רכישת מנוי
צור קשר
דני מוג'ה /
27.10.2022
שני סרטים ישראלים הוקרנו בפסטיבל ונציה - סרטה העלילתי של מיכל ויניק, "ולריה מתחתנת", והסרט התיעודי "ימי תום", של גיא דוידי.
"ולריה מתחתנת", של מיכל ויניק, עוסק בתופעה עליה ממעטים לדבר בישראל: גברים ישראלים המשתדכים בתשלום לצעירות אוקראיניות, אשר מגיעות לארץ כדי להתחתן עימם. כך עשו מיכאל וכריסטינה לפני כמה שנים, ונראה שהם מרוצים. יש להם דירה נאה בבת ים, שניהם עובדים, האווירה בבית טובה, כריסטינה נחלצה מהחור שבו גדלה באוקראינה, ולמיכאל יש סוף סוף משפחה כמו לכולם. יום מרגש מצפה לכריסטינה ולמיכאל - בנמל התעופה אמורה לנחות מאוקראינה אחותה הצעירה של כריסטינה, ולהתחתן כמוה עם גבר ישראלי, שידוך שאירגן מיכאל תמורת תשלום נאה. אלא שוולריה הצעירה לא ממש מתלהבת מהעיר הגדולה בת ים ומקירבתה לשפת הים ולתל אביב הגדולה עוד יותר. היא גם מתקשה להתלהב מן הגבר המיועד לה, שכבר הלך כברת דרך משמעותית לקראתה, למד בעל-פה פתגמים ברוסית, ואף רכש עבורה מכשיר סלולרי והתקין בו מראש רשימת אנשי קשר.
לנה פיירפלד ודאשה טודורוביץ' במסיבת העיתונאים ל"ולריה מתחתנת" של מיכל ויניק
המרחב הדרמטי המצומצם, ארבע דמויות ודירה אחת, מאפשר לבלות זמן רב עם אנשי ההרכב הקאמרי, להכיר אותם, ולהזדהות איתם - גם עם הגברים. אף שהביקורת הפמיניסטית העולה מן הסרט ברורה וחדה, ויניק נמנעת מלבקר את הגברים המסוימים המוצגים בסרט, ודווקא מאפשרת הזדהות עם חולשותיהם האנושיות, שבעטיין הם נוקטים צעד כה בעייתי. העובדה שהעלילה מתרחשת רובה ככולה בדירה אחת אינה הופכת את הסרט לתיאטרלי, וזאת הודות לעמדות המצלמה המגוונות, לשימוש במיקוד ובעירפול המעניקים משמעות נוספת לתמונה (הצלם הוא גיא רז), ולתשומת הלב שנתונה לרקע המאיר באירוניה את ההתרחשות שבחזית.אף שהסרט עוסק בקבוצה קטנה של אנשים, עולה ממנו תמונה רחבה של החברה הישראלית, זו שחשה כי היא במרכז, אך חיה חיי פריפריה. צפייה בסרט שכזה בפסטיבל בינלאומי אירופאי מעניקה לצופה הישראלי חוויה מיוחדת. מצד אחד, הוא מפענח ניואנסים שהקהל הבינלאומי פשוט אינו חש בהם (למשל, רחובות הקרויים על שם מלחמות ומבצעים צבאיים), אך מצד אחר, הוא מופתע לשמוע צחוק מתגלגל של אותו הקהל, ומבין כמה אוניברסלית הסיטואציה האנושית המוצגת בסרט.
