העתיד כמפלצת

בשנת 2017 הציג הבמאי המקסיקני גיירמו דל טורו בפסטיבל הסרטים בוונציה סרט בשם "צורת המים", סיפור על יצור דמיוני שמגיע מן העולם השלישי לארצות הברית, ונתקל שם בקבלת הפנים העוינת של רשויות ההגירה. זמן קצר לפני כן נבחר דונלד טראמפ לכהונתו הראשונה בבית הלבן. דל טורו הציג את הסרט, לקח את "אריה הזהב" וחזר לאמריקה, שם זכה עבורו בשלושה פרסי אוסקר נוספים. השנה הביא דל טורו לוונציה יצור דמיוני אחר, הפעם מוּכר הרבה יותר, זה שמרי שלי המציאה באמצע המאה ה-19 וזכה מאז לאינספור עיבודים קולנועיים. מדובר ביצור מעשה-ידי-אדם, ליתר דיוק מעשה ידיו של ד"ר פרנקנשטיין, שרצה להתחרות באלוהים ולברוא בריה אנושית בעזרת המדע בלבד. אלא שהפעם חזר הבמאי הביתה בידיים ריקות.

דל טורו נטל את הסיפור של שלי, אשר דומה להפליא לסיפור של הגולם שבנה המהר"ל בפראג כדי להגן על הקהילה היהודית מרדיפות הגויים, ומציג את ויקטור פרנקנשטיין, בנו הבכור של גדול רופאי הדור שלו, אשר הולך בדרכי אביו, ובעזרת מימון של סוחר נשק שאין גבול לאמצעים העומדים לרשותו הוא מפיח חיים ביצורים בעזרת מכונות מופלאות שמזכירות את "מטרופוליס". בתוך טירה סקוטית אפלה, שחזותה מאיימת לא פחות מכל החזיונות של אדגר אלן פו, הוא רותם את אנרגיית הברקים בשמיים כדי להשיג את מטרתו. אלא שליצור החי שהוא ברא אין בינה, אין מצפון או נשמה, וכל מה שהוא מסוגל להוציא מפיו זו מלה אחת, "ויקטור", שמו הפרטי של פרנקנשטיין. היצור מורכב מאיברים שונים שנאספו בחלקם מגוויות של קורבנות המלחמה (לא ברור איזו, אבל מלחמה יש תמיד בעולם), או של אנשים שהוצאו להורג. זהו יצור רב-עוצמה שאי-אפשר להשמידו, לא באש, לא במים, לא באמצעות נשק קר ולא בעזרת נשק חם, ופצעיו מגלידים בו במקום. מבחינה רוחנית הוא לוח חלק, כמו תינוק שזה עתה נולד, טהור ונקי מכל רבב, לפני שבני האדם הספיקו לקלקל אותו.

אלא שהיצור הזה, בשונה מכל הגרסאות הקודמות בספרות ובקולנוע, ניחן ביכולת לרכוש לעצמו בינה ודעת, אפילו תכונות של הכרת תודה ומושג של אהבה. כל מפגש עם בני אדם מוסיף רובד נוסף לאישיות שלו, אבל למרבה הצער, רק עיוור שאינו מבחין בממדיו המפחידים ואשה שמתעלמת מהם כדי להתפעל מן הזוך של הנשמה שלא הושחתה עדיין, מסוגלים להקנות לו תכונות חיוביות כלשהן. האחרים, כולם מבוהלים, חרדים, שונאי "אחרים", מבקשים להשמיד אותו, מציגים בפניו את כל מה שרע בבני האדם, והוא לומד עד מהרה ששומר נפשו ירחק מהם או פשוט יחסל אותם. במהלך כל הסרט הוא רודף אחרי מי שהפך אותו ליצור חי, על אף שהוא לא ביקש מעולם להיות כזה. כל מה שהוא מבקש, או ליתר דיוק דורש, זה שתינתן לו האפשרות למות או שיבראו לו בת זוג, ואולי כך הם יקימו ביחד גזע חדש של יצורים דומים להם בעתיד. האפשרות הראשונה היא מעל ומעבר ליכולתו של ד"ר פרנקנשטיין, אין לו מושג איך אפשר להשמיד את היצור שברא. האפשרות השנייה – גזע מאיים שחי לנצח ומשתפר כל הזמן בלי שום עזרה מאיש – מפחידה אותו עוד יותר.

