ונציה 2025 – יומן צפייה

הישראלים הגיעו השנה לפסטיבל הקולנוע בוונציה מעט דרוכים. עצומה של אנשי הקולנוע האיטלקי דרשה מהפסטיבל שלא להזמין אליו את אלה שהביעו בפומבי קולות תמיכה בישראל (גל גדות הודיעה שלא תגיע, אבל מסיבות אחרות). אחרים דרשו מהפסטיבל לנקוט עמדה ברורה בכל הקשור למלחמה בעזה ולהצהיר עליה. הפסטיבל ענה בדיפלומטיות, ואיפשר למחאה הפרו-פלסטינית להגיע עד ארמון הפסטיבל ולהשמיע את דברה, אך מבלי להפריע לשטף ההקרנות. סרטים ישראליים לא הוקרנו בפסטיבל. החממה של בית הספר סם שפיגל הועתקה מפסטיבל ירושלים לוונציה, והתקיימה למרות הכל. היוצרת הישראלית מיה שקל הציגה בתחרות המדיה החדשה את העבודה EDDIE AND I, ולא הרגישה מוחרמת או מאוימת, וחגי לוי התקבל בחום כשהציג את הסידרה הטלוויזיונית הקומפקטית החדשה "אתי" (שישה פרקים), ששותפים לה גם גורמים ישראליים. היא הוצגה כהפקה צרפתית-גרמנית-הולנדית. הכל עבר בשקט פחות או יותר. גם בוונציה, כמעט כמו בישראל, האדישות ידה על העליונה. יום שלישי, 26 באוגוסט לאחר מאמצים והרכנת ראש הצלחתי להיכנס לטקס קדם-הפתיחה של הפסטיבל (שמו הרשמי "ביאנלה לקולנוע: התערוכה הבינלאומית ה-82 של אמנות הקולנוע"), ולהקרנה החגיגית בליווי הרכב מוסיקלי של הסרט האילם "המלכה קלי" (אריך פון שטרוהיים, ארה"ב, 1929). ההתרגשות גדולה, "המלכה קלי" הוא מאותם סרטים הוליוודיים מקוללים שהציפיות מהם הרקיעו שחקים, אך ניהול ההפקה הכושל וסכסוכים בין היוצרים גרמו לכך שצילומי הסרט מעולם לא הסתיימו על פי התוכנית המקורית. במאי הסרט המהולל פוטר כי חרג מן התקציב ומלוח הזמנים, וכלל בסרט סצינות נועזות מדי (בין השאר מלכה המצליפה באכזריות בנערה צעירה שנתפסה במיטתו של בעלה לעתיד של המלכה, ומערכה שלמה המתרחשת בבית זונות באפריקה, שם נאלצת אותה נערה לעבוד ואף להתחתן עם אשמאי זקן חולה עגבת). הבמאי שהחליף את פון שטרוהיים כלל לא הגיע לרמה של קודמו, וההבדלים בין שני חלקי הסרט ניכרים. כוכבת הסרט והמפיקה שלו, גלוריה סוואנסון, נותרה עם חובות גדולים, הפצת הסרט עוכבה בשנה, נעשו ניסיונות לדבב אותו ולהתאימו לעידן הקולנוע, וחציו הפרובוקטיבי הסנסציוני נגדע ממנו (הגירסה שסוואנסון הוציאה ארכה 75 דקות, פון שטרוהיים תיכנן סרט של 300 דקות). הסרט לא נחל הצלחה, ונעלם בארכיונים. קטע קצר ממנו שולב בסרט "שדרות סאנסט" (בילי ווילדר, ארה"ב, 1950), אשר הפגיש את פון שטרוהיים ואת גלוריה סוואנסון בתפקידים שנשענו בחלקם על היחסים האמיתיים שבין שני הענקים. לפני 40 שנה הרכיב העורך דניס סורוס מחדש את הסרט על בסיס חומרי הגלם שגילה בארכיונים, והוא הוצג בוונציה בגירסה המלאה האפשרית. הטכנולוגיה החדשה איפשרה לסורוס לחזור שוב אל חומרי הגלם המקוריים, ולהפיק גם מהמקולקלים ביותר שביניהם גירסה משופרת ויזואלית. הוא אף הוסיף פרשנות משלו לכמה רגעים שבסרט, על בסיס התסריט המקורי ותמונות סטילס שצולמו באתרי הצילום. בעזרת כותרות חדשות הוקרנה בפנינו מעין הצעה לגירסה מלאה קצת יותר, שֶיֵש בה אולי כדי לגלות את כוונותיו של פון שטרוהיים. הקרנת הסרט לוּותה במוסיקה מקורית חדשה שהלחין אלי דנסון. הוא עצמו ניצח על ההרכב "אנסמבל סינטקס". זו הייתה חוויה מיוחדת. על אף ש"המלכה קלי" אינו מיצירות המופת של פון שטרוהיים, האפשרות להיכנס למנהרת הזמן ולצפות במשהו שאולי קרוב למקור מרגשת בפני עצמה, והליווי המוסיקלי החדש העניק פרשנות עכשווית מבורכת, אם כי לעיתים חופשית מדי ומנותקת מהמתרחש על המסך. מה היה חושב על כך פון שטרוהיים, אין לדעת. ומה חושבים על השיחזור ועל הפרשנות שני אלה שישבו לפנַי, פרנסיס פורד קופולה בחליפה בצבע מיונז, ולצידו הבמאי אלכסנדר פיין בחליפה שחורה-לבנה, כיאה לסרטים אילמים? הפסטיבל נפתח ברגל ימין. נוח באומבך וג'ורג' קלוני בצילומי "ג'יי קלי". צילום נטפליקס יום רביעי 27 באוגוסט ענייני משפחה לא איפשרו לי להגיע להקרנות של סרט הפתיחה, LA GRAZIA