הזוהר מנצח

ונציה 2024

מסקנות ראשונות מן הפסטיבל ה-81 בוונציה: מהו הכיוון שאליו הולכים היום פסטיבלי הקולנוע? אז ככה, סרטים חדשים, בהחלט. סרטים טובים, לא בהכרח. כלומר, אם יש אחד או שניים כאלה זה לא מפריע, אבל לא חובה. מה שכן חובה זה כוכבים, הרבה כוכבים, מחולקים במנות מדודות לכל יום ויום, כדי שכל ציידי הסלבריטאים יבואו על סיפוקם המלא. כלומר, אם צריך לבחור בין סרט טוב בלי כוכבים לסרט פחות טוב עם כוכבים, אסור להסס, הכוכבים קודמים לכל. דוגמא מן השנה הזאת? "זאבים" עם ג'ורג' קלוני ובראד פיט, שכבר אפשר לראות בבית, בנטפליקס. אפילו המפיקים לא האמינו שיש לו סיכוי בבתי הקולנוע. מי שרוצה סרטים טובים, שיפנה בבקשה לסוכני המכירות השונים ברחבי העולם ויבקש מהם לינקים שבאמצעותם אפשר יהיה לבחור בבית מה מתאים ומה לא. ומה יעשו בפסטיבלים אם לא יהיו מספיק כוכבים או מספיק כסף כדי להביא אותם? התשובה המתבקשת כיום היא: דיונים, הרבה דיונים, סביב שולחן עגול, בהרצאות ובמפגשים אישיים, דיונים על עתיד התעשייה, ואם אפשר גם דיוני מקח וממכר, ואפשר גם לקיים הרבה מסגרות-משנה שבהן ההתרגשות מן הסרטים פחותה. בכל מקרה, ככל שיילך ויגדל מספר הסטרימרים המשרתים את הלקוחות בבית, גם נושאי הדיונים האלה ייאלצו להשתנות בהתאם.

בשנים האחרונות החלה לפשוט שמועה בין אנשי הקולנוע על כך שקאן הפכה לשוק ממוסחר, וונציה היא המקום שבו צריך לראות סרטים. אחרי השנה הזאת מתעורר חשד שלשמועה זו אין רגליים. זוהר, כן, שמלות של מעצבי אופנה, בהחלט, אבל הסרט היחיד שאפשר היה להצביע עליו כעל סרט פסטיבלים, כלומר סרט שמנסה להיות שונה מן האחרים, הוצג רק בשעת ערב מאוחרת, והקהל המאוכזב, שלא מצא בו אפילו כוכב אחד לרפואה, זרם בהמוניו החוצה, כדי לחפש קצת נחת צבעונית באולמות האחרים. אשר לכל העיתונאים המתפרנסים מזה שהם באים לפסטיבלים כדי לראיין כוכבים עבור עיתוניהם, גם להם מצפה בשורת איוב. רוב חברות הסרטים שהסכימו להציג את התוצרת שלהן בוונציה הודיעו במפורש שאינן מוכנות להטריד את אלילי הבד ברכילות סתמית, וכל מה שיש להם לומר, ייאמר במסיבת עיתונאים אחרי הסרט, ולא שום ריאיון אחד נוסף לרפואה. מכתב מחאה חריף על כך יצא כבר בימיו הראשונים של הפסטיבל, ובו הביעו עשרות רבות של נציגי התקשורת את זעמם על כך שנגזלת מהם פרנסתם. הפסטיבל האשים את חברות הסרטים, רבים מן היחצנים המובילים שמפארים כל פסטיבל לא טרחו כלל להגיע, ואחרים, אם כבר הגיעו, הציעו למראיינים סחורה סוג ב', כלומר ראיונות עם כוכבים שכבר אינם כוכבים, או כאלה שיהיו אולי פעם כוכבים. אלא ששום כלי תקשורת שפוי אינו מעוניין להטריד את מנוחת לקוחותיו בסיפורים שכאלה.

