ברלין 2025

לראשונה זה שנים ירד שלג במהלך פסטיבל הסרטים בברלין, מה שהיה אטרקציה עבור המבקר – בכפל משמעות: המבקר בעיר, אך גם מבקר הקולנוע – הישראלי שהגיע לסקר את המהדורה ה-75 שלו. באופן משונה, רוח המהדורה החגיגית לא ממש הורגשה במהלך ימי הפסטיבל, ומצד שני יאמר מי שיאמר, זוהי, אחרי ככלות הכל, עוד שנה. מה שכן, אם הפסטיבל בשנה שעברה התקיים בצל הפגנות ומחאות נגד ישראל שנערכו בעקבות המלחמה בעזה – על החטופים לא היה כמעט מה לדבר – הפעם התרחש שינוי של 180 מעלות. ראשית, המנהלת החדשה של הפסטיבל, טרישה טאטל, הכריזה שאין מקום להצהרות פוליטיות בנאומי הזכייה, כפי שהיה אשתקד, עת זכה סרטה של מאטי דיופ, "דהומיי", בפרס "דב הזהב", וזו הכריזה מעל הבמה: "אני עומדת בסולידריות עם פלסטין". ושנית, שניים מהסרטים הבולטים בפסטיבל עסקו בחטופים, ובסיומו של מפגש עם הבמאי של אחד מהם, תום שובל, הודה המנחה: "בשנה שעברה החמצנו הזדמנות גדולה להפגין סולידריות ואמפתיה". דבריו התקבלו בתשואות סוערות.

לעומת זאת, הבמאי ההונג-קונגי ג'ון לי קרא לפני הקרנת סרטו Queerpanorama (שהוצג במסגרת פנורמה המשנית) מכתב בשמו של השחקן האיראני, ארפאן שקריז, שמופיע בו בתפקיד ראשי והחרים את הפסטיבל במחאה על אי-תמיכתו בפלסטינים, מכתב שנחתם בקריאה "מהנהר ועד הים, פלסטין תהיה חופשית". היות שה

חוק הגרמני אוסר על קריאות מסוג זה, משטרת ברלין פתחה בחקירת העניין. טאטל עצמה הכריזה עוד לפני פתיחת הפסטיבל: "הפסטיבל מחויב להגן על חופש הביטוי בכפוף לחוק הגרמני". ולסרטים שהוצגו בפסטיבל. נפתח בנקודה הישראלית. כאמור, שני סרטים שעסקו בחטופים הכלואים במנהרות החמאס הוקרנו השנה בפסטיבל. אחד מהם, "להחזיק בליאת" של ברנדון קריימר, על המאבק למען שחרורה של ליאת אצילי, אף זכה בפרס הסרט התיעודי המצטיין בפסטיבל. זהו אותו פרס שבו זכה אשתקד "אין ארץ אחרת", סרטם של יובל אברהם ובאסל אדרה, שהוביל אותם עד לזכייה באוסקר כסרט התיעודי הטוב ביותר השנה. כזכור, אז התחוללה שערורייה סביב נאומו של אברהם, שקרא לסיומו של מצב האפרטהייד והכיבוש, אך לא הזכיר במלה את החטופים במנהרות החמאס. קריימר ואחיו, לאנס, קרובים-רחוקים של ליאת אצילי, מלווים בסגנון "הקולנוע הישיר", מבית מדרשם של רוברט דרו, האחים מייזלס ופרדריק ווייזמן, את אביה של ליאת, יהודה ביינין, ואת בנה הצעיר, נטע, כאשר הם נוסעים לארצות הברית כדי להיפגש עם חברי קונגרס ולשכנע אותם בדחיפות העניין (בני המשפחה הם בעלי אזרחות אמריקאית). ליאת ובעלה אביב נחטפו מביתם בניר עוז ב-7 באוקטובר. ליאת הוחזרה בעסקת החטופים הראשונה, אך גופת בעלה שנרצח באותה שבת שחורה עדיין מוחזקת בידי חמאס.