של פאולו סורנטינו. אני מקווה לתפוס אותו ביום אחר. לא פעם כשאני מחמיץ סרט בפסטיבל, הוא בסופו של דבר זוכה בפרס משמעותי. זה מביך. אבל הספקתי להגיע למתחרה אחר, הסרט ההונגרי ORPHAN של לאסלו נמש ("הבן של שאול", זוכה האוסקר 2015). זהו סיפור ההתבגרות הכואבת של אנטון (בויטוריאן באראבש), ילד יהודי מבודפשט שהוסתר במנזר במהלך מלחמת העולם השנייה ונאסף בגיל ארבע על ידי אימו. היום הוא בן 12 והשנה היא 1957, שנה לאחר הניסיון הכושל להפיל את השלטון הקומוניסטי – שנה מדכדכת. הוא גדֵל אצל אימו קשת-היום, והיעדרות האב מכבידה עליו ועל יחסיו עם אימו. אנטון מעדיף את הרחובות ואת המגרשים הריקים, שם הוא מתפלל לשובו של האב. בחלקו השני של הסרט מופיע גבר גדל-מידות שטוען שהוא-הוא האב הנעדר. הוא גבר אלים ושתיין, אולי דובר אמת אולי מתחזה. הסרט נראה כמו צילומים שנשלפו מתוך אלבום תמונות משפחתי ישן נושן (נמש הסביר שמדובר בפרק אותנטי בחיי אביו), בשחור-לבן, גוון ספייה וצבעים דהויים. השיחזור התקופתי והצילום של מתיאס ארדלי (שיתוף פעולה שלישי עם לאסלו נמש) מְשַווים לסרט אותנטיות תקופתית משכנעת. המהלכים הדרמטיים פחות משכנעים ומעט חוזרים על עצמם. שעמום קל תקף אותי בדקה ה-80, ונותרו עוד 53. כנראה גם השנה נתלונן "למה הסרטים הפכו להיות כל כך ארוכים? פעם ידעו לספר סיפור קולנועי ב-90 דקות". ג'וליה וינדישבאואר ב"אתי" של חגי לוי - צילום רשמי: לה ביאנלה ונציה יום חמישי, 28 באוגוסט קמתי עם שחר לקראת שתי הקרנות של סרטים שזכו ליחסי ציבור אדירים. התחלתי עם JAY KELLY, סרטו של נואה באומבך בכיכובם של ג'ורג' קלוני, אדם סנדלר, לורה דרן, ועוד רבים ומפורסמים. סרט על הוליווד, סרט כביכול נגד הוליווד המשעבדת והמזויפת, על כוכב ענק, מקצוען אמיתי שיוצא לאירופה למסע תרבותי רוחני שנועד להשיל ממנו את כל המסיכות שצבר, ולהיות "אני". הקולנוע ההוליוודי רווי סרטים שבאים חשבון עם תעשיית הקולנוע, אך רק מעטים מהם מותחים ביקורת של ממש. כל השאר מגניבים את הצופים אל אחורי הקלעים כדי לחשוף כביכול בפניהם את הסודות המסתתרים שם, אך למעשה מכסים כפליים, ומבקשים לגייס אותנו לקבוצת האוהדים שלמדו לדעת שגם הכוכבים, המפיקים, והבמאים עשויים בשר ודם, והם מקדישים את חייהם למעננו. הסרט מרבה באיזכורים של הטובים שבסרטים אלה (עולה למשל בזיכרון "מסעות סאליבן" של פרסטון סטרג'ס מ-1941), אך הפער שמתגלה בין הסרט לבין מקורות ההשראה שלו הופך אותו לאפיגון מייגע המועד בין הסאטירה הקלילה לבין הדרמה הרצינית. עצם ההקרנה באירופה היא בעוכריו, והיא מדגישה את הסטראוטיפיזציה חסרת השחר לכל מה שמדבר אירופה – אותנטיות, תרבות, היסטוריה, אוכל ובני אדם. הסרט נכנס לתחרות ככל הנראה כי אי-אפשר ונציה בלי ג'ורג' קלוני, והוא ייצא משם בקרוב היישר ל"נטפליקס", ארמון החורף החדש של הוליווד. הסרט הבא, "בוגוניה" של יורגוס לנתימוס, חייב היה להיות טוב יותר. הרי אך לפני שנתיים זכה כאן בוונציה הבמאי היווני השובב ועתיר הדמיון ב"אריה הזהב" עם סרטו "מסכנים שכאלה". והכוכבת שלו, אמה סטון, יצאה מוונציה לפני כמה שנים עם פרס משלה עבור תפקידה ב"לה לה לנד". הפתיחה מבטיחה. דבוראי בשם טדי (ג'ס פלמונס) ואחיינו המעט מוגבל העונה לשם דון (איידן דלביס) חוטפים את מישל פולר (סטון), המנכ"לית האמידה של חברת התרופות שבה טדי עובד כפועל פשוט. טדי משוכנע שמישל היא חוצן, או ליתר דיוק אנדרואיד, הפועל לחיסול האנושות. נוסף על כך, היא זו שאחראית לאישפוז הכפוי של אימו, במטרה להציל אותה מסיבוכים בריאותיים שהתפתחו אצלה לאחר ששימשה נסיינית תרופות עבור חברת התרופות הרשלנית והנצלנית. ועל הדרך מנסה מישל גם להציל את מצפון החברה. הידד, שילוב של סרט פוליטי-חברתי וסרט פשע עם פוטנציאל לסרט אימה. החטיפה עולה יפה, כמתוכנן, אך את מטרתה קשה להשיג. טדי מבקש לחלץ מגברת פולר הודעה מוקלטת שבה תשמיע וידוי על היותה חוצן ועל כוונותיה