"שכר האימה" של קלוזו מול "המכשף" של פרידקין
- עופר ליברגל
החלק השני בסרטו של אנרי ז'ורז' קלוזו, "שכר האימה" משנת 1953, מציג ארבעה גברים נוהגים בשתי משאיות, והנסיעה מוצגת על המסך במשך יותר משעה. לכאורה, החלטה קולנועית נועזת בסרט מסחרי, אולם בפועל מדובר בהמחשה טובה ביותר כיצד יכול הקולנוע ליצור מתח ולשמרו פרק זמן ארוך. כל אחת מן המשאיות עמוסה בניטרוגליצרין, חומר נוזלי נפיץ, רגיש במיוחד, שכל תזוזה קלה עלולה להצית אותו ולפוצץ את שתי המשאית. על הנהגים לנהוג כך שלא יגרמו תזוזות גדולות מדי בתא המטען, ועליהם לעשות זאת בדרכים לא דרכים, רובן לא סלולות, במידבר ובג'ונגל במרכז אמריקה, תוך שאחת לכמה דקות צץ בדרך אתגר לא צפוי נוסף. מי שלא צפה ביצירתו זו של קלוזו יתקשה להבין עד כמה אפקטיבי חלק זה של הסרט, שבעקבותיו החלו ההשוואות בין קלוזו לבין אלפרד היצ'קוק, אף כי הבמאי הבריטי-הוליוודי מעולם לא הציג מי מדמויותיו בסכנת חיים משך זמן כה רב. גם כאשר הגיבור של היצ'קוק נמלט מפני אדם אחד או האשמה אחת, סוג המרדף משתנה אחת לכמה דקות (וכמובן, קלוזו לא התמחה אך ורק בסרטי מתח). על אף שהאתגרים במהלך הנהיגה בסרט של קלוזו הם מגוונים, המתכונת נשמרת לאורך כל הדרך − ארבעה גברים, שתי משאיות.
מיד עם יציאתו לאקרנים זכה "שכר האימה", אותו עיבד קלוזו על-פי ספר של זו'רז ארנו, להצלחה מסחרית ולשבחי הביקורת, ובכלל זה זכייה בדב הזהב בפסטיבל ברלין ובפרס הגדול בפסטיבל קאן (בתקופה בה אכן היה הפרס הגדול ביותר בפסטיבל, לפני שהחלו להעניק את דקל הזהב). בארצות הברית הופץ הסרט בגירסה מצונזרת, מפני שבמחצית הראשונה שלו בוטאה לא מעט ביקורת ישירה כלפי הקפיטליזם בכלל וחברות נפט אמריקאיות בפרט. על אף שהשינויים היקשו על הבנת החצי הראשון של היצירה, הסרט זכה להצלחה גדולה יחסית לסרט שאינו דובר אנגלית. לכן, אין פלא שלאורך השנים נעשו מספר ניסיונות להפיק גירסה אמריקאית לסרט, ולא כל הגירסאות שהוצעו הופקו בסופו של דבר.
שנים ספורות אחרי צאת הסרט הוא נתן השראה לא רשמית לסרט "דרך אלימה" של הבמאי האוורד וו' קוך; הוא לקח מן המקור רק את המרכיב של משאיות עמוסות בחומר נפץ, שינה את רוב הפרטים האחרים, ובמוקד סרטו עמד, במקום תעשיית הנפט, כמו בספר ובסרט המקורי, מירוץ לכיבוש החלל.
