן חמיד (שאדי מרעי בתפקיד משובב נפש), שותפו של ששי בנהיגת משאית שאיבת הבקבוקים למיחזור. זרחין נותן לכל דמות את הבמה שלה וכל אחד מהשחקנים מבצע אותה באופן מרחיב לב. ידוע הוא שכל שחקן ישראלי משתוקק לשחק בסרט של זרחין, לא רק בגלל טיב התסריט אלא גם מהידיעה שאפילו אם התפקיד קטן הוא יהיה בשרני וזכיר, ו"חמדה" אינו שונה גם בזה. הדמויות הן מכל קצווי הקשת של המרחב הישראלי, אבל זרחין לא מנסה לייצר איזה מיקרוקוסמוס דוגמטי, ההפך הגמור – האנסמבל הזה מבטל דימויים ישירים כמו מיקרוקוסמוס ומייצר באופן קולנועי שותפות גורל. נדמה שבין כל הדמויות שוכנת סולידריות מרגשת שבעצם קיומה הקולנועי מעלה תהייה – האם סולידריות כזו מתקיימת במציאות או שאולי זו הצהרה של הבמאי המתפעל את האידיאות של החיים ומציע אופציה אנושית מקבילה למציאות.

כאמור, "חמדה" שואל הרבה שאלות אבל המרכזית שבהן היא – מה זה להיות הורה? הוא בודק באופן כן וישיר את המשימה הקיומית הזו שממלאת הורים באהבה וחרדה כאחד. את אפי וששי מגלמים ששון גבאי ואסי לוי. השניים שיחקו יחד באחד מסרטיו הידועים של זרחין "אביבה אהובתי" והחזרה שלהם אל מול עדשתו הבוחנת 18 שנה אחרי מייצרת מעין וריאציה לתפקידים הבלתי נשכחים שלהם שם, אולי אפילו בבואות לדמויות של הסרט ההוא. אסי לוי עבדה עם זרחין גם ב"העולם מצחיק" וששון גבאי עבד אתו ב"המילים הטובות", זרחין אומר שהוא התגעגע אל הדינמיקה בין השניים, אל הכימיה שניצתת ואין יודע מה מצית אותה. הוא ידע שהפריים המשותף של שני השחקנים המחוננים האלה הכרחי ליצירת "ריקוד החיים" ההרמוני ש"חמדה" מכוון אליו (בהקשר הזה כדאי לשים לב למיזנסצנות המורכבות של סצנות השגרה ולבימוי הכוריאוגרפי המיוחד שלהן, גם כשההתרחשות מתקיימת בתוך מי הבריכה הטיפולית שבה אפי עובדת. זרחין מוסיף כי יש לא מעט "רגעי חיים" בסרט שאותם הוא בחר לביים כמו היו נאמברים במיוזיקל). את ששי אנחנו מכירים באופן מלא יחסית. אף שגם הוא מחזיק סודות, עברו פרוש לפנינו. על אפי, לעומתו, איננו יודעים הרבה מלבד מה שמספק קיומה בהווה – בחירה משמעותית ומתוחכמת שמציבה את ההווה כחיים עצמם מבחינתה של הדמות, מה שהיה לפני לא ממש רלבנטי, החיים התחילו כשפגשה את אהבת חייה ומתוך כך את גורלה. אבל יותר מכך הוא מעניק לדמות של אפי מימד מיתי. בדומה לתפקידים האחרים של אסי לוי אצל זרחין היא מגלמת את הרוח בהתגלמותה האנושית. אם זו אביבה עם כשרון הכתיבה המולד והמפעים (שמעמיד בהלם את דמותו של עודד, הוא ששון גבאי), או ירדנה ב"העולם מצחיק" שלא יודעת מי הכניס אותה להריון. אפי של "חמדה" היא מציאותית וקונקרטית ומתוך החסר שלה היא גם מייצרת משמעות שמתקיימת מעבר לריאליה. כל מי שפוגש בה או מכיר אותה זוכה להתייחסות אינטימית וללא התניות, וגם אם יש איזה מיסוך של מרחק מסוים שאפי שמה בפני הנמצאים במחיצתה (הברקה משחקית ניואנסית של לוי) היא נדיבה וכולם רוצים בה, מתנחמים בחוכמתה ובטוב הלב שהיא מקרינה. במובנים מסוימים, וזו אולי אחת מהסיבות לדוק העצוב ששורה על הסרט, לסרט אין מספר. דמות המספר נפקדת. ולכן ושוב, ובאופן מתוחכם, נקודת המבט של הסרט אינה שייכת לדמות אחת. היא מצב רוח הניטש דווקא מעיניה של אפי. אפי מתמודדת עם רומן אסור מהעבר, חייל פצוע (בגילומו של עדי אלון) שהיה תלמיד שלה ועכשיו מבקש שוב את אהבתה כשהוא מגיע לטיפולים בבריכה שבה היא עובדת. המשחק המעוות והנואש שהתלמיד לשעבר משחק איתה מעלה מן האוב את כל ההדחקות והחרדות, מאשש פחדים וחמדות, ומסכן באמת את הזוגיות של אפי וששי. אפי, רדופת אשמה, לא מוכנה לאבד את עולמה. היא הופכת את הבריכה הטיפולית שבה היא עובדת לזירת קרב, מאלפת את נשמתו הפצועה של החייל, ובאקט קולנועי מבריק כמו מולידה אותו מחדש. גם ששי וגם התלמיד לשעבר של אפי זקוקים עתה לשכינה על חסדיה המטרנאלים, ואפי היא לחלוטין הגילום האנושי של זה. היא ממלאת את החסך. במקרה של ששי ניצתת אהבה, במקרה של התלמיד ניצתת תשוקה פטליסטית. העובדה שהיא לא מצליחה להביא ילדים לעולם מעלה שאלות מעניינות על תפקיד האם כנוכחת נפקדת בחיים, על כוחה והתלות בה, ומנגד – על השבריריות המאפשרת לנצל ולשעבד אותה, ובאותה נשימה מנכיחה את יכולתה להגיע אל שחרור וחופש אמיתיים.