הזדוניות. אך מתברר כי מישל היא אגוז שקשה לפצחו. היא לא רגילה להפסיד, ובוודאי שלא להיכנע לזוג הגברים המרושלים חסרי הבינה והממון. הם הרי מְתַרגלים יוגה, בעוד היא מתאמנת בקיק בוקס. המאבק האלים מידרדר למרכיבי סרטי אימה: עינויים, עצמות שבורות, חישמול קורבנות, ראשים מתפוצצים, והכל מתרחש מול המצלמה במרכז התמונה. הגזמה היא שם המשחק. איזו הנאה, כמה סבל. "האדמה שלנו" של לוקרציה מארטל - צילום רשמי: לה ביאנלה ונציה הסרט כמו נרגע ומְפַנה מקום להתנצחות מילולית בין בני שני המעמדות, שבה כמובן ידה של אשת העסקים הממולחת על העליונה. היא הרי מכירה היטב גם את החשיבה הקונספירטיבית וגם את השפה הקורקטית העכשווית. לטדי אין סיכוי במאבק האינטלקטואלי, והוא חוזר לאלימות מבלי לדעת שהסרט החליף ז'אנר, וכעת הוא בכלל מדע בדיוני שבו מתברר כי הקונספירציה חסרת-השחר היא אמת עובדתית. הוא לכאורה צדק, אבל לא ידע שגם בעולם אלטרנטיבי יישמרו ההיררכיה ויחסי הכוחות. זה מהלך מבריק של לנתימוס – לא משנה באיזה מגרש אנחנו משחקים, הסיכוי שלנו, האנשים הפשוטים, לנצח את בעלי ההון, את האינטרסים הגלובליים, ואף את אלו הטרנס-גלובליים, ממשיך לשאוף לאפס. לעד נישאר בצד המובס. הקהל יצא מההקרנה חצוי, חובבי האימה יצאו די מרוצים, השאר, ואני ביניהם, פחות נלהבים. גולגלות מרוסקות חדלו לשעשע אותי בימים אלה. ביציאה מן האולם אני שומע: "ראינו הרגע את הסרט הזוכה", "חבל שאין בפסטיבל פרס על עיצוב אמנותי, מה שנעשה כאן משמיט לסת, הוא מתחיל עם מלייס, עובר דרך דאלי, ומגיע למחוזות שטרם נראו על המסך", "לנתימוס ישוב ויזכה, וכך גם אמה סטון". אני מבקש להירגע ולעבור למסגרת הקלאסיקה, הכוללת סרטים משוחזרים וסרטים שעוסקים בהיסטוריה של הקולנוע ומשולבים בהם קטעי סרטים מן העבר. גם כאן יש תחרות ששופטים בה סטודנטים נבחרים מבתי הספר לקולנוע ברחבי איטליה. התוכנייה מציעה לי את "כל מה שאתם רוצים" (;The Delicate Delinquent, 1957). זהו סרטו הראשון של ג'רי לואיס ככוכב ראשי בודד לאחר שנפרד מהזוגיות הקולנועית עם דין מרטין. זו פעם ראשונה שאני צופה בסרט, ומצאתי בו עניין רב. לואיס, שגם הפיק את הסרט, היה מעורב בכל ההיבטים של היצירה הקולנועית, וניתן לזהות בה את הסגנון שיאפיין את שלל הסרטים שיביים בעשור הבא. עירוב של ריאליזם וגרוטסקה, שילוב של סלפסטיק ומיוזיקל, אמירה חברתית לצד השתוללות תמטית שכל ייעודה להצחיק את הקהל – אותו סגנון שהיפנה כלפיו את חיצי הביקורת האנגלוסקסית ואת ההערצה שפיתחו כלפיו הצרפתים. הסרט עוסק באיש תחזוקה בן 16 (לואיס היה כבר בן שלושים – מה זה משנה?) שחברי כנופיית רחוב מאיימים עליו. שוטר בעל מצפון פורס עליו את חסותו, ומאפשר לו להגשים את חלומו, להיות שוטר שכונתי, ולהשפיע לטובה על בני הנוער בשכונה. הסרט אקלקטי באופן מפתיע, מחליף סגנונות ללא התראה, ומשלב שירים וריקודים עם תמונות כמעט ניאו-ריאליסטיות. רשלנות סגנונית או גאונות מתפרצת? תשאלו את הצרפתים. תפס את עינַי עיצוב עולם הפשע, וכיצד הוא משתלב בדימויי פורעי החוק העירוניים באותן שנים (ההליכה הקופית, הצווארון המורם, תסרוקת אלביס, מכנסיים מהודקים והסכין הקופצת), אשר נכחו בסרטיו של ג'יימס דין ובסרטים אחרים, דוגמת "סיפור הפרברים". קיבלתי שיעור בהיסטוריה ואני מרוצה. יום שישי 29 באוגוסט אתמול סיימתי בשיחזור, והיום התחלתי בשיחזור אחר. אבל עברתי משנות ה-50 של המאה ה-20 לשנות ה-30 של אותה מאה, ומארצות הברית – לצרפת. השיחזור של "רציף הערפילים" (מרסל קארנה, 1938) מעניקה ליצירת מופת נושנה זו אחידות ויזואלית שעליה רק קראנו בספרי ההיסטוריה. עכשיו, אחרי הניקוי ושיקומה של התמונה ניתן להבין מדוע הוא נחשב לאחד מגדולי הריאליזם הפיוטי הצרפתי ולמקור השראה לקולנוע האפל האמריקאי. זאת, לא רק בשל עלילתו חסרת המוצא, אלא גם בשל מישחקי התאורה הדרמטיים, התפאורה המעורפלת והמלנכולית, והצילום הניגודי שעליו פיקח הצלם הגרמני