ג'ייקוב אלרודי בתפקיד מפלצת העתיד ב"פרנקנשטיין" של גיירמו דל טורו. צילום: נטפליקס 2025

Frankenstein. Jacob Elordi as The Creature in Frankenstein . Cr. Ken Woroner/Netflix © 2025.

במסיבת העיתונאים בוונציה אישר דל טורו שכוונתו הייתה למשל שבו הייצור החדש מסמל את הבינה המלאכותית, שתהיה איתנו מהיום והלאה בין אם נרצה בכך ובין אם לאו, תאיים על האינטליגנציה האנושית כפי שהיא מאיימת כבר כיום, ולא תהיה שום דרך להתעלם ממנה. אם כי, הוסיף דל טורו, יותר משהוא חרֵד מפני הבינה המלאכותית, הוא חושש מאיוולתם של בני האדם.

החזות

אין עוד צורך להרחיב את הדיבור על דל טורו כרב-קוסם אשר מיטיב להשתמש בכל אמצעֵי הקולנוע על הצד המרהיב והמפתיע ביותר. הוא הוכיח זאת כבר פעמים רבות בכל סרטיו הקודמים. התמונות שהוא מעלה בסרט זה על הבד הן בהחלט עוצרות נשימה, בין אם מדובר בספינת מפרשים (העלילה מתרחשת בשנת 1857) אשר מנסה להגיע לקוטב הצפוני ונתקעת בתוך קרחונים שחוסמים את דרכה מכל עֵבֶר (היום, עם התחממות כדור הארץ, זה כבר לא היה קורה), בלהבות אש שפורצות מכל הפתחים בטירה העתיקה בזעם מטיל אימים, בזאבים הטורפים המתנפלים על כל יצור חי שבדרכם, או בשוּרות הנידונים למוות אשר מחכים בצייתנות עד שיניחו את החבל על צווארם. הבעיה טמונה בכך, שאחרי כל כך הרבה אפקטים מיוחדים שמיוצרים בכל כך הרבה טכנולוגיות שונות, כבר קשה לרגש באמת את הצופים בטירות חשוכות ומטות לנפול, שהופיעו בכל כך הרבה אגדות מסוגים שונים, וקשה שלא להתייחס לפחות לחלק מן המפגן הזה כאל קלישאות קולנועיות.

אשר לכל מכשירי התופת הענקיים שעומדים לרתום את אנרגיית הטבע, בין אם זו אנרגיית השמש ובין אם זו של מכות הברק בסערה, המדיה מספקת דימויים אמינים יותר מדי יום ביומו. נדמה שהדרך שבה השיג דל טורו את כל האפקטים המיוחדים האלה, כולם מצוחצחים ומרשימים בהחלט, יכלה לשמש נושא להרצאה מרתקת אפילו יותר מן הסרט עצמו. כך גם שילוב היצור המיוחד שעומד במרכז העלילה, שמגלם השחקן האוסטרלי ג'ייקוב אלורדי: הוא נראה ענק בעין המצלמה, הרבה יותר גדול ומאיים מן הגובה הטבעי שלו, רק 1.96 מטרים, שבמושגים של הכדורסל המודרני, למשל, אינו מרשים במיוחד. קשה, למראה האפקטים המיוחדים האלה, שלא לחשוד, שלמרות ההתעלמות של שופטי ונציה, האוסקר עוד ימצא סיבה להעניק לו פסלון זהב.



