תמונות בתערוכה

אפריל – דֵאָה קולומבגאשווילי

פרס מיוחד של צוות השופטים

כל מי שמתלונן שהקולנוע מת ורק מעמיד פנים שהוא חי על אף שהוא חוזר, שוב ושוב, לדבר באותה השפה שרכש לעצמו עוד כאשר היה אילם, ומסרב לחדש את עצמו מאז, פרט לפעלולים טכניים, רצוי שיילך לראות את סרטה המלא השני של הבמאית הגיאורגית דאה קולומבגאשווילי. קשה להבטיח מראש הנאה למי שיעשה זאת. בהקרנה לעיתונאים בפסטיבל נהרו רבים וטובים החוצה, אולי משום השתעממו, לא הבינו, לא היה איכפת להם, ואולי משום שהדחף לראות את ליידי גאגא, שהייתה מחוץ לאולם, היה חזק מן הרצון לראות משהו שונה על הבד. כי בעניין הזה לא היה ויכוח, זה בהחלט שונה בתכלית מכל החומר שאפשר לצפות לו, בדרך כלל, באולמות הקולנוע המסחרי ואפילו בפסטיבלים.

עבור סרטה הקודם, "התחלות", זכתה קולומבגאשווילי בשורה ארוכה של פרסים (ביניהם הפרס הגדול בפסטיבל סן סבסטיאן), אבל הסרט לא נדד הרבה ברחבי העולם, לא רק בשל הנושא, קהילת עדי יהוה שעצם ניסיונה להיקלט בגיאורגיה התקבלה בזעם בקֶרֶב התושבים ובעין לא אוהדת של החוק, אלא גם משום סגנונו: שוטים ארוכים שהמצלמה בהם כמעט ואינה זזה, תמונות שהסמליות שלהן זועקת אבל לא רבים מתפתים לפענח אותה, בימוי חסכוני ודיאלוגים לאקוניים, סרט שחור-לבן שהוא יותר שחור מלבן. בקיצור, הבחירה האחרונה של מי שרוצה לבלות שעתיים נינוחות בעולם כאילו אנרגטי, פעלתן ופוזיטיבי, שבו גם אם יש צרות, הן נפתרות על הצד הטוב ביותר בנשיקה בתמונה האחרונה.

"אפריל" מבטיח גם הוא, בתמונות הראשונות, המתנהלות בחשיכה כמעט מוחלטת, חיזיון מסוג דומה. לקולו של גשם אביבי היורד על יער חשוך בלילה מתנהלת בכבדות דמות מיסתורית של ישיש עטוף סחבות, שנראה כאילו ברח מאחד הציורים של אדוארד מונק. צעדיו של האיש מהוססים, ונראה שהוא הולך משום מקום לאף מקום. אין לדמות קשר כלשהו לעלילה עצמה, אבל היא מופיעה במהלך הסרט כמה וכמה פעמים, והיא זאת שגם מסיימת אותו. אם תרצו, זו יכולה להיות התגלמות של אנושות תשושה שנידונה להמשיך וללכת, כי זה גורלה מאז ומעולם. אפשר לראות בה הרהור פילוסופי אבסטרקטי, שמסמל את הזמן של המין האנושי או את צעדת אנושות. הסרט אינו מציג שום רמז לתעלומה זו.

איה סוחיטאשווילי ב"אפריל" של דאה קולומבגאשווילי. צילום: ארסני חצ'אטוריאן

אחרי הפתיחה המטרידה זאת, שנמשכת כמה דקות טובות, הסרט זורק את צופיו לתוך תמונת לידה שונה מן הרגיל. המצלמה ניצבת גבוה מעל היולדת ששוכבת עירומה ברגלים פסוקות, סביבה צוות רפואי שטומן ידיו בין הרגליים כדי לשלוף את התינוק שראשו ביצבץ זה עתה מבין הרגליים הפסוקות, והמצלמה ניצבת במקומה וממשיכה לעקוב, מבלי לזוז מן המקום, אחרי כל התהליך עד סיומו, כאשר התינוק כבר בחוץ. מכאן, מעבר חד לחדר המנהל של בית החולים, שם נמצאים ההורים האבלים (מתברר שהתינוק נפח את נשמתו זמן קצר אחרי שנולד), מנהל מחלקת היולדות והרופאה המיילדת, נינה (יאה סוחיטאשווילי). ההורים מאשימים את הרופאה במות התינוק, הרופאה מסבירה שהיו לכך סיבות רפואיות לא צפויות מראש, מה עוד שהאם לא טרחה להיבדק בכל מהלך ההריון, שאז אפשר היה לחזות מה יקרה. ההורים זועמים, והאב רומז שינקום ברופאה המזלזלת והעבריינית, שכידוע לכולם, מבצעת הפלות לא חוקיות בבתיהם של האיכרים בסביבה. מנהל המחלקה מתמנה לראש ועדת חקירה שתחליט עם מי הצדק.