הנודע יוג'ין שיפטן ("מטרופוליס"). איך הגיב הקהל הצרפתי לסרט שגיבורו הוא עריק מצבא צרפת הקולוניאלי? אולי העובדה שאת הגיבור מגלם ז'אן גאבן האפילה על הפרובלמטיקה. הוא מגיע לעיר הנמל לה האבר על מנת להימלט לדרום אמריקה בזהות בדויה. אבל כאן, בעיר המלנכולית הזאת, הוא מתאהב בעלמה צעירה וחסרת מגן הזוכה איתו לכמה רגעי חסד. הוא אינו מתכוון לעצור את מסעו בגללה, אבל מתעכב לרגע כדי לגונן עליה מפני גברים מרושעים וחסרי עכבות, טעות אצילית שתעלה לו בחייו. המופע הקולנועי משובח ופורץ גבולות, והשיחזור מחזיר אותו לחיים. מן העמדה המוסרית שלו פחות התלהבתי. היחס לנשים, הצדקת האלימות הלא-פרופורציונלית, אלה מכערים את התמונה. ז'אן רנואר טען בזמנו שהסרט פאשיסטי. מבלי לרדת לסוף דעתו אני מצטרף אליו. אני חש שהוא לועג לחלשים, לגברים לא-גבריים, לטיפוסים "אחרים". צפיתי גם בסרט הרומני Dinti de Lapte ("שיני חלב") שביים מיכאי ממינכן. סרט מעניין על היעלמותה המיסתורית של ילדה. חקירת הפרשה מתחילה בימי הרודן צ'אושסקו, אך אינה מגיעה לפתרון גם אחרי שהוא הודח מהשלטון, ורומניה עברה כביכול לעידן חדש. יום שבת 30 בספטמבר בהתרגשות ובציפייה נכנסתי להקרנה של Sotto le nuvole שביים הדוקומנטריסט ג'אנפרנקו רוזי, הבמאי היחיד שזכה ב"אריה הזהב" עבור סרט דוקומנטרי (Sacro GRA, 2013). הסרט ההוא התמקד בכביש סובב רומא. הפעם מַפנה רוזי את המצלמה שלו לחלקים הפחות מוּכרים של נאפולי, אלה המסתתרים בצידו המרוחק של הווזוב, הר הגעש המעלה עשן בלועו ומאיים על העיר מאז התפרץ והרס את פומפיי וערים אחרות בשנת 79 לספירה. שמו של הסרט, המיתרגם ל"מתחת לעננים", נובע מציטוט של ז'אן קוקטו הפותח את הסרט: "כל העננים יצאו לעולם מלועו של הר וזוב". רוזי מצטרף ליחידות חילוץ המבקרות במנהרות שחפרו שודדי עתיקות אשר מחפשים אוצרות שנקברו לפני כאלפיים שנה מתחת ללבה הרותחת. הוא מוזמן למנהרות אחרות, המשמשות את הארכיאולוגים ששודדים אף הם את האדמה בשם הארכיאולוגיה והתרבות המודרנית. הוא עולה אל פני הקרקע, אל חדר המצב ושירותי החירום של כבאֵי האש העירוניים אשר מקבלים קריאות מאזרחים 24 שעות ביממה. רבים מבקשים לדעת אם הר הגעש עומד להתפרץ, או לברר אם הם חוו רעידת אדמה. אחרים פשוט מבקשים לדעת מה השעה. האתנחתא היא בדמות רוכבי מירוצי עגלות סוסים המוליכים את בהמותיהם להתקרר במי מפרץ נאפולי. מורה מן השורה יושב בספרייה ומקדיש שעות מחייו לסיוע לילדים עם קשיי למידה, ומלחים סוריים פורקים חיטה בנמל מתוך אונייה אוקראינית. רוזי מסיע אותנו במכונת זמן שהופכת את העבר להווה, ובאותה עת הופכים צילומי ההווה לארכיון שישמש את הבאים אחרינו. התמונות בשחור-לבן המתחלפות על המסך, מהפנטות, ותחושת הזמן אובדת. חשבתי שהסרט יכול היה להיות קצר בחצי שעה, אבל כשהוא הסתיים דווקא ציפיתי ל-30 דקות נוספות. על מה הסרט? אם יש לכך תשובה, אצטרך לצפות בו שוב... בינתיים די לי בחוויה האבסטרקטית. אני מאחל לסרט ולג'אנפרנקו רוזי שיזכו שוב ב"אריה הזהב" ויחוללו סנסציה. חבל שדחסתי לתוך היום הזה את Louis Malle, le révolté ("לואי מאל, המרדן"), שביימה קלייר דוגה. אמנם נכללו בו מיטב הקטעים מסרטיו של הבמאי, ושמענו אותו מספר בקולו את סיפור חייו הפרטיים והמקצועיים, אך פרט לכך לא נאמר דבר משמעותי. מה חושבת היום היוצרת על הסקנדלים שליוו את יצירותיו מדי פעם? האם "לאקומב לוסיין" שלו היה סלחני מדי כלפי משתפי הפעולה הצרפתיים אויבי הפרטיזנים? כשהיוצרים שנכחו בהקרנה הציגו את הסרט, הם דיברו על תגלית שהתגלתה רק בשלב העריכה – כל יצירתו של לואי מאל נובעת מטראומת הילדות שחווה בימי מלחמת העולם השנייה. אפילו פרט זה לא בא לידי ביטוי בסרט. בעתיד הקרוב אערוך לי רטרוספקטיבה פרטית של הבמאי הצרפתי. אולי אגלה בעצמי דבר חדש או שניים. לוקרסיה מרטל היא במאית ארגנטינאית נחשבת ועטורת פרסים. לראשונה בקריירה שלה היא נוטשת את הקולנוע העלילתי