השותפים למהפכה

האתר הרשמי של פסטיבל הקולנוע בוונציה 2024 סיכם את המהדורה ה-81 שלו בסיפוק רב. 94,703 כרטיסים נמכרו לקהל הרחב (עלייה של 14% לעומת השנה שעברה), ועליהם יש להוסיף את 13,866 התגים שחולקו לאנשי מקצוע, אנשי תקשורת וחובבי קולנוע מושבעים (כאן נרשמה עלייה של 6.5% לעומת 5%). כוכבים לא חסרו על השטיח האדום, פרנסי העיר היו מרוצים, והקהל הצעיר זכה לבכורות הוליוודיות נוצצות. אין מחלוקת, בהנהלתו של אלברטו ברברה חזר פסטיבל ונציה להיות פסטיבל מבוקש אשר מושך יוצרים וצופים צעירים, ומסמן בתוכניתו את המועמדים לפרסי האוסקר בתחרות הקרובה.

שוחרי הקולנוע האמנותי סיימו את הפסטיבל פחות מרוצים. עבורם הייתה זו מהדורה חיוורת עם מעט מדי הפתעות וקולות חדשים. חסר היה בו אותו סרט חריג שכולם מדברים עליו. אבל גם כך, שפע הסרטים שהוצג בפסטיבל טמן בחובו גם כמה סרטים טובים. הנה שניים שגם השופטים חשבו כך ביחס אליהם, ואף זיכו אותם בפרסים.

בלט מעל כולם "השנה החדשה שמעולם לא הגיעה" (ANUL NOU CARE N-A FOST), יצירת הביכורים באורך מלא של הבמאי הרומני בוגדן מורשיאנו, שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר במסגרת תחרות "אופקים". זהו סרט תקופתי שעלילותיו מתרחשות בבוקרשט, בירת רומניה, בימים שלפני חג המולד 1989. תחילתו ב-20 בדצמבר של אותה שנה. למרות איפול תקשורתי מוחלט מגיעות לבוקרשט הבירה שמועות על הפגנות נגד השלטון המתקיימות בטימישוארה המרוחקת. החדשות מלוּות במידע על פיזור המחאה בנשק חם ועל קורבנות רבים. למחרת, 21 בדצמבר, נקראים תושבי העיר להגיע בהמוניהם לכיכר הארמון (היום כיכר המהפכה) על מנת לתמוך במנהיג המדינה, ניקולאי צ'אושסקו, שביקש להוקיע את האירועים בטימישוארה - "המהווים פרובוקציה של חוגים אימפריאליסטיים וסוכנים זרים השואפים לחבל בסוציאליזם ובכלכלה של רומניה".

איש מהבאים לכיכר ומגיבורי הסרט אינו מודע לעובדה שהוא שותף לרגע בעל משמעות דרמטית בדברי ימֶיהָ של רומניה (קיימת סברה היסטורית שכמה מהמקורבים לדיקטטור דווקא היו מודעים היטב לעומד להתרחש, שֶכֵּן הכל התבצע על פי תכנונם). מי יכול היה לנחש שזו תחילתה של הפיכה שתשים קץ, תוך ימים ספורים, לשלטונו (ולחייו) של הרודן צ'אושסקו ולשלטון הקומוניסטי ברחבי רומניה כולה? צופה בעל זיכרון היסטורי יודע שמדובר בימיה האחרונים של הדיקטטורה הקומוניסטית של ניקולאי צ'אושסקו. לקהל הצעיר של 2024, ולמי שאירועים אלה אינם חקוקים בזיכרונו, מציג הסרט רמזים ומידע המאפשרים לצופה להימצא כל העת צעד אחד לפני הדמויות, וזאת מבלי להתפתות לאנכרוניזמים לא אמינים.

הפער הזה, בין מה שיודעות הדמויות על עתידן (מה שאינן יודעות, נכון יותר לומר) לבין מה שהקהל יודע כבר מתחילת הסרט, הוא המזין את המבט האירוני של הצופים על שלל הסיפורים הפרטיים המתפתחים מול עיניהם, בין אם אלה בעלי פוטנציאל דרמטי ואף טראגי, ובין שהם נוטים אל הקומדיה האבסורדית או אל הסאטירה הפוליטית. ידיעת העתיד הקרוב המצפה לגיבורי הסרט היא בבחינת "ספוילר" חיוני המעניק פרופורציה אינטליגנטית לדרמות הרות-הגורל שמתפתחות על המסך, ומעניק לקהל מידה של אופטימיות גם לגבי המציאות שהוא נתון בה.