ששי גבאי ושבי מרעי - צילום: ורד אדיר

חופשי זה לגמרי לבד

שמי ז.: "אחרי ה-7 באוקטובר שוב נשמעות כאן אמירות תובעניות שמבקשות להגדיר לקולנוע הישראלי את מה שהוא צריך עכשיו לעשות ומה המשימה ה"חשובה" שעליו להתגייס לבצעה. המילים "צריך" או "חייב" הן לגמרי הצד השני של המטבע עליה חקוק "לא צריך", כלומר "אסור". שיאה של הגישה הדורשת מסרטים ישראלים המבקשים מימון ציבורי להימנע מאמירות "מסוימות" בא לפני כמה שנים מכיוון מירי רגב והחונטות שלה. הדיבור היה במושגים של איך להעניש את הקולנוע הישראלי אם ימשיך להגיד דברים שלא בא "לנו" לשמוע ושלא בא "לנו" שייאמרו בכלל. אבל הטענות של רגב זכורות בגלל הקולניות, היא לא היחידה, היו רבים לפניה ורבים אחריה, כולל יוצרים, שמכיוונים שונים באו אל הקולנוע הישראלי בדרישה לשלם איזה חוב עמדתי ולהתגייס לאמירה פוליטית שתצדיק בכלל את קיומו, כאילו שהקולנוע הישראלי הוא איזה קבוצת ביצוע קבלנית, שוכחים פה לעיתים קרובות שחופשי זה לגמרי לבד. כל האמירות האלה מסוכנות באותה מידה בין אם הן מתייחסות לנושא של הסרט או לאיך הוא מתאר דמויות של חיילים ואפילו באיזה ז'אנר או סגנון הוא מתקיים. והן מסוכנות במיוחד אחרי האיום הקשה על הדמוקרטיה וחופש הביטוי שיצרה המהפכה המשפטית הדיקטטורית הרעה."

