כוונות ותוצאות – "תבשיל בשר"

תבשיל בשר
במאי: טראן אן הונג

טראן אן הונג
טראן אן הונג הוא הנציג הבולט ביותר של הקולנוע הווייטנאמי באירופה. הוריו היגרו לצרפת כשהיה בן 12 בלבד, הוא למד פילוסופיה בפאריס, אבל אחרי שצפה ב"נידון למוות ברח" של ברסון, החליט לעבור ללימודי קולנוע. סרטיו מצטיינים בעיצוב ובצילום מרשימים במיוחד, והדבר בלט כבר בסרט הבכורה שלו, "ניחוח הפאפאיה הירוקה" (1993). הסרט הוצג אז בשבוע הביקורת בפסטיבל קאן, זכה שם בשני פרסים, ואחר כך היה מועמד גם לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. זה היה הסרט הראשון בטרילוגיה של סרטים על מולדתו, וייטנאם. השני, "סיקלו" (1995), סיפור על עניי סייגון שמתפרנסים מהסעת לקוחות בתלת-אופניים, זכה ב"אריה הזהב" בוונציה. השלישי, "קרני השמש האנכיות" (2000), הוצג גם הוא בקאן, הפעם במסגרת "מבט מסוים".

סרטו הארוך הבא, כעבור 10 שנים, "יער נורווגי" (2010), לפי ספרו של הארוקי מוראקמי, הוצג בפסטיבל ונציה. מאז הוא נע ונד בין נושאים שונים שלא יצאו אל הפועל, עד שנתקל בספר של מישל רוף בשם "חייו ותשוקתו של דודן בופאן", על צרפתי אנין טעם שחי בסוף המאה ה-19. מאחר שגסטרונומיה היא אחד הנושאים המרתקים אותו ביותר, החליט טראן לעבד לקולנוע את הסיפור על מערכת היחסים בין דודן, איש אמיד המכור לאמנות הגסטרונומיה, לבין הטבחית שלו, אז'ני, שעבדה בשירותו יותר מ-20 שנה. דודן היה מאוהב לא רק במעשי ידיה אלא גם באז'ני עצמה, הציע לה נישואים כמה פעמים, אבל היא העדיפה להישאר מלכת המטבח, ופילגש לבעל הבית בשעות הלילה. הספר המקורי אמנם נפתח בפטירתה של אז'ני, ומוקדש בעיקר לחינוכה של ילדה צעירה, פולין, שבבוא היום תמלא את מקומה של אז'ני, אבל טראן בחר להוסיף מעין הקדמה לספר, התופסת שני שלישים מסרטו, כשחינוכה של פולין תופס רק את השליש האחרון.

טראן אן הונג - צילום: Unifrance

הכוונות
"גסטרונומיה, כמו קולנוע, היא שילוב מופלא של מדע ואמנות. ז'אן אנתלם ברייא-סאווארין היה הראשון שכתב ספר על הפילוסופיה של הגסטרונומיה. זה ספר נפלא שבעזרתו לומדים כיצד הכניסו הצרפתים סדר ושיטה בגסטרונומיה. הצרפתים היו אלה שהחליטו איך צריך להכין תבשיל, איך לערוך שולחן, באילו סכין ומזלג משתמשים לכל מנה, מה הוא היין המתאים לאיזה אוכל. הם קבעו מה הם התבלינים הנכונים לכל מאכל, וכיצד לשפר להשביח את טעם היין. אדמת צרפת מספקת כל כך הרבה מוצרים מסוגים כל כך שונים, כך שהגסטרונומיה שלה נחשבת לראשונה בעולם. מאחר שנראה לי חשוב להצביע על הגאונים שהניחו את היסודות לאמנות זו, הדיאלוג מזכיר בסרט אנשים כמו אנטונן קארם, שהיה הטבח של טאלייראן, ואוגטט אסקופיה, שהקים יחד עם המלונאי סזאר ריץ אימפריה קולינרית בכל רחבי אירופה. אסקופיה וריץ היו הראשונים שהבינו עד כמה חשובות האווירה בחדר האוכל או התאורה במטבח. גם היום, למרות המשברים שמתרחשים באמנות זו, רבים השפים שפותחים שוב ושוב את ספרו של אסקופיה כדי למצוא בו השראה. זה התנ"ך הפרטי שלהם.

