זכיתי להשתתף באירוע שבעיניים מערביות נמצא בקצה הבלתי-נראה של הפריפריה התרבותית. השתתפו בו כמה מאות משתתפים, והוא התקיים בלשכת העיתונות הצנועה בקטמנדו, בירת נפאל. זהו פסטיבל הסרטים הבינלאומי לזכויות אדם – NHIRFF. הייתה זו שנתו העשירית של הפסטיבל, שמממנים ארגונים חברתיים, ביניהם רשת הסרטים לזכויות אדם, אשר מאגדת כארבעים פסטיבלי סרטים לזכויות אדם בכל רחבי העולם. קיימים פסטיבלים דומים באתיופיה, בפיליפינים, בסנגל, בפרו, בבורקינה פאסו, בחוף השנהב, בפוארטו ריקו, ובניקרגואה. הרשת מקיימת פסטיבלים לזכויות אדם גם במדינות כמו ספרד, איטליה, בלגיה, נורבגיה וארצות הברית. זה איננו פסטיבל הסרטים היחידי בנפאל. קיים גם פסטיבל בנושא סרטי הרים שמתקיים בפוקארה, עיר המוצא של מטיילים היוצאים לאנפורנה ולאוורסט.

מתוך הצהרת הכוונות של רשת פסטיבלי הסרטים לזכויות אדם: "פסטיבלי סרטים לזכויות אדם פרחו בכל רחבי העולם. הם מציבים את הקולנוע בחזית המאבק: מאבק למען זכויות אדם וכבוד, נגד צנזורה ודיכוי. סרט הוא מדיום חזק ביותר. הוא יכול לגעת ולעורר השראה בקהלים: אלה שיכולים לחולל שינוי... בעזרת רשת הסרטים לזכויות אדם (HRFN) היוצרים מחליפים רעיונות כיצד לקדם סרטי זכויות אדם באמצעות פסטיבלים, שידורים ותוכניות חינוכיות..."



ומהצהרת הכוונות של הפסטיבל בקטמנדו: "הפסטיבל הוקם כפורום לקידום זכויות אדם באמצעות סרטים... הפסטיבל יוקדש לקהילות הפגיעות שנמצאות בפיגור היסטורי בנפאל". וזו אינה סיסמה ריקה. סרטי הפסטיבל אכן עמדו בהצהרת הכוונות שלהם. הם הוקדשו לאוכלוסיות מוחלשות בנפאל ובמדינות אחרות, בעיקר באסיה ובאפריקה. בפסטיבל שבו שפטתי השנה, אשר נערך תחת הכותרת "זכויות אדם ומשבר האקלים", כל הנושאים הללו באו לידי ביטוי בסרטים עלילתיים קצרים וארוכים, ובסרטים תיעודיים. על אף שאין בנפאל בית ספר לקולנוע (חלק מהיוצרים למדו בהודו הסמוכה, אחרים לא למדו קולנוע באופן מסודר), רבים מהסרטים היו יפהפיים. מרביתם נשענו על סיפורים חזקים ועל עשייה רהוטה, אבל היו ביניהם כמה סרטים שהתבלטו בשפה קולנועית מרשימה ובנרטיבים מאתגרים. יחד עם זה, חלק מהסרטים שנבחרו לפסטיבל אולי לא היו מוצאים את דרכם לפסטיבל אחר, ובכך גם ייחודם. עשייה שהיא חובבנית-למחצה, וכוללת חומרים רבים שצולמו במצלמות טלפון, מביאה קולות אותנטיים ומראות שקשה למצוא בסרטים אשר עומדים בסטנדרטים "תעשייתיים". למשל, הסרט "מונסון בקטמנדו" (נגימה גלו ספרה), הוא כולו מונטאז' של תמונות שצולמו באמצעות מצלמת טלפון, אשר יוצרות דיוקן פיוטי של עיר אשר טובעת בשיטפון, מתוך איזו קבלה, וללא תלונה וכעס. כך, ללא קריינות ובעריכה גסה מאוד, בא לידי ביטוי האופי הלאומי של הנפאלים.