אז מי היה השנה בוונציה? בערב הראשון, סיגורני וויבר, שקיבלה פרס קריירה עם הצגת סרטו החדש של טים ברטון, "ביטלג'ויס, ביטלג'ויס", מחווה של הבמאי לסרט שעשה בתחילת דרכו בקולנוע. בערב השני, אנג'לינה ג'ולי, שגילמה ללא הצלחה את מריה קאלאס בחמשת הימים האחרונים לחייה. בערב השלישי, ג'וד לאו עם שפם שמשנה לחלוטין את פניו, שהופיע במותחן אקטואלי כביכול, "הצו", על סוכן אף-בי-איי שצד נאצים באמריקה, אבל בכוונה או שלא בכוונה, הדמויות המשכנעות יותר הן דווקא של הנאצים. בערב השלישי, הצמד בראד פיט וג'ורג' קלוני שהפיקו את "זאבים", מותחן שאמור להיות משעשע, והם גם מופיעים בו, אבל כבר עכשיו מתברר שאינו מוצלח מספיק לבתי קולנוע, והוא יילך ישר לסטרימר (אפל) שהשתתף בהפקה. בערב הרביעי, אולי המספק ביותר, פדרו אלמודובר עם טילדה סווינטון וג'ואן מור בסרט נוגה על המתת חסד, משמעות החיים והדרך אל סופם. ביום שלאחר מכן, Queer, שבו דניאל קרייג משנה עורו, נכנס לדמות של הסופר ויליאם בורוז, על הומוסקסואל אמריקאי שמחפש נואשות אהבות חדשות וריגושים חדשים בעולם הסמים של אמריקה הלטינית. עוד יום, ופרק ההמשך של "ג'וקר", המסתתר תחת השם "ג'וקר, טירוף בשניים". בפעם האחרונה הוא גמר בבית משוגעים, הפעם הוא ממשיך משם, כאשר חואקין פיניקס מצא לעצמו בת זוג חדשה, ליידי גאגא. ולשמוע את בני ונציה צורחים בהתלהבות ובקולי קולות "גא גא, גא גא" ביציאה מאולם הקולנוע, כשהיא מסתתרת היטב בתוך מכונית פאר, זה ללא ספק סימן להצלחה, אם כי לא ברור של מי, של ליידי גאגא או של הסרט.

והשנה, בצעד שצריך בהחלט להכיר בהעזתו, הפסטיבל הזמין גם סרט ישראלי, "על כלבים ואנשים" של דני רוזנברג. מנגד - "חג שמח" של סקאנדר קופטי. ובאמצע - סרט תיעודי המוקדש לדיווחי הטלוויזיה השוודית על הסכסוך הישראלי-ערבי, שבהיותו תוצרת של הטלוויזיה השוודית, לא יכול היה להיות פרו-ישראלי. צריך לומר שהקרנת הסרטים עברה בלי הפרעות יוצאות דופן. אפשר רק להזכיר שבתחילת הפסטיבל הגישו במאֵי קולנוע ערבים עצומה נגד מנהלי הפסטיבל שהעזו לשלב סרט ישראלי בתוכנית (בקאן נזהרו מלעשות זאת). בסוף הפסטיבל זכה הסרט של קופטי בציון לשבח, ובמאית יהודייה פתחה את נאום התודה שלה על הפרס שקיבלה במסגרת "אופקים" בהתקפה מוחצת על המדיניות של ממשלת ישראל וזכתה למחיאות כפיים. אולי זה לא נעים, אבל לפחות הפסטיבל לא התעלם, וזה כבר משהו.

ועכשיו, כמה עצות שכנראה איש לא ישים לב אליהן, כפי שלא שמו לב אליהן גם בעבר. ראשית, נושא מזג האוויר, שהולך ומתחמם מדי שנה, כפי שכל האקולוגים יודעים היטב. השנה זה היה פשוט בלתי-נסבל, לא יותר טוב מקיץ בתל אביב, ואפילו גרוע מזה. עמידה בתורים במשך דקות ארוכות, בשמש יוקדת, היא משימה אולי קשה יותר מעצם הצפייה בסרטים. אז למה שלא יסדרו איזשהו מגן מפני השמש, אם הם רוצים שהקליינטים לא יסבלו? כדאי לזכור שלמרות ההנחה המנחמת שבשנה הבאה לא יהיה חם כל כך, העולם נוטה היום עדיין לטובת התעשייה על פני הצלת האקלים, כלומר סביר להניח שבשנה הבאה יהיה עוד יותר חם. אז אנא. דרך אגב, הגנה מפני השמש יכולה להיות גם הגנה מפני הגשם, שגם בו התברך הפסטיבל השנה למשך יממה אחת.

