סיפורו של הגנגסטר כצובע בתים

עופר ליברגל

סרטו של מרטין סקורסזה, "האירי", עוקב אחר סיפורו של פרנק שירן, אדם אמיתי אשר עבד בשירות המאפיה בארצות הברית, ולקראת מותו סיפר לעיתונאי צ'ארלס ברנדט (שעל ספרו, "שמעתי שאתה צובע בתים", מבוסס הסרט) על המעורבות הישירה שלו בכמה פשעים לא-מפוענחים, כולל ההיעלמות המפורסמת של ג'ימי הופה, נשיא איגוד נהגי המשאיות בארצות הברית.

אולם דומה כי הסרט נחווה לא רק כיצירה העומדת בפני עצמה, אלא גם כמבט מחודש ומסכם על אגף לא קטן בקריירה של סקורסזה — סרטי הגנגסטרים. הקשר לסרטי העבר נוכח באמצעות ליהוק שחקנים שהופיעו בעבר בסרטי הגנגסטרים של הבמאי לתפקידי מפתח בסרט — רוברט דה נירו בתפקיד שירן, ג'ו פשי והארווי קייטל, ובתפקיד ג'ימי הופה — אל פאצ'ינו. הליהוק גם מקשר סרט זה לטרילוגיית הגנגסטרים הנודעת ביותר, "סרטי הסנדק" של פרנסיס פורד קופולה.

העובדה שהשחקנים המבוגרים מגלמים גם גירסאות צעירות של הדמויות שלהם, בעזרת אפקטים המקנים להם מראה צעיר יותר, מהדהדת את העיסוק של הסרט במבט מחודש על העבר. אף כי סרטי הגנגסטרים מהווים רק חלק מגוף היצירה העשיר של סקורסזה, מדובר בכמה מן הסרטים היותר מוּכרים שיצר, מה עוד שעולם הפשע המאורגן נוכח גם ברקעם של סרטים נוספים שביים. בנוסף, בבחינה מחודשת של הסרטים עצמם אפשר למצוא קשר בין העיסוק של סקורסזה במאפיה לעיסוק שלו בדת, באמונה ובשיוך דתי, לכאורה האגף המרוחק יותר של יצירתו העלילתית. אם כן, "האירי" ממשיך את סרטי הגנגסטרים הקודמים של סקורסזה, אבל גם מציג בחינה מחדש של מרכיב בולט שעמד ביסודם.

"האירי" נפתח ומסתיים בבית אבות, מקום שאינו מתקשר בדרך כלל לסרט גנגסטרים. בחלקו האחרון של הסרט, הגיבור נפגש עם כומר, ובלי רצון מתוודה ומתחרט על היבט ספציפי בחייו. אך דומה כי המפגש עם הכומר הוא רק חלק מתהליך הווידוי והכפרה. בדגש הרב ששׂם סקורסזה בזיקנה ובחייו של פרנק שירן אחרי שהוא אינו רלבנטי עוד לעולם הפשע, ניתן לראות גם סוג של חשבון נפש הנוגע לכל הדמויות שלו. עם זאת, שירן נבדל מהן בכך שהוא נוטל אחריות על מעשיו, ו"האירי", במרבית חלקיו, מציג את האלימות של המאפיה באור פחות זוהר ומהנה מאשר סרטיו הקודמים, גם אם אינו מוותר לחלוטין על האלמנטים שהפכו את עבודותיו הקודמות למלהיבות עבור קהל הצופים. אולם, לא מדובר רק בסרט על אדם מבוגר השוקל מחדש חטאי נעורים. הסרט גם שוקל מחדש את הגישה לחיים, ובעיקר את שאלת אחריותו של אדם לגורלו, סוגיה שהיא גם מוסרית וגם דתית, והיא באה לידי ביטוי שונה בסרטים הרבים שיצר סקורסזה לאורך הקריירה שלו.

