מחפשים את דילן

בוב דילן – האדם והדימוי

בשנת 2016 פירסמה ועדת פרס נובל הצהרה שוברת מוסכמות – בוב דילן יזכה בפרס נובל לספרות, ובכך יהיה המוסיקאי הראשון שיזכה בפרס היוקרתי. דילן עצמו הגיע לכותרות מאוחר יותר באותה שנה כאשר נודע שהוא אינו מתכוון לטרוח ולהגיע לטקס קבלת הפרס. זהו הרגע בו בחר ג'יימס מנגולד לסיים את סרטו הביוגרפי "אנונימי לגמרי", שיצא בדצמבר 2024 לבתי הקולנוע. אמנם, הסרט אינו מתעד את חייו של דילן במאה ה-21, אלא עוקב רק אחרי שנים ספורות בשנות ה-60 של המאה הקודמת, אך מנגולד בחר לחתום את הסרט דווקא בכותרות ממילותיה של האליטה הספרותית העולמית המתארות את ההכרה בדילן, ואיך דילן שיבש את התוכניות של כולם. משתמע שלפי מנגולד – זה דילן; זמר חתרני ופרובוקטור, שפשוט אינו מסוגל להיכנע למסגרת חברתית, גם אם מדובר בפרס נובל.

הדמות של דילן היא אייקונית בתרבות האמריקאית. המוסיקה שלו, סגנון הלבוש וקולו הייחודי (לטוב או לרע), הפכו למזוהים, בארצות הברית ובכל העולם, ולמושאי הערצה של קהל רב. עם זאת, רק במאה ה-21 נראה שדילן זכה בכבוד בביוגרפיות קולנועיות, אשר מנציחות את דמותו, באופן כזה או אחר. יחסית לסרטים האחרים שעוסקים בדמותו של דילן, "אנונימי לגמרי" הוא לא רק הביוגרפיה החדשה ביותר שיצאה על הזמר, אלא גם הנורמטיבית, הריאליסטית והשמרנית ביותר ביניהן. הסיפור מתאר באופן קוהרנטי את בואו של דילן לניו-יורק ופרסומו כאליל בסגנון הפולק. זאת, לצד סיפורי אהבה עם נשים שונות, דוגמת סילבי רוסו (אל פנינג), אקטיביסטית צעירה, וג'ואן באאז (מוניקה ברברו), כוכבת מוּכרת בפני עצמה בתחום הפולק. הסרט בוחר כקונפליקט וכשיא מבחינה נרטיבית את בחירתו של דילן להתנתק מסגנון זה, ולעבור לנגינה בכלים חשמליים בסגנון רוקנרול. את השינוי הזה מציג מנגולד כהצלחתו של דילן להתעלות מעל המגבלות של קהילת הפולק, וכבריחה מהמסגרות שבהן ניסו לכלוא את דילן ולשלוט בו.

אוסקר אייזק בסרט של האחים כהן "בתוך לווין דיוויס". Photo: Studio Canal Pictures

הבריחה ממסגרות ומרד הם מוטיבים חוזרים בכל הסרטים העוסקים בדמותו של דילן. זאת, באופן לא מנותק מרבים משיריו, העוסקים באינדיבידואליזם ובחופש. הקו המקשר בין כלל הסרטים העוסקים בדילן הוא רעיון טשטוש הגבולות, מרד כנגד הגדרות ותבניות, ואולי זו המורשת שדילן עצמו מתגאה בה. בסצינה זכורה מ"אנונימי לגמרי" מביע דילן תסכול מתדמיתו כ"קול של הדור", ומביע רצון להיות "whatever it is they don't want me to be". גם הקריירה המוסיקלית של דילן מדגישה את תדמיתו כשובר תבניות וכמי שמשתנה כל הזמן. דילן עבר במרוצת השנים בין מספר רב של סגנונות מוסיקליים – אחרי מוסיקת הפולק הפוליטית ומוסיקת רוק במהלך שנות ה-60 הוא אף יצר לקראת סוף שנות ה-70 מוסיקה נוצרית משך שנים מעטות. השינוי ונזילות הזהות הם מאפיינים אינהרנטיים שלו.

