שיבה לילדות

שלושה מסעות נוסטלגיים של במאים בריטיים אל ילדותם – בצפון אירלנד של סוף שנות ה-60, בלונדון של מלחמת העולם השנייה, ובליברפול בימי הצנע שלאחר המלחמה.

// מאת: דולב אמיתי //

לא מעטים הם הבמאים המוּכרים שמבקשים בשנים האחרונות לחזור באמצעות הקולנוע לילדותם, מתוך רצון לחקור תקופה משמעותית בעברם, לשחזרה, או לכל הפחות להתבונן בה ולחוותה מחדש. אפילו בטקס האוסקר האחרון אפשר היה לראות שני סרטים בולטים כאלו – "יד האלוהים" של סורנטינו, ו"בלפסט" של קנת' בראנה, שגם זיכה אותו בפרס האוסקר הראשון שלו, על התסריט שכתב לסרט זה.

בראנה החל את דרכו כשחקן תיאטרון, כשחלק גדול מתפקידיו על הבמה היו במחזות של וויליאם שייקספיר. כשעבר להופיע בסרטים, הוא עיבד את "הנרי החמישי" ואת "המלט", ביים ושיחק, ואף היה מועמד לאוסקר על עבודתו. מאז תחילת העשור הקודם ביצע בראנה כמה פרויקטים עבור אולפנים, ביניהם סרטים על העולם הקולנועי של מארוול ("ת'ור הראשון"), סרטי הנסיכות של דיסני ("סינדרלה"), ועיבודים חדשים לספרֶיהָ של אגת'ה כריסטי. הוא גם גילם את דמותו האייקונית של הרקול פוארו.

יש משהו מפתיע ומשמח בסרטו האחרון, בעל האופי האוטוביוגרפי המובהק. פֶּסֶק-הזמן שכפתה הקורונה על תעשיית הקולנוע העניק לבראנה את הפנאי שנדרש לו כדי למצוא את הדרך הנכונה לעסוק בימי ילדותו-שלו. כבר שנים הוא התכוון להעלות על הבד את זיכרונותיו מתקופה זו בחייו, והתוצאה היא התסריט של "בלפסט". הסרט מגולל את סיפורו של באדי בן התשע, החי עם משפחתו הפרוטסטנטית בצפון אירלנד, ונאלץ להתמודד עם ההתנגשויות העקובות מדם שהתחוללו בין הפרוטסטנטים לבין הקתולים בסוף שנת 1969. הסיפור מתאר את התבגרותו של באדי בצל הפרעות, דרך יחסיו עם בני משפחתו הרבים, ובהם סבו וסבתו, אחיו המבוגר, אביו שעובד בלונדון ומשום כך נעדר רוב הזמן, ואמו שמנסה לשמר את המסגרת המשפחתית גם כשבעלה איננו בבית. המאבק הדתי-לאומי מעצים אצל באדי את בעיות הזהות האישית – שבמידה רבה עברה אליו בירושה ממשפחתו – ואת הניסיון להבחין בין הטוב לרע שמסביבו, בין אם מדובר באהבתו לבת כיתתו הקתולית, בקשריו עם בת דודתו המדרדרת אותו לגניבות קטנות, או ברצונם של הוריו לעזוב את העיר בלפאסט, ולהשאיר את סבו וסבתו מאחור, כדי לברוח מהחיים הקשיים בצפון אירלנד.

לכל המאמרים בגליון

לכל הגליונות

סיקוונס הפתיחה של הסרט מציג, בצבע, כרקע לכותרות של הסרט, אזורים שונים בעיר בלפסט כפי שהיא נראית היום, כמו מצגת תיירותית שבאה להראות, לפאר ולהלל את המקום. הסיקוונס מסתיים כאשר המצלמה, שהתמקדה בציור גרפיטי על הקיר, מתרוממת מעל החומה הצבעונית, וחושפת את מה שנמצא מאחוריה. כעת עובר הסרט מן הצבע של ההווה אל השחור-לבן של העבר, והתאריך הוא 15 באוגוסט 1969. לעינינו נגלית שכונה הרמונית ושלווה: המבוגרים רוכבים על אופניים ומחייכים זה לזה, הילדים רצים בין המכוניות, ומשחקים בשלל משחקים. המצלמה ממשיכה לעבור בין הדמויות, עד שהיא מתמקדת בבאדי, המחזיק בידו חרב צעצוע, ומכסה של פח המשמש כמגן דמיוני. כשהוא פונה לשוב הביתה, בקצה הרחוב, הוא נעצר כשארשת פניו מבולבלת ומפוחדת. המצלמה מסתובבת כדי להראות מה שהוא רואה, ואז נגלה לעין הצופה מקור החרדה של באדי: פורעי חוק רבים, פניהם מוסתרות, ובידיהם בקבוקי תבערה וכלי נשק נוספים, רצים במורד הרחוב. הצופה רואה את באדי, עם החרב והמגן בידיו, ניצב אל מול ההמון הזועם. הסיקוונס הזה טומן בתוכו את לב עניין הסרט – הפער בין הילדותיות של באדי לבין המציאות האלימה והכואבת שמשתוללת סביבו, אובדן התמימות ותהליך ההתבגרות שמתרחש כאשר עולמו מתערער מול עיניו.

