על "רוחות אינישרין" של מרטין מקדונה

מערכות יחסים מסתיימות, זה מוכח וזה נכון וזה תמיד כואב. רגשות שנדמה כי הם נצחיים מתנגשים עם המציאות, והאשליה בדבר הרמוניה מתנפצת. זה בסדר גמור, כי זה חלק מהחיים. אנחנו נפרדים מבני זוג ובנות זוג, ומי שתמיד נשאר איתנו הם החברים, "חברים זה לכל החיים" כמו שאוהבים להגיד. אבל גם אנחנו וגם החברים שלנו עלולים להשתנות ולהתרחק. ואז מה? אנחנו מתורגלים בפרידות רומנטיות, אבל מה עושים עם פרידות אפלטוניות? "רוחות אינשרין", סרטו החדש והרביעי של הבמאי האירי מרטין מקדונה (״ברוז'״, ״שבעה פסיכופטים״ ו״שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי״), מספר את סיפור פרידתם של שני חברים טובים: פדראיק בגילומו השפוף של קולין פארל, וקולם שמגלם ברנדן גליסון. שני החברים חיים בפשטות על האי הפיקטיבי אינשרין לחופה המערבי של אירלנד בשנת 1923, כאשר במדינה עצמה מתחוללת מלחמת אזרחים רצחנית. אין הרבה מה לעשות על האי חוץ מעבודה בחקלאות, פגישה בפאב כל יום בשתיים אחר הצהריים ללגימת בירה גינס, וקשקוש על ענייני היום שאינם משתנים יותר מדי. אך ביום אחד קולם אינו מצטרף לפדראיק ההמום, ואף אומר לו שהוא אינו רוצה להיות חבר שלו יותר, חד וחלק. פדראיק מנסה להבין מה חולל את השינוי הפתאומי אצל קולם, וזה עונה לו בפשטות שהוא לא מחבב אותו יותר.

תשובתו של קולם רודפת את פדראיק, והיא הציר שסביבו נע הסרט. זהו רגע של כנות נוראית שפדראיק אינו מסוגל לעכל. הוא אדם פשוט החי באי מבודד ויש לו רצונות פשוטים (לבלות עם חברו, לאכול ארוחות ערב עם אחותו שיבון, ולטפל בחיות המשק, בעיקר באתון העונה לשם ג'ני). מה הוא אמור לעשות בלי החבר הכי טוב שלו? עם מי נותר לו לדבר?

זו הפעם השנייה שמקדונה מפגיש את פארל וגליסון. הפעם הראשונה הייתה בסרט הבכורה של מקדונה, "ברוז'", מ-2008. בתחילת הקריירה של פארל הייתה תחושה שהוא במסלול די סטנדרטי של יפיוף הוליוודי. מקדונה כנראה הבין משהו שבהוליווד לא פיענחו, וליהק את פארל בתפקיד ריי, רוצח שכיר שהורג בטעות ילד ונאלץ לברוח לברוז' שבבלגיה, יחד עם שותפו קן, אותו גילם גליסון. השניים היו שני חלקיה של תמונת-מראָה - בזמן שקן נהנה מהפסטורליות של העיר ושומר על פרופיל נמוך, ריי משתעמם בקול רם ומסתבך בקטטות מטופשות. הדרך בה גילם פארל את ריי הציגה אותו באור חדש. על אף החזות האדישה-לכאורה, האשמה העצומה מכלה אותו מבפנים. הוא כמו ילד מגודל שאינו יודע איך לווסת את רגשותיו. לכאורה, זהו סרט שאינו נטול פגמים. יצירת הבכורה הקולנועית של מקדונה נראית לפעמים כעוד חיקוי של טרנטינו המשלב הומור שחור ואלימות שקשה לצפות בה. אך הדינמיקה הייחודית והכימיה בין שני גיבורי הסרט מטעינה אותו רגשית, ומטלטלת הרבה יותר מכל רגע "מגניב". על אף שב"אינשרין" הם מגלמים דמויות שונות לחלוטין, שאנו, הצופים, פוגשים לא בתקופת חברותן, אלא רק בתחילת הקונפליקט ביניהן, ישנה הרגשה שמשהו מהסרט הראשון של מקדונה זלג לאחרון. אף שלא פגשנו את פדראיק וקולם כחברים, אנו יכולים לחוש במשקל הפרידה שלהם.

מקדונה הגיע לקולנוע מעולם התיאטרון, והדבר ניכר מאוד בסרטיו. בין השאר, מדברים בהם הרבה. בין המחזות שכתב והועלו בהצלחה במקומות רבים בעולם אפשר למנות את "הנכה מאינישמן" ו"הסגן מאינישמור", המתרחשים אף הם באיים שלחופה המערבי של אירלנד. אפילו נכתב חלק שלישי לטרילוגיית האיים בשם "הרוחות של אינשרין", אך הוא מעולם לא הופק, ולא ידוע כמה נותר מהמחזה בסרט עצמו.