אוסקר איזאק בתפקיד דר' פרנקנשטיין - צילום נטפליקס

Oscar Isaac as Victor Frankenstein in “Frankenstein” directed by Guillermo del Toro. Photo Credit: Ken Woroner / Netflix

ההגות

כאמור, מדובר במשל, והעיקר בו הוא דרכו של האדם ליצור כוחות שהם מעל לכוחו לשלוט בהם, ומגיע היום שהם עשויים להפוך את האנשים למיותרים לגמרי, כפי שהבינה המלאכותית מאיימת לעשות. מה לעשות שבני אדם מבקשים להיות יותר מדי חכמים, ונופלים בפח ההמצאות של עצמם. אפשר כמובן לדבר כאן גם על דרכם של אמן או מדען האחוזים אובססיה שאינם יכולים להשתחרר ממנה, ומתעלמים מכל מה שמסובב אותם, ויהיו אלה מוסר, רגש, או אהבה. הרמז למי שמממן את יצירת המפלצת החדשה – סוחר נשק המתעשר מן ההרס העצמי השיטתי של המין האנושי – גם הוא אינו נעלם מן העין. והעובדה שהיצור החדש בנוי כולו מאיברים של אנשים מתים אשר קיפחו חייהם במלחמה או על הגרדום, גם לה יש חשיבות לא מבוטלת. אשר לסוף הפתוח, על כך שההמצאה החדשה עשויה להציל נפשות ברגע קריטי, זה אינו פוסל את העובדה שאין לדעת מה יקרה עם ההמצאה החדשה שאיש אינו יכול לה, בשום צורה שהיא.

אוסקר איזאק - צילום נטפליקס

Frankenstein. Oscar Issac as Victor Frankenstein in Frankenstein . Cr. Ken Woroner/Netflix © 2025.

העלילה

מאחר שמדובר בפנטזיה, מתחילתה ועד סופה, אין מה לדבר על נרטיב חלק ובנוי היטב. הקפיצות בשנים, המלחמות המאולתרות, תליית נידונים למוות בקבלנות, לא כל כך ברור למה, ומעברים על פני מרחקים גיאוגרפיים עצומים ביבשת אירופה, הם רק חלק ממה שכל הסיפור הפנטסטי הזה מרשה לעצמו להשתעשע בו. וכאן אולי צריך להוסיף שהדמויות עצמן אינן מעניינות באופן מיוחד, משום שכל אחת נעולה בתוך האובססיה הפרטית שלה. פרנקנשטיין (אוסקר איזאק) רוצה להיות אלוהים. הברון הארלאנדר (כריסטוף ואלץ) מספק לו את כל מה שהוא צריך במזומנים ונכסי מקרקעין, משום שהוא עצמו זקוק לאיזושהי הצלה דחופה מסוף נורא. אליזבת (מיה גות), ארוסת אחיו של הדוקטור, מתפעלת מן התום של המפלצת בהתהוותה, תכונה שאינה מוצאת עוד אצל בני האדם. ואילו המפלצת עצמה עוד לא הספיקה לרכוש לעצמה אישיות משל עצמה, היא רק מתחילה לעשות זאת במהלך הסרט, אבל יש סיכוי שתהיה מפלצת מפחידה ועוד יותר אמיתית בעתיד. והפער בין עשירים לעניים, כמו שהיה, כך ימשיך להיות.

הביצוע

בכל מה שנוגע לטכניקה, אין עוד דבר שאפשר ללמד את גיירמו דל טורו. בכל מה שנוגע לאופיים של בני האדם ולהתנהגותם, נדמה שאין לו הרבה עניין בכך, כי הוא עוסק במשלים שבהם הדמויות הן רק חיל רגלים, וכל תפקידן הוא לסמל מישהו ולא להיות מישהו בעצמן. אוסקר איזאק, שרבים אולי זוכרים מ"בתוך לוין דייוויס" של האחים קואן, חמור סבר, נרדף על-ידי שיגעונות, וזועם לכל אורך הסרט. ואלץ, ששמו יצא לתהילה עם "ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו, הוא שוב הנבל החלקלק והשטני. אשר לאלורדי, הוא גדול, נאה למראה, אבל אינו צריך להתאמץ מאוד, כי האפקטים המיוחדים שמיוחסים לו ממלאים את מקום העבודה דרמטית.

לסיכום

הרבה רעש ומהומה, בצבעים ובקולות, צופים באדישות, מסמנים וי ליד כל ציון של פרובלמטיקה אופנתית, והולכים בסוף לאכול גלידה.