לטובת סרט תיעודי בשם Nuestra tierra ("ארץ שלנו"), אשר עוסק בזכויות הילידים בארצה, ובמסורת הקולוניאליסטית שעדיין מנהלת את עולם המשפט בארגנטינה. חבייר קוצ'וואר נרצח ב-2009 במהלך קטטה שהתנהלה במחוז צ'וסטגסטה שבצפון ארגנטינה בין בעלי הקרקע הרשמיים לבין קבוצת פעילים להגנת זכויות הקניין של ילידי האיזור. רק כעבור תשע שנים התנהל משפט הרצח, ומרטל עקבה אחריו לכל אורכו. העדות המכריעה הייתה סרטון שאחד הנוכחים צילם במצלמה סלולרית. התנועה בין המהלך המשפטי לבין האיזור ההררי הפרוע והפצוע חושפת את הפער הגדול שנפער עד כדי אבסורד בין ההיגיון המשפטי המערבי לבין העוול הקולוניאליסטי חסר הכפרה שאיש לא הועמד בגינו לדין. מרטל מנסה להביא מעט צדק היסטורי ומחשבה רגישה לסיפור כל כך מורכב. רב הדמיון בין מאבקי הכוח בשטחים הכבושים לבין אלה המתקיימים הרחק בדרום אמריקה. לוקרסיה מרטל היא מספרת סיפורים מיומנת. חבל שלא הבחינה שבשלב מסוים הסרט מתחיל להתפתל סביב עצמו ולחזור פעם ועוד פעם לאותה נקודה. עריכה מקצצת הייתה מיטיבה עם הסרט, ומעלה אותו למדרגת מופת. בויטוריאן בראבש ב"יתום" של לסלו נמש - צילום רשמי: לה ביאנלה ונציה יום ראשון, 31 בספטמבר היום הלכתי לראות את "פרנקנשטיין". לא באתי עם ציפיות גבוהות, משום שאיני מחסידיו של הבמאי גיירמו דל טורו (אולי משום שאיני חובב סרטי אימה ופנטזיה), אבל אני מעריך את כישוריו האסתטיים ואת התשוקה שלו לקולנוע. חשבתי שההקרנה תשלים עבורי את הסרט "דרקולה" של לוק בסון שראיתי לפני שבועיים במקום אחר. אולי צמד החמד האולטימטיבי של ספרות האימה והמדע הבדיוני ישלימו זה את זה בגירסאותיהם הקולנועיות המסונכרנות, ויתנו תשובה האם מדובר במקרה חסר משמעות או שמא 2025 היא השנה שנועדה לשניהם. כל התשובות נכונות. אף שמדובר בגירסה קולנועית נאמנה למקור הספרותי יותר ממרבית הסרטים שקדמו לו ונשאו אותו השם ("פרנקנשטיין" הוא אחד הספרים שזכו להכי הרבה גירסאות קולנועיות), נדמה שהפרשנות של דל טורו הולכת לאיבוד עקב שלל האפקטים והחזיונות הוויזואליים. המדען המטורף מתואר מלכתחילה כמפלצת, ואילו המפלצת שיצר נראית מובסת וחסרת-סיכוי (לא פלא, שהרי היא מורכבת מאיברים קטועים של פצועי מלחמה). סיפור המסגרת דומה בסגנונו לפרקי הסידרה "משחקי הכס" אשר מתרחשים באיזור החומה הצפונית הנתונה בכפור תמידי. שם, על סיפונה של ספינה התקועה במי הקרח, מגוללים פרנקנשטיין והמפלצת שיצר את הסיפור פעמיים, כל אחד מהזווית שלו. זו החלטה נרטיבית עם פוטנציאל שאינו באמת מנוצל, ושני הסיפורים נחווים על המסך כסיפור אחד ואחיד, והם אינם יוצרים רשומון נרטיבי. לבי לא הלך שבי, לא אחרי פרנקנשטיין וגם לא אחרי יציר כפיו המפלצתי. אולי זה המכנה המשותף עם "דרקולה" – גם הוא לא שבה את ליבי. סוכם ביני לביני שאני מעדיף בני אדם על מפלצות. יום שני, 1 בספטמבר התוכנייה כוללת היום שם של במאי ישראלי, חגי לוי שכתב וביים את Etty, סידרה טלוויזיונית בת שישה פרקים המבוססת על יומנה הפרטי של אתי הילסום (בעברית הוא פורסם בין השאר בשם "השמיים שבתוכי"). הילסום הייתה צעירה יהודייה שחיה באמסטרדם בימי מלחמת העולם השנייה, משכילה, סקרנית, ביישנית וכנה בה בעת, וביומנה סיפרה על חייה האישיים, על יחסיה עם בני המשפחה, ועל הקשר המתפתח בינה לבין המטפל שלה, שהפך למעסיקהּ ולבסוף לאהובהּ, וכל זאת בזמן הכיבוש הנאצי. עקב שיקולים אמנותיים ותקציביים נמנעו יוצרי הסידרה משיחזורים תקופתיים (כך לפחות בשלושת הפרקים הראשונים שבהם צפיתי), והעלילה מתרחשת למעשה עכשיו, לא במובן של העשור השלישי של המאה ה-21, אלא ברגע זה מול עינינו, בכל רגע שנצפה בה. אין בה הדגשים על זמן מסוים, אין בה טלפונים סלולריים, וגם לא מכוניות ופריטי אופנה עכשוויים. יש בה בני אדם הלבושים בבגדים קורקטיים אירופאיים שמעידים יותר על אופי, גיל ומעמד מאשר על תקופה. ועם זאת, אין בה סצינות מוּכרות של סרטי שואה ומלחמת העולם