סלומה אמטו ואלה אוברבי ב"חלומות" של דאג יוהאן האוגרוד. צילום: Agnete Brun

בריאיון שערכתי עמם ל-ynet סיפרו האחים קריימר, שהיותם קרובי משפחה איפשרה להם אותה מידה של אינטימיות שנעדרת מהדיווחים ומהכתבות החדשותיות. הם ליוו את יהודה ואת חיה, אשתו, כשהם מקבלים שיחות באישון לילה מגורם צבאי המדווח להם שליאת אינה ברשימת החטופים המשוחררים באותו יום, אך גם את שיחת הטלפון מהנשיא ביידן שהתקשר לברך אותם על שחרורה בעודם ממתינים לה בבית החולים "שיבא" בתל השומר. וכן, הם גם צילמו את טקס ההלוויה הסמלי של אביב, שבסופו יוצאים הנאספים לריקוד עליז מסביב לקבר, לצלילי השיר שאביב כל כך אהב. אגב, ליאת, הוריה ושאר בני המשפחה הגיעו לבכורת הסרט שנערכה בברלין, ורשמו בנוכחותם את אחד הרגעים היותר מרגשים בפסטיבל.

הסרט השני, "מכתב לדוד", סרטו היפה של תום שובל, הוא מכתב של במאי-יוצר לאחד החטופים, דוד קוניו, שבעת כתיבת שורות אלה עדיין נמצא בשבי החמאס יחד עם אחיו אריאל. ראשית דבר, הטראגיות ההיסטורית: תפקידו הקולנועי הראשון והיחיד של קוניו היה בסרט הביכורים של שובל, "הנוער", שהקרנת הבכורה העולמית שלו נערכה בפסטיבל ברלין בשנת 2012. שם גילמו קוניו ואחיו התאום הזהה, איתן, שני בני נוער שחוטפים את בת שכבתם כדי לזכות בדמי כופר ולסייע למשפחתם הנתונה במצוקה כלכלית, וכולאים אותה במיקלט הבניין בו הם מתגוררים. סרטו של שובל מתייחס, כמובן, לאופן שבו המציאות במקרה הזה מחקה את הקולנוע, והוא כולל צילומים ממבחני הבד שנערכו לאחים וסרטים ביתיים שצילם דוד בקיבוצו, ניר עוז, בהם אפשר להבחין, בין היתר, בירדן ובשירי ביבס. התוצאה היא קולאז' קולנועי אשר מלוּוה בקריינות של שובל המופנית לדוד החטוף, וקריינות זו היא לא רק של במאי אל שחקן שחָלַק עמו רגע מכונן ומשמעותי בקריירה הקולנועית שלו, אלא גם של יוצר-אב אל דמות שברא, אשר נחטפה במציאות מתוך המרחב הבטוח והנשלט של הקולנוע.

המושג "מכתב" בהקשר הקולנועי מעלה בזיכרון את סרטם של ז'אן לוק גודאר וז'אן פייר גורן, "מכתב לג'יין" (1972), שבו הם קוראים תצלום חדשותי של השחקנית ג'יין פונדה בעת ביקור שהיא ערכה בווייטנאם בזמן המלחמה שם כדי להפגין סולידריות עם בני העם הווייטנאמי. ואכן, מעֵבֶר להיותו של "מכתב לדוד" סרט המשקף את הדאגה והגעגוע לחבר-דמות חטוף, יש בו ניסיון להתמודד עם הטראומה של 7 באוקטובר באמצעות הנכחתו הקולנועית של הנעדר. קולנוע, אחרי ככלות הכל, הוא אמנות הנשענת על היות הנוכח – נעדר, ובסרטו של שובל הופכת הכפילות הייחודית הזאת, כאמור, לטקסט שכולו חרדה, געגוע ותקווה, טקסט, כך נדמה, שחלקו החותם עדיין ממתין להצטלם, סרט ללא סוף.

והייתה גם התחרות הרשמית של הפסטיבל, שבראש חבר השופטים שלה עמד השנה הבמאי טוד היינס. הצפייה ב-13 מתוך 19 הסרטים שהוקרנו במסגרתה העלתה תובנה מעניינת: הקולנוע העולמי, לפחות זה שפסטיבל ברלין בחר למקד בו את המסגרת התחרותית המרכזית שלו, העמיד השנה במרכזו מיגוון של ייצוגים אימהיים הנע מההיסטרי ("ילד של אמא" האוסטרי, ו"אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך" האמריקאי) אל מחוזות האבסורד והכאב ("השביל הכחול" הברזילאי ו"חלב חם" הבריטי).

