שתי פנים ל-METOO#

פרשת הארווי ויינסטיין והאשמות נגד הסקסיזם והפשעים המיניים בתעשיית הקולנוע טילטלה את הדרך בה סרטים אמריקאיים מופקים ונשפטים, והיה זה אך טבעי שהיא תבוא לידי ביטוי גם בסרטים עצמם. הקולנוע עסק בהטרדות מיניות ובאונס גם לפני פרוץ הפרשה, ולכן, לדעתי, לא נכון להעניק לסרט כלשהו את תואר "הסרט הראשון שהתמודד עם הנושא" (חלק מן העיתונאים האמריקאים העניקו את התואר הזה לסרט הישראלי "אשה עובדת" של מיכל אביעד). אולם, שני סרטים אמריקאיים שהוצגו בפסטיבל סאנדנס 2020, וזכו להערכת הביקורת עם יציאתם לצפייה ביתית ולמסכי הקולנוע, נראים כתגובה ישירה לתרבות שלא רק איפשרה ביצוע פשעי מין, אלא גם צימצמה את האפשרות להתלונן עליהם, ויצרה מנגנון אשר מגן על התוקפים. את "עוזרת אישית" (The Assistant) יצרה הבמאית האוסטרלית קתי גרין, והבימאית של "צעירה ומבטיחה" (Promising Young Woman) היא הבריטית אמרלד פנל.

ישנם כמה קווי דמיון בין הסרטים. בשני המקרים מדובר בסרט עלילתי ראשון של היוצרות. גרין באה מתחום הקולנוע התיעודי, בעוד פנל הייתה ידועה עד כה בעיקר כשחקנית. בשני המקרים מדובר בסרטים על המתרחש בארצות הברית שיצרה במאית אשר גדלה במדינה אחרת. אולם הדמיון העיקרי נעוץ בכך שבשני הסרטים, במוקד נמצאות לא הנשים שנפלו קורבן לאונס ולהטרדות מיניות, אלא נשים אחרות, אלה שהיו עדות לתרבות אשר איפשרה זאת. בשני הסרטים כלולה סצינת מפתח: כאשר מוגשת תלונה נגד גבר מטריד או אנס, הוא זוכה לתמיכה של המערכת, ועולמה של המתלוננת מתערער.

בקווי דמיון נוספים אגע בהמשך המאמר, אולם לצד נקודות הדמיון מדובר בשני סרטים שונים בסגנונם באופן בולט למדי. כל במאית בחרה להשתמש בסרטה באסתטיקה קולנועית הקשורה למסורת אחרת: גרין יצרה סרט במסורת הקולנוע המינימליסטי האמנותי, בעוד פנל מצדיעה בסרטה לתרבות ולז'אנר קולנועי הנחשב נחות באופן מסורתי בעיני הביקורת. לכן מעניין לציין, שדווקא סרטה של פנל זכה לחיבוק רחב יותר בעונת הפרסים, ובכלל זה אוסקר עבור התסריט המקורי הטוב ביותר (לצד מועמדוּת גם בקטגוריות הסרט והבמאית), אם כי סביר להניח שגם למועד יציאת הסרטים ולהשקעה של חברות הסרטים בקמפיין הייתה השפעה. אולם, על אף מקורות ההשראה השונים, יש דמיון בדרך בה שתי הבמאיות רותמות את הציפיות של הקהל מן הז'אנר לעיסוק בנושא עצמו.

על פני הדברים, סרטה של גרין מתייחס ישירות לפרשת הארווי ויינסטיין: הוא מתרחש במשרדים של חברת הפקת סרטים בניו יורק, ועוסק בעוזרת אישית של מנהל אולפנים אשר עדה לכך שהוא לכאורה מקיים יחסי מין עם נשים רבות תוך פיזור הבטחות כי תקבלנה תפקידים בסרטים או עבודה בתעשייה, ולפחות בחלק מן המקרים נראה כי הנשים שמגיעות למשרד אינן מבינות את טבעה האמיתי של הפגישה. שמו של הבוס אינו נזכר כלל במהלך הסרט, כך שלכאורה הוא יכול לעסוק בוויינסטיין, אך גם באדם אחר הנמצא בעמדת כוח בתעשיית הסרטים. גם דמויות רבות אחרות חולפות בסרט בלא שידוע לנו שמם של האנשים הללו. ואם לא די בכך, הגיבורה הראשית של הסרט, המופיעה בכל סצינה, קרויה ג'יין, אולם שם זה מופיע רק בקרדיטים.

