דייוויד סטראטון – 1939-2025

לפני כשמונה שנים, כשעסקנו עדיין בעיצוב התוכנית של פסטיבל הסרטים בערבה, התכוננו לערוך מחווה קטנה לקולנוע האוסטרלי, ולשם כך הזמנו את אחד הידידים הטובים ביותר שלנו, דייוויד סטראטון, בכיר מבקרי הקולנוע ביבשת השישית, לבוא להציג את הסרטים. דייוויד, שהכרנו זה כחמישים שנה, נעתר מיד לבקשה, למרות הטרחה הכרוכה בטיסה ארוכה מאין כמוה (למעלה מיממה באוויר, בכל כיוון), ראשית משום שלא אומרים "לא" לחבר, גם אם אין שום שכר טרחה בצד ההזמנה, ושנית, משום שלא ביקר מעולם בישראל.

למזלנו, באותה שנה, 2017, ציינה שגרירות ארצו בארץ 100 שנה לניצחון של פרשי הצבא האוסטרלי על הצבא הטורקי בקרב באר שבע, במסגרת מלחמת העולם הראשונה. לקראת המאורע הזמינו את שחקן הקולנוע בריאן בראון ואת רעייתו, השחקנית והבמאית רייצ'ל וורד, להנחות את הטקס שאורגן בבאר שבע, ונערך כשבוע בלבד לפני הפסטיבל. דייוויד עצמו התנדב להתקשר לבראון ולשאול אם הוא ורעייתו יסכימו להצטרף אליו בערבה. בראון הסכים מיד, ואכן, המחווה נערך בהשתתפות שלושתם. כעבור שמונה שנים, באמצע חודש אוגוסט, הגיעה בשורת איוב מרעייתו, סוזי. דייוויד, אשר הוציא את עצמו הדרגתית לגמלאות והשיר מדי שנה עוד אחד מתפקידיו הרבים, הלך לעולמו. הוא היה בן 85.

פגשתי לראשונה את דייוויד סטראטון בפסטיבל לוקארנו. באותם ימים הוא ניהל את פסטיבל הסרטים בסידני, ושימש כמבקר של אחד היומונים הגדולים באוסטרליה. זמן קצר לאחר מכן, ב-1980, הוא התבקש לבחור ולהציג סרטים בערוץ ממלכתי בשם SBS, אשר מוקדש לאוכלוסיית המהגרים הרבים באוסטרליה שאינם שולטים עדיין כראוי בשפה האנגלית וגם מתגעגעים לארצות מוצאם. ואכן, במסעותיו הרבים חיפש ומצא סרטים ממזרח אירופה ועד דרום אמריקה, ומכל ארצות אסיה. ושלא כמו הערוצים המסחריים האחרים באוסטרליה, אשר שידרו סרטים דוברי אנגלית או מדוּבבים לאנגלית בלבד, הוא יכול היה להרשות לעצמו להביא סרטים מהונגריה ומפינלנד, מהודו ומסין, מברזיל ומארגנטינה, וכל זה בשני תנאים שהיתנה מראש. ראשית, את כולם שידרו בשפת המקור עם כותרות; שנית, כולם שודרו בצורה שבה נוצרו, כלומר סינמסקופ נשאר סינמסקופ, ולא חתכו את הצדדים כפי שנהגו באותם ימים בארצות רבות בעולם, כולל ישראל. ועוד פרט בעל חשיבות עליונה – הסרטים לא נבדקו בצנזורה לפני הקרנתם, וזאת בימים שבהם הצנזורה האוסטרלית הייתה עדיין חמורה במיוחד.

הוא פרש מפסטיבל סידני ב-1983, אחרי שניהל אותו משך 17 שנים, ושנה לאחר מכן מצא את עצמו תופס את מקומו של ידידו הטוב, ג'ין מוסקוביץ, שהלך לעולמו עקב מחלת הסרטן, כמבקר הראשי של סרטים לא-אמריקאיים ב"וארייטי"[ כתב העת המוביל באותו זמן בעולם הקולנוע. היריעה של מוסקוביץ נחשבה כבר קודם לכן לרחבה במיוחד, אך דייוויד הרחיב אותה עוד הרבה יותר, ונדמה שלידע האנציקלופדי שלו בקולנוע הוא הוסיף גם את ההספק המדהים שלו בכתיבה, ואת הסֵדר המופתי שבו תיכנן את עבודתו עבור כל הגורמים השונים שעבורם עבד, כך שיעמוד בכל ההתחייבויות. הוא ידע מראש, עוד לפני שהגיע לפסטיבל, אילו סרטים יראה, באיזה יום ובאיזו שעה. הוא היה מקדים בקביעות להגיע לכל הקרנה כדי לתפוס את המקום הנוח לו, במעבר, כך שהמרפקים יהיו חופשיים לתנועה, פתח את התיק הגדול שלו, הוציא בלוק נייר מכתבים צהוב, הניח אותו על ברכיו, ובמהלך כל הסרט רשם לעצמו רשימות ששימשו אותו מאוחר יותר לכל מאמרי הביקורת שכתב על אותו סרט. כל בלוק כזה תויק אצלו בקפדנות כדי שישמש בכל הזדמנות שיצטרך לחזור לאותו סרט מאוחר יותר. הוא ידע עם מי יסעד בכל אחד מערבי הפסטיבל, והסעודות הללו היו פולחן שאין לוותר עליו, כי דיוויד אהב את היין האדום הכבד, את הברווזים הצלויים היטב, ואת כוסית הקלבאדוס בסוף הארוחה. הוא גם ידע בדיוק מי הם הבמאים שיראיין, אילו שאלות הוא רוצה לשאול, ושלא כמו רוב כותבי הביקורת האחרים, הוא ניהל עם כולם יחסי ידידות, עוד מן הימים שניהל את הפסטיבל והביא אותם לסידני. מעטים סירבו לבקשה להתראיין אצלו.