לצד רשת הפסטיבלים לזכויות אדם תומכות בפסטיבל קרנות שקשורות לאו"ם, לאיחוד האירופאי, לארגון סעד אוסטרלי ועוד. ממשלת נפאל שותפה באמצעות המועצה הלאומית לפיתוח קולנוע. אבל כל הרשימה הארוכה הזאת הולידה פסטיבל צנוע וכמעט משפחתי, שנוהג במנהגי אירוח נדיבים באופן יוצא דופן כלפי היוצרים והשופטים כאחד.

אבל ייחודו העיקרי של הפסטיבל בקטמנדו הוא הרקע שלו, מיקומו, בירת נפאל, שהיא מרחב סוחף אשר מעניק הֶקְשֵר משמעותי ואולי אף חיוני לצפייה בסרטים. זוהי עיר של ניגודים עצומים. כמעט מיליון תושבים חיים בעיר הצפופה והמוזנחת, ועוד כשני מיליון נכנסים אליה יום-יום מקטמנדו-רבתי במכוניות מיושנות ומזהמות, המספיגות את כל עמק קטמנדו בזיהום אוויר קטלני. חציית כביש בעיר זו היא בגדר סכנת נפשות: אין כמעט רמזורים, ובצמתים הגדולים יש שוטרי תנועה שיכולתם לשלוט בתנועה המטורפת והכאוטית היא אפסית. העוני וההזנחה ניבטים מכל מקום. אבל כל זה מעורב ביופי משכר של בתים הצבועים בצבעי סארי, מקדשים עתיקים, שווקים ססגוניים, ומה לא. במתחמי המקדשים, שמושכים תיירים רבים, מתרוצצים פעוטות-קבצנים שמתחננים לאוכל ולכסף. המתקפה החושית של העיר הזאת כוללת גם ריחות חריפים ביותר של תבלינים, שלוקח כמה ימים להתרגל אליהם, וכאלה הם גם טעמי המזון הצמחוני (לרוב) והדל במרכיבים, אך עתיר טעמים עזים וחריפות. נפאל לא הייתה נתונה מעולם לעול של קולוניאליזם, והיא משמרת עושר של תרבויות אותנטיות, כולל הדגל הלאומי, שהוא היחידי בעולם שאינו מלבני (הוא מורכב משני משולשים). עד 2008 הייתה נפאל ממלכה. היום זו רפובליקה ענייה עם שלטון מושחת, שאינו מספק לתושבים כמעט שום שירותים ציבוריים. מנגד, לנפאלים יש חוקה דמוקרטית המבוססת על פלורליזם, ופלורליזם מאפיין גם את הדת העיקרית במדינה, ההינדואיזם, על כשני מיליון אליו. המוביליות החברתית עדיין רופפת, ופועלת במסגרת שיטת הקאסטות. כ-80% מהתושבים מתפרנסים מחקלאות, אבל זו נפגעה קשות עקב משבר האקלים. מאות אלפים יוצאים מנפאל בכל שנה לעבוד מחוץ לגבולותיה, 5% מכלל האוכלוסייה עזבו בשנה החולפת. אלפי נפאליים נהרגו בבניית האיצטדיונים בקטאר.

אבל לצד כל זה, הרושם העוצמתי ביותר הוא האנושיות, המתיקות של האנשים, האירוח והנדיבות שלהם, לא רק בפסטיבל ובמלון, אלא בכל מקום שאליו מגיעים. על אף שהם מודעים לפגיעה בזכויותיהם מצד השלטון, הנפאלים מבטאים חיבה עזה למולדתם, לדתם ולתרבותם. פרדוקס? נראה שלא. כל זה נשפך אל תוך הסרטים מהרחובות שמקיפים את לשכת העיתונות. לנוע פנימה והחוצה מהסרטים לרחובות – זו חוויה אחדותית ומציפה.

