מאריה קאלאס – סופה של דיווה

גם המעריצים המושבעים ביותר של מריה קאלאס אינם מעיזים לטעון שהיה לה קול מושלם. הבנה מוסיקלית, כן, יכולת ביטוי דרמטי, ודאי שכן, רפרטואר רחב ועשיר, כמובן, אישיות גדולה מן הבימות עליהן הופיעה, ללא ספק. כל אמצעי התקשורת של שנות ה-60, ה-70 וה-80 של המאה הקודמת מעידים על כך. חייה פורסמו שוב ושוב: הילדה השמנמנה שגדלה בברוקלין במשפחת מהגרים יוונית, הקריירה המפוקפקת והמוזרה מעט בתקופת מלחמת העולם השנייה, שהרי יש אומרים שאִמה השתמשה בה כדי לשעשע, בכל המובנים, את חיילי הוורמאכט שכבשו אז את יוון, החיפוש הארוך אחרי מנעד הקול המתאים לה, מקול אלטו שבו שרה גם אופרות של וגנר, ועד למהוללת שבזמרות ה"בל קאנטו" של האופרה האיטלקית הקלאסית, נישואיה לתעשיין ג'ובאני מנגיני ששימש כאמרגנה בשיא הקריירה שלה, השלת 36 קילוגרמים ממשקלה – אחדים ממבקריה סברו שזה פָּגַם באיכות קולה, הרומאן המתוקשר שלה עם המיליארדר היווני אריסטוטל אונאסיס, שהיה נשוי באותו זמן לג'קי קנדי, פסק-הזמן מן הבמה, ומותה בטרם עת, כשהיא בקושי בת 53, קורבן של התמכרות מוגזמת לתרופות ולסמים. בהחלט חיים שמזמינים ביוגרפיה מוסיקלית, מלודרמטית, פסיכודרמטית, שערורייתית, בקיצור, האפשרויות אינן חסרות.

"מאריה", סרטו החדש של פבלו לאריין, בכיר במאֵי צ'ילה, נוגע בכל האופציות. לאריין, שאוהב מאוד לעסוק בביוגרפיות של נשים מפורסמות שחיו במחצית השנייה של המאה ה-20, חוזר על התרגיל שעשה גם בפעמים הקודמות. הוא רואה את מה שהוא רוצה לראות, מתעלם ממה שלא מעניין אותו או אולי לא נוח לו לראות, והתוצאה הפעם פחות מעניינת מזו של "ג'קי", סרטו על ג'קי קנדי, ופחות הזויה מזו של "ספנסר", על הנסיכה דיאנה ומשפחת המלוכה הבריטית.

"מאריה" מוקדש לחמשת הימים האחרונים בחייה של מאריה קאלאס, ומספר על ניסיונה הכושל לחזור לבמה אחרי הפסקה ארוכה, על מערכת היחסים עם שני המשרתים הנאמנים שלה, על כל הזיכרונות שרודפים אותה, ועל השתעבדותה לסמים חוקיים ולא-חוקיים. ויש עוד כמה פרטיים רכילותיים פה ושם, כדי להזכיר לכל שמדובר לא סתם באלילת מוסיקה יחידה במינה, אלא גם בסלבריטאית שזהרה בכל טורי הרכילות בעולם.

Credits: Pablo Larrain אנג'לינה ג'ולי כמריה קאלאס ב"מריה"

נראה שהנקודה האחרונה הזאת היא שהובילה את ההפקה מן הרגע הראשון. לתפקיד הראשי נבחרה כוכבת הוליוודית מפורסמת, אנג'לינה ג'ולי, בעלת פנים רכים ועדינים של בובה חמודה שגם בארבי לא הייתה מתביישת בהם. לעומתה, לקאלאס היו תווי פנים חדים, הבעה חריפה ורצינית, מבט חודר ומזג סוער, או לפחות כך העולם ראה אותה. אשר למוסיקה, המימד שנראה המאתגר ביותר בסרט על זמרת אופרה, לאריין סבר שהוא יכול להסתדר לא רע, כי יש בסרט שפע של מוסיקה, אבל בעיקר כדקורציה. בכל הפלאשבקים הרבים, כלומר כאשרה הזמרת המזדקנת נזכרת בעברה המפואר, רואים את ג'ולי אבל שומעים את הקלטותיה המקוריות של קאלאס. אבל בסצינות שבהן הגיבורה מנסה, בסוף חייה, לשיר שוב, משתלב הקול של השחקנית (שטוענת כי התאמנה 7 חודשים בשירת אופרה לקראת התפקיד) עם קולה של קאלאס, כדי להקנות לתוצאה את חוסר היציבות וחוסר הביטחון שחשה הזמרת בסוף הדרך. בשאר חלקי הסרט, בכל פעם שרואים את מאריה של לאריין, היא נחשפת לעיני הציבור כשהיא מתעמתת בביתה עם משרתיה, יושבת בבית קפה או צועדת ברחוב. היא נראית כמו כוכבת שתתקשה להשלים עם העובדה שכוכבה דעך. יסלח נא בילי ויילדר על ההשוואה, אבל קאלאס של ג'ולי רחוק כרחוק מזרח ממערב מנורמה דסמונד של גלוריה סוואנסון.