דייוויד סטראטון ודן פיינרו - צילום עדנה פיינרו

דייוויד נולד בעיר שדה בריטית בשם ווילשייר בשנת 1939, שבוע אחרי שאנגליה הכריזה מלחמה על גרמניה הנאצית. אביו, שניהל רשת חנויות מכולת בעיר, התנדב לצבא ונשלח לשרת בבורמה, אמו התנדבה בצלב האדום, ודייוויד נשלח לסבתו, ונשאר בהשגחתה עד סוף מלחמה העולם. לה היה חייב את היכרותו הראשונית עם הקולנוע. הסבתא הייתה חסידה מושבעת של האמנות השביעית, ולקחה את נכדהּ כמה פעמים בשבוע לבית הקולנוע המקומי. הילד נדבק בשיגעון, ונדר לעצמו שלא יעבור יום בחייו שבו לא יראה לפחות סרט אחד. בביתו שבהרי ליורה באוסטרליה, כשעתיים נסיעה אל מחוץ לעיר סידני, הוא בנה לעצמו אולם דמוי בית קולנוע, שבו הלך הציוד והשתפר יחד עם כל החידושים הטכנולוגיים התכופים. היה שם מסך שנפתח לפני שהתחיל להקרין סרט לעצמו או לאורחיו, והאוסף שברשותו הגיע לממדים כאלה, כ-15,000 כותרים, שהוא ויתר על כל שירותי הסטרימינג למיניהם, מפני שלא היה להם מה להציע לו עוד.

עם שובם של הוריו לאנגליה בסוף המלחמה התאחדה המשפחה מחדש וחזרה לביתה, בווילשייר. אביו ציפה שבנו הבכור יירש את ניהול חנות המכולת המשפחתית שנוסדה עוד ב-1824, אלא שראשו של הבן כבר היה במקום אחר. הוא לא השלים אפילו את לימודיו בבית הספר התיכון, ובמקום זאת נרשם לכל מועדון קולנוע שהיה בסביבה, ומיהר מדי יום ביומו לראות סרטים, אחרי שסייע למשפחה בחנות. בגיל 19 הוא כבר הקים מועדון קולנוע בכוחות עצמו. בגיל 24, במסגרת מבצע שנערך באנגליה לעידוד הגירה לאוסטרליה, החליט לנסוע לשם כדי לבדוק את השטח, מתוך כוונה לשוב הביתה אחרי שנתיים. אלא שתוך זמן קצר מצא את עצמו נוטל חלק במועדון קולנוע מקומי. הוא התנדב להיות סדרן בהקרנות בפסטיבל הקולנוע בסידני, וכעבור שלוש שנים, ב-1966, לא זו בלבד שלא חזר הביתה, אלא שכבר היה מנהל הפסטיבל אחרי שקודמו התפטר משום שלא היה שלם עם המלחמה שדייוויד ניהל נגד הצנזורה, מלחמה שעתידה הייתה להעסיק אותו עוד שנים רבות. את רוב זמנו הוא בילה בנסיעות מסביב לעולם כדי לחפש חומרים מאתגרים לפסטיבל שלו, וכדי להכיר ולהזמין את כל אותם יוצרים שעד אז היו בחזקת שמות בלבד עבור הקהל האוסטרלי. כמתנגד נחרץ לעירוב הפוליטיקה בענייני הקולנוע הוא כלל בנסיעותיו גם ארצות שהיו חשודות בעיני הממשל באוסטרליה, ואחרי ביקור שלו במוסקבה, כדי לחפש חומרים בארכיון שם, הוא נכנס לרשימת החשודים של שירות הביטחון האוסטרלי, שפקח עליו עין ועקב אחרי מעשיו במשך שנים ארוכות.