יותר מ-50 סרטים הוקרנו בפסטיבל במשך 3 ימים, בשני אולמות, שאחד מהם אינו אלא חדר שהוצבו בו כ-30 כסאות מתקפלים ומקרן. 45 סרטים השתתפו בשתי תחרויות – בינלאומית ונפאלית. בחבר השופטים היו דוקומנטריסט מהודו, קולנוען נפאלי צעיר שסרט שלו הוקרן בקאן, מנהלת פסטיבל זכויות אדם בבוסאן, דרום קוריאה, ואני. איך רואים 45 סרטים ב-3 ימים? אמנם, רוב הסרטים היו קצרים למדי, אבל בכל זאת לא היה פשוט להתמודד עם כמות עצומה כל כך של סרטים, סיפורים וסגנונות. ביומיים הראשונים עוד צפינו בסרטים על מסך באולם שמכיל כ-150 מקומות, והיה מלא כמעט רוב ההקרנות בצעירים מקומיים. ביום השלישי נאלצנו כבר להסתגר בחדרים במלון ולצפות במחשבים האישיים שלנו (לא יכולנו לצפות בלינקים, כי האינטרנט לא היה מספיק חזק, לכן שיכפלו עבורנו את כל הסרטים). בקושי איפשרנו לעצמנו לרדת לאכול בחדר האוכל של המלון, פשוט לא היה זמן. שני לילות בקושי ישנו.

וזה היה שווה את המאמץ. החוויה של הצפייה בסרטי הפסטיבל בקטמנדו הייתה עבורי חוויה ראשונית, כמעט ילדותית, של חשיפה לתרבות ולשפות קולנועיות ולשוניות חדשות. פשוט שקעתי אל תוך העולם הזה, והנחתי לו לסחוף אותי ולהעשיר אותי.

לאושרי, את הסרטים שזכו בפרס הראשון לסרט עלילתי באורך מלא, ולסרט התיעודי הטוב ביותר, עוד ראיתי על המסך הגדול. Adim (בתרגום חופשי מבנגאלית: דחף פראי; במאי: ג'אבוראי שאמים) הוא סרט מבנגלדש. כשצפיתי בו הרגשתי כאילו השנה הייתה 1945 ונפגשתי לראשונה עם סרט ניאו-ריאליסטי. שאמים (35) קורא לעצמו "טכנאי קולנוע". הוא לא למד קולנוע מעולם, ואת ההיסטוריה של הסרטים הוא מכיר מיו-טיוב. הוא למד הנדסת חשמל, לדבריו, במצוות אביו, ונסחף לעשיית סרטים. אחרי כמה סרטים קצרים שיצר באופן פרטיזני כמעט, ללא שחקנים, בלוקיישנים אותנטיים, הוא יצר את הסרט הזה, סרטו הראשון באורך מלא. דומה שהסרטים הקצרים אינם אלא הכנה לסרט הארוך, השלם והמגובש מבחינה סגנונית. ג'אבוראי שאמים עבר לחיות למשך שבעה חודשים בשכונת עוני מחרידה, אולי הקשה ביותר בבנגלדש, ליד תחנת רכבת מחוץ לעיר. תושבי שכונת העוני, המתגוררים בבתים מאולתרים וחלקם ישנים בתחנה עצמה, מתפרנסים מגניבות מנוסעי הרכבות, מפשעים קטנים, וממסחר בסמים. יש שם משפחות, נשים, ילדים. בתקופה שבה חי שם פירסם שאמים סטוריז בפייסבוק, ויצר לעצמו קהל נאה של עוקבים. אחרי שבעה חודשים גייס את תקציב הסרט באמצעות מימון המונים בעזרת העוקבים שלו. ממש כמו רוברטו רוסליני, הוא עבד בלוקיישנים האמיתיים, עם תושבי המקום. מצפייה בסרט קשה לדעת מה בדיוק מאולתר ומה מבוים בקפדנות. מה שמבדיל בין העקרונות הקשיחים של הניאו-ריאליזם האיטלקי לבין סרטו של שאמים, הוא הנרטיב. העלילה מספרת סיפור מיתולוגי, בצבעים עזים, על אהבה, שנאה, קנאה, תשוקה ורצח. המפגש בין המיתוס לעשיית הכמעט-דוקומנטרית יוצר אפקט עוצמתי ביותר. על מנת להדגיש את מקורות ההשפעה עליו, ובהם גם סרטיו של סאטיאז'יט ריי, יצר שאמים את סרטו בשחור-לבן. כאשר ביקש שאמים להקרין את הסרט בארצו, הוא נתקל בצנזורה הקשוחה שם (אין חופש ביטוי בבנגלדש). זו קיצצה את סרטו באופן גס, לא בגלל סצינות סקס או אלימות מפורשת ובוטה, אלא בגלל עצם הייצוג של אוכלוסייה מקומית, חשיפת המצב המחריד של האנשים השקופים במדינה. שאמים הצליח להוציא את הסרט להקרנה מחוץ לארצו כשהגיש אותו באופן עצמאי לפסטיבל הסרטים המוחרם במוסקבה, 2022, וזכה שם בפרסים חשובים, כולל פרס חבר השופטים. בעקבות הזכייה חָבַר למפיצת סרטים הולנדית, שהוציאה את הסרט לארצות הברית, לפסטיבל קווין לסרטים עצמאיים. גם שם זכה בפרסים חשובים, כולל בפרס הסרט הטוב ביותר. הסיפור של שאמים וסרטו מדגיש את החשיבות העצומה של פסטיבלי סרטים מהסוג הזה: הם מאפשרים לקהלים מקומיים לצפות בסרטים ולהתאהב בקולנוע שמבטא את עולמם, ומעניק לתרבות ולאוכלוסייה קול ועמדה. הם מוצגים כדמויות מרכזיות, מחוללות נרטיבים, ולא כשחקני-משנה וקורבנות מ"העולם השלישי", כפי ש"העולם הראשון" נוטה להציג אותם. "כורי הברזל" (אניל בודהה מאגאר), שזכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר (גם בפסטיבל לסרטי הרים בפוקארה שבנפאל), הוא יצירה תיעודית ברמה בינלאומית. עבור צעיר שגדל בכפר בהרים, בחירה בקולנוע הייתה צעד חתרני שגרר השפלה מצד קרובי משפחתו. הוריו השביעו אותו שיעזוב את המקצוע (על אף שסרט קצר קודם שלו זכה בחשיפה ובפרסים בנפאל). בתמורה לכך עזרו לו לעזוב את נפאל, כדי להגר באופן לא חוקי לארצות הברית. אבל מאגאר נתפס בגבול מקסיקו, ואחרי שבוע בכלא בתאילנד גורש בחזרה לנפאל.