הארה שלישית: תמונה אימפרסיוניסטית

על אף ששמו של זרחין הוא מילה נרדפת למספר סיפורים – גם בזכות הרומנים שכתב וזכו להצלחה גדולה ("עד שיום אחד", ספרו הראשון ועטור הפרסים, הוא אחד מרבי המכר הגדולים ביותר בספרות העברית לדורותיה) – סרטיו, כאמור, אינם ממושמעים לכללי הדרמה. זרחין משחק בהם ומאתגר אותם באמצעות רגעי קסם שיוצרים מודעות לאשליה הקולנועית. סרטיו טעונים סודות שמגביהים את המציאות ואף שוברים אותה. "השתיקה", סרטו הקודם, הוא במובן זה, ניסוי קולנועי אמיץ, פוליטי ולא אופייני של זרחין. גם "חמדה" אינו ממושמע, אבל מזווית אחרת ובטון אחר לגמרי.

דוגמא אחת לכך היא התחושה שהסרט מתחיל בסוג של סוף (אולי בסופו שלו?). על אף הקונפליקטים והמתחים השופעים בסרט הוא מתחיל כשאפי וששי ביחד, הזוגיות שלהם איתנה, ועכשיו אנו חווים את ה"הפי-אנד" שלהם כמו הוטלנו לתוך הזוגיות הפורחת והבוטחת הזאת. נכון שהיא מאותגרת על ידי כוחות חיצוניים ופנימיים, אבל לרגע איננו שואלים את עצמנו במהלך הצפייה מדוע השניים האלה ביחד,  אנחנו בטוחים בחוזקם. בהחלטה זו נראה שזרחין מבקש מהצופה להוריד את הרגליים מדוושת הגז הסיפורית להתרווח בכיסא, ולבלות זמן עם הדמויות. הסיפור של הסרט משמעו להיות עם אפי וששי, עם חדוות הנעורים של עומרי, הנכד של ששי, עם התשוקה היוקדת של דויד, תלמידה לשעבר של אפי, וכו'. זרחין כמו מבקש שנסתכל בנוף האנושי הנגלה לפנינו כמו שאנחנו מסתכלים בנופי  צפון הארץ, שנתבשם מהאופציה האנושית. במובן הזה זהו סרט אימפרסיוניסטי. ההצטברות לכדי פסיפס של רגעים ומראות יוצרת את המנוע הרגשי והסיפורי של הסרט.

סרטיו של זרחין הם כמו ארוחות חג, השולחן הוא קנבס גדול שעליו מונח מבחר אקלקטי כביכול של תבשילים המסודרים במעין כאוס קטן של חגיגיות ותוגה, וכולם מסובים אליה. הכורח בלהיות ביחד אל מול הצורך בלהיות ביחד הוא למעשה דבק תסריטאי וסגנוני. סצינת הסיום המדהימה והמפתיעה של "חמדה" היא עוד המחשה לכך שזרחין מבקש למצוא את הדרמה האנושית בביניים, בתוך החיים, במבואות שלהם, הרגעים הקטנים והנסתרים. האם זו בכלל סצנת סיום או שמא סצנת פתיחה... לא כדאי שנרחיב עליה מפאת קדושת הספויילר, אבל שימו לב אליה ואל האירוניה שהיא מגלמת כלפי הסרט כולו.