הניסיון היותר מעניין לעיבוד קולנועי אמריקאי לאותה יצירה התרחש בשנות ה-70 של המאה ה-20. וויליאם פרידקין היה מן הבמאים המצליחים ביותר בהוליווד החדשה, בעיקר אחרי שביים את זוכה האוסקר "הקשר הצרפתי", ואת סרט האימה שובר הקופות "מגרש השדים" − שתי הצלחות שנתנו לו פחות או יותר יד חופשית לעשות כמעט כל סרט שעולה על דעתו בכל תקציב כמעט. הוא בחר ליצור גירסה משלו ל"שכר האימה" אחרי שרכש את זכויות ההפקה מן הסופר ז'ורז' ארנו, וקיבל גם את ברכתו של קלוזו להפקה. פרידקין פיתח את הסרט ביחד עם התסריטאי וואלון גרין (שכתב את "חבורת הפראים"), והם בחרו להתרחק מן ההשוואה למקור באמצעות שינוי שם הסרט ל"מכשף", על שם אחת המשאיות. לאחר עיכובים בהפקת הסרט (בדומה להפקת "שכר האימה" של קלוזו, שגם היא סבלה מחריגה מהתקציב ומעיכובים) יצא "מכשף" למסכים בשנת 1977, השנה בה הלך קלוזו לעולמו. בזמן אמת, "מכשף" נכשל בקופות למרות ביקורות אוהדות, אולי בגלל השם, שיצר ציפיות שונות לגבי תוכן הסרט, שהולידו אכזבה בקרב חלק מן הצופים. בשנים האחרונות הופץ הסרט מחדש לצפייה ביתית, הוקרן בבתי קולנוע בארצות הברית, והביקורת הייתה אוהדת יותר. פרידקין עצמו הגדיר אותו כאחד מסרטיו הטובים ביותר.
צפייה מחודשת בשני הסרטים מגלה, כי סרטו של פרידקין הוא אכן סרט מתח מבדר ואיכותי שהיה ראוי להצלחה גדולה יותר בקֶרֶב הקהל, ולמעמד שווה לסרטים המוּכרים יותר שיצר. עם זאת, הסרט האמריקאי, למרות היותו אפקטיבי, עדיין רחוק מן הרמה של הסרט הצרפתי. חלק מן ההבדלים בין הסרטים אופייניים לפערים שבין הקולנוע האירופאי לזה האמריקאי. אבל כאן מדובר לא רק ביצירה הוליוודית שאינה מצליחה לשחזר את הקסם המיוחד של סרט זר ששימש לה השראה. דומני כי מבט על שני הסרטים חושף את ההבדל בין במאי מוכשר וטוב מאוד (פרידקין) לבין מכשף קולנועי של ממש, במאי שמסוגל להפוך סרט טוב ליצירת מופת של ממש (קלוזו).
כאמור, שני הסרטים התבססו על ספרו של ז'ורז' ארנו, שחי מספר שנים באמריקה הלטינית, והספר היה מושתת על חוויותיו שם, ובעיקר על הניצול של התושבים המקומיים בידי כוחות פוליטיים גדולים יותר. הוא מתמקד דווקא באנשים ממוצא מערבי במצב נואש שהתגלגלו ליבשת המתפתחת. שני הסרטים שומרים על מספר מרכיבים, שהעיקרי שבהם הוא תיאור הנסיעה המותחת במחצית השנייה של הסרט, אחרי שעה שמובילה למעשה לשיא הארוך והמתמשך של הסרט כולו. בנוסף, ואין זה מובן מאליו, עד תחילת המסע הסרטים דוברים לא רק צרפתית או אנגלית, בהתאמה, אלא אוסף של לשונות: הצרפתית בסרט של קלוזו והאנגלית בסרט של פרידקין משמשות כשפה המשותפת העיקרית בין כל הדמויות. שני הסרטים זכורים בעיקר בשל מה שמתרחש בחצי השני שלהם, שם לכאורה העלילה כמעט זהה. אולם ייתכן שכדי להבין כיצד המתח עובר בצורה יעילה בחלק השני, יש לבדוק כיצד בונים הבמאים את הסיפור שלהם בחלק הראשון, שם הם מציגים אותו בדרך שונה למדי.
דומה כי עבור קלוזו, העיירה הקטנה ממנה יוצאות המשאיות למסע, לאס פְּיֶידְראס, היא הנושא של החלק הראשון של הסרט לא פחות מארבעת הגברים שינהגו במשאיות, אשר מוצגים כחלק בלתי-נפרד מן הצביון האנושי של המקום. בלאס פיידראס חיה אוכלוסייה גדולה של ילידים מרכז-אמריקאים, תושבי המדינה הלטינית, ולצידם לא מעט אירופאים שהגיעו למקום בלית ברירה, והם מחפשים את דרכם החוצה משום שבמקום אין כמעט אפשרויות להתפרנס. עוד בטרם אנו חוזים בדמויות הראשיות, מראה המצלמה ילד טובל בשלולית בתוך הרחוב שכולו בוץ, ופעם אחר פעם עוצר קלוזו את התקדמות העלילה על מנת להראות כיצד מעבירים המקומיים את הזמן, או איך נוצרים חיכוכים בין פלחי האוכלוסייה השונים.