השנייה – חיילים גרמניים צועדים במדים לצלילי מארש גרמני, קצין אס-אס המתעלל בפומבי ביהודי בעל זקן הלובש קפוטה – אשר נשחקו עד זרא, ולעולם אינם משכנעים באותנטיות שלהם. חלק מאירועי הרקע מתרחשים בהווה מתמשך מוּכר, כמו הפגנת סטודנטים נגד גזענות, קבוצה של חמומי מוח לאומנים המכים מהגר אפריקאי, וסיפורים על חברים ובני משפחה שמבקשים להגר ולברוח מפני הסכנות המתקרבות. נשמע מוּכר. ויש גם רגעים המצביעים על שגרירים של האסון המתקרב שכבר הגיעו לפניו – עוצר בלילות, ומודעה על דלת בית המרקחת האוסרת על כניסת יהודים. זו החלטה מקורית, מעט נועזת, אשר פועלת היטב והופכת את יומנה של הילסום לרלבנטי בימינו. יחד איתו גם השואה נהיית רלבנטית. מי בדיוק עובר אותה בימינו? האם התחלפנו בתפקידים? יום שלישי, 2 בספטמבר היום צפיתי בעוד יצירה קולנועית המבוססת על יומנים. הפעם של יאסוז'ירו אוזו, גדול במאי הקולנוע הרוחני היפני. את הסרט התיעודי ביים בחוכמה וברגישות דניאל ריים, המנוסה ביצירת סרטים על דמויות מעולם הקולנוע. על בסיס יומניו של אוזו, סרטים ביתיים, רישומים וראיונות עם במאים בעלי שם, דוגמת וים ונדרס וצאי מינג ליאנג, הוא מצליח להחזיר לתודעה את הבמאי היפני הדגול הזה, שנדמה שקצת נשכח לאחרונה, והרי הוא זה שהצליח לזקק את היצירה הקולנועית למרכיביה ההכרחיים, או, כפי שאומר עליו בסרט הבמאי קיושי קורוסאווה: מבעד לסרטיו של אוזו ניתן לחזות בסודו של הקולנוע. הסרט מספר כיצד הצליח יאסוז'ירו אוזו להיחלץ מטרגדיה אישית באמצעות הקולנוע. הוא מנהל דיאלוג עם אוזו שקולו נשמע לאורך הסרט, מה שמעניק ליוצר הנדיר הזה גם מימד כמעט נשגב וגם מימד אנושי ארצי. מי שיער שסרט על אוזו יעסוק גם בנפיחות. אותי הם העלו לשמיים. יום רביעי, 3 בספטמבר "קולה של הינד רג'ב", שביימה הטוניסאית קאוטר בן האנייה, הוא הסרט המדובר ביותר בפסטיבל, עוד לפני שהוקרן. ולא בכדי הוא אחד הסרטים הבודדים שמתייחסים ישירות למלחמה בעזה, שהיא ללא ספק האירוע הדרמטי המרכזי שמתרחש בימים אלה ברחבי העולם כולו. זהו סרט עלילתי שנרקם סביב הקלטות של שיחות טלפוניות שהתקיימו עם הינד רג'ב, ילדה פלסטינית מעזה, בעת שהייתה כלואה במכונית שכל נוסעיה האחרים נהרגו. הילדה המפוחדת זועקת לעזרה ואין מושיע. בסופו של דבר הילדה לא חולצה, ומתה כמו שאר נוסעי המכונית. הסרט מצולם כולו בחדר מצב של הסהר האדום הפלסטיני ברמאללה. את קולה של הינד אנחנו שומעים, וגם רואים את רישומו הגראפי על מסך המחשב של הגבר שמנהל איתה את השיחות. שעות על גבי שעות מנסים אנשי הסהר האדום הרחוקים לקבל אישור לחילוץ הילדה באמצעות אמבולנס עזתי שנמצא במרחק של שמונה דקות נסיעה. אך האישור של מתאם הפעולות הצה"לי מתעכב, וכשהוא מגיע, תקלה מעכבת את האמבולנס, ונוסעיו נהרגים סמוך לילדה. רק בסוף הסרט נחשפת זירת ההתרחשות של האסון, וזאת באמצעות יומני חדשות שצולמו לאחר המעשה הנורא. סרט מטלטל, מבודד מהסיטואציה הפוליטית הצבאית הספציפית. הוא מתמקד בתסכול של המנסים להושיע ביד קצרה, בלחצים שהם חווים, בשבר הנפשי שהם חווים, בהזדהות שנוצרת בין רמאללה לעזה, בבנייתה ובחיזוקה של אומה. וכל הכבוד לצה"ל על כך. האם הסרט יזכה בפרס? ברור שכן. ב"אריה הזהב"? ייתכן. כדי לשפוט את הסרט כיצירה קולנועית עצמאית צריך לדמיין אותו ככזה העוסק במלחמה אחרת, שאין לנו הרבה מידע עליה, וכמובן איננו נוקטים כלפיה עמדה אפריורית. וככזה הוא ממשיך להיות אפקטיבי, אך מסחטת הרגש שלו נחשפת. אבל הוא כן עוסק בעניין אקטואלי, וחשוב שהקולנוע יעסוק גם באקטואליה. ומשום כך ראוי שיקבל פרס. היום צפיתי גם בשני סרטים מתחרות "אופקים". הראשון, Hiedra ("קיסוס") שביימה אנה קריסטינה באראגן. סרט על אשה צעירה העוקבת אחרי בני נוער במוסד חינוכי ליתומים וכאלו שננטשו, ומנסה להתקרב אליהם, במיוחד אל חוליו. הרומאן המתפתח בין השניים נקטע באיבו משום שהוא טומן בחובו פוטנציאל לגילוי עריות. הצופים