שוט הפתיחה של "האירי" נע במסדרונות ובחדרי בית האבות בחיפוש אחר הגיבור, תוך הדגשה שהוא אינו חריג במרחב זה, ושאיש אינו מייחס לו חשיבות. זאת, על אף שהוא עונד טבעת יקרה, שמאוחר יותר בסרט יתברר שהיא סמל לקבלה שלו על-ידי מאפיונרים בכירים. בסיום השוט, פרנק שירן מתחיל לדבר, אבל הסרט אינו מסביר בשום שלב אל מי הוא מדבר: לעיתונאי המראיין אותו, למצלמה של הסרט, או לעצמו. שימוש בקול של מספר ובווייס-אובר הוא כלי אשר משמש את סקורסזה ברבים מסרטיו, ובכלל זה גם כל סרטי הגנגסטרים שלו, גם אם רק בסצינות הפתיחה. כל אחד מן הסרטים נפתח בקולה של אחת הדמויות, אשר מסבירה את יחסה למתרחש בסרט, הסבר שהוא סוג של הצהרת כוונת לסרט כולו. מבט על הצהרות הפתיחה הללו מול דברי הפתיחה של "האירי" מצביע על מהות השינוי בנקודת המבט של הסרט האחרון. ניתן לפרש את השימוש של סקורסזה בקולו של מספר בכל הסרטים הללו כסוג של חשבון נפש בעל מימד דתי, אך גישתו של שירן לדת היא שונה.

הקשר לדת נוכח באורח מובהק בדברי הפתיחה של סרטו השלישי של סקורסזה, "רחובות זועמים" משנת 1973, סרט שהתרחש ברובו בשכונת איטליה הקטנה בניו יורק, בה גדל הבמאי. הסרט התמקד בדמותו של צ'ארלי (אותו גילם הארווי קייטל), פושע זוטר ושקול אשר יכול היה אולי להתקדם במאפיה המקומית, אילמלא נאלץ לחפות על חברו ג'וני בוי (דה נירו), הנוהג בפזיזות שבעטיה אורבת סכנה פעמים רבות לשניהם ולחברים נוספים. את דברי הפתיחה של הסרט אומר צ'ארלי על רקע מסך שחור: "אתה לא מחפה על חטאיך בכנסייה. אתה עושה זאת ברחובות, אתה עושה זאת בבית. השאר זה בולשיט ואתה יודע את זה". ואז צ'ארלי מתעורר משנתו בדריכות, כמו יוצא מתוך סיוט החטאים שהוא צריך לכפר עליהם.

הכפרה היא רעיון הכרוך בדת הקתולית, ודומה כי צ'ארלי נמשך אליה אבל גם נרתע מן הפער שבין הכפרה באמצעות תפילה אחרי וידוי לבין המציאות שהוא מכיר מן הרחוב. קול המספר בפתיחה ולאורך כל הסרט הוא דיאלוג שהוא מנהל עם עצמו ועם האל לגבי האמונה, ולגבי נושאים אחרים שבעיניו הם אינם מוסריים, כמו יחסים רומנטיים עם אשה אפרו-אמריקאית. הנאמנות שלו לג'וני בוי לובשת צביון של שליחות דתית: אף כי גורמים בסביבה מייעצים להפנות לו עורף, הוא סבור כי עליו להיות נאמן לאיש שהסביבה אינה מאמינה בו, על מנת לגאול אותו, מה גם שצ'ארלי חש שהוא בוגד בחברו בכך שהוא מנהל מערכת יחסים סודית עם תרזה, בת דודתו של ג'וני בוי.

הסרט יוצר סוג של הקבלה בין צ'ארלי לבין ישו, שמקריב עצמו בעולם המלוכלך של ניו יורק בעבור חטאי חברו, אך אותו גיבור חושש שהוא גם סוג של יהודה איש קריות. ואכן, קייטל הוא זה שסקורסזה בחר לגלם את יהודה איש קריות בסרט "הפיתוי האחרון של ישו". העיסוק בצורך לבגוד באדם קרוב ואהוב עולה אצל סקורסזה בצורה זו או אחרת בכל סרטי הגנגסטרים שביים, והוא ניצב גם במרכז "האירי": שירן צריך לבחור במי משני האנשים שהוא משרת ומעריץ עליו לבגוד — ג'ימי הופה או המאפיונר ראסל באפלינו.