חלק זה של הסרט מציג גם עימות בין כל חלקי העיירה לבין סוג של יישוב אלטרנטיבי וסגור המצוי בסמוך לה, המתחם של חברת הנפט האמריקאית, שהיא המעסיק הגדול באיזור. עובדֶיהָ הבכירים לנים בנפרד, ודומה כי חייהם אחרים ושונים. לכאורה, שילוב העלילה הדרמטית ותיאור חיי השיגרה של עניי המקום בהשוואה לאלו של פקידי חברת הנפט האמריקאית, על הביקורת החברתית המבוטאת בדרך זו, מזכיר את הקולנוע הניאו-ריאליסטי שפרח כמה שנים לפני שקלוזו ביים את סרטו. ההשפעה אכן בולטת, ובחירת הלוקיישן מהווה חלק מרכזי בסרט כולו. אולם אותו לוקיישן, שאמור להיות במרכז אמריקה או בדרומה, נמצא למעשה בדרום צרפת, והעיירה, על בתֶיהָ ישנים מאוד והמבנים שבנייתם לא הושלמה, נבנתה למעשה כולה לצורך הסרט.
מעצם הבחירה להציג את העיירה טרם היציאה למשימה אנו לומדים מה מניע את הדמויות לצאת לדרך − זהו מקום שאין בו תקווה ואין דרך לחיות בצורה אנושית. אין פלא איפוא שלא רק ארבע הדמויות הראשיות, אלא גברים רבים נוספים, מבקשים ליטול על עצמם את המשימה המסוכנת של העברת חומר הנפץ, שאמנם בצידה שכר נדיב במונחים מקומיים, אך גם סכנת חיים, שהרי מדובר במשימת התאבדות.
אולם לצד תיאור חיי העיירה בחלק זה של הסרט התמקד קלוזו גם בבניית מערכת היחסים בין שתי הדמויות הראשיות בסרט, מערכת יחסים שמתחוללים בה כל העת שינויים, לפני היציאה למסע ואחריה. הדמות הראשית היא מריו, צרפתי שחי בלאס פיידראס כבר כמה שנים (איב מונטאן באחד מן התפקידים הראשונים כשחקן דרמטי), והוא נרגש כשהוא פוגש במקום צרפתי נוסף − ג'ו (שארל ואנל), איש עסקים וגנגסטר זוטר שנמלט ללאס פיידראס בלי הרבה רכוש או תוכניות, אבל רוצה להותיר רושם מאיים על כל מי שנמצא באיזור. רושם זה אינו מופרך לחלוטין, מפני שג'ו עבד בעבר עם האחראי מטעם ההנהלה בחברת הנפט האמריקאית. ג'ו מבקש לשלוט בעיר, והוא שולט בחייו של מריו בחלקו הראשון של הסרט, בין השאר מפני שהוא מבוגר יותר ממנו ומגיע ממעמד מכובד יותר, שכן הוא נולד בפאריס בעוד מריו נולד בקורסיקה. לג'ו יש תפקיד נוסף, ושלילי, בחייו של מריו. קלוזו הוסיף לעלילה דמות אשה שלא הייתה במקור בספר − לינדה, בת ילידים אשר עובדת בבית קפה מקומי (גילמה אותה ורה קלוזו, אשתו של הבמאי), והיא בת זוגו של מריו. בעל בית הקפה מתייחס אליה כאל שיפחה, ויש גם רמיזה לניצול מיני. עם הופעתו של ג'ו בזירה משתנה לרעה יחסו של מריו כלפי לינדה, ובסצינה מסוימת הוא אף מכה אותה.