השימוש המועט בשמות הוא חלק מן השפה הקולנועית המצומצמת של הסרט: רוב הזמן הדרמה המתרחשת בו אינה נראית, והקהל מושלך לתוך עולם אשר מתנהל על פי כללים משלו, ויחסים אישיים קרובים הם משהו שחורג מן הטקסיות של המשרד. הרבה מתרחש במהלך הסרט, אולם עושה רושם שפרט לגיבורה הראשית, עבור כל יתר הדמויות במשרד גם האתגרים הלא-צפויים ומטלות כמו נסיעה לילית מניו יורק ללוס אנג'לס בהתרעה של מספר שעות, הם דבר שבשיגרה. גרין בונה את השיגרה גם באמצעות סגנון הצילום בסרט: ללא תנועות מצלמה ותוך שילוב של סצינות בהן יש צורך בפעולה דחופה של הגיבורה, וסצינות רבות יותר בהן היא נדרשת לבצע פעולה שכבר מוּכרת לה, בעקבות הניסיון שצברה בחמישה שבועות של עבודה במשרדי החברה. בכך הסרט מגולל למעשה שתי נרטיבים ביחס לגיבורה שלו: בנרטיב האחד היא עדה לניצול מיני מתמשך של כמה נשים, ומנסה לפעול נגד הניצול, אך במקביל, בנרטיב השני, היא מנוצלת, ונדרשת לבצע עבודה סיזיפית ומטלות שונות, שחלקן קשור לרצונה להשתלב כמפיקה בתעשיית הסרטים, אך לרובן אין כל קשר לכך. כך, למשל, על אף שבחברה מועסקים עובדי ניקיון ושרתים, היא מנקה ומציידת את המשרד של הבוס לא מעט בעצמה.

העבודות הקשות המוטלות על ג'יין נחוצות לבוס, אבל הן גם מוצגות כאמצעי להשארתה במעמד נחות לעומת יתר העובדים בחברה, כסוג של טירונות צבאית בתעשייה. על ג'יין להיות האשה הראשונה המופיעה במשרד בבוקר והאחרונה שעוזבת בערב, ונוסף על כך היא פוקדת את המשרד גם בסופי שבוע, ולוקחת עבודה הביתה. היא צריכה לא רק לנקות, אלא גם לבחור סלטים, לנסות להרגיע את אשתו של הבוס, ובשלב מסוים גם לשמש כבייביסיטר עבור ילדים של עובדת אחרת. לחלק מן העבודות שהיא נדרשת לבצע יש קשר למשרות טיפוסיות לנשים. וכל זה אינו מנת חלקם של הגברים החולקים עִמה את המשרד הצמוד למשרדו של הבוס.

כבמאית, גרין שאבה במוצהר השראה מסרטה של שנטל אקרמן, "ז'אן דילמן", אשר מציג שיגרה של שלושה ימים בחייה של אם חד-הורית בזנות, שעולמה מתערער בשל הפרעות קטנות לפעולות שהיא מבצעת מדי יום ביומו. אולם גרין משלבת גם אלמנטים קולנועיים אחרים שאקרמן ויתרה עליהם, על מנת ליצור סרט דינמי יותר, אשר עוסק בגיבורה שלא התרגלה לשיגרה, ומה שמשתבש עבורה הוא ההבנה של טבעה של החברה שהיא עובדת בה.

