כאב אמיתי

בתקופה האחרונה ראו אור כמה סרטים ישראליים העוסקים בנסיעות לאירופה הקשורות לעבר המשפחתי בתקופת השואה – סרטים על נסיעה בעקבות רכוש אישי של המשפחה כגון "הטבעת" של אדיר מילר והאחים פז ו"הנכס" של האחיות דנה ורותי מודן, וסרטי נסיעה לפולין במסגרת בית הספר התיכון, כגון "המשלחת" של אסף סבן, ו"חדר משלו" של מתן יאיר שעסק בהכנות לנסיעה. על אלו נוספו סרטים תיעודיים שעסקו במסעות דומים. מדוע עוסקים יוצרים ישראלים, דווקא כעת, בנסיעות אלו? אפשר לחדד את השאלה עוד יותר אם מרחיבים אותה גם לגבי יוצרים יהודים באופן כללי. דוגמאות לכך הן שני הסרטים הבאים. "טיול שורשים" (Treasure), של הבמאית ג'וליה פון היינץ, מציג מסע של עיתונאית בחברת אביה ניצול השואה למחוזות-עבר שהוא אינו מעוניין לפקוד. "כאב אמיתי" (A Real Pain) הוא סרטו השני של הבמאי ג'סי אייזנברג, שמוּכר בעיקר כשחקן, ומגלם בסרט את התפקיד הראשי. הסרט זכה בפרסים רבים, ביניהם אוסקר לשחקן המשנה קיראן קאלקין, והיה מועמד גם בקטגוריית התסריט, שכתב אייזנברג.

בשלבים הראשונים של הכתיבה לא תיכנן אייזנברג שהסרט יעסוק בשואה או שיתרחש ברובו המכריע בפולין. במקור הוא פירסם סיפור על טיול של שני בני-דודים בעלי אופי שונה המטיילים בדרום-מזרח אסיה. כשעדיין ניסה להפוך את הסיפור לתסריט, הוא נתקל בפרסומת לטיול מאורגן באושוויץ, והחליט לשנות כיוון ולשלב ברעיון המקורי מסע שורשים פרטי שערך בעצמו. התוצאה היא סרט שמסע השורשים לפולין אינו הנושא היחיד בו, אפילו לא העיקרי. במרכזו עומד הרקע, שהנסיבות הקשות שלו והכאב האמיתי הכרוך בו מקצינים את המתיחות בין שני בני-הדודים המטיילים יחד, שניים שונים זה מזה עד מאוד. העבר המרחף מעל הקשר שלהם גלום בחיים היהודיים בפולין ובשואה, אולם לא פחות מכך בילדותם, עת היו קרובים זה לזה, בניגוד להווה, כשהם חיים בסביבות שונות ואורח החיים שלהם הפוך ואולי גורם מתיחות נוספת ביניהם. כל אחד מהם מבקר בגלוי את ההחלטות של האחר, אך בו בזמן גם מקנא בו, בגלוי או בחשאי.

אייזנברג מגלם בסרט את דייוויד קפלן, הדמות היותר סגורה ועצורה מבין השניים. הוא חי בניו יורק, יש לו עבודה יציבה, הוא נשוי, ויש לו ילד קטן. אף על פי שהוא מרוצה מהיבטים רבים בחייו, הוא מלא בחששות שונים וגם בעצבות. לעומתו, קאלקין מגלם את בנג'י, בן-הדוד שנודד בין עבודות מזדמנות ומקומות לינה זמניים, אצל חברים או מכרים, ונראה כי בשל אישיותו, לא רבים סובלים שהות במחיצתו לפרק זמן ממושך. בנג'י פועל על פי האינסטינקטים הראשוניים שלו, אולי בלי דאגה בשל מה שהסביבה חושבת עליו, ואולי כהתרסה כלפי הציפיות של הסביבה ממנו. בנמל התעופה, לפני היציאה למסע שהם יוצאים אליו בעקבות בקשה של סבתם המנוחה שיבקרו בבית בו גדלה בפולין, הוא מגלה לדייוויד שדאג לאספקת סמים קלים שיצרכו בדרך. דיוויד אינו מרוצה מכך, ונחרד לגלות שאת הסמים יביא שליח שיגיע למלון המכובד-למראה שבו ישהו בוורשה.