בשני סרטי הגנסטרים שיצר סקורסזה בשנות ה-90, "החבר'ה הטובים" משנת 1990 ו"קזינו" משנת 1995, השימוש בקול של מספר הוא הדומיננטי ביותר, כאשר לא פעם הבמאי בוחר בו כתחליף לדיאלוג בסצינות שלמות, בחירה נדירה בקולנוע העלילתי. שני הסרטים מלוּוים לרוב אורכם בווייס-אובר, לא רק של הדמות הראשית, אלא גם של דמות נוספת שנזכרת לפעמים באותם אירועים בצורה שונה לחלוטין, ומציגה בפני הקהל היבט נוסף בעלילה. ב"קזינו" הדבר בולט במיוחד כאשר מנהל הקזינו השקול סם (דה נירו) וחברו המאפיונר האלים ניקי (ג'ו פשי) מתייחסים בצורה שונה לחברוּת ביניהם, שהייתה למעשה עימות רב-שנים. הסרט נפתח באירוע אשר מתרחש סמוך לסיומה של העלילה: מכוניותיו של סם ממולכדות, והצופה כמו מוזמן להאמין שדבריו של סם הם דברי איש מת, ולכן זהו סוג של חשבון נפש; אם כי, הסרט בסופו של דבר מבצע מהלך מורכב יותר לגבי עמדת הדוברים.

מורכבות נוספת נובעת מן העובדה, שדווקא סם היהודי מוסר את דברי הפתיחה של הסרט אשר מהדהדים את ההקבלה לקתוליוּת ב"רחובות זועמים": "עבור בחורים כמוני, לאס ואגס שוטפת את החטאים". עיר הבידור אינה עיר החטאים, אלא העיר בה החטאים נמחקים או עוברים טרנספורמציה. נושא הבגידה מופיע בדבריו של סם כמה דקות לאחר מכן: "שאוהבים מישהו, יש לסמוך עליו, אין דרך אחרת". אף כי גם סם וגם ניקי בוגדים זה בזה יותר מפעם אחת במהלך הסרט, את הבגידה המרכזית העומדת בלב הסרט מבצעת ג'ינג'ר, אשתו של סם. סם אוהב אותה ומסור לה מעֵבֶר לכל היגיון, גם אחרי שהיא מבהירה לו מילולית כי הרגשות אינם הדדיים. אולם סם אינו מסוגל לחיות עימה ללא אהבה טהורה ומלאה באמון הדדי, גישה שניתן להקביל לזו של ישו כלפי תלמידיו.

היהדות של סם לכאורה נובעת מהיצמדות לדמות אמיתית שבהשראתה נוצר הסרט, אבל היא אינה סותרת את העיסוק של סקורסזה באמונה ובמסורת הקתולית, הן משום שישו היה יהודי, והן מפני שסרטי הגנגסטרים של סקורסזה שבים ועוסקים בדינמיקה בין שלושה מיעוטים של לבני עור בארצות הברית — איטלקים, אירים ויהודים. המאפיה המוצגת בסרטים היא ברובה איטלקית, אבל בכולם מוזכר גם שיתוף הפעולה והקבלה החלקית של אירים והיהודים, דבר הניצב כמובן בחזית הסרט שכותרתו היא "האירי".

הנרי היל (ריי ליוטה), המספר הראשי ב"החבר'ה הטובים", הוא הדוגמא המובהקת ביותר לשילוש זה: הוא חצי-אירי חצי-איטלקי, ובמהלך הסרט הוא מתחתן עם קארן היהודייה, שהופכת לדמות השנייה בסרט שזוכה לקול של מספר. הבגידה המהותית של הנרי אינה בקרן (אף כי בה הוא בוגד בלי הרף), אלא בחברו האירי, ג'יימס קונוויי (דה נירו), פושע מבריק אשר אינו יכול להתקדם לראשות הארגון מפני שאינו ממוצא איטלקי. חברם הפזיז, טומי (ג'ו פשי), זוכה להתקדם לתפקיד בכיר, אבל דווקא ההודעה על הקידום שלו מגיעה ברגע בו הבוסים האיטלקיים בוגדים באחד משלהם.