דימוי זה של דילן הופך את התיעוד של חייו למשימה קשה וכמעט בלתי-אפשרית. המרד הבלתי-פוסק של דילן, כפי שמשתמע מתוך האיקונה שלו ומהסרטים הביוגרפיים על אודותיו, הופך אותו לאדם שקשה להגדיר או למסגר. לכן, כל סיפור על ילדותו העלומה או על מאבקו בשנות ה-60 הוא ניסיון פרדוקסלי ליצור סדר בתוך נרטיב המבוסס על כאוס ועל מיסתורין. יצירת ביוגרפיה של דילן מחייבת לקבוע תחילה מה היה סיפור חייו, ולהכניסו לתבנית מסוימת, לומר האם היה בעיקר זמר פולק, רוקיסט, צעיר ממשפחה יהודית אמידה, או נער שעלה מאשפתות. כל בחירה תפגע בסופו של דבר בדמותו של דילן, ומאייקון הוא יהפוך לדמות בנאלית ומשעממת. התיעוד, או הסיפור הביוגרפי של חייו, יערערו את המיסתורין ואת האגדה, ויציגו אדם רגיל.

פרדוקס זה באופן הדימוי של דילן הוא נקודת החולשה של "אנונימי לגמרי", אשר מנסה ליצור נרטיב קוהרנטי וברור מחייו של הזמר. הסרט בוחר לעקוב אחרי שנים מעטות בחייו, ונכנע למוסכמות של הביוגרפיות המוסיקליות השונות אשר מציפות את בתי הקולנוע בשנים האחרונות. דילן מוצג בתחילת הסרט כשהוא מגיע חסר כל לניו יורק, ולאחר מכן מתועדת הצלחתו, כשהתפרסם בעולם כולו, במקביל למשבר נפשי וזוגי. נקודת השיא הדרמטית של הסרט היא החלטתו להופיע בפסטיבל הפולק בניו-פורט באופן "שערורייתי", תוך הדגמת סאונד חדש וחשמלי, מה שניתץ את תדמיתו כזמר פולק, והמחיש כי זכה, כביכול, בחופש אמנותי. מדובר במבנה נרטיבי מוּכר יחסית, שהופך את הסיפור כולו לצפוי ומובן, אך בו בזמן מרדד את הסיפור ואת הקונפליקט שמאחוריו.

עם זאת, מהנה לצפות בסרט כמכלול. את דילן מגלם טימותי שאלמה כדמות כריזמטית וסוחפת, עם הגינונים ה"דילניים" – הקול, הלבוש הזרוק, משקפי השמש, והגישה הנונשלנטית-אדישה. הסרט גם מצולם בצורה נהדרת, עם שוטים ארוכים היוצרים תחושה של המשכיות המכניסה את הצופה אל תוך העולם הקולנועי, ומאפשרים לו לחוות את הלחץ לקראת ההופעות השונות, או את הבדידות בשוטטות בניו יורק בשעת לילה.

על הבעייתיות בדימוי של דילן מנסה הסרט להתגבר בכך שהוא מקפיד להציג את הזמר, בדומה לשמו של הסרט, כאנונימי לגמרי. מעבר למתרחש בסרט עצמו, ילדותו של דילן מוצגת כתעלומה. נדמה שהוא נולד ברגע שהגיע לניו יורק כמוסיקאי צעיר. כאשר מישהו מנסה לגלות מידע על אותה ילדות עלומה, דילן חוסם זאת וקורא: "האנשים הם אלו שיוצרים את העבר שלהם. הם זוכרים מה שהם רוצים ושוכחים את השאר". וכך, מנגולד משאיר בחיים רק את דילן המוּכר לציבור, מבלי להוסיף לו רקע ביוגרפי או עומק.