נתחיל ב"ילד של אמא", שעל אף כותרתו המבטיחה, אין בו דבר המתקשר למגוננוּת אימהית ולחום. אפשר, במשפט, להגדיר את הסרט כגירסה האוסטרית של "תינוקה של רוזמרי", אבל כזה שעוסק בדיכאון שלאחר לידה, ולא בפחד מפנֶיהָ. סרטה של יוהאנה מודר מספר על מנצחת תזמורת ובעלה, שניהם כבר לא לגמרי צעירים, שבעקבות טיפול פוריות מצליחים להגשים את חלומם ולהפוך להורים. אלא שרגע הלידה המאושר הופך חיש מהר לסרט אימה: התינוק הנשלף מבטן אמו נלקח בחופזה לטיפול נמרץ מבלי שהרופא והאחיות מסבירים להורים במה מדובר. אבל סוף טוב, הכל טוב, כעבור זמן קצר הוא נמסר חזרה לאמו. המצוקה שממנה סבל, חלפה. לכאורה, כאן צריך היה הכל להסתיים, וההורים הטריים היו מגדלים את בנם באושר. אלא שהאם אינה רגועה. היא מסרבת להעניק שֵם ליילוד, מתקשה להיניק אותו ולגלות כלפיו חיבה, אינה מבינה מדוע הוא אינו בוכה (בסצינה אחת היא אף צובטת אותו כדי לוודא שהוא מסוגל לייבב), ותמהה מדוע אחות מהקליניקה הפרטית שבה ילדה מקפידה לבוא לבקר אותה. בהדרגה היא משכנעת את עצמה שהתינוק שברשותה אינו שלה, ושמשהו נורא קרה במהלך הלידה. הסרט מצליח להיות אפקטיבי, לנוע בין רגעי אימה לשעשוע מקאברי, ומאפשר לנו לחוות את הסובייקטיביות של חרדה אימהית מהסוג שכוננה יצירת המופת ההיא של רומן פולנסקי. בתפקיד הראשי מופיעה מריה לנברגר, מועמדת ראויה לפרס המישחק בפסטיבל (בברלין אין חלוקה מיגדרית, ופרס המישחק מוענק לשחקן או שחקנית).

אסתר טומפה ב"קונטיננטל 25" של ראדו ז'ודה. צילום: Raluca Munteanu

אבל היא לא זכתה, ומי שכן קטפה את הפסלון הייתה רוז ביירן, שגילמה אף היא אֵם היסטרית ב"אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך". זה אחד מאותם סרטים שבהם קריסתה המתקרבת של הדמות הראשית מוצאת את ביטויה בקריסת חלק מהבית שבו היא מתגוררת יחד עם בתה ובעלה הלא-נוכח. במקרה זה גורמת נפילת חלק מהתקרה הצפה מוחלטת של הדירה, והמשפחה נאלצת לעזוב אותה ולעבור למגורים זמניים בבית מלון שפקידת הקבלה הצעירה בו אינה מסבירת פנים במיוחד. כמו קודמו בסקירה זו, גם סרטה של מרי ברונשטיין (שדווקא זכה לשבחי הביקורת האמריקאית) עוסק בתופת ששמה אימהוּת, כאשר הגיבורה שלו, שהיא באופן משונה פסיכותרפיסטית, מתקשה להתמודד עם העדרו של בעלה (כריסטיאן סלייטר), עם מחלתה המוזרה של בתה אשר מוזנת בדרך מלאכותית, ועם עוינותו של הפסיכותרפיסט שלה (קונאן או'בריין) כלפיה-עצמה. סיקוונס הפתיחה של הסרט מורכב מצילומי קלוז-אפ של ביירן, לכאורה כדי להדגיש את מצוקתה ואת תחושת הכליאה שהיא חוֹוָה. זהו סרט שבו הבית הממשי, והתא המשפחתי וההורוּת הופכים לחוויה קפקאית מסויטת, אבל "אשה תחת השפעה" זה ממש לא.