הבגידה של הנרי אינה רק בגידה בחבר ובנותן חסות, אלא גם בעצמו. הסרט נפתח בסצינה מאמצע העלילה: שלושת הגברים מעלימים גופה של אדם אותו הם הורגים כאשר מתגלה כי הוא גוסס ולא מת. בשיא הסצינה הזאת נשמע קול המספר של הנרי, באחת השורות המפורסמות ביותר בכל גוף היצירה של סקורסזה: "מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד רציתי להיות גנגסטר... להיות גנגסטר היה טוב יותר מלהיות נשיא ארצות הברית. מבחינתי, להיות אחד מהם זה להיות מישהו בשכונה של אפסים". דבריו של הנרי זוכים לחיזוק גם בקריינות של קארן, אשר סקורסזה מציג לא כרעיה תמימה שאינה יודעת על פשעי בעלה, אלא כמי שמעידה על עצמה שידעה מן הרגע הראשון לְמה היא נכנסת, ולא היססה לסייע לחבר שלה בהחבאת נשק.

הרצון להיות גנגסטר מבטא משיכה לסכנה ולאלימות, אך בעיקר משיכה לכוח. המשיכה לכוח הופכת מובהקת ביותר בדברי הפתיחה לסרט "השתולים" משנת 2006. הסרט נפתח בשילוב של צילומים תיעודיים של הנעשה בשכונת עוני בעיר בוסטון. קול המספר של פרנק קוסטלו (ג'ק ניקולסון), ראש מאפיה שהוא דמות-משנה בסרט, שלא כבסרטים אחרים המוזכרים כאן, אינו חוזר אחרי הפתיחה. אך דבריו מבהירים כי הגנגסטרים הם המשך לדת ותחליף לה כאמצעי לשליטה ולכוח. קוסטלו אומר את הדברים הללו בגיל מבוגר, ודומה כי הוא מסכם את הדברים בשלושת הטקסטים הקודמים: "אני לא רוצה להיות תוצר של הסביבה שלי, אני רוצה שהסביבה שלי תהיה התוצר שלי. לפני הרבה שנים הייתה לנו הכנסייה, זו רק דרך לומר שהיה לנו זה את זה... ואז אבירי קולומבוס מבטן ומלידה השתלטו על החלק שלהם בעיר. עשרים שנה אחרי שאירי לא יכול היה להשיג עבודה, היה לנו נשיא אירי, שינוח על משכבו בשלום. זה מה שהכושים לא מבינים. הדבר האחד שיש לי נגד השחורים, זה שהם לא מבינים: אף אחד לא נותן לך את זה, אתה צריך לקחת".

היות שארגון הפשע מחליף את הכנסייה וקוסטלו עצמו נמצא בראש הארגון, ניתן לומר גם כי הוא מעין תחליף לאפיפיור, אף כי במהלך הסרט מתגלה כי גם הוא חלק מרשת ענפה ומורכבת של ריגול ובגידה, הן בתוך הארגון שלו והן ברשויות החוק הרשמיות. דבריו של קוסטלו רומזים, שארגון הפשע חזק יותר מן החוק, ולראיה — בבית הלבן יושב נשיא קתולי, ג'ון פ' קנדי, שהגיע לשם בזכות הראשון. דמותו של קנדי שבה ועולה גם ב"האירי", כמישהו שעלה לגדוּלה בתמיכת הפשע המאורגן, וייתכן מאוד שהורד מן הבמה בסיוע שלו. למעשה, המלה "אירי" נאמרת בסרט רק פעם אחת — ביחס לנשיא קנדי. לפרנק שירן מתייחסים כאל "אירי", לכאורה כינוי מקרי, אך אולי הוא מרמז גם על כוחו של הגיבור — קנדי הוא מנהיג או לפחות מראית עין של מנהיג, פרנק שירן הוא מטבעו ממלא פקודות.