גרין מוותרת על תנועות מצלמה, אבל לא על עריכה, ו"עוזרת אישית" מכיל שוטים רבים של שניות ספורות, חלקם מנקודת המבט של ג'יין, וחלקם מראים לקהל את הסביבה העמוסה בה היא חיה. גם פרטים על החיים במשרד והתקדמות בעלילות-משנה של נשים מנוצלות והפקות קולנוע נמסרים לקהל כמעט בכל רגע, גם אם באופן טבעי הקהל נמשך לפרטים הספורים הנוגעים ישירות לגיבורת הסרט, כגון העובדה שבשל עומס העבודה היא לא התקשרה לאביה ביום הולדתו. ג'יין היא גיבורה שנמצאת במשרה בה היא למעשה נדרשת לוותר על האופי הייחודי שלה, אך הסרט כל הזמן מראה כיצד היא מנסה למצוא את המקומות בהם היא יכולה לחרוג מן המשימות המוטלות עליה, או לעשות דברים למען עצמה בגניבה: קריאה של דיאלוג אקראי מתוך תסריט שמצולם, טעימה ממאפים טריים שנותרו מישיבה וצריכים להיזרק לפח. היא עושה את הדברים הללו בניגוד לנהלים, במשרה שתכליתה היא עזרה לאחֵר תוך מחיקת עצמי ואמירת תודה על ההזדמנות.

המשרה דורשת מג'יין למעשה לוותר, גם אם רק באופן זמני, על זהותה העצמית ועל רצונה האישי, לכאורה מתוך הבנה כי כך תתקדם בתעשייה בסופו של דבר, ותרוויח את הזכות לזהות משלה. ברגע היחיד בסרט בו מישהו מן העבודה מבטא יֶדע אישי מדויק עבורה, הדבר מהווה גם סוג של השפלה וגם הנכחה של הצורך שלה בשלב זה בחייה, לא רק לעבוד קשה, אלא גם להסתיר את הזהות הייחודית שלה. הדבר מתבצע בנקודה בה היא מתלוננת על התנהגות הבוס: או אז, הרקע שלה ושאיפותיה מוזכרים על מנת להבהיר לה מה היא מסכנת בכך שהיא אינה מעלימה עין. נראה כי המשרד מורגל בתלונות ובטיפול בהן. איש כוח האדם אומר לג'יין שהיא יכולה לפנות אליו וכי מדובר במקום בטוח. הוא גם טוען: "אנחנו צריכים נשים מפיקות", אך בו בזמן משפיל אותה, מציג אותה כקנאית, ואומר כי משרתה תאויש על-ידי מועמד מוכשר יותר ברגע שתעזוב. ואם לא די בכל אלו, הוא רומז כי תוכן השיחה אינו חשאי.

זוהי סצינת השיא של הסרט, ואחריה נראית ג'יין לוקחת עוד רגע אחד עבור עצמה, ומעשנת סיגריה ברחוב. סצינה זו היא חריגה בסרט, מפני שהיא מתחילה בזווית צילום נמוכה ואלכסונית של שלג שמתחיל לרדת, שוט פיוטי החורג מן השפה המוקפדת והאינפורמטיבית של הסרט. זהו רגע של חופש, אך גם רגעי ההנאה האחרונים בין שני חלקים של גזר דין כואב עבור הגיבורה. המשך היום שלה יהיה מורכב גם הוא מעבודות המהדהדות את החלק הראשון של הסרט, כולל עדויות נוספות על התנהגות הבוס, אבל גם מחשש ממשי לעתידה האישי. כמו בראשית הסרט, הבוס נוזף בה, והיא נאלצת לכתוב מכתב התנצלות שתוכנו מוכתב לה.

לכל הגליונות המקוונים

לכל הכתבות בגליון

בדומה לג'יין, ניתן לומר כי גם גיבורת "צעירה ומבטיחה" ויתרה על הזהות האישית שלה למען המטרה שלה. אלא שבמקרה זה, הוויתור אינו למען העתיד, אלא למען העבר. גיבורת הסרט, קאסי (קארי מאליגן), למדה רפואה יחד עם חברתה הטובה נינה. ערב אחד אנס סטודנט שלמד עִמן את נינה, בעודה שיכורה מכדי להתנגד או לזכור מה קרה. הדבר אירע לעיני חברים של הסטודנט, ואף צולם. ניסיונותיה של נינה להתלונן על האונס הסתיימו לא בחקירה מטעם בית הספר לרפואה, אלא בהשמצות כלפי התנהגותה שהובילו בסופו של דבר למותה.