משני צידי המראה

שמי ז.: "בוא רגע נפתח את העניין הזה של "עוסק במשפחה", "דרמה משפחתית" וכו'. אתה תגלה שלאורך ההיסטוריה יש מעט טקסטים סיפוריים, בקולנוע כמו גם בתיאטרון ובספרות שלא ניתן להגדיר אותם ככאלה, ראה "אדיפוס" ו"המלט" ו"רוחות" ו"תקוות גדולות" ו"אנה קרנינה" ומה לא בעצם. לפני כמה ימים ראיתי את "אזור העניין" שבמרכזו משפחת הס הנאצית וביתה המטופח על רקע הקולות והצלילים ותימרות העשן שבוקעים ממחנה הריכוז שמעבר לגדר. רודולף הס מוגדר כדמות הראשית דרך תפקודו כאב וכבן זוג. האם היית מגדיר את הסרט "דרמה משפחתית"? האם זה סרט ש"עוסק במשפחה"? אני חושב שהנטייה להגדיר את סרטי כדרמות משפחתיות שעוסקות במשפחה מצמצמת אותם וזה מצער אותי. אולי זה נובע מזה שהסרטים לא מסתדרים באף אחת מהמגירות הנושאיות המרכזיות המשמשות פה את המקטלגים (הסכסוך, הפער, השואה, הגבורה, הקיבוץ, הדתיים-חילוניים וכו').

בעבורי המשפחה היא מעין במה שמעצימה רעיונות אנושיים שבאמת מעסיקים אותי – השתייכות, חסר, נאמנות לעצמך מול נאמנות לנורמה וכד'. הזירה המשפחתית היא המקום שבו השאלה איזה תפקיד אתה ממלא מקבלת משקל רגשי רב ומורכבות. האם זה התפקיד שהוטל על הדמות ע"י המקום בו היא חיה, או שזה תפקיד שהיא בחרה בעצמה או שהתגלגלה אליו בכוח איזה גורל. שאלת הפער בין הדימוי העצמי לדימוי החיצוני, הצורך להשתייך אל מול הצורך להשתחרר, כל זה מעסיק אותי ותוכל למצוא אותו בדמויות ובסיפורים שבסרטי ובספרי. הכיסופים אל חופש אמיתי, ההשתוקקות אל הביטוי העצמי, השאיפה להיות הגיבור של הסיפור של עצמך והכמיהה להיות מוקף בסולידריות אמיתית שתקבל ותכיל את הרצונות האלה, חברה (או משפחה) שלא תכלא אותך במקום שהיא הגדירה (כשוליים/פריפריה, למשל) ולא תשעבד אותך לתפקיד שאינו אתה.

"אגב, מבחינתי הסרט היחיד שלי שעוסק במודע ובכוונה תחילה במשפחה הוא דווקא "השתיקה". מבחינתי זה סיפור על שתי משפחות משני צידי המראה (המשפחה של אביהו, הוא מוריס כהן, מול המשפחה של אביב, הוא אושרי כהן), האלימות שבתוך המשפחה קיימת בשני הצדדים שמשתברים (או משתקפים) זה בזה. הסרט הוגדר כפוליטי, וזה נכון מבחינתי, אבל לא בגלל שהוא הזכיר למישהו את ביבי או שרון, וגם לא בגלל מערכת הבחירות שנמצאת ברקע (מערכת בחירות מופרכת במודע, את העובדות אני משאיר לאילנה דיין), אלא בגלל הנגיעה בפתולוגיה של המשפחתיות הישראלית שמובילה לדעתי לכמה מהבעיות והעיוותים הקשים בחברה ובפוליטיקה המקומית לדורותיהן. אבל לא ניכנס לזה עכשיו, יש לנו "חמדה" לפנינו וזה משמח בהרבה."