דייוויד סטראטון בפסטיבל הסרטים בערבה - צילום: אדוארד קפרוב

במקביל לניהול הפסטיבל החל דייוויד לכתוב מאמרים בעיתונות המקצועית והיומית, ובהמשך הפך למבקר הראשי של היומון The Australian, משם הוציא את עצמו לפנסיה רק אחרי 30 שנה, פחות משנתיים לפני שהלך לעולמו. ב-1980, זמן קצר אחרי שהתחיל לבחור סרטים לערוץ SBS, הוא הוזמן להשתתף בתוכנית חדשה ששודרה בו, "בקולנוע", שם דן יחד עם שותפתו ומי שהייתה גם מפיקת התוכנית, מרגרט פומרנץ, בכל הסרטים החדשים שהופצו במדינה, בתוספת ראיונות שהשניים ערכו בפסטיבלים הבינלאומיים הרבים בהם ביקרו. הצלחת התוכנית הייתה כה גדולה עד שהיא הפכה לאחד הפנינים של ערוץ אשר נועד כמובן לשרת רק חלק קטן מכלל הצופים באוסטרליה. אבל חילוקי דעות עם הנהלת הערוץ גרמה לכך ששני המנחים הודיעו על פרישתם אחרי עשרים שנים ארוכות שבהן רכשו לעצמם קהל מעריצים גדול. תוך זמן קצר הם עברו לערוץ הפופולרי ביותר באוסטרליה, ABC, שם ניתנה להם האפשרות לחזור על המבנה המקורי של התוכנית, שכעת פנתה לקהל הרבה יותר רחב ומגוון. ההצלחה הייתה מסחררת. זו הייתה אחת מתוכניות הקולנוע המעטות בעולם שאכן מילאה כראוי את ייעודה. לא היה כמעט איש באוסטרליה שלא הכיר את דייוויד, וההוכחה לכך ניתנה בכל פעם שסעדנו איתו במהלך פסטיבל כזה את אחר, והתיירים האוסטרליים במקום באו זה אחר זה ללחוץ את ידו, לבקש חתימה או להצטלם איתו. עד כמה גם אנשי הקולנוע העריכו את התוכנית הזאת ואת תרומתה לאמנות השביעית יעיד הדבר הבא: כאשר החליטו השניים שאין להם עוד כוח להתמודד עם המשימה ערך הערוץ תוכנית מיוחדת לכבודם, שבה הופיעו שניים מכוכבי הקולנוע הגדולים של אוסטרליה, ג'פרי ראש וקייט בלאנשט, בתוכנית-דֶמֶה שבה הם גילמו את סטראטון ופומרנץ.

דייוויד, שהיה מותש מן הנסיעות הארוכות, שהרי אוסטרליה רחוקה מכל מקום אחר בעולם, החליט לפני כעשר שנים לצמצם בהדרגה חלק מן הפעילות שהכתיב לעצמו בקביעות. תחילה חדל להגיע לפסטיבל אחד, אחר כך לעוד אחד ולעוד אחד, האחרון היה ונציה האהובה עליו, שם הוזמן לכהן, בפעם השנייה, כחבר בצוות השופטים. בבית, היה נוסע פעם בשבוע לסידני לראות הקרנות עיתונאים כדי לכתוב את הטור שלו בעיתון, צופה בסרטים מיד יום בקולנוע הפרטי שלו, מלמד בקורס אקדמי שהוא יזם, "תולדות הקולנוע בעשר שנים", בו חילק את ההיסטוריה של הקולנוע לעשרה פרקים, כל פרק שנה שלמה של הרצאות אותן השלים בעזרת הקרנת קטעים וסרטים שלמים מן האוצרות שהיו בביתו. והוא גם כתב, ליתר דיוק השלים, את ספרו השישי, אוטוביוגרפיה משעשעת בשם "השתנתי על פליני" (הכוונה לאותו רגע באחד מחדרי השירותים לגברים באחד הפסטיבלים, כאשר ראה את פליני נכנס לעשות את צרכיו, ומרוב התרגשות היפנה אליו את הזרם). כל שאר הספרים מוקדשים לקולנוע האוסטרלי, שהוא שימש לא רק כהיסטוריון הרשמי שלו, אלא גם כשופר נאמן שלא החמיץ הזדמנות לתמוך בו בכל העולם. למרבה הצער, עם הפסקת פעילותו הציבורית, כשצריך היה לשבת בבית וליהנות מן הזמן שנותר לו בחברת אשתו, הוא לקה בשוּרת מחלות שדרשו טיפול נמרץ והטרידו אותו עד בלי די. כאחד המיילים האחרונים ששלח אלינו, מיילים שהיו בדרך כלל מלאֵי הבנה ודאגה לשלומנו, למצב שלנו במדינה ובעולם, התגנבה נימת המיאוס שלו מן המצב. "חייתי חיים טובים, אינני פוחד מן המוות, ואינני רואה מדוע אני צריך לעבור את כל העינויים האלה", כתב. ואכן, אחרי סדרת עינויים כזאת החזיר נשמתו לבורא. כל מי שהכיר אותו יזכור את האישיות החמה, את אהבת החיים ובני האדם, את נכונותו לעזור לכל מי שהיה זקוק לכך, ואת נאמנותו האינסופית לקולנוע, שבאורח נדיר למדי, גם הוא החזיר לו באותו המטבע.