נלכדים במלכודת האמביוולנטית מאתגרת. העלילה מתנהלת במיומנות פחותה, ואינה מתפתחת ונלכדת בדרכים ללא מוצא. הסרט השני הוא Human Resource ("משאב אנוש") שביים נוואפול תמנוגראתנרית התאילנדי. הסרט עוסק בנושא ירידת אחוזי הילודה בתאילנד המתפתחת. גיבורת הסרט, העובדת כמראיינת בחברת היי-טק מתקדמת, מגלה שהיא בחודש ראשון להריונה, והיא בוחרת להתמודד ללא שותפים עם הדילמה – האם להביא או לא להביא ילד לעולם המורכב והקשה הזה. גם הנושא וגם התמקמות העלילה בחברת היי-טק מעניקים לסרט מימד בינלאומי משטח. ברגעים שהוא הופך לספציפי יותר ויוצא מן הבועה הקרה אל מחוזות תאילנדיים אותנטיים, הוא מתעורר לחיים ונעשה מסקרן יותר. יום חמישי, 4 בספטמבר צפיתי היום בשני סרטים המשתתפים בתחרות המרכזית. "אליזה" האיטלקי של ליאונרדו די קוסטנצו, ו"נוהאי" ("נערה") של הבמאית הטאיוואנית שוּ קי. שניהם עוסקים גם ביחסים בין הורים לילדיהם, אך בהקשר שונה לחלוטין. "אליזה", המבוסס על סיפור אמיתי ועל מחקר מתקדם של קרימינולוגים, מתרחש בכלא מהמתקדמים והליברליים שניתן לדמיין. בראש ההרים בצילו של היער עומד בית מרכזי, וסביבו בקתות עץ. אליזה, אשה שרצחה את אחותה ושרפה את גופתה, שוהה במתקן זה כבר עשר שנים, ומחכות לה עוד שנים רבות עד שחרורה. פעמיים בשבוע היא נפגשת עם אביה שבא לבקרה, סועדת איתו, ונפרדת ממנו בשתיקה. שתיקתה היומיומית מופרעת כאשר לבית הכלא מגיע קרימינולוג טיפולי אשר מאמין שבעזרת דיאלוג עיקש תצליח אליזה להיזכר במעשה הפשע שלה, לתאר אותו במילותיה, ואולי אף לכנות אותו רצח. כך היא אולי תצליח לגאול את עצמה ולהביע חרטה. די קוסטנצו עושה כל מאמץ להרחיק אות הסרט מהסנסציוני, ואף במהלך הפלשבקים (המייצגים התעוררות של זיכרונות במוחה של אליזה) הוא שומר על נימה מאופקת. גם הצילום של לוקה ביגאצי, הידוע במהלכי המצלמה הלולייניים שלו (הוא שיתף פעולה יותר מפעם אחת עם פאולו סורנטינו), שומר הפעם על איפוק. עם כל הערכתי לבריחה מהסנסציה, אני מרגיש שאולי הסרט שקט ומאופק מדי. זה מתחיל לייגע בשלב מסוים, והרחיק אותי מהדמויות. לקראת סופו כבר לא עניֵין אותי למה לכל הרוחות האשה הנורמטיבית הזאת רצחה את אחותה. גם "נוהאי" לא כבש אותי. הפעם לא היה זה האיפוק, אלא דווקא המורכבות הכרונולוגית של הסרט שהכבידה על פענוח העלילה והיחסים שבין הילדה גיבורת הסרט לבין אִמהּ. זהו סרטה הראשון כבמאית של השחקנית הטאיוואנית שוּ קי. היא גייסה את כל ניסיונה כשחקנית, וביימה במלוא הרצינות סרט על אודות ילדה הגדלה במשפחה לא-מתפקדת הנשלטת בידי אב שתיין ואלים ואֵם נוכחת-לא-נוכחת, שכל מה שהיא עושה הוא לאיים על הילדה במילים "את תגמרי כמוני". מיפלט מן המשפחה ההרסנית מוצאת נוהאי בקרב חבריה לכיתה, ובעיקר הילדה החדשה שדוחפת אותה להרפתקאות מעט מסוכנות, אך מהנות ומרחיבות לב. הסיטואציה מדויקת, וכך גם המישחק, אך נראה שהיוצרת לא הסתפקה בכך, והוסיפה פלשבקים המתארים פרקים בחייה של האם, ואף כמה רגעי פנטזיה. אלה ממוקמים בנקודות שגויות שאינן מאפשרות לארוג אותם אל תוך העלילה וליצור משמעות. עורכת קפדנית ומנוסה יכולה הייתה להושיע את הבמאית מעצמה, ולסייע לה להצטיין כבר בסרטה הראשון. "מתחת לעננים" של ג'ייאנפרנקו רוסי - צילום רשמי: לה ביאנלה ונציה יום שישי, 5 בספטמבר מתקרבים לסוף. מי יזכה בפרס הגדול? השמועות מדברות על לנתימוס, רוזי ובן הנייה, אבל מהמרים גם על סורנטינו, ג'ים ג'רמוש ופארק צ'אן-ווק, ואת אלה לא הצלחתי לראות. משהו חייב ללכת לכיוון המזרח הרחוק. ניסיתי להמר בבוקר על הסרט הסיני "השמש זורחת על כולנו" של קאי שאנג'יון. השלד מלודרמטי להפליא. גבר מאוהב לוקח על עצמו את אשמתה של אהובתו ונכנס לכלא. כשהוא יוצא וחוזר אליה הוא מגלה שבגדה בו. הוא שונא אותה, היא שונאת אותו, ואין להם ברירה אלא להיפרד. דווקא במהלך הפרידה הסופית הם מגלים כמה בעצם הם אוהבים זה את זו. נהניתי מהשחקנים, הייתי נהנה עוד