איש אינו חולק על קביעתה של קאסי, כי זו הייתה תוצאה ישירה של האונס ושל יחס הסביבה לתלונתה של נינה. בעקבות אירועים אלה פרשה קאסי מלימודי רפואה, והסרט כולו מתרחש כעבור כמה שנים. היא עדיין גרה בבית הוריה הלא-מרוצים, עובדת בבית קפה, ומקדישה את חייה בעיקר לנקמה בגברים המנצלים נשים שיכורות. במשך שנים היא נוהגת להעמיד פני שיכורה, ללכת לביתם של גברים המנסים לנצל את המצב הזה, ואז לחשוף כי למעשה היא פיכחת, ולהציב מראָה בפני הגברים לגבי מה שעמדו לבצע.

כותרת הסרט מתייחסת לעבר של קאסי ונינה, שהיו נשים צעירות ומבטיחות טרם האונס. בהווה של הסרט, האחת מתה והשנייה מוותרת ביודעין על כל אפשרות לעתיד מבטיח. הכותרת גם רומזת להסבר שמאחורי השתקת התלונה בנושא האונס: האנס היה גבר צעיר ומבטיח, והסרט אף מציג אותו כהבטחה שהוגשמה ברבות השנים.

כאמור, הבמאית פנל בחרה לעסוק בנושא שמרבים לדבר בו לאחרונה. היא עושה זאת תוך הדגשת אלמנטים תרבותיים וקולנועיים המשויכים לתרבות זולה או לא מוערכת. זה מתחיל במראֶה שקאסי מאמצת לעצמה: איפור מוגזם וצבעים זועקים על ציפורניה. כך היא נראית זולה וקלת דעת ככל האפשר. הסרט מעוצב בצבעים בוהקים ומוגזמים, המזוהים עם קולנוע מלודרמטי. הפסקול כולל שירי פופ מסחריים שהסרט מתענג עליהם ומציג אותם כמרכזיים בחיי הדמויות, כולל ברגעים בהם קאסי שוקלת לחזור לחיים למען עצמה, ולא רק לשם נקמה באחראים למותה של נינה.

הדבר נכון גם לגבי הז'אנרים בהם הסרט פועל: הנרטיב הוא של סרט נקמה. פרט לנקמה הכללית שהיא עבורה מצב מתמשך, במהלך הסרט היא יוצאת לנקמה ספציפית באנשים אשר הובילו למותה של קאסי. החלקים בנקמה זו ממוספרים על המסך, בדומה לפרקים במשימות בסרטי נקמה אחרים, למשל "להרוג את ביל" של קוונטין טרנטינו.

ז'אנר קולנועי נוסף בו הסרט פועל הוא הקומדיה הרומנטית, עוד ז'אנר הנחשב לרוב כנחות בעיני הביקורת. הדבר נעשה כאשר קאסי מתחילה לצאת, כמעט בניגוד לרצונה, עם ריאן, חבר נוסף לספסל הלימודים בבית ספר לרפואה, שכיום הוא רופא ילדים ולכאורה סוג של שידוך מוצלח עבורה. ריאן מהווה עבורה אופציה לחיים אחרים, ולכן היא אינה חושפת בפניו את מסע הנקמה שהיא עורכת במקביל לאבל המתמשך שלה על חברתה. דבר זה מוביל בסופו של דבר לפיצוץ בלתי-נמנע בין שני הז'אנרים השונים בהם פועל הסרט. כשם שהסרט עוסק במאבק בין המינים, גם התנגשות הז'אנרים היא בין ז'אנר הנחשב כפונה לגברים (סרטי נקמה) לבין ז'אנר הנחשב כפונה לנשים (קומדיה רומנטית), אם כי הסרט, מן הסתם, מערער על ההגדרות הללו, ואף חומק לפרקים מן הסגנון של סרטי הז'אנר.

הדבר נעשה באמצעות שינויי הקצב והטון במהלך הסרט. בעוד עיסוק בנושאים חשובים דווקא במסווה של קולנוע פופולרי וז'אנרים קיצוניים הוא נפוץ בקולנוע, סרטה של פנל לא נותר אך ורק בגבולות של קולנוע מוקצן. לצד סצינות מהירות ומופרכות, כמה פעמים במהלך היצירה מגיעה סצינה שכולה דרמה איטית ומדודה, ודווקא בסצינות הללו נחשף עוד רקע של הסיפור. כך למשל, בסצינה עם אִמהּ של נינה מתברר שקאסי חשה אשמה על כך שיכלה להיות לצד נינה באותו לילה.