ג'סי אייזנברג וקיראן קאלקין ב"כאב אמיתי". באדיבות פורום פילם.

בפולין מצטרפים השניים לסיור מאורגן המתמקד בחיי היהודים ובשואה, ובשל גילם הצעיר הם חשים כנטע זר בקבוצה זו. אפשר למצוא בה שלל דמויות: מארק ודיאן, זוג פנסיונרים יהודים שגם מתבדחים על כך שהם קהל היעד הטיפוסי לקבוצה, אבל הם למעשה היחידים בגיל פנסיה; מרסיה, גרושה יהודייה טרייה שגילה בערך באמצע בין גיבורי הסרט לבין זוג הפנסיונרים, ובמהלך הטיול היא גם מנהלת הרפתקה מינית קצרה עם בנג'י הצעיר ממנה; החריג בקבוצה הוא אלוג, פליט מרצח-העם שבוצע בבני הטוטסי ברואנדה, שהתגייר, וחש חיבור לשואה בשל הדמיון לְמה שחווה בילדותו ולכן הוא רוצה ללמוד על עברם של היהודים; ומדריך הקבוצה, ג'יימס, בריטי לא-יהודי שהתחבר לטרגדיה של העם השונה ממנו ולסיפור הרדיפה. בנג'י יוצר הפרעות בסיור ומתעמת ללא הרף עם המדריך, ודייוויד, שחש נבוך ואשם בשל התנהגותו של בנג'י, מתנצל על הכאוס שגורם בן-דודו. דיוויד מתייחס לכל דבר בחייו בכלל ולטיול בפרט בכובד ראש. לדעתו, טיול כזה ראוי לכובד ראש. מנגד, בנג'י זועם ומתווכח על דברים רבים ומפר את כללי ההתנהגות. הדבר בולט במיוחד בסצינה בה הוא זועם על כך שהקבוצה נוסעת ברכבת בקרון של המחלקה הראשונה, מה שמוביל לכך שהוא ודיוויד מופרדים מן השאר, והוא משווה בין הנסיעה ברכבת המודרנית לבין הרכבות שהובילו למחנות ההשמדה. למעשה, כמעט כל מה שמתרחש בסרט משקף תהליך המתחולל אצל שני הגיבורים: נוכח תמונת-המראָה שהם עומדים מולה הם מבינים מה חסר בחייהם. תמונת-המראָה הזאת כוללת גם הבנה הדרגתית ביחס לאורח החיים השונה של בן-הדוד, מפגש עם הכאב האמיתי מן העבר שבו הם אינם מסוגלים לגעת, ומפגש עם פולין

העכשווית שאינו מצטמצם רק לעבר היהודי שנמחק ולפשעי הנאצים שבוצעו שם. בחלק האחרון של הטיול, לפני הביקור באושוויץ (מחנות ההשמדה מיוצגים בסרט דרך ביקור במיידנק), נוטשים דייוויד ובנג'י את הקבוצה, על מנת לפקוד את הבית בו גדלה סבתם. הם מוצאים בית ביישוב קטן ושלֵו ומצלמים אותו. הדייר הנוכחי בו זועם, מפני שאינו מבין מדוע הם מצלמים את רכושו. כאשר נמצא מתרגם, הם מתנצלים וגם מבהירים כי אין להם כל כוונות לגבי הרכוש, אבל הסיטואציה גם גורמת להם להבין כי הם כעת זרים במרחב בו הם מנסים לגעת, מקום שיש לו קיום שונה בהווה הנבדל מן השורשים שלהם.

להבדיל מהסרטים המוזכרים בפיסקת הפתיחה, ב"כאב האמיתי" הגיבורים מגיעים לאירופה ויוצאים למסע הפנימי בלי נוכחות של בן משפחה מדור אחר. בעוד בסרטים האחרים הדור הנוכחי מגדיר את עצמו לא רק מול זיכרון העבר, אלא גם מול הפערים בין הדורות בהווה, ב"כאב אמיתי" הדור הנוכחי נמצא בסוג של משבר פנימי שהעבר משליך עליו.