עולמו של ילד ופנטזיית מישחק המתרסקים מול מראות המלחמה והמוות מזכירים את "תקווה ותהילה" (1987) של ג'ון בורמן. גם סרטו של בורמן היה סרט התבגרות אוטוביוגרפי, שעוקב אחרי חייו של בילי בן העשר ומשפחתו החיה בלונדון בתקופת הבליץ במלחמת מלחמת העולם השנייה. בורמן מתאר גם הוא חוויה של ילד בשלב שבין ילדות לנעורים, הנאלץ להתבגר הרבה יותר מהר מול ההרס וההרג שמקיפים אותו מכל צד. הדרך הייחודית שבורמן מציג זאת היא שילוב של שני אמצעים: מצד אחד בורמן שוזר בסרטו סצינות פנטזיה המציגות את הדרך בה עולמו הפנימי של בילי מנסה להתמודד עם המלחמה, ומצד שני דרך ההשתקפות של המלחמה אצל ילדים בני גילו של בילי. כך לדוגמא קורה כאשר בילי ושאר תושבי שכונתו עדים לנפילת טייס גרמני בשבי: בסצינת חלום, בילי מדמיין את עצמו כטייס, ובחלומו הוא מדבר באמצעות מערכת הקשר עם אביו (שעזב את משפחתו כאשר גויס לצבא בתחילת הסרט); אביו מנסה לעזור לו לחמוק ממטוסי האויב, אך בילי נפגע לבסוף ומתרסק, וכתוצאה מכך מתעורר בבהלה. ובמציאות – בילי מצטרף לחבורת ילדים משכונתו, שהופכים את הרס הבניינים וההרג למישחק. הם מחפשים בהריסות חפצים כגון מצנחים, רסיסי פצצות וכדורי ירי, הם מדברים ומתווכחים על מוות של אנשים כאילו היו שמועות המתרוצצות בבית הספר, ומשחקים במישחקים ילדותיים בין ההריסות כאילו היו גן שעשועים שבנייתו לא הושלמה.

הסרט מתאר גם את חייהם של שאר בני משפחתו של בילי – אחותו המתאהבת בחייל קנדי ונכנסת להיריון, עובדה שמעוררת אצל בילי את סקרנותו לגבין מין; הפערים והבדידות שהמלחמה כופה על הוריו; והניסיון של כלל המשפחות הבריטיות בתקופה זו לשמור על אופטימיות ועל אחווה נוכח ההרס.

אפשר לראות, גם אם בראנה אינו אומר זאת במפורש, ש"תקווה ותהילה" השפיע על סרטו. עם זאת, "בלפסט" נמנע מסצינות של פנטזיה או קומדיה שיחתרו תחת אימת המציאות. במקום זאת הוא מנסה לתאר את המאבק הפוליטי-דתי דרך עיניו של באדי בצורה ישירה וריאליסטית. התבגרותו של באדי באה לידי ביטוי במהלכים נרטיביים שגורים יותר – שאלות מוסר שעולות כאשר בת-דודתו משכנעת אותו להצטרף לבזיזת חנויות במהלך הפרעות, או התהיות לגבי הדת עקב הקשר שלו עם בת כיתתו הקתולית. התחושה הכללית היא שהסרט מנסה לרַצות, ולא לפגוע בצדדים, כמו נאומו של אביו של באדי בסוף הסרט, בו הוא טוען שבעיניו אין זה חשוב מה היא אמונתה של מושא אהבתו, וכל עוד היא אדם טוב, היא מוזמנת לביתם. למרות האופטימיות והמסר החיובי בדברי האב, זהו עוד רגע החותם את הניסיון להעביר לצופה מסרים מנחמים במקום לנסות להתעמת עם המציאות המורכבת של אירלנד.