"ימי תום" של גיא דוידי הוא סרט תיעודי המורכב מצילומים משפחתיים, מיומנים וממכתבים של חיילים ישראליים שבחרו להתאבד ולשים קץ לכאב שהשירות הצבאי הנחיל להם. משלימים את הביוגרפיות הפרטיות קצרות-השנים צילומים של המרחב החינוכי הפורמלי בישראל, האימונים הצבאיים, ונוכחותו המתמדת של השירות הצבאי בחיים האזרחיים בישראל. ישראלי שצופה בסרט בחו"ל עלול לחוש שדוידי תולה לראווה כביסה מלוכלכת, ומתעלם מן העובדה שהצורך הישראלי בצבא, והמיליטריזם המתלווה אליו, אינם בחירה, אלא כורח שאליו נקלעה ישראל אשר מוקפת אויבים. מנגד, ישראלים המחזיקיםבהשקפת עולם מעט אחרת, כלל לא יחושו מותקפים, אלא פשוט עצובים נוכח מהלך החיים הטראגי שאופייני לכל כך הרבה אזרחים ישראליים צעירים. אשר לצופים בעולם, אלה נחשפים אולי לראשונה לעובדה שישראל היא אחת המדינות הבודדות בעולם שבהן השירות הצבאי הוא חובה לכלל האוכלוסייה. הסגידה לצבא ושיתוף הפעולה איתו, החל מגיל הגן ועד יום הגיוס, ייראו מוזרים עד כדי אבסורד בעיני מי שאינו בקיא בתרבות הישראלית. הוא גם לא יבין מדוע סרט זה עלול להתמודד עם ביקורת ממסדית חריפה.
"ימי תום" של גיא דווידי – תמונה באדיבות הוט 8
גם "ולריה מתחתנת" וגם "ימי תום" הם הוכחה נוספת לחיוניותו של הקולנוע הישראלי העכשווי: כמו זה העולמי הוא פחות בועט, ומעדיף לשלוח אגרופים היישר אל הסרעפת.
"ולריה מתחתנת", של מיכל ויניק, עוסק בתופעה עליה ממעטים לדבר בישראל: גברים ישראלים המשתדכים בתשלום לצעירות אוקראיניות, אשר מגיעות לארץ כדי להתחתן עימם. כך עשו מיכאל וכריסטינה לפני כמה שנים, ונראה שהם מרוצים. יש להם דירה נאה בבת ים, שניהם עובדים, האווירה בבית טובה, כריסטינה נחלצה מהחור שבו גדלה באוקראינה, ולמיכאל יש סוף סוף משפחה כמו לכולם. יום מרגש מצפה לכריסטינה ולמיכאל - בנמל התעופה אמורה לנחות מאוקראינה אחותה הצעירה של כריסטינה, ולהתחתן כמוה עם גבר ישראלי, שידוך שאירגן מיכאל תמורת תשלום נאה. אלא שוולריה הצעירה לא ממש מתלהבת מהעיר הגדולה בת ים ומקירבתה לשפת הים ולתל אביב הגדולה עוד יותר. היא גם מתקשה להתלהב מן הגבר המיועד לה, שכבר הלך כברת דרך משמעותית לקראתה, למד בעל-פה פתגמים ברוסית, ואף רכש עבורה מכשיר סלולרי והתקין בו מראש רשימת אנשי קשר.
לנה פיירפלד ודאשה טודורוביץ' במסיבת העיתונאים ל"ולריה מתחתנת" של מיכל ויניק
המרחב הדרמטי המצומצם, ארבע דמויות ודירה אחת, מאפשר לבלות זמן רב עם אנשי ההרכב הקאמרי, להכיר אותם, ולהזדהות איתם - גם עם הגברים. אף שהביקורת הפמיניסטית העולה מן הסרט ברורה וחדה, ויניק נמנעת מלבקר את הגברים המסוימים המוצגים בסרט, ודווקא מאפשרת הזדהות עם חולשותיהם האנושיות, שבעטיין הם נוקטים צעד כה בעייתי. העובדה שהעלילה מתרחשת רובה ככולה בדירה אחת אינה הופכת את הסרט לתיאטרלי, וזאת הודות לעמדות המצלמה המגוונות, לשימוש במיקוד ובעירפול המעניקים משמעות נוספת לתמונה (הצלם הוא גיא רז), ולתשומת הלב שנתונה לרקע המאיר באירוניה את ההתרחשות שבחזית.אף שהסרט עוסק בקבוצה קטנה של אנשים, עולה ממנו תמונה רחבה של החברה הישראלית, זו שחשה כי היא במרכז, אך חיה חיי פריפריה. צפייה בסרט שכזה בפסטיבל בינלאומי אירופאי מעניקה לצופה הישראלי חוויה מיוחדת. מצד אחד, הוא מפענח ניואנסים שהקהל הבינלאומי פשוט אינו חש בהם (למשל, רחובות הקרויים על שם מלחמות ומבצעים צבאיים), אך מצד אחר, הוא מופתע לשמוע צחוק מתגלגל של אותו הקהל, ומבין כמה אוניברסלית הסיטואציה האנושית המוצגת בסרט.