סצינה נוספת בה הטון משתנה במפתיע כוללת עימות של קאסי עם עורך הדין שהשמיץ את נינה ברשתות החברתיות, וביקש למצוא פרטים מפלילים על אופיה, יחס של פרקליטים השמור לצד הנגדי במשפטים פליליים. קאסי באה לנקום ולהוכיח אותו על פשעיו, אבל היא מוצאת מולה אדם שמוכן לעונש המגיע לו, מפני שהוא אינו מסוגל לחיות עם ייסורי המצפון שלו אחרי מה שעשה במקרה של נינה ובמקרים אחרים. בניגוד לנשים עמן מתעמת קאסי, הוא זוכר היטב את פרטי המקרה על אף שלא היה ייחודי עבורו. את המפגש עִמו תיכננה קאסי לשם ביצוע נקמה אלימה, אבל היא מוותרת על כוונתה, והסצינה הופכת לרגע של דרמה כנה. אולם כבר בסצינה הבאה הסרט שובר לכיוון לא סביר מבחינת העלילה, ואין שם שום עידון.

שינויי הטון הללו גורמים ל"צעירה ומבטיחה" להיתפס כסרט לא אחיד מבחינת הסגנון או מבחינת הרמה, אבל ניתן לייחס אותם לרצונה של פנל לשמור על המתח אצל הקהל או להשתעשע בציפיותיו. גם הליהוק תורם לכך: פרט לשחקנית הראשית, קארי מאליגן, המזוהה עם סרטי דרמה, ישנם גם הרבה שחקנים קומיים וסטנדאפיסטים אמריקאיים, שדימויים הציבורי הוא חיובי וחביב. דווקא דמויות אלו מתגלות מן הפתיחה כשותפות לפשע, למרות המראה התמים שלהן. הדבר נכון לא רק לגבי רוב הגברים בסרט, אלא גם לגבי דמויות הנשים שמהוות חלק ממסלול הנקמה של קאסי.

התנגשות הז'אנרים נבנית לקראת המערכה השלישית של הסרט, שבה הקומדיה הרומנטית נזנחת לחלוטין. קאסי מגיעה למסיבת הרווקים של הגבר שאנס את נינה במסווה של חשפנית הלבושה כאחות. פס הקול מלווה אותה בעיבוד בסגנון קלאסי לשיר פופ של בריטני ספירס, היא מסממת את כל באי המסיבה, ועומדת לקעקע על גופו של האנס את הפשע שביצע בעבר. אלא שברגע זה הגבר משתחרר והורג את קאסי במאבק אלים. לא קל לצפות בסצינה זו בשל משך הזמן הרב שבו מוצגת הריגתה, וגם מפני שהמתרחש בה נראה כאונס. זהו רגע של קולנוע איכות כואב בלב היצירה. היות שקאסי גם מציגה את עצמה בשמה של נינה, רגע המוות הופך לשיחזור של הטראומה המניעה את הסרט.

אך פנל אינה מסיימת את סרטה כאן. היא מפנה את העלילה לכיוון מופרך לחלוטין, סיום שהוא סוג של ניצחון הוליוודי מריר-מתוק. קאסי ונינה אולי מתות, אבל גם זוכות לנקום בדרך לא סבירה, כזו שיכולה להתרחש רק בסרטים. קאסי גורמת לכך שאחרי מותה נאסר הגבר שאנס את נינה, ובתכנון שהיה אולי מכוון מראש היא הופכת את ריאן לקהל בסצינת המאסר, שהיא התגשמות הנקמה שלה. הקהל מוזמן לעקוב, בעזרת עריכה צולבת בין כמה זמנים ומוקדים עלילתיים, בפרטי התוכנית הלא-סבירה שמובילה להפללת התוקף לפחות במותה של קאסי, עד למעצר שמגיע בדיוק ברגע הנכון. בעולם האמיתי, ביצוע המעצר בדיוק בשנייה שתיזמנה קאסי המתה, אינו סביר, וגם הראיות שהיא חושפת הן פחות חד-משמעיות מכפי שהסרט מציג אותן. בסיום הזה פנל מעדיפה את התרבות שנחשבת רדודה על פני תיאור אמין של המציאות, את הבדיה על פני החיים האמיתיים. יחד עם זאת, הסיום הזה מגלם את ניצחון הקולנוע על האמינות, או ניצחון הנקמה שמוצגת דרך האמנות על האופן בו החיים במציאות מנעו עשיית צדק עם נינה.

