חלומות ליל קיץ: על סרטו החדש של אוהד מילשטיין, "לילות קיץ"

מהרגע שבו הסתיימה הקרנתו הראשונה של "לילות קיץ", סרטו החדש של במאי הקולנוע התיעודי המוערך אוהד מילשטיין, בפסטיבל דוקאביב האחרון, היה ברור לי שהוא יהיה לאחד הסרטים התיעודיים המדוברים בישראל השנה. ואכן, עם סיום הפסטיבל התברר כי "לילות קיץ" זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בתחרות. צפייה בסרט הנפלא הזה, ולפניו בסרט קודם של הבמאי, "שבוע 23" (2016), היא חוויה קולנועית מרגשת במיוחד.

תקציר הסרט, כפי שתואר בתוכנייה של הפסטיבל, הוא פשוט ומסקרן, ואינו מאפשר לצופה להבין יותר מדי מה שהוא עומד לחוות: ״מה עובר בראשו של עלוה בן ה-6, כיצד הוא רואה את העולם? הסקרנות, הפחדים, האהבות – כפי שהם נראים מנקודת מבט של ילד. מסע לילי אל תוך עולמו הפנימי של ילד תם, רגע לפני שהוא נרדם״. ואכן, ב-50 דקות בלבד בורא הסרט מסע רגשי של ממש, עמוס בתהיות קיומיות ואסוציאציות, פחדים ותקוות. עולמו הפנימי של עלוה בן השש, המתואר בתקציר, הוא אכן עולם ומלואו: זמן וזיכרון, רוח וחומר, חיים ומוות, וכמובן קולנוע – כולם נפגשים ומתנגשים זה בזה.

רובו של הסרט בנוי מהקלטה של שיחות שניהל מילשטיין עם בנו, עלוה, על פני כמה חודשים, אשר נשמעות על רקע רגעים מצולמים מאותו הקיץ: טיול משפחתי לשווייץ (ארץ הולדתה של רחל, אמו של עלוה ובת זוגו של אוהד), שחייה משותפת בים, ושיגרה ביתית הכוללת ארוחות, תספורות וגזיזת ציפורניים. לצד זאת, מוצגות כמה סצינות בזמן אמת, בחלקן עלוה כלל אינו מופיע (אחת מהן – מפגש של הבמאי ואביו על חוף הים – היא מהרגעים המרגשים ביותר בסרט). בסיומו של הקיץ המתועד בסרט, עלוה עולה לכיתה א׳, בסצינה שמסמלת באופן יפהפה וכואב את הפרידה האנושית (הבלתי-נגמרת) מהילדות. הסיפור האקזיסטנציאליסטי על המשכיות הדורות ועל חוסר היכולת של האדם לתפוס את סופיוּת החיים הוא הדלק שמניע את הסרט, לא רק בזכות השאלות ששואל הילד בתמימות, אלא דווקא בגלל חוסר היכולת של האב (ואביו-שלו) לתת להן תשובה.

מילשטיין, שלמד בעבר קולנוע באוניברסיטת תל-אביב ואמנות בבצלאל, החל את דרכו המקצועית כצלם. לפני קצת יותר מעשור החל ליצור סרטים תיעודיים המאופיינים בדגש אסתטי מובהק, לעיתים בעלי אופי ניסיוני ואמנותי, אותם הוא מצלם, עורך ומביים בעצמו. בין הסרטים הנהדרים שביים ואשר השתתפו כולם בפסטיבל דוקאביב: "אובססיה" (2008), "כוכבי לכת: ארבע וריאציות על ניתוק" (2014), ו"שבוע 23". אולם נראה כי דווקא יצירתו הנוכחית, שהיא כביכול הפשוטה והקטנה ביותר, היא היצירה הקולנועית המורכבת והמרגשת ביותר שיצר עד כה. כל זאת, בזכות השימוש בשפה האסתטית השקטה והייחודית שלו, שמגיעה כאן לשיאים של יופי ועדינות,  וכן בזכות הקשר הטקסטואלי שנרקם בין הסרט לבין סרטו של מילשטיין משנת 2016, בו תועדו החודשים טרם הולדתו של עלוה, גיבור הסרט הנוכחי.