ועוד עצה, שנוגעת לא רק לוונציה אלא לכל הפסטיבלים, אבל בוונציה הצליחו בעבר להתאפק ולא להיסחף בזרם, עד שהזרם גבר עליהם. הכוונה למספר הסרטים ומספר הפרסים. מצד אחד, מובן שהתעשייה רוצה לראות בכל פסטיבל כמה שאפשר יותר סרטים, מתוך הנחה שזה יעזור אחר כך למכירתם. מצד שני, ככל שיש יותר סרטים, החשיבות של כל אחד מהם בנפרד, מידרדרת. וכאשר חלק גדול מן הסרטים האלה עוד יוצא עם פרס כלשהו, יש בכך זילות של הפרסים. בימים הטובים, כלומר בתחילת דרכו של פסטיבל ונציה, שהוא כידוע הוותיק שבכל הפסטבלים, חילקו כאן שלושה פרסים, "אריה זהב" אחד לסרט הטוב ביותר, ושני "אריות כסף", אחד לסרט שמשך במיוחד את תשומת הלב של השופטים, ועוד אחד לבמאי הטוב ביותר. מאז החלו להוסיף בהדרגה עוד ועוד פרסים, כדי שהסרטים המוזמנים ללידו לא ייעלבו. אז יש פרס מיוחד (נוסף) של צוות השופטים, יש שני גביעי וולפי, לשחקן ולשחקנית הטובים ביותר, יש פרס תסריט, ויש פרס לשחקן הצעיר הטוב ביותר.

וזה לא הכל. פעם, הסרטים שהוצגו מחוץ לתחרות המרכזית לא ציפו לקבל פרס כלשהו, ומה שנוסף בתוכניות היו רטרוספקטיבות מדהימות של גדולי היוצרים בקולנוע. מאז הוסיף תחילה הפסטיבל מסגרת בשם "אופקים", ובה סרטים שמצביעים על עתיד הקולנוע, מסגרת עניינית ללא פרסים. אבל חוקי הדמוקרטיה דורשים פרסים לכולם, והיום מעניקים פרסים לסרט הטוב ביותר שם, לבמאי הטוב ביותר, פרס מיוחד של צוות השופטים (שהוא שונה מצוות השופטים של התחרות הרשמית), פרס שחקן, פרס שחקנית, פרס תסריט וגם פרס לסרט קצר, ועוד פרס למסגרת משנה בשם "אופקים אקסטרה" בחסות חברת האופנה ארמני, ופרס לבמאי מתחיל. במקום הרטרוספקטיבות של פעם, ונציה מציגה בשנים האחרונות אוספים של רסטורציות וסרטי תעודה על קולנוע, וגם בכל אחת מן החטיבות הללו מעניקים פרס. ואם לא די בכך, הפסטיבל טורח גם להתבונן בעתיד לבוא ומה שצפוי לקולנוע שם, בעיקר מבחינה טכנית; כלומר, חידושים בשפת הקולנוע. התוצרת הזאת אינה מוצגת בלידו, שבו כבר אין מקום, אלא באי קרוב. וכדי שלא יקופחו המשתתפים, מחלקים גם שם פרסים.