"כאב אמיתי" הופק לפני 7 באוקטובר. ייתכן שהפחד מן התגובה לכל עיסוק בסוגיה הקשורה לישראל או לפלסטין יגרור צמצום של העיסוק הישיר בזהות היהודית, גם אם יהדות ארצות הברית לא בהכרח קשורה לישראל, ויש בה קולות רבים ובולטים המבקרים את המדינה. ניתן לראות זאת בתגובות הציבוריות לשני סרטים אחרים מן העת האחרונה, המזכירים את מדינת ישראל באופן ישיר יותר, גם אם אינם עוסקים בה-עצמה. בעקבות "5 בספטמבר", אשר עוסק בכיסוי הטלוויזיוני של אולימפיאדת מינכן 1972, נשמעו קריאות להטיל עליו חרם מפני שהוא לכאורה תומך בישראל, על אף שיוצרי הסרט ניסו לעסוק כמה שפחות בפוליטיקה שמאחורי האירועים, ולהתמקד בסיקור ובשאלות של אתיקה עיתונאית. "הברוטליסט", אחד הסרטים המדוברים והמעוטרים בימים אלו, כבר כולל עיסוק של ממש בשאלת ההגירה לישראל, ורבים מן המבקרים בארץ מפרשים אותו כציוני. אך בארצות הברית, אולי בשל האהדה לסרט, יש גם הרואים בו התנגדות לישראל, או מצמצמים את העיסוק בנושא הזה.

לטעמי, שני הסרטים הללו עוסקים בגלוי בזהות יהודית, אבל בזהות זו בעבר, עבר בו היהודים חשו נרדפים יותר, וגם התמיכה הציבורית בישראל נתפסה כתפיסה הנכונה בעולם התרבותי, כולל בחוגי השמאל. "הברוטליסט" הוא בהחלט סיפור על חוסר היכולת של יהדות אירופה להיקלט בארצות הברית, אולם דומה כי עבור יוצריו, המקבילה לגיבור בימינו אינה היהודים, אלא המהגרים הטריים יותר. אם מחפשים בקולנוע האמריקאי מקבילה ל"כאב אמיתי" בכל האמור בעיסוק בזהות היהודית של בני הדור הצעיר יחסית כיום, ניתן למצוא כמה דוגמאות בקולנוע העצמאי, ובכלל זה גם סרטים שזכו בהצלחה מסוימת, אך פחותה מזו של סרטו של אייזנברג.

"כאב אמיתי" של ג'סי אייזנברג. באדיבות פורום פילם.

"שבעה בייבי" (Shiva Baby) של הבמאית אמה סליגמן מתרחש במהלך אחר צהריים אחד, עת נתקלת אשה צעירה הבאה לנחם אבלים בגבר המבוגר הנשוי שעימו היא מנהלת רומאן. את ה"שבעה" פוקדים גם הוריה והאקסית שלה. סרט זה רווי בעיקר הומור המושתת על מבוכתה ועל הסתרת סודותיה של הגיבורה, כאשר המנהגים היהודיים נמצאים ברקע. הגיבורה רואה בפעילות הקהילה היהודית סוג של מטלה, והניתוק החלקי שלה מן הקהילה הוא שגרם לכך שלא ידעה כי היא חברה באותה קהילה שבה חבר הגבר עימו היא מנהלת מערכת יחסים המבוססת על טובת הנאה יותר מאשר על חיבה.

"בין בתי הכנסת" (Between the Temples), של הבמאי נייתן סילבר, מעניין יותר. הוא עוסק ביהודי מאמין ושומר מצוות, החבר בקהילה רפורמית מתקדמת אשר מקבלת את העובדה שאשתו מצויה בזוגיות עם אשה פיליפינית שהתגיירה. הסרט עוסק בדמותו של בן, חזן אשר אינו מסוגל לשיר או לשוב לחיים לאחר מותה של אשתו, למרות מאמצי הקהילה לתמוך בו וניסיונות לשדכו לבתו של רב הקהילה. אחרי ליל שבת שבמהלכו הוא נעשה מעורב בקטטה בעודו שיכור, נוצר קשר בינו לבין קרלה, מורתו למוסיקה מבית הספר היסודי. היא נוצרייה אתאיסטית שֶיֵש לה שורשים יהודיים, ובעקבות המפגש עם בן היא מחליטה לשוב למקורות הללו ומבקשת ממנו שילמד אותה לקראת בת-מצווה מאוחרת. ייתכן שיש בהחלטתה ללמוד גם מידה רבה של סקרנות ביחס לדת, אולם דומה כי בעיקר היא רוצה לעזור לתלמידהּ לשעבר. עזרה זו הופכת להדדית ומובילה להתקרבות של ממש ולאהבה, אשר לפרקים גוברת על הקשר של הגיבור ליהדות.