זה אינו המרכיב היחיד הנעדר מן הסרט. נדמה שככלל, הסרט עוקב אחר דילן דרך נקודות המבט של הדמויות השונות, יותר מאשר דרך עיניו של דילן עצמו. בשורת סצינות אנו נחשפים לנקודות המבט של בנות זוגו של דילן בקשר ליחסיהם (למשל, כאשר חברתו הראשונה עוזבת את פסטיבל המוסיקה בניו-פורט), או לאופן בו דילן מצטייר דרך עיניו של פיט סיגר (אדוארד נורטון), זמר פולק נוסף, המהווה מעין דמות של מנטור עבור דילן בתחילת הסרט. זו אינה בחירה סטנדרטית בסרט ביוגרפי, אשר לרוב מסתפק בנקודת מבט אחת – הזדהות עם הדמות הראשית וכיצד היא עצמה תופסת את מהלך חייה. הצגת נקודות מבט אחרות היא תמוהה מבחינה אמנותית, מפני שהיא פוגעת בהזדהות של הקהל עם דילן עצמו כדמות הראשית, והיא גם יומרנית, במיוחד לאור העובדה שהסרט נעזר בדילן האמיתי בעריכת התסריט. כך מוחמצת ההזדמנות להציג את דמותו של דילן כראוי. מנגולד גם מציג את האנושיות של דילן בנקודות מסוימות, ומוסיף לו מימד אנושי "מרגש", שלאו דווקא מתאים לדמותו המצטיירת בסרט, ויוצר תחושה שנעשה כאן ניסיון להוסיף לו בכוח "התפתחות דמות". כך, למשל, כשהוא נפרד מחברתו סילבי רוסו בניו-פורט, ונראה שהוא כמעט בוכה. גישה זו רק פוגעת בסרט – הוא אינו מצליח לרגש, וגם לא להתעלות מעל הביוגרפיות השוטפות את מסכי הקולנוע בשנים האחרונות.

טימותי שאלמה ומוניקה ברברו ב"אנונימי לגמרי" של ג'יימס מנגולד. Photo: Searchlight Pictures

בהקשר של הסיפור הבדוי בולט הפער בין שני הסרטים: בעוד "אנונימי לגמרי" מציג את הדימוי, ולאחר מכן מפגיש אותו עם המציאות, "אני לא שם" מקבל את הדימוי כאמת. הסרט טוען, שכאשר נדרשים להבין את דמותו של בוב דילן, הדימוי אמיתי לא פחות מהסיפור הביוגרפי. בכך, "אני לא שם" מתמודד עם פרדוקס הזהות של דילן מתוך הכרה בעובדה שאין דימוי יחיד לדילן, וכי הדרך הנכונה לתאר את חייו היא להתעלות מעל לכידוּת או סדר ליניארי. הסרט מייצג את הדימויים השונים של דילן עצמו ושל חייו, את האגדה הדילנית, ומשאיר את הצופה בסוף הסרט עם הדימוי של היוצר, אך הביוגרפיה האמיתית שלו לוטה בערפל. סרט נוסף אשר מצליח להציג באופן מעניין את דמותו של בוב דילן הוא "בתוך לואין דייוויס" של האחים כהן, שיצא בשנת 2013. גם סרט זה ממחיש, כי על מנת לעסוק בדימוי של דילן צריך להשתחרר מן המוסכמות של הריאליזם הקולנועי, ולעסוק בדילן באמצעות הדימוי שלו בלבד. הסרט אינו מתיימר להיות ביוגרפיה של דילן, הוא אפילו כמעט ואינו עוסק בו באופן ישיר (ואף מבוסס באופן רופף על חייו של זמר פולק אחר, דייב ון רונק), אך ניתן לומר שהוא חי בצילו של דילן.