את "לילות קיץ" בהחלט ניתן לשייך לז׳אנר של תיעוד משפחתי/אישי מתמשך. כמה מהפרויקטים המוּכרים בתולדותיו הם הסדרה התיעודית "ילד בן זמננו" מבית ה-BBC, וסדרת הסרטים Seven Up! שביימו מייקל אפטד ופול אלמונד. לצידם, לאורך הצפייה בסרטו של מילשטיין, לא ניתן שלא לחשוב גם על הפרויקט התיעודי הנפלא "משפחות", שביים דוד דרעי ושודר השנה בערוץ כאן 11. מלבד העובדה ששתי היצירות עוקבות אחר ילדים וחושפות את עולמם הפנימי (פעמים רבות בטכניקות דומות) באופן עדין ונוגע ללב, וששתיהן נתמכות בצורה כזו או אחרת על-ידי אותו ערוץ הציבורי, נדמה כי גם סרטו של מילשטיין וגם הסדרה של דרעי מביאות אל המסך, באמצעות הילדים, גם את היוצרים שלהם.

אולם מעֵבֶר לאסוציאציות ולחיבור המתבקש של "לילות קיץ" לז׳אנר תיעודי מסוים, הייחוד האסתטי שלו הוא שהופך אותו ליצירה מעוררת מחשבה, מהפנטת ופואטית. כבר בפתיחת הסרט ניצת גפרור המאיר לכמה רגעים את החדר החשוך, עד שהוא כבה, אחד מדימויי החיים והמוות שיחזרו בסרט שוב ושוב. גם פעולות שיגרתיות משמשות בסרט לא פעם כמוטיב בעל משמעות סמלית: הסצינות המגיבות זו לזו בהן גוזז הבמאי את שׂערו של בנו ואז את זה של אביו, והסצינה בה קוצצת רחל את ציפורניו של עלוה, מנכיחות באופן סמלי את ההתמודדות חסרת-הסיכוי של האדם עם חלוף הזמן.

את חוסר היכולת למשמע את המציאות ולענות על השאלות ה״גדולות״ שבבסיס הסרט והחיים, מדגיש מילשטיין באחת הסצינות המשעשעות בסרט, בהן מנסה אביו לבנות ביחד עם נכדו, עלוה, מסגרת לתמונה שבה מופיע סבו של הבמאי. כשהניסיון לבנות את מסגרת העץ נכשל (על אף שהאב הוא בן ונכד של נגרים!), נעשה ברור שהסצינה אוצרת בתוכה את הגישה של הסרט כולו כלפי חוסר היכולת של האדם למסגר את המציאות, לתחום אותה, לסדרה, ולהבין אותה לעומקה.

השפה הקולנועית של הסרט משתמשת לא פעם בטכניקות של הזרה על מנת לעורר את מבטו של הצופה, ולהפוך אותו למודע יותר לטכניקה ולמכאניקה של הקולנוע עצמו. אחת הדוגמאות הבולטות להזרה אסתטית שכזו היא הבחירה (בין אם היא אמנותית ובין אם נבעה מכורח הנסיבות) לנהל את כל הדיאלוגים שנשמעים ברקע הסרט בלחישות. אמנם, ההקשר בו מתנהלות השיחות (לפני השינה) מעניק ללחישות הצדקה קונקרטית, אולם הערך המוסף שלהן טמון בכך שהן מעניקות לשיחה המתמשכת צביון של דיאלוג פנימי המתנהל בתוך תודעתו של עלוה – או בתוך תודעתו של אביו, יוצר הסרט. הלחישות העדינות הללו, שמלוות את היצירה, משרות תחושה של משאלות לב כמוסות, ומשרות אינטימיות יוצאת דופן על הסרט כולו. לצד זאת, נדמה כי בעזרת הלחישות יכולות הדמויות לבטא את מה שלעיתים מפחיד מדי לומר בקול רם. כך או אחרת, הלחישות של עלוה ואוהד מצביעות על המנגנון שבבסיס הסרט, ומזכירות לו שמדובר בסרט (גם אם הוא בנוי מחומרי מציאות).