ישראל נוכחת בסרטו של סילבר באמצעות הפסקול, אשר כולל שירים ישראליים משנות ה-70 של המאה ה-20, אך מילותיהם אינן תואמות את המתרחש על המסך. נראה שבעיניו של בן זהו חלק מהזהות היהודית. אף כי לא איבד את אמונתו, בן חש ניתוק מסוים מתפקידו בקהילה, ובסופו של דבר בוחר בקשר עם קרלה על פני המשפחה והקהילה. ייתכן שהוא אינו מוצא את קולו האישי במסגרת זו, אלא רק בעקבות המפגש בינו לבין צד אחר של ארצות הברית, שאינו בהכרח יהודי. הדבר בא לידי ביטוי כאשר מתגלה כי גם אשתו המנוחה לא הייתה יהודייה.

סרטו של סילבר שאפתני מבחינה סגנונית, בניגוד לסרטו של אייזנברג ששפתו הקולנועית פשוטה וישירה. אין זה פלא שהצלחתו של האחרון בארצות הברית גדולה יותר. אולם דומה כי המשותף לשני הסרטים הוא התחושה שהיהודים בארצות הברית נעים בין הזהות הספציפית של הקהילה היהודית לבין הזהות האמריקאית, עם רגשות אמביוולנטיים כלפי כל אחת מהן, ללא קשר לחיפוש עצמי שנמשך עד גיל מאוחר מן הנהוג בעבר. גיבורי שני הסרטים הם לכל הפחות בשנות השלושים לחייהם. חלק מן החיפוש העצמי נובע גם מרגשות אשמה על כך שאחרים סבלו מגורל אפל יותר – ב"בין בתי הכנסת" מדובר במות אשתו של הגיבור, וההרגשה שהוא אינו ראוי לה; ב"כאב אמיתי" נובע משבר הזהות מהבעיות המטרידות והלא-פתורות בהווה, על רקע העבר הקשה הרבה יותר.

ג'סי אייזנברג וקיראן קאלקין ב"כאב אמיתי". באדיבות פורום פילם.

אם לחזור לסרטים הישראליים שהוזכרו בראשית המאמר, הן "הנכס" והן "הטבעת" עוסקים באפשרות התיאורטית שיהודים יתבעו להשיב לידיהם את הרכוש שנלקח מהם באירופה, וייצרו תחושות אשם אצל האירופאים. אולם, הגיבורים מוותרים, לגמרי או חלקית, על צד זה של המסע, והכרת העבר תופסת את המקום המרכזי בו. לעומת זאת, ב"כאב אמיתי" נראה כי הדבר כלל אינו מעסיק את הגיבורים, אפילו לא בסצינה שבה הם פוקדים את בית הילדות של סבתם. הסרטים הישראליים נוגעים בצורך של ישראל להוכיח שאירופה צריכה לתת דין וחשבון עקב יחסה ליהודים, גם אם אלו מעדיפים לחיות בישראל. מנגד, ב"כאב אמיתי", יחסי היהודים ואירופה הם יחסים של תיירים שסוקרים את העבר, בלי כל כוונה להשפיע על משהו בהווה ביבשת הישנה. מסע השורשים גורם לכך שהגיבורים בוחנים את חייהם ומעריכים את מה שיש להם. ההכרה במהותם היא ראשית הדרך להתגבר על הקשיים. זה המסר שאייזנברג ביקש להעביר בסיפור הקצר המקורי, והוא עדיין נוכח בסרט, אך מיקום העלילה בפולין יצר בו רבדים נוספים.