לחץ על לחצן ESC לפתיחת סרגל הנגישות עבור לתפריט הראשי דלג לתוכן דלג למפת האתר
היום בסינמטקהיום בסינמטק
close
היום בסינמטקהיום בסינמטק
ביקורות סרטים 9.5

ביקורות סרטים 9.5

סרט הפתיחה של "השבועיים של הבמאים" מפגיש את הבמאי והמפיקה של "חיבוק הנחש" (2014), שהיה מועמד לפרס האוסקר הזר, ועשה סבב מוצלח מאד בפסטיבלים ובמעגל סרטי איכות בכל העולם. הפעם הם חתומים במשותף כבמאים וגם לסרטם החדש צפויה קריירה דומה. הוא מגלגל בצורה לא שגרתית את תולדות מלחמת כנופיות סוחרי הסמים שאחראית להרס החברה הקולומביאנית, החל בסוף שנות הששים  ועד סוף שנות השבעים, כשתוצאותיה הטרגיות ניכרות עד היום באזורים שונים בקולומביה, שם מתגוררים עדיין בני הוואיו, ילידי ארץ זו שממשיכים לחיות שם בעוני מרוד ובשליטה של כנופיות פשע מאיימות.  

ציפורים נודדות – סירו גוארה, קריסטינה גאלחו

Birds of Passage – Ciro Guerra, Cristina Galego

שמו של הסרט, "ציפורים נודדות", מכיל לא רק רמז למשמעות של חילופי עונות, או ליתר דיוק במקרה זה חילופי הזמנים ומשמעותם בהיסטוריה הטרגית של קולומביה, אלא גם לכינוי שהודבק לסוחרי הסמים בארץ זו , ציפורים. אך כראוי לשפתו הקולנועית  המרתקת של הסרט, שילוב של מותחן-מערבון עם שירה ופיוט ,הציפורים הן גם סמלים ודימויים שלהופעתם בחלום או בהקיץ נודעת משמעות של בשורה, לרוב , נבואת אזהרה. המבנה של הסרט מחלק את הסיפור לחמישה שירים, כמסורת הסיפורית של ילידי המקום, המכתיב את הקצב הפנימי והעצב העמוק הכרוכים בסיפור על איש שצמח מלא כלום, זכה בכול מה ששאף להשיג , אושר ועושר, ולבסוף איבד את הכול.

זו הסאגה של רפאייט, צעיר עני שזכה באהבתה של זאידה, אף שאמה, אורסולה, אחת הנשים החזקות  והמכובדות באחד משני השבטים של בני הוואיו, התנגדה לנישואיהם. רפאייט שנידרש להביא שלושים כבשים , עשרים פרות , שתי מחרוזות דקורטיביות ושני חמורים כנדוניה, הצליח לגייס את המוהר בזכות עסקת סמים עם חבורת אמריקאים. העסקה יוצאת לפועל בעזרת ידיד מפוקפק , שלא מבני הוואיו , שלימים יסתבר שסיבך את גורלו של רפאייט ללא דרך חזרה. כל מערכת הערכים המכתיבה את חייו משתנה,  את מקום הפרות והכבשים, תופסים ארגזי נשק, מנהגים מסורתיים וקודים של כבוד הופכים למחול של דמים ואיבה, ומגורי בני השבט , שהיו פעם סוכות צנועות, מתחלפים בווילות צעקניות עם שומרים חמושים. זהו דיוקן של תהליך שהוביל בסופו לכנופיות הסמים ולהרס שהן זורעות עד עצם היום הזה בחברה הקולומביאנית.  הסגנון הפיוטי, שבו מטיבים גוארה וגאלחו לספר את הטרגדיה המוסרית והכלכלית שנכפתה על ידי סחר הסמים, מצליח להפוך סרט שהיה יכול להיות עוד מותחן פעולה שגרתי שותת דם מן השורה, לדרמה רבת עוצמה שמשקפת לא רק גורל של משפחה אחת אלא של אומה שלמה.


יום הדין – איי.בי. שאוקי

Yomeddine – A.B.Shawky

סרט ראשון, הפקה צנועה וסימפטית של במאי מצרי צעיר, שלמד מדעי המדינה וקולנוע בקהיר, השלים את לימודיו בניו יורק ועשה שם לעצמו בסדרה של סרטים קצרים שהתקבלו בפסטיבלים בכל רחבי העולם. קשה להבין מה בדיוק הניע את הפסטיבל לשלב אותו במסגרת התחרות, שם מוצגים בדרך כלל סרטים בעלי יומרות מסחריות הרבה יותר, הפקות בעלות ממדים אמביציוזיים יותר ואמירה מפוצצת יותר, ומשום כך עשוי לא לזכות להכרה שהוא ראוי לה ושהייתה ודאי נופלת בחלקו אילו הוצג במסגרת צנועה יותר. חבל, משום שלמרות המבנה הקלאסי שלו, סרט מסעות, עלילה קלאסית לא פחות, שמחברת בין שני שותפים למסע (אולי צריך להוסיף את החמור שמתלווה אליהם עד למחצית הסרט כשותף שלישי) וסיום שמטרתו בעיקר לגרום נחת לצופים, זה סרט מעורר מחשבה על מקומם של ה"אחרים" בתוך חברה והיחס שה"אחרים" הללו זוכים מצד מה שנהוג לראות כאוכלוסייה הנורמלית.