אסי לוי, ששון גבאי ומאור לוי - צילום: איציק פורטל

הארה רביעית: השתקפויות וגורל

הסרטים של זרחין מעוטרים בהתכתבויות, השתקפויות ותמונות מראה שמייצרות עוד רובד של פרשנות. ב"חמדה" מופיע השורש ח.מ.ד על כל נגזרותיו, משמעויותיו והתגלגלויותיו. חמוד, נחמד, חמדה, חמודות... אבל גם לחמוד וחמדנות. באחת הסצנות, מהחשובות שבסרט, נושא ששי מונולוג בפני המורה לתנ"ך בספריה שבה הוא עובד כשומר. הוא שואל אותו למה מופיע הדיבר העשירי, לא תחמוד, מה הבעיה עם לחמוד? הוא שואל, מה הבעיה בלרצות משהו ביודעך שהוא לעולם לא יהיה שלך, למה אסור לערוג לו, מה נשאר לחיים ללא חשקים, ללא חמדה. בשפת הסתרים המשוחקת הזו זרחין מאותת לנו את היקסמתו מהאנושי דווקא על חולשותיו. תחושת ההשלמה שנסוכה על הסרט מתקשרת עמוקות עם שאלת התם הזו. התום הוא נדבך חשוב בהיכנסות אל העולם שזרחין בורא לצופיו. עליך לבוא פתוח, נטול ציניות וחשדנות, להיות מוכן לקסם שיקרה, כמו ילד בהצגה. התום מפרק את מעשה היצירה לגורמים ובכך משאיר אותה דולקת, תוססת, מפתיעה ותמיד מוארת. הדמויות של זרחין  מפלרטטות לפעמים עם המופרך, ההנמקה שלהן לא מסתפקת בפסיכולוגיזם ובוודאי שלא מקדשת אותו כתכלית הכל. הן לא בני אדם, הן דמויות, כלומר – רעיון שמתחפש לבנאדם, אומר לי זרחין בשיחתנו. הן השתקפויות של מחשבה, של רגש. אבל התחפושת כה מושלמת עד שאנו מאמינים שאלו הם בני אדם. זרחין לא רוצה שנראה את המציאות כהווייתה, הוא רוצה שנראה את תמונת המראה, את הדימוי והאידיאה, כי רק כך יש סיכוי שניגע באמת עצמה.

השיחה שנסובה על פני נושאים רבים חצתה גם אל עתידו של הקולנוע. זהו דיון חבוט אולי ושאלה קיומית שאנחנו חיים איתה כבר זמן רב. אבל מתוך זה נזרקה לחלל אוויר פצצה, יכול להיות ש"חמדה" הוא הסרט האחרון, הוא אמר לי. המצב בישראל, תעשיית הקולנוע הקטנה והשברירית שנתונה לחסדי מדיניות ממשלתית ועומדת על תקציב שמזמן אינו עומד בתנאי המשק והיה קטן מלכתחילה. מדוע לצאת למסע, הוא משתף אותי, מפרך, טוטאלי, של יצירת יש מאין בתנאים כאלה. איפה הכיף? הוא שואל שאלת תם שהייתה הולמת את אחת מדמויותיו. אני מזכיר לו שאחרי כל אחד מסרטיו האחרונים הוא טען שזה הסרט שחותם סופית את הקריירה. ב"חמדה" יש פרספקטיבה של איש מבוגר, הוא מוסיף. יסוז'ירו אוזו, במאי הקולנוע היפני הדגול והאהוב על שנינו, אמר שאחרי כל סרט הוא מתחיל מאותה נקודה שבה התחיל את הסרט הקודם, ותמיד, ומתוך הנהייה הזו, עושה במובנים מסוימים את אותו סרט. זה חלק משגרת החיים, מאיזה טבע שאין עליו שליטה, כמו הדמויות בסרטים של זרחין, כוח בלתי מוסבר מפעיל אותם קדימה, הן מתמסרות אליו, הן לא יודעות שהן רק רוח, נשמות תועות שמתחפשות לבני אדם. וכשהן מסתכלות במראה הן רואות את ההשתקפות שלהן. השתקפות שרואה את השתקפותה, בדיוק כמו במציאות.