הדיאלוגים של מקדונה תמיד מושחזים ובעלי קצב ייחודי, ונדמה כאילו פארל וגליסון נולדו להוביל אותם. אך גם אם ניתן לדמיין את השניים האלה על במה, הדרך בה מקדונה מצלם את האי יוצרת חוויה מסוג שהתיאטרון אינו יכול להעניק. ישנה אווירה מיתית באינשרין - יופי מרהיב לצד חרדה קלסטרופובית. זה מקום מיפלט, ובו בזמן בית כלא, הכול תלוי בנקודת המבט. יופי ופשטות יכולים לדכא, בעיקר אם אינך מצליח להסתפק בהם. בזמן שפדראיק מסוגל להתענג על הפשטות, היא משעממת את קולם שרוצה ליצור מוסיקה וכך לצקת משמעות לחייו. וכל עוד פדראיק ממשיך לשעמם אותו בתחומי העניין המוגבלים שלו, הוא אינו יכול להגשים את עצמו. קונפליקט אנושי זה יוצר הזדהות עמוקה. מקדונה מצליח לגעת בנושאים פילוסופיים, כמו כיצד ראוי לחיות את החיים, בזכות אנושיותם הפגיעה מאוד של הגיבורים ושל שאר תושבי האי. דווקא הניסיון להמשיל את הפרידה של קולם ופדראיק למלחמת האזרחים נראה שטחי במקצת, מה שעוד יותר מאשש שהקסם נמצא בדמויות עצמן. מי שאנו חושבים שהם הטוב והרע, או  נכון יותר - הצודק והטועה - משתנים כל הזמן. ניתן רק להרגיש את האנשים האלה, לרחם עליהם, לצחוק עליהם ולהבין אותם. הם עוסקים בשאלות הגדולות ביותר בזמן שהם חיים במה שנראה כפינה הנידחת ביותר.

ייתכן שמה ששונה בסרט זה לעומת סרטיו האחרים של מקדונה הוא העובדה, שהוא הצליח לראשונה לברוא דמות נשית שמשתווה לדמויותיו הגבריות. שיבון, אחותו של פדראיק (שמגלמת קארי קונדון, הראויה לכל פרס אפשרי), היא האדם הכי קרוב אליו, פרט לקולם, אך בשונה ממנו, היא מבינה את ערכו של אחיה. היא צופה בגברים ובקונפליקט ביניהם, ומפרשת נכון את האינפנטיליות של שניהם. היא אשה אינטליגנטית וחריפה המתגוררת באי שהכל בו מיושן, והיא חווה את הדיכוי באופן החריף ביותר. מבחינתה, בצדק, כל האנשים על האי משעממים. על אף שהיא מקבלת את המציאות, היא מחזירה מלחמה, ועומדת על שלה עד כמה שהיא יכולה, כמו גיבורה סיזיפית. גם אם נדמה כאילו השלימה עם המצב, היא אינה מסוגלת לקבל את החיים בהכנעה. כאשר היא שואלת את פדראיק אם הוא חש אי-פעם בדידות, הוא אינו מבין מה היא רוצה ממנו, ומוכיח שעל אף ליבו הטוב, הוא אינו מסוגל לגלות אמפתיה אמיתית כלפי אחותו. כאשר כבר מגיע הרגע בו הוא באמת חש את הבדידות הזאת, הוא יכול פתאום להבין אותה, אבל אז זה כבר מאוחר מדי. מקדונה מציג את שיבון כדמות היחידה שאולי תזכה לגאולה, אך לא מתוך איזו קדוּשה מתחסדת, אלא מתוך חיספוס ובעצבים חשופים. בהיפוך מסוים של אבות-טיפוס קולנועיים, היא אינה האשה הגואלת. היא מתקרבת לעתיד טוב יותר כאשר היא מוותרת על חובתה לטפל בכולם מלבד בעצמה.

אולי, כמאמר הקלישאה, מקדונה פשוט התבגר. הזעם הקדוש שאיפיין את יצירותיו, והתפוצץ תרתי משמע על המסך, התעמעם ונעשה מהורהר יותר במבט פנימה. זו אינה מעשייה מוסרנית או מלודרמה על מות החברוּת, אלא יצירה שיכולה להכיל עולם פנימי וחיצוני מבלי לפחוד לגעת בעצבים החשופים של היותנו בני אנוש. להיות אדם פירוש,  כנראה, להכיל את כל הסתירות שקיימות בנו, יחד עם הפגמים והצלקות. ההומניזם הייחודי של מקדונה מאפשר לנו להביט בארכיטיפים האנושיים שלנו: חרף תחושות הבדידות שלנו, כולנו קורצנו מאותם חומרים. כולם רוצים אותם הדברים, גם אם בדרכים שונות, שאף נראות סותרות. ייתכן שבסיפור הזה מבהיר מקדונה, שלא ניתן לקחת את החיים שלנו כמובן מאליו. טוב להיזכר בזה בכל פעם מחדש, בעיקר על מסך הקולנוע.