ואכן, מעמדו של שירן כממלא פקודות מובהר שוב ושוב, החל מדברי הפתיחה בקולו, עם תחילת הסרט: "כשהייתי צעיר, חשבתי שתפקידו של צבעי בתים הוא לצבוע בתים... מה הבנתי? הייתי אחד שעבד. נציג נבחר של איגוד נהגי המשאיות סניף 107, בדרום פילדלפיה. אחד מאלף גברים עובדים... עד שכבר לא הייתי כזה. כי אז התחלתי לצבוע בתים בעצמי". "צביעת בתים" היא שם קוד לחיסול אנשים, והסרט ממחיש זאת במעבר מן הדברים הללו, הנאמרים ישירות למצלמה, לתקופה אחרת, עת ירייה בראש של אדם, שלא רואים כלל את פניו, צובעת קיר לבן באדום. בשלב זה של הסרט אין דרך לדעת שהרצח הזה הוא החיסול של ג'ימי הופה, הפשע שהוא לא רק הכי מפורסם בארצות הברית, אלא גם זה שהכי טורד את נפשו של פרנק שירן. אבל יותר משהסרט בהיר לגבי הסלנג של אנשי המאפיה, הוא בהיר לגבי התפיסה שפרנק שירן הוא "אחד מאלף עובדים", ולא אדם אשר קובע את גורלו. הדבר נבנה גם דרך השוט הפותח, אשר מגיע לפרנק רק לאחר שיטוט ארוך במסדרונות בית האבות, לא תמיד בקו ישר. פרנק אינו מדבר כלל על מה שהוא רצה, בניגוד לפתיחת "החבר'ה הטובים" — גם כאשר הוא מספר על דברים שקרו לו או שהוא ביצע בעצמו, הוא מדגיש כי זה מה שצריך היה לעשות. הוא לא רצה להתחיל לצבוע בתים בעצמו ולא התעניין בחיי פשע, החיים פשוט הובילו אותו לנתיב זה. ראשי המאפיה בחרו בו בין היתר מפני שהוא חיסל שבויי מלחמה בפקודה במלחמת העולם השנייה — אין לו רגשות אשם כאשר הוא ממלא פקודות של אדם אחר.

אין מדובר בניסיון להסיר אחריות מן הפושעים, שכן דומה שפרנק גאה במעורבותו בהם ובעצם ההיכרות עם אנשים בעמדות כוח, כמו ראסל באפלינו וג'ימי הופה. למעשה, ניתן לראות את הסרט כולו כניסיון של שירן להלל את עצמו, לא כמחסל זוטר, אלא כפותר תעלומות שעיצבו את ארצות הברית. מדובר בגישה שונה מזו של רצון האדם לשלוט בגורלו: בעוד בסרטים הקודמים, גיבוריו של סקורסזה האמינו באלוהים אבל סברו כי על פני האדמה יש לקחת יוזמה על מנת לשרוד ולשרת אותו, פרנק עצמו אינו מפגין סימנים לאמונה דתית כמעט לאורך כל הסרט, והוא הולך לדבר עם הכומר רק בסוף ימיו, ומספר לו שהוא מתחרט על שיחת טלפון, אבל אינו רואה סיבה לבקש מחילה על מעורבות ברצח.

