ההווה, בין לעג לגעגועים

קצת מוזר לרחם על במאי שזוכה ב"אריה הזהב", הפרס היוקרתי ביותר של פסטיבל הסרטים בוונציה. ולמרות זאת, קשה לא לרחם קצת על ג'ים ג'רמוש שזכה השנה בפרס זה על סרטו החדש, "אבא, אמא, אח, אחות". לכאורה, אין כבוד גדול מזה. למעשה, כפי שהשחקן השבדי סטלאן סקארסגארד ציין בכיתת אמן שלו שפירסמנו בגיליון הקודם של "סינמטק", גורלו של סרט נקבע לא רק בשל האיכות הקולנועית שלו, לא רק בזכות ההישגים האמנותיים או האנושיים הגלומים בו, אלא גם עקב הנסיבות השוררות בעת הצגת הבכורה שלו, כלומר הסוגיות הפוליטיות שמעסיקות את העולם באותו זמן. ואם סקארסגארד ציין סרט שנעלם מתשומת הלב של הצופים ושל הביקורת גם יחד משום שחשפו אותו לראשונה בפסטיבל טורונטו ביום שבו הופלו מגדלי התאומים בניו יורק, אפשר לומר דבר דומה על הסרט של ג'רמוש, שנחשף בוונציה באחד משיאי ההפגנות הפרו-עזתיות שדרשו את שחרור פלסטין.

מה שחמוּר יותר הוא, שאחד הסרטים אשר התחרה עמו על הפרס היה סרט טוניסאי שהשתמש בהקלטת הקול של ילדה בת חמש ברגעים האחרונים של חייה, כשכל בני משפחתה נהרגו ברכב שהסיע אותם, ושימש מטרה לפגז של טנק ישראלי מכוון היטב. הילדה, הינד רג'אב, ניסתה להתקשר בטלפון נייד לסהר האדום העזתי כדי להזעיק עזרה, אבל נפחה את נשמתה אחרי כמחצית השעה, לפני שהעזרה הספיקה להגיע.

קייט בלאנשט וויקי קריפס, שתי האחיות ב"אבא, אמא, אח, אחות" של ג'ים ג'רמוש - צילום: Yonnick Saux, Vague Notion

הצגת הבכורה של הסרט המבוסס על שיחזור הפרשה הטראגית זאת, בוונציה, התקבלה בהתרגשות רבה, מה עוד שכל החלק האחרון של הסרט לוּוה בהקלטת שיחת הטלפון שהבמאית קאותר בן חניה, שהייתה בעבר פעמיים מועמדת לפרס אוסקר לסרט הזר, הצליחה לקבל מן הסהר האדום. הצופים, קהל ומבקרים, יצאו מן האולם בעיניים דומעות אחרי שמחאו כפיים במשך דקות ארוכות ליוצרת וליוזמה שלה. ההרגשה הייתה שלא ייתכן להעניק את "אריה הזהב" לסרט אחר, משום שהסיפור של הינד הקטנה התאים בדיוק לרגע הזה בהיסטוריה, ולאו דווקא משום שהוא הוצג בכישרון קולנועי יוצא דופן. המיליטנטים דרשו בקולי קולות שהפסטיבל ינקוט בצורה זו עמדה לגבי המזרח התיכון, אלא שהפעם הם נתקלו בצוות שופטים שבראשו עמד אלכסנדר פיין, והוא כלל בין השאר גם את הבמאי הרומני קריסטיאן מונג'ו, שניהם סינפילים במהותם, ושניהם מסתייגים מהצהרות פוליטיות אופנתיות, והם דווקא סברו אחרת.