לעומת זאת, היבט אחר ומהותי ב"בלפסט" הושאל מן הסתם מ"תקווה ותהילה". הכוונה לדמות האקסצנטרית של הסבא. חלקו האחרון של "תקווה ותהילה" מתרחש בכפר, בבית סבו של בילי. הבית מרוחק מן הפצצות בעיר, שלֵיו וניצב ליד אגם, בניגוד לשכונות לונדון ההרוסות. בחלק זה, סרטו של בורמן פונה למאפיינים שגורים יותר בז'אנר סרטי ההתבגרות הבריטיים, כשסבו של בילי מהווה דמות עיקרית. בחלק הראשון של הסרט מוצג סבו של בילי כשתיין נוסטלגי ועוקצני, אך כזה שיודע גם להביע אהבה כששאר הסובבים אותו מגלים כלפיו חיבה ומשתפים איתו פעולה. גם בילי נוהג כך, מה שמרכך את דמותו של הסב במידת-מה. יתרה מזאת, בהיעדר אביו של בילי משמש סבו כדמות הגברית המרכזית בחייו (לסבו ארבע בנות המגיעות לבקר, כששאר הגברים רתומים למאמץ המלחמתי), ולכן סבו הופך למודל-חיקוי עבור בילי.

בדומה לכך, גם ב"בלפסט", סבו וסבתו של באדי הם דמויות עיקריות ומשמעותיות בחייו. גם אביו של באדי נעדר רוב הזמן, כי הוא עובד באנגליה, ובשל כך, באדי מבלה הרבה זמן עם סבו וסבתו. הם משמשים לו בני-שיח שאמורים לענות על השאלות הקיומיות העולות אצלו בשל המצב. הם עוזרים לו לחשוב על דרכים להתקרב אל הילדה הקתולית שהוא אוהב, או מנסים להאיר את עיניו לגבי חוסר ההיגיון במאבק הסובב אותם. בנוסף, הדמויות של סבו וסבתו משמשות כדימוי לעבר הרומנטי והשקט של אירלנד. דרך הפשטות שבה שניהם מתנהלים, דרך האהבה והרומנטיות שעדיין קיימת בזוגיות שלהם, הם מתפקדים כסממן של הדור הישן, בו הדאגה למשפחה הייתה הדבר החשוב ביותר. בקיצור, הם ממחישים את הגעגועים ל"אירלנד הישנה". הם גם הופכים לעוגן שמשאיר את משפחתו של באדי באירלנד רוב הסרט.

אם רוב סרטי ההגירה מתארים את הדיסאוריינטציה והזרוּת שחשות הדמויות כאשר הן עוברות למקום חדש, "בלפסט" תוקף את המשבר מזווית שונה: בני משפחתו של באדי רוצים לעזוב את אירלנד, אך הם מתקשים לעזוב מאחור את ביתם, את משפחתם, ואת עברם. מועטות הפעמים בקולנוע בהן תוארו הקושי והטראומה המשפחתית הנגרמים עקב הצורך לעזוב את המקום אותו רואים גיבורי הסרט כביתם. רק כאשר סבו של באדי נפטר ולאביו מוצע קידום הכולל בית מגורים בלונדון, ונוכח האלימות הגוברת, מחליטה המשפחה לעזוב את אירלנד.

היבט מהותי הנוכח ב"בלפסט" הוא החשיבות והקסם של הקולנוע, והשפעתו הרַבָּה על הילדים. באדי צופה בסרטים בטלוויזיה או בבית קולנוע. הסרטים המוקרנים בטלוויזיה מהווים הקבלה לפרעות באירלנד דרך עיניו של באדי – רוב הסרטים הם מערבונים הוליוודיים, הידועים בהתמקדותם בצדק. גם כאן יש שימוש בחוויה ילדותית כהקבלה למציאות, כשהמערבונים אמנם מהווים בידור ומקור לחיקוי עבור ילדים, אך בו בזמן יש בהם סדר והיגיון שנעדרים מן האלימות האמיתית והמוחשית האופפת את ילדי השכונה. שאלות הצדק שבסרטים מקבילות לניסיונות של באדי להבין את המאבק הדתי-פוליטי המתנהל סביבו, ולתהיותיו הפילוסופיות לגבי עולם המבוגרים.