פרנק פועל בעולם בו הכל נגזר מראש — יש אנשים גדולים, יש יתרון לכוח גופני וליכולת לחסל, אך ההחלטות הגדולות אינן בידיו של החייל הניצב בחזית. פרנק בוגד בהופה שהאמין בו, אך הוא אינו רואה ברצח עצמו את הבגידה; הרצח הוא משהו שהיה חייב להתבצע. פרנק חש אשם בשל שיחת הטלפון לאלמנתו של הופה, בה לא מסר את הפרטים. חיי המאפיה אולי מעצבים את ארצות הברית, אבל לא האדם הבודד הוא שקובע את גורלו וצובר כוח. מתן שירות לעולם התחתון כמוהו כשירות במלחמת העולם השנייה. המוקד אינו האנשים הניצבים בראש הפירמידה ומקבלים החלטות, אלא אלו המבצעים את מה שמטילים עליהם אלה שבידיהם כוח שעליו אין הם מערערים. הדבר משתקף היטב בסרט: הוא הרבה יותר מאופק רוב הזמן בדרך שבה הוא מציג את הרציחות. בעוד חלק מן הסרטים שיצר סקורסזה בשנות ה-90 בונים הנאה מן האלימות באמצעות עריכה מהירה ויופי חזותי, בסרט "האירי" מתבצעים חיסולים כאלו בחלקו האמצעי, אך רוב הזמן הבמאי מעדיף לספר את הסיפור בקצב איטי, אשר מדגיש את הקושי הרגשי הכרוך בהתמודדות עם התוצאה. בעוד הסרטים הקודמים הציגו את חיי המאפיה כחיים הטובים, כמעט כל היכרות עם גנגסטר חדש ב"האירי" כוללת את הידיעה כיצד סיים את חייו: לרוב בחיסול, אך לא תמיד. בעוד בסרטים האחרים הגיבורים ניסו לקבוע את גורלם, בסרט זה גורלם מוכתב מראש.

וכאן עולה השאלה, האם השינוי בגישה לחיים מסיר מגיבור הסרט את האחריות למעשיו. התשובה לכך היא שלילית, שכן פרנק נשפט בסרט בידי כוח חזק ממנו, וכוח זה מאשים אותו באופן תמידי: בתו של פרנק, פגי, מגלה כבר מגיל צעיר יכולת לקרוא את אביה ולבקר את דרך חייו. אחרי שהוא מבצע חיסול, היא מביטה בו פעם אחר פעם במבט חודר, המלמד שהיא מבינה את הקשר שלו לפשע עליו מדווחים בעיתון או בטלוויזיה. בסיום הסרט הוא מבקש קודם כל מחילה ממנה, אך היא מסרבת לראות אותו או לדבר עימו מאז היום בו חיסל את ג'ימי הופה, האדם היחיד בעולמו של אביה שפגי העריכה.

אם כן, בעוד סרטיו הקודמים של סקורסזה עסקו בקשר של המאפיונרים בארצות הברית למוצאם וראו בארגון הפשע המשך לשליטה של הכנסייה גם בעידן בו הכוח הפוליטי הרשמי נתון בידיים אחרות, "האירי" עוסק בקשר עם הדור הבא. דור זה מורכב מנשים אשר אינן חיות רק באמצעות הגברים בחייהן ואינן מגבות עוד את האלימות הגברית ואת השאיפה לכוח. זוהי ארצות הברית של המעבר למאה ה-21, והעולם שמציג סקורסזה בסרטיו היה עד כה מנוגד לה.

דבר זה בולט גם בהשוואה לסרט הגנגסטרים של סקורסזה שעסקו בתקופה מוקדמת ביותר, כמו "כנופיות ניו יורק" משנת 2002, סרט שמתרחש ברובו במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית, ומציג את ניו יורק כעיר שעוצבה תוך עימות בין פושעים פרוטסטנטים בעלי השפעה שנולדו באמריקה לבין מהגרים איריים שזה מקרוב באו. הסרט נפתח בעימות המתרחש בשנת 1846, מסתיים בניצחון הפרוטסטנטים, ומעצב את דמותו של הילד אמסטרדם, שמאוחר יותר יבקש לנקום ולבסס מחדש את מעמדם של האירים ככוח פוליטי וכוח בעולם הפשע גם יחד. בפתיחה הוא חוזה באביו מתכונן לקרב בין הכנופיות. האב הוא כומר, והוא מתייחס לקרב בצורה דתית. הוא מתגלח ומבקש מבנו לא לנגב את הדם מן הסכין — לראיה שהמלאכה היא מלוכלכת ועולה בדם. בדומה ל"האירי", גם סרט זה כולו בנוי כזיכרון של אמסטרדם מן העבר, כאשר הוא אומר בווייס-אובר: "חלק מזה אני חצי זוכר, ואת השאר לקחתי מחלומות... אבי אמר לי שהכל נולד מדם וסבל, כך גם עירנו הגדולה".