בשאי הוא חולה צרעת שנרפא מן המחלה אבל נושא עליו את הצלקות שעיוותו לגמרי את פניו ואת גופו. הוא ממשיך לחיות בבית החולים למצורעים, מתפרנס מנבירה בהררי האשפה שמסביב למקום, אותם הוא מעמיס על עגלה רעועה רתומה לחמור לבן. אובמה הוא ילד כבן 10 מבית היתומים הקרוב, שמתקשה להסתדר שם עם היתומים האחרים ומחפש בכל הזדמנות את חברתו של בשאי. יום אחד, אחרי מות אשתו, שהייתה מאושפזת במוסד לחולי נפש, מחליט בשאי  לחפש את משפחתו שאמורה להתגורר בקצה השני של מצרים. הוא רותם את החמור לעגלה, אוסף את כל המעות שאגר במהלך השנים, ויוצא לדרך כשאובמה מתלווה אליו, למרות ההסתייגות של בשאי. הדרך היא טיול מאורגן בתוך שולי החברה המצרית, עם רגעים נוגעים ללב דווקא במפגשים בין שני יוצאי הדופן שבמרכז הסיפור, בשאי, מכווץ ומעוות ובנוסף לכל גם נוצרי בתוך חברה מוסלמית בעיקרה, ואובמה, יתום שכל משפחתו נכחדה, לבין חריגים אחרים, כמו חבורת קבצנים שנקלחה כאילו הישר מתוך סרטו של טוד בראונינג "Freaks". לא סרט מקורי בשום פנים ואופן ולא בשורה חדשה שלא נשמעה קודם לכן, אבל הרבה חום אנושי ורגישות, שבסופו של דבר מצילים את הסרט כולו.


דונבאס – סרגיי לוזניצה

Donbass – Sergey Loznitsa

סרגי לוזניצה הוא ללא ספק במאי הקולנוע המוביל באוקראינה. היכולת שלו להעמיד תמונות מרשימות ולא פעם עוצרות נשימה בעוצמתן, גם היא אינה מוטלת בספק. על כך צריך להוסיף את הנטייה שלו לקולנוע התיעודי שבו הוא מרבה להתבטא – עד היום עשה הרבה יותר סרטי תעודה מסרטים עלילתיים. ולמען האמת, גם כשהוא עושה סרטים עלילתיים, הוא משתדל להקנות להם נופך של דוקומנט ועל כן, אין פלא שגם סרטו החדש, למרות שהוא סרט עלילתי במלוא מובן המילה, וכדי להבהיר את העניין מעבר לכל ספק, לוזניצה מזכיר את העובדה שזה סרט עלילתי ולא תיעודי כבר בסצנה הראשונה:  קבוצה של ניצבים מתאפרת לקראת השתתפות בסרט המתאר מה שאמור להיות נתח חיים מאזור דונבאס, אותו חבל ארץ שהעניק לסרט את שמו. למי שאינו יודע, דונבאס הוא אזור המריבה בשיפולי נהר הדון שמפריד בין הרוסים לאוקראינים, שם מתנהלת מזה כמה שנים טובות מלחמה עכורה ומוזרה שהעולם התרגל אליה עד כדי כך עד שאין מזכירים אותה יותר. לוזניצה, שמצבה של אוקראינה מעסיק אותו שוב ושוב בכל הסרטים שהוא עושה, מבקש להזכיר לכל שאותה הזוועה האבסורדית אשר עוררה במשך תקופה  מסוימת את התקשורת בעולם עד שמצאה לעצמה נושאים סקסיים יותר, הולכת ונמשכת ולאיש בעולם כבר לא אכפת .

הבעיה היא שלוזניצה אינו קולנוען ככל הקולנוענים, הוא אינו מבקש בהכרח לספר סיפור אלא לצייר תמונה. הסרט שלו נראה כמו קולאז' של גרוטסקה אנושית איומה, המוצגת בסדרה של תמונות מבוימות להפליא, בכל מה שנוגע לתנועת המצלמה, להעמדת הדמויות או למשחק, אבל שום המשכיות של ממש אינה קושרת ביניהן. זהו אוסף של הבזקים המציג את מצבה של חברה הנקרעת לגזרים, מעין מהדורה חדשה של מלחמת הבלקנים, שבה משתחררים כל מעיינות האכזריות והבהמיות המקוננת לא רק בתוך הנבלים שבינינו, אלא גם בסתם עמך מן השורה, אנשים שדעתם נטרפה מכל מה קרה להם אישית או לקרוביהם ומה שהם ראו בעיניהם, עד שבהדרגה מתחילים לאבד צלם אנוש, או שמא לחשוף את האמת המסתתרת מאחורי מסיכות של תרבות. כמה מן הסצנות הללו, ביניהן אחת שבה הולכי רגל מתעללים בבוגד לדוגמא שאנשי המיליציות קשרו לעמוד של תחנת אוטובוס, סצנה אחרת של טכס חתונה שנראה כמו קריקטורה של אימא רוסיה שמנה ומכוערת צוהלת כשהיא נישאת לחתן מצומק (ראה תמונה למעלה), או אולי ברגע המפחיד מכל, ביקור במחילות שמזכירות עד כדי אי-נוחות תמונות ממחנה ריכוז, מחילות שבהן מחוסרי הבית מסתתרים כיום מפני הכפור העז של החורף, כל המראות האלה וודאי לא יישכחו במהרה. אבל, מה לעשות, עצם ההכרה שלמרות הרושם, מדובר בסרט מבוים ולא בתעודה, יוצרת חיץ שעשוי להפריע לצופים רבים להתרגש באמת, מה עוד שלוזניצה עצמו שומר על קור רוח מפתיע מול כל מה שהוא מעלה על הבד. כנראה מתוך כוונה לרמוז שאף אחד משני הצדדים הלוחמים אינו עדיף על השני, ושטבע האדם רע מייסודו, אף פעם לא ברור אם המצלמה צופה ברוסים שמתעללים באוקראינים ומחסלים אותם או אולי להיפך וזה עשוי להוביל לסוג של אדישות שאינה תורמת הרבה לחוויה כולה.