אילו העניקו בפסטיבל ברלין גם פרס לשחקן המצטיין, קרוב לוודאי שמי שהיה זוכה בו הוא אית'ן הוק, שמופיע בכל סצינה בסרטו החדש והמצוין של ריצ'רד ליקנלייטר, "בלו מון". הכותרת מתייחסת לשיר המפורסם שכתב לורנץ הארט והלחין ריצ'רד רוג'רס בשנת 1934. הצמד רוג'רס והארט היה אחראי לכמה מהשירים הקלאסיים באמריקה בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת, בהם My Funny Valentine ו-The Lady is a Tramp, ובנוסף כתבו והלחינו כמה מחזות זמר מצליחים (A Connecticut Yankee) וסרטים מוסיקליים (Pal Joey). הסרט מתרחש רובו ככולו בבר הקבוע שבו נהג הארט להשתכר, במהלך הערב שבו נערכת הפרמיירה של "אוקלהומה!" – המחזמר הבימתי הראשון שאת שיריו הלחין רוג'רס בשיתוף פעולה עם שותפו המפורסם האחר, אוסקר המרשטיין. חודשים ספורים לאחר מכן ימות הארט מדלקת ריאות. במהלך הלילה הזה עוקב לינקלייטר באלגנטיות אחר הדינמיקה הפאתטית אשר נוצרת בין  הארט (שהיה הומוסקסואל) לבין צעירה (מרגרט קוואלי) שהוא מציג כבת-חסותו, וניסיונותיו לשכנע את רוג'רס, אשר מגיע עם פמלייתו לחגוג במקום את הבכורה, לשוב לשתף פעולה. את דמותו של רוג'רס מגלם אנדרו סקוט, שזכה בפרס שחקן המשנה בפסטיבל. אם יש משהו שמעיד על מופרכותה של חלוקה זו – פרס לשחקנ/ית ראשי/ת ולשחקן/נית משנה – הרי הוא הזכייה הזאת. הופעתו של סקוט מוצלחת, אבל הסרט הזה שייך בראש ובראשונה להוק, שזהו שיתוף הפעולה התשיעי שלו עם לינקלייטר. לצורך תפקידו כאן הוא נדרש לעבור עיבוד דיגיטלי בכמה סצינות כדי לדַמות את גובהו הנמוך של הארט, ואפשר להניח בזהירות שהופעתו עשויה להוביל אותו אל מצבת המועמדים לאוסקר בשנה הבאה. זהו סרט אלגנטי, שנון, מלנכולי ונוגע ללב, על דמות שרבים אולי כבר לא זוכרים אותה היום.

שני הזוכים הגדולים של הפסטיבל היו "חלומות" הנורווגי (נדמה לי שזו הפעם הראשונה בתחרות שבה מוצגים שני סרטים באותו שם. "חלומות" השני הוא סרטו של מישל פרנקו, שיצא בידיים ריקות), ו"השביל הכחול" הברזילאי. סרטו של גבריאל מסקארו מתרחש בברזיל עתידנית, שבה קשישים מושלכים למושבה משלהם, שם לא יטרידו את הדור הצעיר ואת המדינה. גיבורת הסרט, אשה בת 77 (דניס ויינברג), מסרבת לציית לתקנות הביורוקרטיות – שֶיֵש בהן משהו המזכיר את "ברזיל", סרטו של טרי גיליאם – וחומקת למסע במורד נהר האמזונס לעיר שממנה, כך היא מאמינה, תוכל למצוא טיסה שתיקח אותה הרחק מברזיל. קשה אגב כך שלא לחשוב על סרטים כמו "סיפור פשוט" של דייוויד לינץ' או "מלכה אפריקאית" של ג'ון יוסטון, במיוחד נוכח הדינמיקה שמתפתחת בין הקשישה לבין נווט ספינת הנהר המחוספס שעמו היא נוסעת. הסרט, שנחשב למועמד מוביל לזכייה ב"דב הזהב", זכה בפרס הגדול של חֶבר השופטים, והותיר את קַדמת הבמה פנויה לסרטו של הנורווגי דאג יוהאן האוגרוד.

[ איתן הוק ומרגרט קואלי ב"בלו מון" של ריצ'רד לינקלטר. צילום: Sabrina Lantos/ SonyClassic