בסיום הסרט, אמסטרדם קובר את יריבו הגדול מול מנהטן, ומתבונן בעיר כמי שהגיע למעמד של בעל הכוח שיעצב אותה. הסרט מסתיים במעבר על קו הרקיע של דרום מנהטן המשתנה עם השנים, אשר נעצר זמן קצר לפני השלמת הסרט. בתמונה האחרונה עומדים בדרום האי מגדלי התאומים, שכבר הופלו בשנה שבה הסרט יצא להפצה. סקורסזה מכיר בכך שהוא עוסק לא בעיצוב של ארצות הברית במאה ה-21, אלא של עולם שכבר שייך לעבר. ניו יורק בה גדל סקורסזה ואותה תיאר ב"רחובות זועמים" היא כבר עיר אחרת, וכך גם ארצות הברית כולה, וכאשר הוא מתאר את אנשי הפשע, הבוסים מן העבר, יורשיהם כיום עובדים בדרכים אחרות ואולי באמצעות פחות כוח לעומת מיעוטים אחרים.

בסרטו הארוך ראשון של סקורסזה, "מי זה נוקש על דלתי" משנת 1967, הגיבור ג'יי אר מדבר על הערצתו לג'ון ויין ולסרט "המחפשים". לתחושתי, סקורסזה משתמש בדה נירו בסרטי הגנגסטרים כמו שג'ון פורד השתמש בוויין במערבונים, כאמצעי להעלות בזיכרון רקע מן העבר הלא מאוד רחוק, בו כוח אלים עזר לבנות חברה אמריקאית הסולדת מאלימות. בנותיו של פרנק שירן חיות בארצות הברית אחרת, והן ניתקו כל קשר עימו ועם השקפת עולמו, אך בלעדיו אין להן עבר. בשני המקרים, במאֵי הסרטים מדגישים כי גיבור הסרט פגום באופן אשר מותיר אותו מחוץ לחברה. ב"המחפשים", שוט הסיום המפורסם מותיר את ויין מחוץ לבית ומחוץ לציביליזציה האמריקאית. ב"האירי", פרנק שירן אינו מת כמו שמתו קורבנותיו וחבריו; הוא חי אחרי שכל מכריו כבר מתו, שוכן בבית אבות בו הצוות אינו יודע כלל מי היה ג'ימי הופה. פרנק מספר את הסיפור שלו ספק לקהל ספק לאף אחד. העונש שלו הוא להמשיך לחיות בעולם אשר כבר אינו מתאים לכללים על פיהם הוא חי.

העונש של הישארות בחיים אינו חדש בסרטי הגנגסטרים של סקורסזה. בסיום "החבר'ה הטובים", הנרי נכנס לתוכנית להגנת עדים, ושוט הסיום מראה אותו מרים עיתון בפרבר, הרחק מן החיים עליהם חלם ואותם השיג. בסוף "קזינו", סם שב לחיים שהיו לו לפני הקזינו כמומחה להימורי ספורט. הוא נותר אדם אמיד ומצליח, אבל הוא חי בצל ההצלחה הגדולה שחמקה ממנו. ב"האירי", התסכול של פרנק ממוקד בצורה שונה: הוא מיוסר לא בגלל המרחק מן הימים בהם היה מחסל, אלא בשל שני קשרים רגשיים אשר חמקו ממנו: עם בתו פגי ועם ג'ימי הופה. הוא לא כשל בשירות האל או בשירות מנגנון הכוח הדורש כפרה, אלא בזיהוי החברוּת החשובה עבורו ובהבנת הדרך בה היה עליו לתקשר עם משפחתו ולעזור לה.