"בסצינות הראשונות בסרט נראית אז'ני (ז'ולייט בינוש) יוצאת השכם בבוקר לחפש את המצרכים הדרושים לה לארוחה של היום, בדוכנים של האיכרים בשוק. כי לדעתי, הבסיס של האמנות הזאת הוא הבנת הטבע והעמל שמשקיע האיכר המגדל את המצרכים. עם זאת, חשבתי שיהיה מעניין להראות גם את אנטנות הברונזה המכוסות באבץ שהיא מגלה בגן ירק. זאת המצאה של נזירים צרפתים שנועדה להיטיב עם האדמה, ולהניב מעין גידולים אורגניים מוקדמים. עובדי האדמה המירו כבר מזמן את האנטנות האלה במוצרים כימיים. זאת ועוד, הייתי זקוק למראות הטבע כדי להציג את יופיו בכל עונה ועונה של השנה.

בנואה מג'ימל - צילום:Courtesy Cannes Film Festival

"מי ששימש לנו כיועץ מקצועי הוא השף פייר גאניאר, שזכה כבר מזמן ב-3 מזלגות במדריכים של מישלן. לא הכרתי אותו קודם לכן, אבל שותפי לכתיבת התסריט, פטריק ראמבור, יעץ לי לדבר איתו. פגשתי אותו לראשונה במטבח שלו, שם הציע לי לטעום מתבשיל הבשר שהוא הכין לאותו יום. הבאנו לו את רשימת התבשילים שעמדנו להכין מול המצלמה, רשימה שהכנו מראש, הוא עבר עליה וסימן את אלה שלדעתו התאימו לצרכים שלנו. אחר כך הוא בישל בעצמו את התבשילים, ועמדנו לצידו במטבח כדי להבין כיצד זה צריך יהיה להיראות בסרט. זה היה ממש מרגש לראות אותו מתפקד ליד תנור המטבח: מדי פעם טעה, התחיל מחדש, והמשיך עד שמצא בדיוק האת השילוב הנכון בעיניו. שמחנו מאוד כאשר הוא הסכים להופיע בתפקיד זעיר בסרט, כטבח של נסיך המזמין את הגיבורים שלנו לארוחה מיוחדת.

"הוא הכין עבורנו את כל מה שאפשר לראות בסרט, והסביר לנו בדיוק מה צריך לעשות מי שמכין אותם. אחר כך הוא חזר לעיסוקיו הרבים, ומי שמילא את מקומו בזמן הצילומים היה האיש שעבד לצידו יותר מ-40 שנה, מישל נאב. וזאת הייתה משימה לא פשוטה. רק להכנת התבשיל שנותן את שמו לסרט הוא נדרש לטפל ב-40 קילו בשר, חלקו טרי, חלקו מבושל וחתוך לפרוסות דקות. הוא עבד על הסט בחדרון אחורי מאובק, ובישל על פתיליה ישנה. אבל האתגר מאוד מצא חן בעיניו, הוא טען שהרבה פעמים התלונן על תנאֵי העבודה שלו, אבל שום דבר לא היה נורא כל כך.

"מסובך מאוד לצלם את מלאכת בישול, משום שצריך לתאם את כל התנועות במטבח, מן התנור לכיור, ממשטח עבודה אחד לשני, לסנכרן בין עבודות ההכנה של כל אחד מעוזריה של אז'ני בזמן המתאים, ואילו כלים כל אחד יחזיק בידיים שעה שהיא מסדרת את החסה סביב מנת העגל שזה עתה יצאה מן התנור. זאת כוריאוגרפיה במלוא מובן המלה. "צילמתי את הסרט כולו במצלמה אחת בלבד, משום שאני מעדיף לתכנן כל תנועה שלה ולהעמיד בעצמי כל דמות בתוך התמונה. כך קל לי יותר ליצור את זרם התנועה המתאים לי. כך נוח לי יותר לעבור מקלוז-אפ לזווית רחבה, ולתזמן את שטף התמונות כמו מוסיקה.

"מלבד אמנות המטבח, רציתי להציג בסרט גם אמנות נוספת, שהרשימה אותי מן היום הראשון שהגעתי לצרפת. הוזמנתי לארוחה אצל משפחה צרפתית, ישבנו מסביב לשולחן, הם שוחחו ביניהם על הספר האחרון שבנם בן ה-15 קרא, ואילו אני הייתי חרד שמא גם אני אצטרך ליטול חלק פעיל בשיחה. האם אהיה מסוגל להיות שנון כמוהם? זה היה נפלא, אבל גם מאתגר ומפחיד. אבל במשך הזמן גיליתי שאפשר להביע דעה מבלי שיקטלו אותך או שיחייכו אליך בהבעה של סלחנות. זאת הייתה עבורי חוויה מדהימה. "אם אין בסרט מוסיקה, מלבד נעימה מתוך האופרה 'תאיס' של מאסנה, זה משום שפס הקול מלא וגדוש קולות של המטבח, בן אם מדובר בטיפול בבשר טרי או מבושל, בירקות, בנוצות, בשומן או בשמן, בעצים ובאש, ובין אם בכלי המתכת שבהם מכינים את התבשילים. כל אלה משמיעים את הקולות שלהם, והשימוש בהם יוצר מעין מוסיקה קונקרטית בפני עצמה. הקולות האלה עוזרים לעגן את הדמויות בתוך המציאות היומיומית שבתוכה הם חיים".
טראן אן הונג