לוקה סאבת ואינדיה מור, שני התאומים ב"אבא, אמא, אח, אחות" של ג'ים ג'רמוש - צילום: Carole Bethuel, Vague Notion

זה הרקע. עכשיו, חזרה לסרט של ג'רמוש. הוא אמנם במאי ידוע ומוּכר, אבל במאי עצמאי מוצהר מן היום הראשון שהחל לעשות סרטים. כלומר, קברניטי הקולנוע המסחרי אינם מחבבים אותו באופן מיוחד, משום שהוא אינו מוכן להקשיב לדרישותיהם. לכן כל סרט שהוא עושה מתחיל בסאגה ארוכה ומעצבנת של גיוס כספים, כאשר העובדה שאף אחד מסרטיו לא שבר שיאי קופה, גם אם זכה בדרך כלל בשבחי הביקורת, לא פיתתה את בעלי הממון לפתוח את הכיס. זאת כנראה הסיבה לכך שהוא אינו מוציא לאור סרט חדש מדי שנה.

סימן ראשון לצרות שבדרך נראה כבר במסיבת העיתונאים שלאחר ההקרנה הראשונה של הסרט. אחת השאלות הראשונות התייחסה להפקה: איך זה שהוא הסכים לשתף פעולה עם חברה כמו "מובי", אמנם אחת מחברות ההפצה הגדולות היום בעולם, אך כידוע, חלק מן המממנים שלה מנהלים יחסים עם ישראל, זו שאחראית למה קורה בעזה? ג'רמוש, שסבר כנראה כי יצטרך לענות על שאלות הנוגעות לקולנוע, ענה שקשה לצַפות מבמאי עצמאי למצוא מממנים לסרטים שהוא עושה אשר אינם מתערבים בעשיית הסרט עצמו, וכי בלתי-אפשרי לצפות ממנו שיילך לבדוק את המקורות שמהם מגיע הכסף, מה עוד שהמונח "כסף נקי" הוא מושג חסר משמעות לחלוטין בעולם שבו כסף מחליף ידיים, ברוב המקרים באמצעים וירטואליים שאינם בהכרח חשופים לסקרנים. התשובה, כמובן, לא הניחה את דעתו של השואל.

התסכול הגדול יותר הגיע עם הכרזת הפרסים של הפסטיבל. זעקות שבר נשמעו מצד העיתונות המגויסת, שהאשימה את צוות השופטים בכך שחבריו התעלמו מן החשיבות המכרעת של "קולה של הינד רג'אב" והעניקו לו רק פרס מיוחד של צוות השופטים, והעדיפו את הסרט הקטן וחסר-המשמעות של ג'רמוש בגלל שֵם הבמאי או מי יודע בגלל סיבה אחרת כלשהי. במקביל, נפוצו שמועות שבמהלך ויכוח סוער שהתנהל בין השופטים היה מישהו או מישהי שאיימו להתפטר אם אכן "אבא, אמא, אח אחות", יקבל את "אריה הזהב". העובדה שאלכסנדר פיין, יושב ראש צוות השופטים, שלל את הרכילות, לא עזרה להרגיע את השמועה. ואילו הביקורת הבינלאומית, שאוהבת בדרך כלל לישר קו עם האופנה, תמכה מיד בדעה שג'רמוש עשה סרט בהחלט חביב ונעים לצפייה, עם שחקנים טובים, קצת מחויך וקצת מלנכולי, אבל איפה זה מול האנדרטה הקולנועית שהקים הסרט הטוניסאי לאחד האירועים המרכזיים של העולם כיום?

מיותר לציין שאפשר להעריך את הסרט של ג'רמוש ואת האנדרטה, כל אחד בזכות עצמו, מבלי להשמיץ אף אחד משני הצדדים. אלא שבעולם שבו כל אחד אחד רואה רק את מה שהוא רוצה לראות, ומַפנה את הגב לכל הכיוונים האחרים, הרבה יותר קל להסביר מדוע קל יותר להפחית בערך המתחרים מאשר לשבח ולהלל את מי שאתה תומך בו, כי הרי קל יותר למצוא פגמים בצד שממול מאשר לגלות מעלות באלה שאתה עומד לצידם.