"ימי תום" של גיא דוידי הוא סרט תיעודי המורכב מצילומים משפחתיים, מיומנים וממכתבים של חיילים ישראליים שבחרו להתאבד ולשים קץ לכאב שהשירות הצבאי הנחיל להם. משלימים את הביוגרפיות הפרטיות קצרות-השנים צילומים של המרחב החינוכי הפורמלי בישראל, האימונים הצבאיים, ונוכחותו המתמדת של השירות הצבאי בחיים האזרחיים בישראל. ישראלי שצופה בסרט בחו"ל עלול לחוש שדוידי תולה לראווה כביסה מלוכלכת, ומתעלם מן העובדה שהצורך הישראלי בצבא, והמיליטריזם המתלווה אליו, אינם בחירה, אלא כורח שאליו נקלעה ישראל אשר מוקפת אויבים. מנגד, ישראלים המחזיקיםבהשקפת עולם מעט אחרת, כלל לא יחושו מותקפים, אלא פשוט עצובים נוכח מהלך החיים הטראגי שאופייני לכל כך הרבה אזרחים ישראליים צעירים. אשר לצופים בעולם, אלה נחשפים אולי לראשונה לעובדה שישראל היא אחת המדינות הבודדות בעולם שבהן השירות הצבאי הוא חובה לכלל האוכלוסייה. הסגידה לצבא ושיתוף הפעולה איתו, החל מגיל הגן ועד יום הגיוס, ייראו מוזרים עד כדי אבסורד בעיני מי שאינו בקיא בתרבות הישראלית. הוא גם לא יבין מדוע סרט זה עלול להתמודד עם ביקורת ממסדית חריפה.
"ימי תום" של גיא דווידי – תמונה באדיבות הוט 8
גם "ולריה מתחתנת" וגם "ימי תום" הם הוכחה נוספת לחיוניותו של הקולנוע הישראלי העכשווי: כמו זה העולמי הוא פחות בועט, ומעדיף לשלוח אגרופים היישר אל הסרעפת.
כתבות נוספות בגיליון שאולי יעניינו אתכם
כתב העת סינמטק
לכל הגליונות
דבר המערכת – גיליון מקוון נובמבר 2022
27.10.2022 / סינמטק
ונציה נחשבת לאֵם כל פסטיבלי הקולנוע. הפסטיבל נוסד בתקופת מוסוליני כ"מוסטרה", תערוכה של מיטב הקולנוע העולמי, אבל למעשה שימש כבמה להצגת הקולנוע האיטלקי של אותם ימים. מאז עבר הפסטיבל עליות ומורדות מכל הסוגים. הוא בוטל בשנות מלחמת העולם השנייה, חוּדש אחרי המלחמה, בוטל שוב בשנים 1972-1979 בשל
לקריאה
על סרטים, יתושים ועתיד הפסטיבלים
27.10.2022 / סינמטק
>סרטה החדש של הבמאית והתסריטאית סלין סיאמה, "אמא קטנה" (Petite Maman), נפתח בקלוז-אפ המראה אשה קשישה אשר מנסה להזכר בפתרון...
לקריאהנשארים מעודכנים
הרשמו לניוזלטר ותקבלו מאיתנו עדכונים והמלצות על כל הסרטים והאירועים החדשים והכי מעניינים
972523403778 
Service@cinema.co.il
רחוב הארבעה 5, תל אביב