דרך נוספת בה מופיע הקולנוע בסרט היא כאשר באדי הולך עם בני משפחתו לצפות בסרטי קולנוע ובהצגת תיאטרון באולם. הסרט מדגיש את האפקט החווייתי והרגשי של האמנות על באדי ועל בני משפחתו. הקולנוע והתיאטרון מוצגים בצבע, פרץ של צבעוניות וחיוּת בתוך העולם השחור-לבן שמסביבם. כך מדגיש בראנה את חשיבות הקולנוע עבורו כילד, ועבור בני משפחתו, גם כחוויה בידורית, אך גם כחוויה משפחתית מלכדת. מנגד, מקומו של הקולנוע בסרטו של בורמן הוא מצומצם: בית הקולנוע הוא מקום שבו צופים ביומני חדשות (שהוצגו באותם ימים לפני כל סרט בקולנוע). דבר זה מאפשר לשלב קטעים ארכיוניים אמיתיים מתקופת המלחמה בתוך העולם הבדיוני של הסרט. בנוסף, לקראת סוף הסרט, כשסבו של בילי מסיע אותו לבית הספר, הם חולפים ליד סט צילומים, אך הסרט משאיר את הדיון על חשיבות הרגע בחייו של בילי (ובורמן) בידיו של הצופה.

"בלפסט" מזכיר דווקא סרט התבגרות בריטי אחר המתאר אהבה גדולה לקולנוע – "סופו של יום ארוך" (1992). סרטו האוטוביוגרפי של טרנס דייוויס מתאר את התבגרותו של באד בן ה-12 בשנות ה-50 של המאה הקודמת, אחרי מלחמת העולם השנייה, כשהקולנוע משמש לו דרך לבריחה מבדידותו, הנובעת ממאבקו הפנימי בין מיניותו לבין אמונתו הקתולית.

סרטו של דייוויס הוא המופשט ביותר מבין השלושה. הוא חסר נרטיב דרמטי מוצק, ונשען יותר על סצינות המנסות לתאר, באמצעים קולנועיים, את עולמו הפנימי של באד דרך נקודת מבטו העכשווית של דייוויס. בשל הצילום הסובייקטיבי והמעבר הנזיל בין זמנים מזכיר סרטו של דייוויס את "מראה", סרטו המפורסם של אנדריי טרקובסקי. בדומה לטרקובסקי, דייוויס קושר את מבטו האישי לזה של המצלמה ולזה של הצופים, כדי לחקור את נבכי זיכרונותיו. שני הסרטים האלו מובילים את הצופה דרך הזיכרונות האישיים של הבמאי, וכך יוצרים חוויה ייחודית לקולנוע, שכן היא אינה מתבססת על נרטיב, אלא על שיתוף של חוויות אישיות עם הצופים. משום כך, דייוויס משלב בפס הקול קטעים מסרטים ישנים שאהב כילד, או סצינות רבות בהן הילד שבסרט מבלה בבית הקולנוע, הרגעים היחידים בהם הוא מסוגל לברוח מקשיי חייו לעולם הקסום של הקולנוע.

על אף ש"בלפסט" הוא סרט ריאליסטי לגמרי, אפשר להבחין בהשפעתו של "סופו של יום ארוך" עליו, בחשיבות של הקולנוע בחייו של הבמאי, או ליתר דיוק, האלטר-אגו קולנועי שלו, ובתהליך ההתבגרות שלו. את המבט הסובייקטיבי של דייוויס ואת המצלמה החופשית שלו אפשר לזהות ב"בלפסט". סרטו של דייוויס מתחיל במבט סובייקטיבי על שכונתו של באד בהווה, כשהמצלמה מתעדת את הריקנות בביתו של דייוויס, ואז חוזרת בזמן לתקופה בה היה ילד (דרך דמותו של באד). סוף הסרט מציג זיכרון משיחה של דייוויס עם חברו, כששניהם יושבים מול השקיעה. בתום שיחתם, המצלמה מתעדת את היעלמות השמש – סופו של יום – ודייוויס שוקע בזיכרונותיו. "בלפסט" יוצר קישור דומה באמצעות הטמעת הצופה במבטו של בראנה. הסרט מסתיים כשמשפחתו של באדי עוזבת את אירלנד, ומשאירה את סבתו לבדה. היא מלווה אותם לאוטובוס, וכשהם נוסעים שהיא לוחשת, חצי לעצמה חצי לבאדי, "Don't Look Back". אפשר לראות בבקשתה גם איחולים שמשפחתה תצליח להגר לאנגליה ותימלט מהאלימות של אירלנד, אך אפשר לפרש זאת גם כסיבה שמנעה מבראנה לחזור אל אירועי ילדותו עד היום, ואת הקושי להביט חזרה אל העבר. הסרט מסתיים בכותרת המקדישה את הסרט לכל אלה שנשארו מאחור (כמו סבתו), לאלה שעזבו, ולכל אלה שאבדו, כשהשוט של "בלפאסט" העכשווית, בצבע, חוזר, והשמש שוקעת.

תמונת הקאבר מתוך "בלפסט" של קנת' בראנה.