ועכשיו – ל"אבא, אמא, אח ואחות". סביר להניח שכל מי שטען כי זה סרט מיועד לקהל מבוגר יותר, אכן צדק. מערכת היחסים בתוך משפחה, כפי שהשם עצמו מעיד, הופכת להיות נושא מרכזי עבור כל מי שעבר גיל מסוים ויכול לצפות במפגש בין הורים מזדקנים לצאצאים בוגרים. מה עוד שאין כאן ניסיון להאשים אף אחד מן המרכיבים במשוואה זו – האבות אינם מושלמים, ובני הדור שהם הביאו לעולם גם הם רחוקים מִצַדיקוּת. צריך לעבור גיל מסוים, נאמר שישים ומעלה, כדי לצפות תוך השתתפות, אך בשלווה, בשלוש האפיזודות של ג'רמוש, להקשיב לדיאלוגים השבורים והלקוניים בכוונה, ולפענח את כל מה שמסתתר מאחורי דברים שאינם נאמרים, כדי להבין מה הייתה כוונתו של במאי, אשר הספיק כבר לעבור את שבעים השנים הראשונות לחייו.

האפיזודה הראשונה מתרחשת בצפון-מזרח ארצות הברית. גבר ואשה, אח ואחות (אדם דרייבר ומאים ביאליק), שניהם כבני 40, נוסעים מן העיר הגדולה כדי לבקר את אביהם (טום ווייטס), אשר מאז שהתאלמן מתגורר בגפו, אי-שם, במרחק שעות נהיגה, על שפת אגם, הרחק מכל יישוב ואדם. מן השיחה שבין השניים אפשר לנחש שמדובר באב שהזיקנה ירדה עליו בטרם עת, והסלחנות האוהדת המעורבת בביקורת ובמעט סרקזם מניחה לצופה לנחש כי האח, גרוש עם ילד, מוכן יותר להאזין לאביו מולידו ולהגיש לו עזרה, מאשר מוכנה אחותו הקשוחה והספקנית יותר, אשר מפקפקת לרוב במה שהיא שומעת מאביה. הנימה הכללית היא של "צער גידול הורים", והתייחסות היא לאב טרחן ודי חסר ישע. שניהם ממעטים לבקר בבית שעל שפת האגם, וכאשר הם מגיעים אליו הפעם, נדמה שהאב אכן איבד הרבה מן החיוניות שלו החל מן הרגע שבת זוגו הלכה לעולמה. אם השיחה שהתנהלה במכונית בדרך אליו הייתה שגרתית ורחוקה מלהיות אינטימית, ברגע שהאב והצאצאים נפגשים היא הופכת לאותו סוג של שיח קצת מביך וקצת נדוש, שאלות-סתם כגון "מה נשמע", "איך בבית", "מה קורה" וכדומה חוזרות על עצמן, כל מה שיש לאב להציע לאורחיו הוא כוס מים, והרגע שבו האח והאחות מסבירים שעליהם לצאת בדרך חזרה הביתה כדי שלא יצטרכו לנהוג בחושך, מגיע ביגיעה רבה. ואז מצפה לצופה הפתעה שעשויה לשנות את דעתו על מה שראה עד אז.

באפיזודה השנייה עובר ג'רמוש לפרבר בורגני של עיר באנגליה. בבית מהודר ומסודר היטב מסיימת סופרת קשישה אבל שמורה היטב ומצליחה (שרלוט רמפלינג) שיחת ייעוץ שבועית עם הפסיכיאטרית שלה, כנראה, וניגשת להשלים את ההכנות האחרונות לארוחה סביב שולחן המסודר להפליא לפי כל תקנוני הנימוס הבריטי, לקראת הביקור של שתי בנותיה. האחת, טימותיאה (קייט בלאנשט בתפקיד לא-צפוי לחלוטין), קצת מסורבלת, חסרת ביטחון, מרכיבה משקפי ראייה המכסים כמעט את כל פניה, לובשת חצאית שגם בבני ברק לא היו מתנגדים לאורכה הצנוע, היא פקידה במוסד עירוני שנתקעת עם מכוניתה בדרך לאִמהּ. השנייה, לילית (ויקי קריפס, כוכבת עולה ילידת לוקסמבורג), מוסעת על-ידי בת זוגה, אבל עומדת לטעון שהייתה זו נהגת של "אובר" שהסיעה אותה עד שתקבל לידיה את ה"לקסוס" שזה עתה הוענקה לה.