סרטיו של מילשטיין מתהדרים גם בשימוש מפעים בטבע ונוף. תופעות יסוד כמו אש, מים ורוח מקבלים תפקיד סמלי מובהק בסרטיו (ולעיתים אף עומדים במרכז היצירה ובשמה, כמו בסרטו "מבול" משנת 2018), כשהם מוצגים ככוחות גדולים ובלתי-נשלטים המשפיעים על רגשותיהם של בני אדם. זהו מבע פיוטי שאינו אופייני לסרטים ישראליים (וודאי לא לסרטים תיעודיים ישראליים), אשר שואב השראה מקולנוע איטי ואמנותי ומהאסתטיקה של יוצרים גדולים כמו אנדריי טארקובסקי וטרנס מאליק. הוא משלב שוטים ארוכים לצד מונטאז׳ים ממושכים, ומבחינה נרטיבית בוחר לעיתים להשתהות, כשצריך, על אלמנטים צורניים שאינם בהכרח קשורים למהלך העלילה או לנושאים התמטיים בהם עוסק הסרט (לכאורה).

למעשה, ההתמקדויות החוזרות בצורה הקולנועית נועדו להצביע על אחד הדברים הבסיסיים שחוקר הבמאי בסרטיו – הקולנוע עצמו. בין אם ברגעים בהם דמותו של הצלם מופיעה לפתע כשהיא משתקפת על שמשת רכבת נוסעת או במראה על קיר מרוחק, ובין אם ברגעים בהם מדברות הדמויות על פעולת הצילום עצמה, מילשטיין בוחן באופן מתמיד את תפקיד הקולנוע בחייו, וכיצד הוא משפיע עליו ועל המצולמים שלו. לצד זאת, כמובן, אלו גם סרטים על יחסיהם של בני האדם עם העולם ועם הטבע שסביבם, ויהיו אלה תנאים גיאוגרפיים קשים במקומות פריפריאליים בסרט "כוכבי לכת" או הריון שמסתבך בסרט "שבוע 23".

בסופו של דבר, הן בסרטים בהם עוסק הבמאי בעצמו ובמשפחתו והן באלו שבמרכזם דמויות אחרות (לרוב שונות וחריגות מכל מיני בחינות), החיבור הרוחני של האדם והטבע שסביבו הוא משמעותי מאוד. כך, גם בסרטו הנוכחי, "לילות קיץ", ניצבות בבסיס התמטי של היצירה שאלות קיומיות על תהליכים טבעיים כמו התבגרות ומוות, לצד היכולת של הקולנוע לענות עליהן ולפתור אותן (או לשכך את הכאב שבהן).

עבור מי שצפה בסרט "שבוע 23", שבמרכזו תקופת ההריון של רחל לפני הולדתו של עלוה, הצפייה ב"לילות קיץ" תהיה משמעותית אפילו יותר. הסרט משנת 2016 תיאר את הדילמה של אוהד ושל רחל כשבשבוע העשרים ושלושה הסתבך הריונה, ואחד העוברים בבטנה מת. בעקבות הסיכונים הרפואיים המליצו המומחים להפסיק את ההריון ולהפיל את העובר שנותר, אולם לאחר לבטים קשים ושיחות עם המשפחה, החליטה רחל ללדת את התינוק, יהיה מצבו אשר יהיה.

בעקבות התפתחות העניינים במציאות הופך "לילות קיץ" לתגובה של ממש אל מול הדילמה שהוצגה ב"שבוע 23". זו נעשית תשובה קולנועית דתית כמעט, ולבטח רוחנית, לסרט המוקדם יותר, שעסק בפערים שבין ההיגיון לאמונה ובין החומר לרוח. התשובה שעולה מהמשוואה שיוצרים שני הסרטים, לא בהכרח תואמת את תפיסת עולמו החילונית (כך נראה) של הבמאי, אך היא מגלמת במדויק את המסרים הרומנטיים שמשקפים סרטיו: פליאה נוכח הטבע והעולם, והדגשת חוסר היכולת להבין ולסדר את המציאות באמצעים רציונליים; לזה יכשרו רק הרגשות.