העלילה מורכבת למעשה מכמה עלילות הארוגות זו בזו כביכול באופן שרירותי. דמויות שהן גיבורות וגיבורים בעלילה אחת משתתפות בעלילה אחרת כדמויות משניות ואף שולִיות לחלוטין. ישנו ג'לו (אדריאן ואנצ'יקה), פועל פשוט שנשלח לסייע לאשה מבוגרת בשם מרגרטה (אמיליה דוברין), אשר אמורה לעבור דירה במסגרת מבצע פינוי-בינוי מטעם המדינה. מרגרטה אינה שׂשׂה להיפרד מדירתה, והיא מגייסת את ג'לו לסייע לה באיטום החלונות לקראת החורף. היא מתעלמת מכך שהיא אמורה לעבור עוד באותו היום לדירה ה"מצוינת" שסידר לה בנה, לונוץ (לוליאן פוסטלניקו), המשרת במשטרה החשאית, הסקוריטטה. גם לו קשה, חייו אינם פשוטים. אמו אינה מעריכה את המאמצים שהוא עושה למענה, והוא מתקשה להתמודד עם שיגיונותיה המסיטים אותו מתפקידיו כבעל משפחה, מקשריו עם המאהבת שלו, ומעבודתו החשובה בהגנת המולדת. הרי ממש ברגעים אלה הוא נזעק לטפל בפעילות חתרנית ובכתובות נאצה שהתגלו באוניברסיטה.

בין החשודים נמצא לאורנציו (אנדריי מיארקורה), סטודנט המשתתף במופע סאטירי פוליטי, וגרוע מכך, הוא וחברו מתכננים, בחשאי, לצלוח את הדנובה ולברוח אל החופש. אביו של לאורנציו, סטפן (מיכאי קאלין), הוא איש טלוויזיה הניצב בפני אסון אמיתי: מתברר שכוכבת התשדיר המיוחד לראש השנה ערקה למערב. כעת צריך למצוא לה מחליפה נאמנה לשלטון, ולשתול את תמונתה בתוך התשדיר שכבר הוקלט. למשימה נבחרת פלורינה (ניקולטה האנצ'ו), שחקנית תיאטרון הנקלעת לדילמה בלתי-אפשרית: האם לסרב לשלטונות ולהסתבך עם השירות החשאי, או לשתף פעולה ולהופיע בתשדיר המכנה את הדיקטטור צ'אושסקו "בן העם האהוב ביותר". מעשה כזה ייתפס כבגידה בחבריה הליברלים, ויוביל לביטולה החברתי ולהרס הקריירה שלה בתיאטרון.

גם לג'לו הפותח את הסרט יש סיפור משלו. בנו הקטן שלח בדואר מכתב לסנטה קלאוס, ובו ביקש, בין השאר, ש"יגשים את המשאלה של אבא ויהרוג את דוד ניקו". עולמו של ג'לו חרב עליו: המכתב עלול להגיע לידי הבולשת, ואז יתגלה שג'לו ביקורתי כלפי השלטון. כולם יודעים שמי שרוצה במותו של "הדוד ניקו" מתכוון בעצם למותו של ניקולאי צ'אושסקו בכבודו ובעצמו.

זהו אריג דחוס של סיפורים פרטיים המושפעים כולם מן האווירה הפוליטית ששררה ברומניה באותם ימים. אנשי שררה ואנשים פשוטים, חפרפרות, חנפנים, מלשינים, משתפי פעולה, בוגדים, פחדנים, אמיצים, אנשי השירות החשאי ופועלים פשוטים, כולם עוקבים או נתונים למעקב, וכולם קורבנות של תקשורת מצונזרת ומניפולטיבית. ריבוי העלילות הפרטיות מחלץ את הסרט ממלכודת שנופלים אליה סרטים פוליטיים רבים הנוטים להכללות. כאן, על אף שכולם נתונים באותה קלחת, גורלם הספציפי אינו רק תוצאה של המצב הפוליטי, אלא קשור גם לאופיים, לצורת המחשבה שלהם, לכישרונותיהם, להיסטוריה המשפחתית שלהם, ולצירופי מקרים.