טום ווייטס ב"אבא, אמא, אח, אחות" של ג'ים ג'רמוש - צילום: Frederick Elmes, Vague Notion

טימותיאה אינה טוענת לשום דבר שאינו נראה לעין מיד, לא נוח לה עם עצמה ועם הסביבה שלה, וזה ברור מכל מלה שיוצאת מפִּיהָ ומכל תנועה שהיא עושה. לילית אמורה להיות יזמית עצמאית ומצליחה, אבל שׂערה הצבוע בגוון צהוב אדום, מעילה מפסאודו-פרווה של כבש, שכנראה נרכש בחנות מציאות, ואוצר המילים שלה אשר אמור להעיד על ה"גזעיוּת" שלה, מצביעים כולם על מי שמבקשת להסתיר בכל מלה שיוצאת מפיה את העובדה שלא עמדה בציפיות של אִמהּ. גם כאן ברור לחלוטין שהפגישה עצמה היא אירוע נדיר למדי, שהקשר בין האם לבנות הוא רופף במקרה הטוב, ושהפגישה הבאה תיקבע לפי הנוסחה הישנה "נתראה בקרוב", בלי ציון תאריך כלשהו.

באפיזודה השלישית עובר ג'רמוש לפאריס, ובמרכזה אחת ואחות תאומים (אינדיה מור ולוקאס סבאת) שאינם מרבים לראות זה את זו, ונפגשים כדי לפרק את דירת ההורים שנספו יחדיו בתאונת מטוס. השניים כהי עור, אולי על טהרת האפרו-אמריקאיות ואולי אחד ההורים היה לבן והשני שחור. הם נוסעים אל הדירה, ששׂכרה לא שולם, כפי שמתברר בהמשך, זה זמן רב, מסתובבים בין החדרים הריקים, ומשוחחים על הוריהם כפי שנראו להם בילדותם, על מנהגיהם החריגים שלא נשמעו לצווי החברה, על מה שהם העניקו לצאצאיהם גם כשאֵלֶה לא בדיוק הבינו, תוך כדי מעשה, שמשהו מוענק להם, על האהבה שרחשו לאח ולאחות, ועל התמיכה שהוענקה להם בלי שום הפגנה או הטפת מוסר. בקיצור, הם מגלים בהווה, כשההורים כבר אינם, מה שאבד להם, ועד כמה יחסרו להם בעתיד.

בסך הכל שלוש אפיזודות על היחסים ועל המתחים שבין הורים לילדיהם, מתחים ויחסים שאינם מוצאים את פתרונם במהלך החיים, ואולי רק אחרי המוות הם לובשים את ממדיהם האמיתיים. גם אם המעבר בין ארצות ויבשות הוכתב אולי על-ידי מקורות המימון של הסרט, עובדה היא שהנוף החורפי, האווירה בריטית, והרחובות של פאריס מוסיפים בדיוק את הצבע הדרוש לרקע של כל אפיזודה בפני עצמה. הצוות, שחקנים שֶמִן הסתם התנדבו בשמחה להופיע אצל ג'רמוש, נראה שמבין היטב מה הייתה הכוונה כאן – הצגת מפגש בין דורות ובין מי שחולקים אותו דם בעורקים, שבו שולטים אי-הבנה ומבוכה. אין כאן הצגות ראווה של כוכבים (אם כי אפשר אולי לטעון שבלאנשט לא נראתה מעולם, גם לא בתחילת הקריירה שלה, כמו טימותיאה של ג'רמוש), ולא הופעות ראווה מיותרות. אלה שלוש אפיזודות בגובה העין, שלמעשה כל צופה יוכל למצוא בהן השתקפות של חייו-שלו או של חיי הקרובים אליו. אין כאן צעקות והתנגשויות, לא אלימות ולא ווקאליות. אם כבר, ישנם דיאלוגים מינימליסטיים שמסתירים יותר משהם חושפים את המדברים. משום כך, וכדי ליהנות באמת מן הסרט, כדאי להאזין להם בתשומת לב.