דרך הסיום של "צעירה ומבטיחה" פנל מראה כי הקולנוע גם יכול לאפשר סוג של קתרזיס אשר לפעמים חסר במקרים כאלו בחיים אמיתיים. ולא פחות מכך, הוא נעדר מן הסרטים החברתיים הריאליסטיים המבקשים לעורר מוּדעוּת לנושא, אך מאבדים חלק מן הקהל בגלל העדר קלילות או מיפלט מן המסקנה העגומה. ניתן לתקוף את הסיום הזה כריקני, כחוטא למציאות ופגום מבחינה מוסרית, אך דווקא בגלל פגמים אלו הוא מעורר דיון על מהות הפשעים והסליחה של החברה, וגם על הבחירה באמצעים קולנועיים מסוימים.

לעומת זאת, הסיום של "עוזרת אישית" קשור למורשת של הקולנוע האמנותי לא רק מפני שהוא שומר על האחדות הסגנונית של הסרט, אלא מפני שהוא מהווה גם סיום של היום בו מתרחשת העלילה והדהוד של כל אשר התרחש בה, ויחד עם זאת הוא נותר פתוח. קיים ספק האם ג'יין שומרת על עבודתה – במקום להיות האחרונה שעוזבת את המשרד, הבוס שלה אומר לה שהוא לא צריך אותה יותר, מבלי להבהיר אם מדובר רק באותו ערב או בכלל. ג'יין יוצאת לדיינר זול קרוב למשרד על מנת לאכול קינוח, עוד רגע קטן לעצמה בסוף היום. היא גם מנצלת את הזמן ומתקשרת לברך את אביה, כסגירת מעגל לסיפור הרקע על חייה האישיים. האב מחמיא לה, מבין שהעבודה קשה, ומדבר על אמונה ביכולתה ועל הגאווה באופן בו היא תשתלב בתעשיית הסרטים.

ג'יין מנסה לא להסגיר בקולה את מה שלמדה על אופי התעשייה. העתיד שלה כולל המשך עבודה פגומה מבחינה מוסרית, ומה שצפוי לה הוא השפלות אישיות והעדר כל אפשרויות לקידום מקצועי. מנגד, אם תעזוב את העבודה האיומה הזאת, לא תוכל להשיג משרה דומה בחברות אחרות בתעשיית הסרטים. זהו סיום נאמן למציאות כפי שגרין תופסת אותה: לצד הדיבור בצורך בשינוי בין היתר באמצעות קולות נשים, זהו עולם בו מוקדי הכוח לרוב נשמרים בידי גברים, והשיגרה הנהוגה בו מוחצת את מי שרודפת אחרי צדק וערכים, או רוצה להטביע חותם בעולם שלא באמת זקוק לה או מאפשר לה להיכנס לתוכו.

"עוזרת אישית" מציג נרטיב יותר עמוס ממה שנדמה, ותהליך ההשלמה והלמידה שהגיבורה שלו חוֹוָה אינו חורג במיוחד מן הקולנוע ההוליוודי. אולם במתכוון, הוא משאיר את הקהל שלו בלי קתרזיס מן הסוג ש"צעירה מבטיחה" מעניק בדרכו. החלטה זו מגבילה אולי את כוח המשיכה המסחרי שלו, אבל גורמת למסר שלו להדהד לא פחות ולזעוק: משהו פגום באופן שבו המוצר בו אתם צופים כעת מיוצר ומשוּוק. כל זה עדיין לא השתנה לגמרי, גם אם המפיק שנראה כהשראה הישירה ביותר לסרט כבר נמצא מחוץ לתמונה.

תמונת שער: קארי מוליגן ב"צעירה מבטיחה"