החדירה אל הדירות הפרטיות ולחדרי המיטה חושפת את הגיבורים ברגעים שהם משוחררים מהעמדות הפנים, מהצורך להתחנף, מהפחד מהקרובים להם. הם חווים את מידת החופש הקטנה שלהם, מי בהאזנה לרדיו אירופה החופשית, מי באמצעות הטיפה המרה או כדורי הוואליום, ומי במריבה עם השכן או עם האשה. כל העלילות, גם הדרמטיות ביותר, מתובלות בקורטוב של אבסורד משעשע. מבריח גבול מוכרח לעצור "רק לחצי שעה" בקירבת הדנובה, כדי לבלות במיטתה של אלמנה טרייה ולחלץ אותה מבדידותה. שחקנית מאיימת על שכן הנוהג להכות את אשתו שתחשוף את התנהגותו האלימה, אלא אם כן יכה גם בפָנֶיהָ במידה כזו שלא תוכל להצטלם למחרת בטלוויזיה. אשה מבקשת לשים קץ לחייה, ואינה מביאה בחשבון את המשבר הכלכלי ואת אספקת הגז הלא-סדירה. וגבר מציף ביין את תיבת הדואר, בתקווה לטשטש כך מכתב שעלול להפליל אותו, אך מגלה לחרדתו שהוא חיבל כנראה בתיבת הדואר הלא-נכונה.

התיבול המתמשך באבסורד מעניק לסרט אחידות סגנונית גם כשהוא עובר בין ז'אנר לז'אנר, בין עלילה הנוטה אל הטרגדיה וגיבוריה נתונים בסכנת חיים מיידית לבין קומדיה אבסורדית שמביאה בחשבון שאולי אפילו סנטה קלאוס משרת בעצם בסקוריטטה. אחידות נוספת מוענקת לסרט באמצעות השימוש בצבעוניות דלוחה, המדגישה דלות קיומית ונותרת בכיעורה למרות הצבעים העזים של קישוטי החג הקומוניסטיים המבקשים ליצור אווירת חג במרחב הציבורי. שידורי טלוויזיה ורדיו ארכיוניים מאותם הימים מופיעים בסרט ברגעים מתאימים, ומשלבים בשלל העלילות את המציאות האותנטית של אותם ימים. הד מתמשך לכך מהווה הבחירה בקומפוזיציה בפורמט טלוויזיוני (יחס תמונה של 4:3), התואמת את שידורי החדשות השלובים בסרט, ומדגישה את המציאות הדכאנית המחניקה שבה פועלות הדמויות.

גישה אסתטית זו הופכת את הסרט למיושן מעט, אך האירוניה המלווה אותו מעניקה לו תוקף עכשווי. מחשבות מגוונות מלוות את הצפייה בסרט זה. איך ייתכן שחברה מידרדרת למצב איום כזה? האם זו נחלת העבר, או שמא האפשרות תקֵפה גם בימינו? כמה קשה הדילמה העומדת בפני אינטלקטואלים ואמנים: לשתף פעולה עם השלטון (מתוך הזדהות או כורח קיומי) - ולאבד את החברים למקצוע, או לסרב לשתף איתו פעולה (מתוך אידיאולוגיה או לחץ חברתי) - ולאבד את התמיכה הציבורית ואולי את הפרנסה. ועולה גם מחשבה אופטימית. אם זוועה מעין זו הגיעה לקיצה ובאופן כל כך מפתיע, אולי גם המציאות המכבידה שאנו חיים בה תשתנה לפתע והזעם יעבור. מתברר שקיימת אפשרות אחרת, צריך רק להתאמץ ולדמיין אותה, ואולי אף לפעול להגשמתה.

הדקות האחרונות של הסרט מלוּות בצלילי ה"בולרו" של ראוול. כך מומחש המהלך ההיסטורי המואץ, המוביל להתפוצצות רועמת בחייהם של אזרחי רומניה, אבל גם לפיצוץ הבועה הקטנה של כל אחת מהעלילות, אלה שסופן יהיה ככל הנראה פחות דרמטי מהמתוכנן, או לפחות מזה שגיבורי הסרט חששו שייקלעו אליו עוד בטרם תגיע השנה החדשה.

בדיחה קטנה לקראת סוף הסרט ודאי תעורר מחלוקות בין היסטוריונים קפדנים. במהלך עצרת התמיכה המבוימת מטיל אחד מגיבורי הסרט קפצון בתוך הקהל. כשזה מתפוצץ, מתחילה ההפגנה לשנות את פניה, והופכת למחאה. צ'אושסקו, הניצב מורם מעל ההמון, מפסיק את נאומו ומתבונן בקהל כמי שאינו מאמין ואינו מבין. הכל בגלל קפצון קטן, גורס הסרט. זו הערה היסטורית חצופה, אבל קבילה, כמעט כמו כל הערה אחרת. כשתיארתי בפני חבר את הרגע הזה מתוך הסרט, הוא השיב לי בשאלה יפה: "אז מי יזרוק אצלנו את הקפצון ומתי?"