הסרט הוזמן על-ידי ארגון חברתי במחוז הררי בצפון מערב נפאל, שתושביו התפרנסו בעבר מעבודה במכרות ברזל. במסירות נפש, וכנגד כל הסיכויים, עלה מאגאר עם צוותו להרים, לכפר מבודד של כורי ברזל, שכל תושביו הצעירים נטשו אותו מפני שלא יכלו עוד להתפרנס בדרך המסורתית שרָוְוחה בעבר בכפר. הקשישים עדיין זוחלים אל מכרות, מתיכים את הברזל, צועדים קילומטרים בהרים כשסלי קש על גבם, על מנת למכור את הברזל ולהתקיים בדלות, כל זה בידיעה שהם הדור האחרון שחי בכפר על פי המסורת העתיקה. שם פגש מאגאר את ראג'ה בהדור מגאר בן ה-87, הדמות הראשית בסרט, שבהתחלה לא היה מסוגל להוציא מפיו מלה כאשר המצלמה פעלה. הצוות פשוט חי עם ראג'ה עד שהאחרון הרגיש מספיק בטוח להיחשף מול המצלמה, אשר נעה איתו בהתנהלותו היומיומית, כולל ירידתו לתוך בור המכרה. יופיו של הסרט מפעים, הן בשל הנופים המרהיבים, והן בזכות הבימוי והצילום המוקפדים והעשירים. אם לא הייתי מגיעה לקטמנדו, לא הייתי זוכה לראות את היצירה המיוחדת הזאת.

תיאורו של מיקבץ הסרטים הבא נועד להמחיש את הגיוון בנושאים ובסגנונות של הסרטים הנפאליים שהוצגו בתחרות. וזה רק מיקבץ ממכלול עשיר במיוחד. "מעלות החום המטפסות בקצה העליון של העולם" (סנטה נפאלי) הוא סרט שבו עוקבת הבמאית אחר חברתה ללימודים אשר עולה במסגרת מסע של ימים, חלקו ברגל, לבקר את משפחתה אשר חיה בשיפולי האוורסט. המשפחה שלחה את הבת ללמוד בפנימייה בקטמנדו כשהייתה בכיתה א', כדי שתרכוש השכלה. מאז ראתה את משפחתה רק פעם בשנה. הסבתא שלה מעולם לא ראתה מכונית. המסע אל ההר ואל המשפחה קורע לב, מפני שהוא חושף את נזקי משבר האקלים ואת ההרס המתחולל בסביבה כפרית פסטורלית שנדונה לכליה. המחסור במים פשוט מחסל את החקלאות, שהיא מקור מחייתם של תושבי הכפרים. המסע הוא גם מטאפורה לפער השנים והתרבות שנוצר בין המשפחה שחיה בסביבה כפרית מסורתית, מנותקת מהציביליזציה ומהמודרניזציה של העיר הגדולה, לבין הבת, אשר נראית כמו תרמילאית שהגיע לטיול של פעם בחיים.

