"בגלל שהייתם בבית" – המרחב הביתי בעקבות השבעה באוקטובר

סדרת הקרנות בעריכת שני קינסו
השבת השחורה של השביעי באוקטובר הותירה את כולם אילמים, מנסים להיאחז בכל מילה כתובה או דימוי אסתטי שיצליחו בצורה כזו או אחרת לנסח או לתפוס משהו, כלשהו שלעיתים אף אינו מובן לגמרי לדורשים זאת. מבעד הצורך הנואש והכושל מראש להתחיל ולעכל את גודל הטרגדיה על כמות הקורבנות והחטופים הבלתי נתפסת, רבץ לו צורך אחר וגדול לא פחות – לנסות ולתפוס את מלוא ממדי הרוע והאכזריות שהתרחשו באותה יממה מדממת. כמובן שגם רצון זה דינו כישלון חרוץ – אפשר לצפות בלופים אינסופיים בכל סרטוני הסנאף של מחבלי חמאס ואפשר ללכת לסיורי מוות נצלניים ומופקרים בקיבוצי העוטף – צמד הפרקטיקות האלו בניסיונן "להבין" את אשר התרחש הוא מסך ערפל שתוצאתו האנושית והמוסרית הקשה היא שימורו של הרוע ושל האקט הסדיסטי והאלים במלוא ההלם והאלם שהם מייצרים. הם מרדדים את החיים שנלקחו באופן כל כך ברוטלי לעצם האקט האלים והברברי עצמו – ולו בלבד.
אך נדמה כי האיום הגדול מכולם היה בפשטות הבלתי נסבלת של החדירה וההרס של המרחב הביתי והפרטי. הבית נהפך בעל כורחו לאויב שמתפקד כמלכודת מוות וכיליון עד כדי הכחדה מוחלטת. היום-יומיות שהבית וסביבתו מזוהים עמם נהפכו לאחד מכלי הנשק המרכזיים של מתקפת הפתע. בוקר השבעה באוקטובר תפס אותי בלב ליבם של ההתרחשויות - בדירתי בקיבוץ בארי ביחד עם בת זוגי. לאורך 11 שעות שהינו בממ"ד בשקט מוחלט, מפחדים לזוז או לעשות כל פעולה שהיא ולו הקטנה ביותר. ככול שהשעות חלפו כך גם החלה להתבהר אט אט גודל הזוועה. הזוועות הרבות שהתחוללו במרחק של דקות הליכה בודדות מאוד מאיתנו הן פער שקשה עד עכשיו לגשר עליו. לאורך כל שעות שהייתנו הכפויה בחדר המוגן שהיווה לכל כך הרבה קורבנות את חדר המוות שלהם, לא הפסקתי לחשוב על קולנוע – כסינפיל אובססיבי זו דרך הייתה אחת מדרכי ההתמודדות המרכזיות שלי באותו היום. החוקיות האסתטית של תרחישי החילוץ או הרצח שלנו עברו במוחי ללא הפסקה. באופן מוזר זה יצר וודאות בתוך סיטואציה שאין לדעת כיצד תתפתח בשנייה הבאה.
חמשת הסרטים שאצרתי בתוכנית המיוחדת לסינמטק – במלאות חצי שנה בדיוק למתקפה – מתמקדים כולם באיום על המרחב הביתי ובתרחיש הנורא מכל של הפלישה הביתית. הם מהווים מעין תגובה ראשונית, התחלתית ואסוציאטיבית לשבעה באוקטובר והם גם הצעה לדרכים ולכיוונים שדרכם ניתן לחשוב ולעבד את מאורעותיו. בהקשר זה, הם גם מעין הרחבה תמאטית לטקסט שכתבתי לכתב העת "אוף סקרין" ובו פרשתי את משנתי לגבי הדרך בה לדעתי על הקולנוע הישראלי להגיב למאורעות הטראומטיים, ומתמקדים בין היתר בכיוון הז'אנרי של אפשרות האימה כמוצא ראשון לתגובה על שהתרחש. נדמה