להמשיך? בבקשה. מערכת היחסים שלה עם הטבחית ועם המשרת שעובדים למענה בנאמנות בנויה להפליא לפי מודלים של טלנובלה לטינו-אמריקאית. שני השחקנים האיטלקיים שנבחרו לתפקידים הללו, פייר-פרנצ'סקו פאבינו (מסרטו של בלוקיו, "הבוגד") ואלבה רורוואכר (שמשתתפת כיום בכל סרט איטלקי שני), נראים כנים ולבביים בדיוק כפי שהתסריט דורש.

אשר לשני הגברים בחייה של קאלאס, היחס שונה. הבעל החוקי, שהיה לו תפקיד מרכזי בחייה ובקריירה שלה, נעלם כמעט לחלוטין, ואילו המאהב אונאסיס לבש תחפושת של מפיסטו אשר גאה מאוד על כך שהוא יכול לרכוש הכל בכספו על אף שהוא גמד מכוער (הוא חוזר על כך כמה פעמים, וזה כולל את ג'קי קנדי לפני קאלאס, ואחר כך את קאלאס עצמה). אלא שהשחקן שמגלם אותו, הלוק בילינגר, שיהיו כאלה שיזכרו אותו מסרטו של ג'יילאן, "שנת החורף", אינו גמד ואינו מכוער. דירת הפאר של קאלאס בפאריס היא מעין תערובת של ארמון אצילי מימים עברו ודירה שבה הטרקלין צמוד למטבח. מלבד כמה שוטים בודדים שנעשו בבירת צרפת, הסרט כולו צולם בבודפשט (שם הוצאות ההפקה נמוכות הרבה יותר), ומי שלא יזהה אתרים כמו בית האופרה גארנייה או אתרים מפורסמים אחרים בפאריס, שלא ידאג, הם באמת אינם בסרט.

אשר לחסידיה של קאלאס, מה שהם לא ימצאו בסרט הזה בשום פנים ואופן הוא מידת האהבה וההבנה של המוסיקה, והיכולת שלה למצוא את הקשר הדרמה לשירה בתפקידים שגילמה בצורה מושלמת כל כך. זו הייתה, לדעת רבים, מעלתה הגדולה ביותר, ועליה זכתה למחמאות אינסוף. הגיבורה של לאריין אינה טרודה כל כך במהות המוסיקה או בתוכנה, הלירי או הדרמטי, אלא בעיקר באותה תהילה שהוענקה לה, במה שהלך לאיבוד כאשר קולה לא ציית לה יותר. לטענה כאילו אונאסיס הוא זה שאסר עליה לשיר בשנים שהיא עשתה במחיצתו, מפני שלא רצה לחלוק בה עם איש, אין בסיס של ממש בקורות חייה האמיתיים של קאלאס. ובאותה מסגרת מוסיקלית-אופראית אפשר להזכיר גם סצינות כמו המקהלה מתוך "איל טרובטורה" של ורדי המבוימת כמו מחזמר הוליוודי אשר מתנהל באתר הפריסאי שבו פתחו השנה את האולימפיאדה. וזו אינה הדוגמא היחידה.

עם זאת, חובה להצביע על ההישג המרשים ביותר של הסרט. הצילום של אדוארד לחמן, בבודפשט או בפאריס, מדהים ביופיו, על צבעי הסתיו המוקדם כשהשמש יוקדת אבל אינה שורפת בחודשי הקיץ (קאלאס אכן הלכה לעולמה בחודש ספטמבר), או על תקריבי פניה של השחקנית הראשית. המראה תורם לאווירה יותר מכל מרכיב אחר בסרט. רק חבל שחלק מתפאורת הצילום הזה יאבד בעתיד, שֶכֵּן הסרט, אשר הופק בעזרת חברת "אפל", יגיע בקרוב מאוד לאתר הסרטים של החברה, ורוב הצופים הפוטנציאליים יראו אותו כנראה שם. ומה לעשות, בבית קולנוע הראוי לשמו, כמו זה שבארמון הפסטיבלים בוונציה, זה נראה טוב יותר מאשר על מרקע הטלוויזיה המשוכללת ביותר בעולם.