ועוד יש בוונציה מעין פסטיבל מקביל, אסופת סרטים של איגוד יוצרי הקולנוע (Giornate degli Autori), וגם שם מחלקים פרסים מקבילים לסרטים שהם מציגים. ואסור לשכוח את שבוע הביקורת, סרטים שבחרו חברי איגוד המבקרים האיטלקי, וגם שם מחלקים פרסים, אחד או יותר. בקיצור, רבותי, המסקנה פשוטה: יפה לקבל פרסים, אבל לא צריך להתרשם מהם יותר מדי. ורק עוד תזכורת: אם מישהו יאמר לכם שקיבל פרס בוונציה והסרט שלו אינו נמצא ברשימות של זוכי הפסטיבל, הוא אינו בהכרח משקר. כי במקביל לכל הרשימה הארוכה שהפסטיבל על חלקיו מפזר לכל עֵבֶר, יש גם כל מיני איגודים, תחנות שידור, חברות מסחריות וכיוצא באלו שמעניקים פרסים משלהם כדי לפרסם את עצם קיומם באירוע. אלו יכולים להיות חברת ביסקוויטים, מפעלי משקאות או תאגיד המוכר מכוניות שרד, העיקר שישמעו את שמם עוד כמה פעמים.

פרסי הפסטיבל

אריה הזהב - הסרט הטוב ביותר – "החדר ממול" – במאי: פדרו אלמודובר

פרס מיוחד של צוות השופטים – "אפריל" – במאית: דאה קולומבגאשווילי

אריה הכסף – פרס מיוחד של צוות השופטים – "ורמיליו" – במאית: מאורה דלפרו

אריה הכסף – פרס הבמאי הטוב יותר ביותר – בריידי קורבט על סרטו "הברוטליסט"

גביע וולפי – לשחקנית הטובה ביותר – ניקול קידמן על הופעתה ב"ילדה קטנה"

גביע וולפי - לשחקן הטוב ביותר – וינסן לנדון על הופעתו ב"בן השקט"

פרס התסריט הטוב ביותר – מורילו האוזר והייטור לורגה על התסריט ל"אני עדיין כאן" של ולטר סאלס

פרס מרצ'לו מסטרויאני לשחקן הצעיר – פול קישר על הופעתו ב"והילדים בעקבותיהם"



פרסי "אופקים"

הסרט הטוב ביותר – "השנה החדשה שמעולם לא הגיעה" – במאי: בוגדן מורשיאנו

במאית השנה – שרה פרידלנד על סרטה "מגע מוכר"

פרס מיוחד של השופטים – "באחד הימים, כשהמי ימות" – במאי: מורט פיראטוגלו

פרס השחקנית הטובה ביותר – קתרין צ'לפאנט על הופעתה ב"מגע מוכר"

פרס השחקן הטוב ביותר – פרנצ'סקו גגי על הופעתו ב"המשפחה"

פרס התסריט – סקאנדר קופטי על סרטו "חג שמח"

פרס הסרט הקצר – "מי אוהב את השמש" – במאי: ארשיה שאקיבה

פרס "אופקים אקסטרה" – "העד" – במאי: נאדר סלבאר

פרם הסרט התיעודי הטוב ביותר על קולנוע – "תגובות שרשרת" – במאי: אלכסנדר פיליפ

פרס הרסטורציה הטובה ביותר – "אצ'ה בומבו" – במאי: נאני מורטי

פרס דה לורנטיס לסרט ראשון – שרה פרידלנד על "מגע מוכר"



פרסי שבוע הביקורת

הפרס הגדול – "נלפא" – במאי: דונג דיאה לין

ציון לשבח – "לא ישנים עד..." – במאית: אלכסנדרה סימסון

פרס הקהל – "פול ופולט באמבטיה" – במאי: יתרו מאסי



פרסי איגוד יוצרי הקולנוע

הפרס הגדול – "מאנאס" – במאית: מריאנה ברנאנד

פרס הקהל – "טקסי מונאמור" (Taxi Monamour) – במאי: סירו דה קארו



פרסים קולנוע העתיד

הפרס הגדול – "איטון מאיקו" – במאי: בוריס לאבה

פרס מיוחד של צוות השופטים – "הכוכב של אוטו" – במאי: גוונאל פרנסואה

פרס ההישגיות – "אימפולס – משחקים במציאות" – במאים: מאיה עבדאללה, בארי ג'ין מרפי