התוצאות
מי שמבקש היום להפיק תוכנית טלוויזיה מן הז'אנר "מאסטר שף", שלא ירוץ לצפות בסרט זה של הבמאי הווייטנאמי טראן אן הונג, המתגורר שנים רבות בפאריס. זה רק יסבך את חייו, ויבהיר לו מה אפשר לעשות במסגרת כזאת ולא עושים אף פעם. הסרט מבוסס על רומאן מאת מרסל רוף על אודות קשר בין גבר לאשה, שביוזמת האחד ובביצוע השנייה, מפליאים במטעמים המוגשים לחבורת ידידים קרובים, שמבינים לא פחות מהם באמנות ובפילוסופיה של הגסטרונומיה, גם אם לא בביצוע המעשי של התיאוריה.
כאשר נבחר סרט זה לתחרות היוקרתית של פסטיבל קאן, הורמו הגבות בפליאה על כך שקשרים רומנטיים המבוססים על סירים ומחבתות מוצאים את דרכם למקום השמור, לכאורה לפחות, ליצירות אמנות נשגבות הרבה יותר. למען האמת, גם אחרי שראו את הסרט, היו עדיין כאלה, לא רבים, שסברו כי אין זו בחירה רצינית. אבל אפילו הם נאלצו להודות שהדרך שבה הציגו לא רק את המטעמים המופלאים שמכינים מול המצלמה, אלא גם את חומרי הגלם שמהם מכינים את המטעמים הללו, לא זו בלבד שמגרה את החיך ומקסימה את העין, אלא שֶיֵש כמעט הרגשה שאפשר לחוש בניחוח המיוחד של כל אחד מן התבשילים, ניחוח שהוא מרכיב לא פחות חשוב מכל האחרים בתוצאה הסופית.

בנואה מג'ימל וז'ולייט בינוש - Courtesy Cannes Film Festival

אבל אם טראן אן הונג זכה בפרס הבימוי בפסטיבל, אין זה רק משום הצורה החזותית של המאכלים שהוא מציג על הבד, אלא בעיקר בשל הצגת הגסטרונומיה לא כמרקחה זוהרת לאניני טעם בעלי כיסים עמוקים, אלא כדרך חיים, כאמנות השילוב בין המתנות שמעניק הטבע לאדם, כביטוי לרגש, למחשבה, ולטעם טוב. ומדובר לא רק באכילה, אלא בעצם ההתבוננות בחיים. במרכז סיפורו הדמיוני של מרסל רוף, המתרחש אי-שם בסוף המאה ה-19, דודן הוא אפיקוריאן מאין כמותו, ולמזלו, הוא זוכה לטבחית מושלמת, אז'ני (ז'ולייט בינוש), שהניסים והנפלאות שהיא מחוללות במטבח הם יחידים במינם, ואין עוד כמותם. אחרי 20 שנות שירות בביתו, דודן אינו יכול שלא להתאהב בה, ולהציע לה נישואין. אלא שהיא מתעקשת על עצמאותה המוחלטת, אין לה שום התנגדות להיות הטבחית שלו ביום ופילגשו בלילה, אבל לא אשתו. כדי לשכנע אותה בכל זאת, הוא מחליט שבמקום שיאכל את המאכלים שהיא רוקחת, הוא ייכנס בכבודו ובעצמו למטבח ויַראה לה מה הוא יודע.

ספרו של רוף נפתח במותה של אז'ני. הסרט מעדיף לספק מעין פרק הקדמה לרגע הטראגי הזה, לא רק בתיאור היחסים בין השניים והמקום שתופס המטבח ביחסים אלה, אלא גם בחינוך ובטיפוח של מי שבסופו של דבר תצטרך לתפוס את מקומה של אז'ני. זאת פולין, שהם בוחרים עוד בילדותה, והדרך שבה מכינים אותה לקראת ייעודה היא חלק בלתי-נפרד מן התפיסה האומרת, שאדם המכבד את עצמו אינו אוכל כדי לחיות, אלא חי כדי לאכול כראוי.
הסרט צולם כולו באזור אנז'ו שבצרפת. הטבע, שהוא למעשה הסַפָּק העיקרי לכל מה שנדרש במטבח של אז'ני, מצולם ביד אמן, והצמד בינוש ומג'ימל ממלאים את דמויותיהם בתוכן אנושי מרתק המצדיק בהחלט את צירוף הסרט לתחרות בקאן, וגם את הפרס שהוענק לבמאי.