קייט בלאנשט בתפקיד בוב דילן ב"אני לא שם" של טוד היינס. Photo: Dream Machine Pictures

"בתוך לואין דיוויס" עוסק במוסיקאי כושל (שמגלם אוסקר אייזק), המנסה להצליח בתחום הפולק בארצות הברית בשנות ה-60. דילן מופיע בסרט על במת מועדון Gaslight הניו יורקי אחרי הופעתו של לואין דיוויס. יש בכך תיאור סמלי: דילן מצליח לרומם את הקריירה שלו כאשר זו של דייוויס שוקעת. אך מדוע דילן נוסק ודיוויס נתקע במקומו, מרושש ובודד? תשובתם של האחים כהן בסרט יכולה ללמד, ולו באופן עקיף, כיצד הם תופסים את התקופה ואת דילן עצמו. דייוויס היה חלק מצמד זמרים שזכה בהצלחה, אך זו נגוזה לאחר ששותפו התאבד. הוא אמנם מנסה לקדם קריירה עצמאית משלו, אך הדבר אינו עולה בידו עקב שורה של החלטות שגויות: הוא מוותר על תמלוגים על אחד משיריו ואחר כך מגלה שהשיר מצליח כנגד כל ציפיותיו; מתוך גאווה הוא מסרב להצטרף להרכב מוסיקלי שיכול להבטיח לו רווחה כלכלית כלשהי; לאחר שהוא מתפרע בהופעה במועדון, הוא חוטף מכות בסמטה; ויותר מכל זה, דייוויס השמרן שר את השירים מהתקליטים המוּכרים שלו ושל שותפו, ומזלזל במוסיקה החדשה – הוא עייף מדי עבור שנות ה-60 ההפכפכות בארצות הברית, ואינו מצליח לעמוד בקצב. לעומתו, דילן משתנה ללא הרף ומוביל את העולם המוסיקלי קדימה, וזה ההסבר לשקיעתו של דיוויס ולתהילתו של דילן.

סוף הסרט ממחיש בייתר שאת עד כמה עומד דייוויס במקומו. למעשה, פתיחת הסרט, בה דייוויס מופיע במועדון הגאסלייט, חוזרת גם בסופו, מלוּוה באותן הערות של בעל המועדון, ומצולמת באופן דומה. הסצינה נראית כמעט זהה לזו הפותחת את הסרט. חזרה זו אינה ברורה, והיא מבלבלת את הליניאריות של הסרט: האם בתחילת הסרט חזינו מראש בסצינה מסופו? האם הסרט אכן חוזר אל נקודת הפתיחה שלו, וחייו של דייוויס הם מעגליים, הוא נטוע במקומו, ואינו מצליח לצאת ממועדון הגאסלייט? ההבדל היחיד בין הסצינה שבתחילת הסרט לבין זו שבסופו הוא מצבו של דילן. בשתי הסצינות הוא עולה לבמה אחרי דייוויס, אך בעוד בסצינה הראשונה ניתן בקושי רב לזהות אותו ברקע, בסצינה האחרונה נוכחותו מודגשת; דייוויס מסתכל לכיוונו, כאילו מבין שדילן עומד לסחוף את העולם אחריו, וששאר זמרי הפולק, והוא ביניהם, נועדו להישכח.

גם "בתוך לואין דייוויס", מצליח לתאר את דמותו של דילן, ולעסוק בו באופן מרומז, אך משמעותי. הסרט מדגיש כמה משמעות סמלית קיימת בדילן, הניצב ברקע הסרט, אך מסוגל להאיר את הסרט כולו באור שונה. האחים כהן מצליחים לתאר בסרטם את דמותו של דילן, אך זאת באמצעותו של דייוויס, האנטי-תזה של דילן ודימויו. כך, בעצם, גם "בתוך לואין דייוויס" עוסק בדימוי – מה דילן מסמל, ובייחוד, מה אינו מסמל. בסופו של דבר, "אנונימי לגמרי" הוא הסרט היחיד המתאר את דילן ומתעקש להתייחס אליו כאל בשר ודם, אך דמותו האמיתית של דילן, אם יש כזו, חומקת ממנו – מתעופפת ברוח.