קופולה והרוזן המקולל: מבט אחר על דרקולה

פרנסיס פורד קופולה עדיין איתנו, עם כמה שזה אולי מפתיע. העובדה שעוד מתהלך בינינו במאי בסדר הגודל שלו – זוכה חמישה אוסקרים ושני דקל הזהב (יחד עם שמונה במאים שהגיעו להישג זה בפסטיבל קאן), ואחד מענקי הקולנוע המודרני – ואינו עושה סרטים, היא בגדר שערורייה. טוב, זה לא שהוא לא עשה סרטים ב-30 השנים האחרונות; פשוט התעשייה והקהל כבר פחות שׂמים לב.

בשונה ממרטין סקורסזה ומסטיבן שפילברג, חבריו ובני דורו, שכל סרט חדש שלהם הוא אירוע קולנועי בפני עצמו, קופולה נשאר הרחק מאור הזרקורים. אם הדבר נובע מבחירה או מכפייה, לא ברור. אבל סרטו "דרקולה", שחוגג ממש עכשיו 30 שנים ליציאתו לאקרנים, יכול אולי לתת רמז לבאות. נדמה שהוא הפסיק לנסות לרַצות בני אדם, חוץ מעצמו. ואשר לשאיפותיו האמנותיות, אין לו עניין לשחזר את הצלחותיו הכבירות. כעת הוא רוצה להתנסות, להעז, וגם להיכשל (כל הדברים שמבהילים את האולפנים הגדולים).

הסרטים שהוא ביים ברצף בשנות ה-70 – "הסנדק", "השיחה"," הסנדק 2" ו"אפוקליפסה עכשיו" – היו הישג נדיר של הצלחה ביקורתית, מסחרית ואמנותית. המעמד שקופולה הגיע אליו בעמל רב לא גרם לכך שיקפא על שמריו. להיפך, הוא רק מתח יותר ויותר את גבולות הקולנוע לשם מימוש הפוטנציאל הטמון באמנות הזאת, שמהר מדי התמכרה לשפה שמרנית וחסרת תעוזה. העיבוד הקולנועי שלו לסיפור האיקוני על דרקולה הוא הכי קרוב למקור הספרותי. לא לחינם נקרא הסרט באנגלית Bram Stocker's Dracula, תוך הדגשת שֵם הסופר כמי שברא את הדמות. עיבוד זה נשען על גירסאות מוקדמות של אותו סיפור, אך בו בזמן מחיה אותו, מעדכן אותו, ותוך שימוש מרבי בכלים קולנועיים הופך אותו לגירסה האולטימטיבית של האגדה הגותית.

ספרו של בראם סטוקר יצא לאור ב-1897, ממש בסמוך ללידתו של הקולנוע. קופולה שאף לעשות סרט כפי שנהגו לעשות באותה תקופה. כל האפקטים והטריקים מצולמים באמצעות מצלמת פילם, ללא שום עזרה דיגיטלית (In-Camera effects; ״בתוך המצלמה״). קופולה מעיד, שמומחי האפקטים המיוחדים אשר החלו את העבודה על הסרט אמרו לו שזה מופרך ומוגזם, ושלא ניתן להשלים כך סרט שלם, ובכך ניסו להניא אותו מהרעיון (או, כפי שקופולה אומר זאת, הם ניסו לגרום לכך שיעבוד ״כמו כולם״). מהר מאוד פיטר קופולה את המומחים הגדולים, והפקיד את בנו רומן, שהיה קוסם חובב בשנות העשרים לחייו, כאחראי על האפקטים המיוחדים.

אין תכסיס מצלמה שלא השתמשו בו בסרט זה: הקרנה אחורית, מיניאטורות, חשיפות מרובות, רקעים מאוירים ועוד ועוד. הסרט תוכנן לפרטי פרטים עוד לפני הצילומים, וצולם ברובו באולפן כדי להשיג שליטה מרבית על כל האלמנטים. כל מה שאנו רואים על המסך קרה בתוך המצלמה, דבר המחבר אותנו לעולם המלאכותי שבאמת ״קיים״. הכל גדול, חורק, מפחיד. רוג'ר איברט כתב על צלם הסרט, מיכאל באלהאוס, שהוא מאיר את הסרט באמצעות צללים, וזוהי לדעתי ההגדרה המדויקת של הייחודיות של יצירה זו. האפקטים המיוחדים מעניקים תחושה טקטילית: לכל אלמנט בעולם הסרט יש נפח וטקסטורה, אשר מעניקים לו את הנופך העל-טבעי, אך תוך שימת דגש רב במה שיוצר תחושה של ״טבעיוּת״. הגודש הצורני מאיים למלא את הסרט עד שהוא עולה על גדותיו; זה יותר מדי קולנוע, אם יש בכלל דבר כזה, אבל אין ספק שלא מפתיע שהצופים בו לעיתים מרגישים שכך הדבר.