לי כי כמעט ומיותר לציין שכוונתי הייתה לא רק לאימה כז'אנר שיש לו פוטנציאל להוות תשתית אסתטית ראשונית, כמעט חסרת תקדים בקולנוע הישראלי, לעיבוד המאורעות. הכוונה הייתה גם לאימה במובן הקיומי והקמאי ביותר שלה, כזו שאפילו הז'אנר וחוקיו המסורתיים צרים מלהכיל את מלוא ממשותו. מכאן גם נבעה בחירתי להתמקד באופן האיום של המרחב הביתי, והסרטים הנבחרים נעים מאיום שהוא פתאומי ולא צפוי ועד איום שתמיד הסתתר במרחב הביתי הפרטי או הקולקטיבי וחיכה לרגע התפרצותו האלימה.
סרטי פלישה ביתית ליוו את הקולנוע כמעט מראשיתו. למעשה אחד מהסרטים הראשונים שהמחישו את כוחה של האסתטיקה הקולנועית בבניית מתח ועלילה אפקטיביים היה "הווילה הבודדה" של גריפית' מ-1909, שמהווה את אחת הדוגמאות המוצלחות הראשונות לעריכה צולבת (חיתוכם והצגתם של אירועים המתקיימים בו זמנית במקומות שונים) כמו גם לשימוש מורכב יותר במרחב הקולנועי ובפוטנציאל האיקונוגרפי שלו. גריפית' מעצב את המיזנסצנה הכולאת את בנות המשפחה המאוימות (אחת מהן היא מרי פיקפורד הצעירה) על ידי חבורת הפורצים לבית בשילוב של אימה וחרדה ותקווה. הדירה הגדולה מאפשרת לאם ולבנותיה לברוח עמוק עוד יותר לחדר נוסף ובכך לעכב את גורלן המר עד ההצלה ברגע האחרון של אב המשפחה ושוטרים שנלוו אליו. התמה והמרחב הביתי כמאוימים תמיד ובו זמנית מהווים מקלט וביטחון היא תמה שמלווה את הסרטים לא מעט מסרטיו הרבים של גריפית', הקצרים ואלו שבאורך מלא כאחד. האיום על המרחב הביתי היווה תמה מרכזית בידי אחד מגדולי המהפכנים הראשונים של הקולנוע, ובכך הוא טבע זאת כחלק מה-DNA שלו. לסיום המבוא ייאמר שמטרתה של סדרה זו אינה לעשות נעים בגב. כל הסרטים הנבחרים בה – למעט אחד שיידרש במכוון לעיון נפרד וחריג – תוקפים במכוון את הצופים ומבקשים במופגן לחצות את גבולות מסך הקולנוע ולהיחרט בגופם ונפשם. עלילתם והאסתטיקה עוכרת השלווה – שבחלקם מקבלים בעל כורחם רלוונטיות מצמררת ובלתי נמנעת – מבקשות להעלות לדיון בין היתר גם את הצורך הבסיסי והטבעי לחזות בזוועות המוקרנות ולהתמודד הן עם הרצון המציצני והסדיסטי שנובע מהרצון הכנה להבין את הרוע האנושי, אך גם עם ההשלכות הרחבות והגדולות יותר של רצון זה. אלו סרטים שדורשים לחיות ולהתקיים הרבה מעבר לזמן הצפייה בהם. גם אם חלקם בעייתיים מאוד ומעוררי הסתייגות, הבחירה בהם נובעת מהאלטרנטיבה שהם מבקשים לספק ומהנתיב האמיץ שהם בחרו לפסוע בו. אני מקווה שתרצו להצטרף אליי למסע הזה, שהוא גם התמודדות אישית מאוד וראשונית שלי לנסות ולהתחיל לעכל את הטראומה שאני ועוד רבות ורבים מדי חוו על בשרם.

שני קיניסו, עורך הסדרה

הסרטים שיוקרנו:
7/4 הזרים
7/5 כלבי הקש
6/6 הדייר
7/7 המשרת
13/8 סנוטאון