בפתיחת "שבוע 23" נגולה סצינה שכמו לקוּחה מהקולנוע של טרנס מאליק: על רקע מצלמה דינמית ואור שמש אשר חודר ישירות אל עדשת המצלמה, נראים בני הזוג אוהד ורחל כשהם מצלמים את עצמם, מאושרים, סביבם מרחבים ירוקים. במקביל, מושמע בווייס-אובר קולה של רחל, המסבירה ש״זהו סיפור על שתי נשמות״ – פתיחת הכרוניקה שכתבה לאורך תקופת ההריון, ואשר מלווה את הסרט באופן דומה לזה שבו השיחות עם עלוה מלוות את "לילות קיץ".

בעוד "לילות קיץ" הוא סרט על אבהות, ובו מככבים שלושה (או ארבעה) דורות של אבות, "שבוע 23" הוא כולו סרט על אימהוּת. לצד רחל, הדמויות המרכזיות הן אִמהּ המתגוררת בשווייץ ומגיעה לבקר, ואמו של הבמאי. הדעות המנוגדות של שתי האמהות ביחס למצב  האתי-רפואי מיוצגות בסרט כחלק מהנגדה רחבה יותר, בין אירופה לישראל. בזמן שהשעון על קיר ביתה של המשפחה השווייצרית תמיד פועל ומכוון, השעון בבית הוריו של מילשטיין נעצר; ובעוד שבשווייץ יוצאים בני הזוג אל המרחבים המושלגים הטבעיים, בישראל נשמעת אזעקה, ונראים בשמיים יירוטים של כיפת ברזל ממש עם הגעתם משדה התעופה. כל מדינה ותופעות הטבע שלה.

אחד הדימויים הבולטים ביותר בסרטיו של הבמאי הוא חוף הים. חופים מוצגים פעמים רבות בקולנוע כאזורי סף – כמרחב שמפריד, אך גם יכול לחבר (במקרה הזה, בין דורות, בין הגופני לנפשי ועוד). באחת הסצינות היפות בסרט "לילות קיץ" שוחים ביחד הבמאי ובנו, ובסצינה אחרת עלוה נראה כשהוא רץ במהירות על החוף – סצינה שאולי מהדהדת כמה יצירות קולנועיות קאנוניות על ילדות: סצינת הסיום של "400 המלקות" של טריפו, או הסצינה החלומית בסיום "נעורי איוון" של טארקובסקי. אולם ספציפית יותר, חוף הים הוא זה שמחבר בין "שבוע 23" ובין "לילות קיץ", ומייצג את הקשר הנסיבתי ביניהם. בסיומו של הסרט "שבוע 23" נערך בחוף הים טקס הפרידה הסמלי מהעובר שלא נולד. זו סצינת מרגשת ועצובה בה מצולמים אוהד, רחל ועלוה על חוף הים בשעת השקיעה. זכרון הסצינה הזאת מהדהד היטב ב"לילות קיץ", במיוחד בסצינת הריצה האנרגטית ושטופת החופש של עלוה.

הדהוד דומה מתרחש בסצינה שבה שוחים אוהד ועלוה בים, והצופה שהתוודע ל"שבוע 23" לא יכול שלא להיזכר בסצינה מהסרט ההוא בה אוהד שוחה לבדו, כשברקע נשמע קולה של רחל המספרת כי הוא מייחל ליום שבו יוכל לשחות עם בנו. באמצעות שתי סצינות הים הללו, על כל הסמליות הטבעית שטמונה ממילא במרחב זה, מתבהרת היכולת של הקולנוע גם לנתח ולפרש את העבר, אך גם להיות כלי של תקווה (ואפילו תפילה) לעתיד.

הצפייה בשני הסרטים הללו בזה אחר זה היא חוויה מרגשת במיוחד, אולם גם עבור מי שלא צפה ב"שבוע 23" או בסרטיו הקודמים של מילשטיין, "לילות קיץ" הוא סרט שלא ניתן להישאר אדיש אליו מבחינה רגשית. הוא מזקק את כל הטוב שבסרטיו, ומשלב באלגנטיות את המינימליזם והעדינות שמאפיינים אותם עם העודפוּת הצורנית (שילוב של סגנונות ויזואליים, ריבוי דימויים וסמלים, ואלמנטים ניסיוניים של צילום ועריכה), שממנה הוא שואב את ייחודיותו. בי הוא מעורר רצון עז לחוות בשנית את סרטיו הקודמים, וציפייה גדולה לקראת יצירותיו הבאות.

תמונת הקאבר מהסרט "לילות קיץ".