אסי לוי, ששון גבאי ושמי זרחין - צילום: ורד אדיר

עד שיום אחד

שמי ז.: "תקרת הזכוכית שוברת לי את העורף. כשאני עושה סרט אני רחוק מלעבוד על מי מנוחות, זו סערת רגשות ומחשבות ששורפת אותי כל פעם מחדש, אני אכול קנאה בחברי וחברותי שפועלים בקור רוח, באיפוק, אפילו בשלווה. לצערי אני לא כזה. הלחצים של הזמן והתקציב הופכים את הסטים שלי למקומות קשים שאין בהם לא כיף ולא נחמה ובעיקר לא את האפשרות לקחת נשימה ולהתרכז באמת. נכון לעכשיו אני מתקשה לראות כיצד אני שוב נמצא מול שחקנים, מנוסים ונפלאים ככל שיהיו, שצריכים להתמודד עם יותר מ-10 סצנות ביום צילום אחד, זה לא מקצועי, זה בעיקר לא אנושי. אני יודע שנעשים סרטים נפלאים בתנאים שהם אף קשים מאלה, זה ממש לא עניין של התוצאה אלא של תהליך העשייה. נכון לעכשיו אני לא מעוניין יותר.

"יש פה שוב תחושה לא נעימה שהמקום הזה לא באמת מעוניין בקיומו של קולנוע מקומי. התחלתי בשנות ה-90 בזמן שהקולנוע המקומי נתפס כמשהו מיותר, לא רצוי, עלוב ואף פאתטי. אני גאה בכך ש"לילסדה", סרטי הראשון, היה בין המעטים ששברו את הדימוי המקולל הזה ואולי אף סללו דרך לתקופה הטובה שבאה אחר כך, על כל הישגיה בארץ ובעולם. פתאום היה נדמה שאפשר להגיד "אני יוצר קולנוע" ללא הנימה המתנצלת והמבוכה אל מול מבטי הרחמים או הזלזול. ואז באה מירי רגב עם שמלת קאן ורפורמת הקרנות האזוריות שלה ובעיקר עם אינסוף התבטאויות רעילות שבבת אחת דחפו את הקולנוע לנישה "סמולנית עוכרת ישראל" ולדימוי הפאתטי הפרזיטי והחמדני שלו. הפניה של יוצרי הקולנוע החוצה או אל סדרות טלוויזיה אינה מקרית, זה באמת מרגיש כמו הסוף. ולמרות הכל אני מתעקש על אופטימיות, בעיקר כשאני מסתכל בתלמידים ובתלמידות שלי ובעיניים של חלק מהם אני רואה את הבעירה, אני נמלא תקווה. ואל תדאג לי, אני חוזר לכתיבה ספרותית שחסרה לי מאוד בשנים האחרונות, אעבוד על ספר חדש ואמשיך להתגעגע לקולנוע, עד שיום אחד..."

______________________________________________________

חמדה

סרט של שמי זרחין, בהפקת סרטי יונייטד קינד

שחקנים: ששון גבאי, אסי לוי, מאור לוי, עדי אלון, ליטל שוורץ, רועי אסף, שאדי מרעי, לוטם טושינסקי, דויד שאול, גיא אריאלי, דניאל מורשת, נועה כרמי, אמיר חורי, עידו ברטל, עמנואל דמידוב, לנה סברה, שרון כהן רז.

תפקידי אורח: איציק כהן, לבנה פינקלשטיין, חאולה דבסי, מיקי פלג רוטשטיין.

 

צילום:   איציק פורטל

עריכה: עינת גלזר זרחין

מוסיקה: גל לב

ליהוק:   אסתר קלינג

עיצוב אומנותי:    אהוד גוטרמן

תלבושות: ענבל שוקי

איפור ושיער: מאיה גרסטל

עיצוב פסקול: אביב אלדמע

מקליט: מוטי חפץ

ע.במאי 1:  אורנה ניסנבאום

מפיק אחראי: עופר נעים

מפיקה בפועל: זהבה שקל

מפיק ראשי: משה אדרי

תסריט ובימוי: שמי זרחין