"אתה לא יכול לעצור את המוסיקה" (מוחמד האסים דידארי) מתאר גם הוא טיפוס על ההימלאיה, שנעשה בסגנון של יומן מסע. הגיבור, חוקר מוסיקה נפאלית, שמלווה את הסרט בקולו, מתאר את מסעו להרים, לאוכלוסיות מנותקות, על מנת לתעד ולשמר את המוסיקה שלהן, כולל נגינה בכלים מקומיים ושירים עממיים. תוך כדי המסע הארוך אל מרומי ההרים הוא מאבד את הקשר שלו עם המציאות בגלל הגובה, הקור, והאתגר המייסר של הטיפוס. קולו האותנטי מתאר את הטלטלה הנפשית ואת התרוממות הנפש הרוחנית שהוא חוֹוֶה. "התעתוע" (סנטוס דאהאל) הוא סרט עלילתי קצר ומרתק על משפחה שחיה במקום מבודד, שבעבר התרחש בו טבח פוליטי. הגיבור, הסובל מפוסט-טראומה, חוֹוֶה את העבר מתוך ההווה, תוך שהוא מתאמץ להמשיך את חייו. חזיונות התעתועים שלו תוקפים גם את ילדו, שנולד שנים אחרי האירועים. זהו סרט איטי ומסוגנן, שבו, במהלך של שוט אחד ארוך ביותר, מתחלפים ביניהם הזמנים, המציאות והזיכרון.

בפחות מ-11 דקות מתארת הדרמה "האזור" (פינקי סריס ראנה) סיטואציה משפחתית בעידן הקורונה: צעירה כפרית ושאפתנית מנסה להתקבל לעבודה בעמותה חברתית, שלפי כל הסימנים מתאימה לה מאוד. אך במהלך הריאיון, שמתקיים בתוך חיי המשפחה שלה, בנה הקטן מסיח את דעתה, וגורם לכך שהגברים שמראיינים אותה מפקפקים ביכולותיה להתמודד עם אתגר העבודה. הבימוי והמישחק הריאליסטיים הצליחו לבלבל אותי. לרגעים הייתי בטוחה שאני צופה בסרט תיעודי. למרות ה"מסר" הפמיניסטי, הסרט אינו גולש לקלישאות, ומציג את הסיטואציה באופן הומוריסטי ובטונים עדינים. כך, למשל, בן זוגה של האזור מנסה בכל כוחו לתמוך בה, אבל פשוט נעלם מן המקום ברגע הקריטי. המשפחה הנפאלית הצעירה, המתגוררת בבית כפרי על צלע הר, מתמודדת עם אתגרים אוניברסליים ומעוררת הזדהות.

בפסטיבל הסרטים הבינלאומי לזכויות אדם בנפאל, השלם היה גדול עוד יותר מסך כל חלקיו האיכותיים והמשמעותיים. הפרספקטיבה שנחשפתי אליה, היפוך נקודת המבט הטיפוסית שלי כאשה מערבית (אמנם ים-תיכונית, אבל בכל זאת...), היו אירוע מכונן. נחשפתי במישרין לעוול הנורא של הכינוי "עולם שלישי", שבאמצעותו מבקש המערב להמעיט במקומן, בחשיבותן ובמרכזיותן של אוכלוסיות ותרבויות כל כך חשובות ועשירות. בקטמנדו חוויתי את "העולם השלישי" כ"עולם ראשון", כְּלֵב ההוויה האנושית, מקור של חיוּת, יוזמה, תרבות ויופי, ולא רק של עובדים זרים. כל מה שנותר עכשיו הוא לכווץ את הגלובוס, ולקיים את הדיאלוג החיוני עם שלל התרבויות הקולנועיות הללו.