יותר אילו צפיתי בהם 90 דקות, אבל זה התפרס על פני 131 דקות. איפה הזמנים שבעלי המזנון בבית הקולנוע דרשו סרטים קצרים והפסקות ארוכות ביניהם? הלכתי לראות את Boorman and the Devil ("בורמן והשטן"), של דייוויד קיטרג', אשר מוקרן במסגרת הקלאסיקה. זהו סרט תיעודי שמתמקד בסיפור הכישלון הגדול של "מגרש השדים 2: הכופר" שביים ג'ון בורמן (אחרי ההצלחות הגדולות שלו, "המטרה בול" ו"גברים במלכודת"), כסרט המשך ללהיט האימה "מגרש השדים" שביים ויליאם פרידקין. שיעור מאלף בתולדות הקולנוע ההוליוודי המופלא של שנות ה-70 של המאה הקודמת, וכיצד הוא התרסק כשהאיזון בין המפיק לבמאי השתבש, וכישלונות קולוסליים איימו על יציבותם של האולפנים הוותיקים. אך מעֵבֶר לכך מעניין ומרגש סיפורו של בורמן, כיצד הוא מתייחס היום לכישלון ההוא, ובעיקר כיצד חילץ את עצמו מבור תחתיות וחזר להיות אמן קולנוע יצירתי בעל הישגים. דוברים רהוטים וקטעי סרטים המשולבים בסרט נארגים לכדי תמונה מעוררת השראה של במאי אשר מתייחס אל עצמו כאל אמן קולנועי שמבין את המדיום ואת חיוניות הקהל כמרכיב הכרחי של אמנות הקולנוע. לפנות ערב הלכתי לראות את הסרט המקסיקני En el camino ("בדרך") שביים דויד פבלוס, מעין גירסה מקסיקנית עכשווית ל"בדרכים" של קרואק. ונטו הוא צעיר מרדן המסתופף בחברת נהגי משאיות, סוחר איתם בסמים, ומעניק להם שירותי מין מזדמנים כדי לממן בריחה דחופה מחוץ להישג ידיהם של אויביו. הפגישה שלו עם נהג המשאית מונצ'ו בעל המשפחה מתפתחת ליחסים אינטימיים משמעותיים המסכנים את חיי השניים. זה סרט עם היבט אנתרופולוגי המזמין אותנו להכיר עולם קשוח סוּפֶּר-מאצ'ואיסטי, שנועד להסתיר הומו-ארוטיקה רווחת המתקיימת במחוזות שכביכול אינה רצויה בהם. סרט בוטה, אלים, כן, המיישיר מבט אל הרגעים האינטימיים ביותר, והוא מהלך על הקו הדק המפריד בין הפורנוגרפיה לחושניות, ולעיתים חוצה אותו. כוונת הסרט ברורה – לחשוף את הצורך האנושי בקירבה ובאינטימיות גם בקֶרֶב מי שנתפס בעינינו כקשוח וחסר-רחמים. אלא שריבוי האלימות הגראפית מאפיל על הרגעים האינטימיים, ומנטרל גם את המתח העלילתי שאמור להתגבר לקראת סופו של הסרט. בקיצור, ראיתי סרט שיעשה חיל ויסתובב בעולם כולו. לא חיבבתי אותו במיוחד. יום שבת, 6 בספטמבר ביומו האחרון של הפסטיבל ראיתי את הסרט הטוב ביותר בעיני, Silent Friend ("חבר שקט") של הבמאית ההונגרייה אילדיקו אניידי. סרט יפה לעין ומעורר מחשבה, שמצליח להשרות על הצופים מעין רוחניות חילונית. בגן הבוטני של פקולטה למדעי הטבע באוניברסיטה גרמנית עתיקה ניצב זה שנים עץ גינקו דו-אונתי רב-רושם. הוא עֵד שקט לשינויים המתחוללים בעולם באמצעות שלושה סיפורים הנפרסים על פני יותר מ-100 שנים. בשנת 2020, ימי הקורונה, נותר מרצה בתחום מדעי המוח לבדו בקמפוס, והוא מבצע ניסוי בלתי-צפוי בעץ העתיק. בשנת 1970, בימים שאחרי מרד הסטודנטים שהתנהל ב-1968, מתחוללים אצל שני סטודנטים מאוהבים שינויים מרחיקי לכת בעקבות התעניינות משותפת, רצינית ועקשנית בתחושותיו של צמח הגרניום הניצב בחדרה של הסטודנטית החיננית. ב-1908 מגלה האשה הראשונה שהתקבלה ללימודים במוסד השמרני, בעזרת הצילום, את עולמם המורכב של הצמחים. סרט שעוסק ברצינות משועשעת בהשפעתם החיובית של הצמחים על בני האנוש ועל היחסים שהם מקיימים ביניהם. סרט שמזמין אותנו לרדת מפסגת הפירמידה האבולוציונית וללמוד על היופי והחוכמה של הנחותים מאיתנו, על כוחו של המדע לשחרר בני אדם ולעשות צדק, על כוחה המפתיע של ההשתלבות בסביבה האקולוגית דווקא בכיוון חיזוק העצמיות. אניידי הצליחה ליצור סרט שהוא רציני ומבדח כאחד, עלילתי אך גם תמטי, מצולם בשלושה סגנונות מובחנים, ובכל זאת ניחן באסתטיקה מאחדת. טיפשי וגאוני גם יחד. חשתי התרוממות רוח, וזו ליוותה אותי לאורך כל השיט האחרון מהלידו של ונציה ועד לצלחת הפֶגָטו א-לה ונציאנה שהוגשה לי במסעדה הביתית שמתחת לבית. שלום לפסטיבל. נתראה ב-2026.