"חלומות" הוא הפרק השלישי בטרילוגיה שכתב וביים האוגרוד; שני חלקיה האחרים קרויים "מין" ו"אהבה". "מין" הוצג בארץ תחת הכותרת "מין אנושי", והוצג אשתקד בפסטיבל ברלין במסגרת המשנית, פנורמה. "אהבה" הוקרן לראשונה בתחרות הרשמית בפסטיבל ונציה האחרון, והשנה סגר האוגרוד מעגל עם זכייתו של "חלומות" ב"דב הזהב" בתחרות הרשמית בברלין. כל אחד מהסרטים בטרילוגיה מתמקד בהיבטים שונים של החוויה האנושית בהקשר של מערכות יחסים, מיניות ומיגדר, תוך בחינה של מוסכמות חברתיות והגבולות שהן מציבות. בהתאם, גיבורת הסרט היא נערה מתבגרת (אלה אוברבייה) המתמודדת עם סערת רגשות עזה, כאשר היא מתאהבת נואשות במורה החדשה שלה (סלומה אמנטו). ביומן אישי שהיא כותבת באדיקות היא מתעדת את רגשותיה, את מחשבותיה ואת חלומותיה הכמוסים, המעניקים לנו הצצה ישירה לעולמה הפנימי. ככל שהקשר בינה לבין המורה מתפתח, המתח הרגשי הולך וגובר, עד שהמורה חשה צורך להציב גבולות ברורים. כאשר היומן מתגלה, נחשפות התחושות העמוקות של הנערה לעיני הסובבים, והשאלה המרכזית צפה ועולה – האם מדובר באהבה בלתי-אפשרית שנולדה מתוך סערת גיל ההתבגרות, או שמא יש כאן מרכיבים של יחסי ניצול שיש לבחון לעומק?

הסרט, שנרכש להפצה בארץ, אולי אינו מחדש בכל האמור בסיטואציה שבמרכזו – אך טבעי לזכור את "למות מאהבה", שבו גילמה אנני ז'יררדו מורה בתיכון המנהלת רומאן עם תלמיד שלה – אבל לזכותו של האוגרוד ייאמר, שהוא מוותר בחדווה על ההיבט הסנסציוני לטובת בחינה מעמיקה של כאבי התבגרות ושל דינמיקה משפחתית לא לגמרי מתפקדת (הגיבורה מוצאת יותר חום ותשומת לב בחברת סבתה מאשר בסביבת אמה). גם קטעי הקריינות הרבים, שיש בהם משהו המזכיר את הקולנוע של פרנסואה טריפו, אינם מכבידים, ואף יוצרים דיאלוג מעניין עם הסיטואציה המצטלמת, כך שמה שאנו שומעים הוא לא פעם פרשנות של מה שנראה, ולא בהכרח תיאור עובדתי שלו.

פרס התסריט הוענק לבמאי הרומני ראדו ג'ודה, שזכה בעבר ב"דב הזהב" על סרטו "מין חסר מזל או פורנו משוגעים". הפעם הוא הציג יצירה חדשה ומרשימה, "קונטיננטל 25'", אשר נבדלת באופן משמעותי מסגנונו הבוטה של הסרט ההוא. במרכז העלילה עומדת עורכת דין ממוצא הונגרי המתגוררת בעיר קלוז', שבעבר הייתה חלק מהונגריה אך סופחה לרומניה יחד עם חבל טרנסילבניה. הקשר ההיסטורי הזה מהותי לעלילה, שכן הגיבורה, שמגלמת אסתר טומפה, נדרשת בתוקף תפקידה לפַנות חסר בית רומני ממרתף מגוריו לטובת פרויקט נדל"ן. לאחר שהעניקה לו ארכה להתפנות, היא שבה למקום ומגלה שהוא שׂם קץ לחייו, והדבר מטלטל את עולמה. מצפונה רודף אותה, היא צוללת לדיכאון, ומנסה למצוא דרך להתמודד עם תחושת האשמה, בין היתר באמצעות מפגש עם תלמיד לשעבר שעובד כשליח. ג'ודה שואב השראה ברורה מסרטו של רוברטו רוסליני, "אירופה 51", ומציג חקירה מוסרית עמוקה על רגשות אשם, אחריות חברתית ומתח אתני. הסרט כולו צולם באמצעות מצלמת אייפון, כאשר חלק מהסצינות מורכבות מצילומים סטאטיים ממושכים המתעדים שיחות חודרות על דילמות מצפוניות וסוגיות חברתיות המהדהדות את מורכבות האיזור בו הוא מתרחש.

הבחירה לחתום את הסקירה הזאת דווקא עם זכייתו של ג'ודה נובעת מכך, שהוא היה היחיד שביטא עמדה פוליטית במהלך טקס חלוקת הפרסים. "אני רק מקווה", אמר עם קבלת הפרס ובהתייחסו לעליית הימין הקיצוני (הטקס נערך יום לפני הבחירות בגרמניה, שבהן הפכה מפלגת הימין הקיצוני, "אלטרנטיבה לגרמניה", לשנייה בגודלה), "שהפסטיבל של השנה הבאה לא ייפתח עם 'ניצחון הרצון' של לני ריפנשטאהל!"