לכל המאמרים בגליון

לכל הגליונות

לאורך ההיסטוריה עמדו דמות הערפד בכלל ודמותו של דרקולה, המפורסם בערפדים, בפרט, במרכז סרטים רבים. הראשון שבהם היה סרט הונגרי אילם משנת 1921 בשם "מותו של דרקולה". שנה לאחר מכן יצא "נוספרטו" של פרידריך מורנאו, שלא השתמש בשמו המפורש של הגיבור, אך למרות זאת האולפן נתבע על-ידי אלמנתו של סטוקר, מפני שהיה מובן מאליו שהרוזן אורלובסקי הוא בן דמותו של הרוזן דרקולה. בשנת 1931 יצא "דרקולה" בבימויו של טוד בראונינג, עם השחקן שאולי הכי מזוהה עם הדמות, בלה לוגוסי.

נדמה שכל העיבודים השונים נשענו בעיקר על אימה, ותויגו ככאלה. לעומת זאת, קופולה החליט להאיר את הדמות באור מלנכולי, טראגי ורומנטי. דרקולה שלו, בגילומו המופרז והמדויק של גארי אולדמן, הוא בסופו של דבר מאהב שבור-לב, שגורלו האלמותי רק מעצים את התהום שבליבו. הוא נאלץ להמשיך לחיות עם הגעגועים לאהובתו, על אף שהיא מתה לפני מאות שנים. חיי נצח, מתברר, הם פחות מלהיבים כאשר ברור שעם השנים מצטברים עוד ועוד אובדנים וחרטות. כבר בחמש הדקות הראשונות הסרט הוא אופרה מדממת, אשר מציגה את הפיכתו של דרקולה למי שהוא. דמותו הצעירה, המופיעה בפרולוג, היא תמונת-מראָה של דמותו החולנית בהווה הסרט, אך גם יוצרת הֶקְשֵר רגשי לְמה שמניע את הערפד, ואינו מאפשר לו לחיות אחרת. כמו כל אחד מאיתנו, האהבה יכולה להרים ולהפיל אותו, והוא נתון לחסדיה.

אולדמן לא התבייש לגלם את דרקולה באופן מלודרמטי וקאמפי, בסתירה לדרך הרגישה בה הסרט מתייחס לרגשותיו. אך כך הוא מצליח לחדור אל תוך הלב. קופולה ואולדמן הבינו, שדמות גדולה מהחיים, הנושאת עמה חרטות וכאב אשר חוצים יבשות וזמן, צריך לגלם בדרך גדולה מהחיים, כאיקון בלתי-נשכח. וכך, לפתע, דרקולה הוא אנטי-גיבור טראגי. הערפדיוּת שלו היא קללה, משא שהוא קיבל על עצמו עם אובדן אהובתו, ואיתו הוא למד לחיות בנצחיות אכזרית. האנושיות שאולדמן יוצק לתוך הדמות הגרוטסקית והמאיימת מייצגת את המטוטלת הטונלית שהופכת את הסרט הזה לכל כך מיוחד. הוא אינו מפסיק לנוע בין הגזמה והפרזה לבין רגש סנטימנטלי טהור, בזמן שכל פריים וקאט מוקפדים עד הפרט האחרון.

אולי ההוכחה החותכת לגדולתו של קופולה כבמאי היא האותנטיות שהוא מצליח ליצור בסרט שבו שום דבר אינו מתיימר להיות מה שהוא. כאשר הרגש אמיתי, גם כל מה שעוטף אותו מותיר תחושה שהוא אמיתי. אפילו המבטא הלונדוני המזוויע של קיאנו ריבס אינו גורע מאיכות הסרט. ריבס הצעיר והמסכן צריך להיאבק גם בדרקולה, שמנסה לקחת ממנו את ארוסתו, מינה (וינונה ריידר), וגם בהגייה מוגזמת. הרעיון שמה שמניע את דרקולה הוא הניסיון להתאחד עם מינה, אשר נראית בדיוק כמו אהובתו המתה, מקרקע אותו, וגורם לכך שנבין לליבו אפילו אם החיזור שלו מעט מפחיד.

בכלל, הרעיון של שתיית דם וגלגולו של דרקולה לכלל ערפד הופך בסרט לפעולה אירוטית. אמנם, האקט טומן בחובו אלימות ברורה, אך נדמה שישנו רצון הדדי בחגיגת הדם המשותפת, שהופכת למעין דימוי אינטימי חזק. העל-טבעי והתשוקה הולכים יד ביד: כי אם באמת יש רגש שמנתק אותנו מהחוקים הרציונליים, הוא יכול להיות רק אהבה.

דרקולה הוא דמות רומנטית, ולכן הוא אינו משתלב בעולם המתועש והמדעי. הוא משמש תזכורת לעולם מיסתורי שהקידמה הותירה מאחור, וזה בדיוק מה שהופך אותו לכל כך מיוחד. בצפייה בחלוף 30 שנה לא ניתן שלא לראות שהסרט עצמו שותף לאותם מאפיינים: קופולה מחיה את העולם המיסתורי של ראשית הקולנוע, שהכיל בתוכו פלא אמיתי ומעורר השתאות. האמנות שלו אינה שואפת לחקות מציאות, אלא מרחיבה ומנפחת אותה בצורה מרהיבה. ישנו פער בין מה שנראה ״אמיתי״ לבין מה שנראה שבאמת עשו, קסם מעשה ידי אדם. למשך שעתיים אנו עדים לקסם שקרה באמת, נצרב בפילם, וקיבל חיי נצח.