ככה זה מתחיל. מכאן ואילך הצופה לומד שנינה היא אשה בודדה אשר מתקשה ליצור קשר עם אחרים, שהיא אכן מבצעת הפלות כאשר באות נשות האיכרות ומבקשות, היא אינה מקבלת על כך תמורה, והיא מסכימה כאשר הדבר נחוץ והכרחי כמו במקרה המודגם בסרט, כאשר נערה חרשת אילמת בהריון מסרבת להצביע על האחראי (מאוחר יותר מתברר שזה הבעל של אחותה). אִמה חרֵדה שהאב יגלה את האמת, והיא מתחננת בפני הרופאה שתבצע את ההפלה. והיא אכן מתבצעת לעין המצלמה, לכל אורכה, החל מהכנת שולחן המטבח והפיכתו לשולחן ניתוח מאולתר, ועד לרגע שהנערה האומללה יורדת ממנו ופורשת לחדרה. לכל אורכו של השוט הזה רואים מן הצד את מחצית גופה התחתון של הנערה העירומה אשר שוכבת על מפת פלסטיק שמכסה את השולחן, ואת ידי הרופאה, ושומעים את הגניחות החרישיות של המטופלת שאינה מסוגלת לצעוק או לדבר.

בדברי ההקדמה שלה לסרט מסבירה הבימאית שכוונתה הייתה לעסוק בקיום האנושי, מצד אחד, ובמעמדה של האשה בחברה שהיא חיה בה, מצד שני. לגבי הקיום האנושי, תמונת הפתיחה, אשר חוזרת כמה פעמים ומסיימת את הסרט, אומרת את הכל. אשר למעמד האשה, בין אם מדובר ברופאה בודדה אשר כושלת בכל ניסיון ליצור קשר אמיתי עם גבר בתנאים שלה, או באשת איכר החוששת מבעלה ומהחברה שסביבה, היא תמיד נדחקת לפינה שבה גורלה נתון בידי אחרים. ואפשר להוסיף על כך את סיפורה של נינה, שישבה בילדותה לילה שלם ליד אחותה, שהייתה תקועה בבוץ שלצד נהר בו רחצו לא רשות ההורים, ורצתה למשוך את האחות החוצה, אבל פחדה שגם היא עצמה תיתקע בבוץ. האחות, בסופו של דבר, יצאה מזה בשלום, אבל הזיכרון תקוע עמוק בנשמתה של נינה.

הסרט בכללו מזכיר במידה רבה מעין ביקור בתערוכה, כאשר כל סצינה בו דורשת התבוננות מרוכזת, ונשארת על הבד מספיק זמן כדי להיחרט בתודעת הצופה ולפרט את העלילה יותר מאלף מילים. כי עלילה, במובן המקובל של המלה, אין כאן. אחד הרגעים היותר מרגשים בסרט, אחד מרבים, הוא תמונה של שמיים אשר מתקדרים בהדרגה מעל שדות שנחרשו לא מזמן, שעה שנינה נוסעת בדרך עפר המתפתלת ביניהם. העננים נעשים בהדרגה כהים יותר, מאיימים יותר, סימני גשם נראים במרחק, הוא מתקרב והולך, עד שהוא הופך למבול של מים הניתכים בזעם מטה, גם על המכונית של נינה. ובכל הזמן הזה לא נאמרת אפילו לא מלה אחת. מראה השמיים מכוסי העננים מזכיר במידה רבה ציורי מופת מכל חלקי אירופה, וכך גם רבים מן החזיונות האחרים בסרט. אין פלא. דאה קולומבגאשווילי למדה בבית הספר לאמנות של אוניברסיטת קולומביה בניו יורק, והדבר ניכר היטב במבנה של כל תמונה, במסגרת שלה, בגוני הצבעים, בקומפוזיציות שהן כולן בשחור, אפור ואדום כהה, ובמראות הטבע שטוף השמש של חודש אפריל. אולי זה לא סרט לכולם, אבל מי שבאמת אוהב קולנוע, ייהנה.