פרט לדמויות אלה מציג הסרט את שתי הדמויות הנוספת העתידות לצאת למסע. שני הגברים חיים כבר זמן רב בעיירה. לואיג'י האיטלקי הוא שותפו של מריו לדירה, ובמהלך הסרט מתברר לו שהוא חולה במחלה ממארת. בימבה ההולנדי, שבעבר היה כלוא במחנה עבודה נאצי, עובד כנהג מונית מקומי בעיירה שאין בה כבישים סלולים או הרבה לקוחות שמוכנים לשלם עבור נסיעה.
בעוד סרטו של קלוזו מדגיש את עיירת מוצא ומבליט את האירופאים החיים בה, שהרי שלוש מארבע הדמויות המרכזיות מתגוררות בה כבר זמן רב, פרידקין מקדיש את החלק הראשון של "מכשף" למעקב אחר ארבעת הנהגים עוד בטרם הגיעו למקום, ורק אחרי כחצי שעה הוא מפגיש אותם בעיירה הקטנה. אך כעבור דקות ספורות בלבד מתחיל להתמקד בפיצוץ באתר קידוח נפט, אשר מוליד את הצורך במשימה המסוכנת. נוסף על כך, הסרט האמריקאי מתאים את ההתרחשות בו לשנות ה-70 של המאה הקודמת, ובמקום אנשים שהתגלגלו למקום במהלך מלחמת העולם השנייה או אחריה, נשענת עלילתו על נסיבות פוליטיות שונות שמובילות את גיבורי הסרט למקום. לכן צולם חלקו הראשון של הסרט במקסיקו, בצרפת, בארצות הברית וגם בישראל. ההקשר הישראלי נובע מדמותו של קאסם, טרוריסט פלסטיני אשר מעורב בפיגוע בירושלים בראשית הסרט, ונאלץ לברוח מפני שירותי הביטחון הישראליים.
שני נהגים נוספים הם ויקטור, בנקאי פריסאי שברח אחרי פרשת מעילה ביום בו חגג 10 שנות נישואין (האשה היחידה כמעט בסרט), ונילו, מתנקש מקסיקאי שנאלץ להימלט לסְפָר אחרי רצח שהשתבש. אחרי שהתוודענו לשלוש הדמויות הללו מתחיל להיחשף סיפורו של גיבור הסרט, ג'קי (שגילם רוי שיידר), פושע אמריקאי זוטר שתאונת דרכים אחרי שוד מסבכת אותו עם ראש המאפיה שדורש את ראשו.
אחרי פרולוג ארוך מגיעים כל הארבעה לעיר קטנה במרכז אמריקה, כל אחד מהם בזהות בדויה שהמשטרה המקומית מגלה בקלות. שכרם עבור המשימה כולל לא רק כסף, אלא גם קבלת אזרחות. אולם, בניגוד לסרט של קלוזו, כמעט שאין אינטראקציה בין הנהגים לפני שהם מתגייסים למשימה. סרטו של פרידקין אמנם מדגיש את המתחים בין הארבעה, הנובעים מהרקע השונה שלהם ומגישתם השונה למניעים המצדיקים הרג או סיכון עצמי, אבל עד שלב מאוחר בסרט אין תחושה של שותפוּת גורל או חברוּת. שעה שב"שכר האימה" מתחולל אצל הדמויות שינוי הדרגתי וברור לאורך כל הסרט, ב"מכשף" קשה לומר אם קיים שינוי פסיכולוגי כלשהו בדמויות, להוציא את חלקו האחרון של המסע הנועז.
למעשה, סרטו של פרידקין מציג קטעי מתח ופעולה פחות או יותר לכל אורכו, עוד לפני שהקהל יודע אחרי אילו דמויות עליו לעקוב. ב"שכר האימה" יש רק סצינת מתח אחת בחלק הראשון של הסרט, בה ג'ו מתעמת עם בעל בית הקפה המקומי במה שכמעט הופך לדו-קרב, אך ב"מכשף" מוצגים רציחות, תאונות ופיגועים מול המצלמה פחות או יותר מן הרגע הראשון. מבחינה זו, הוא נותן לקהל יותר ריגושים וסצינות אשר מראות את יכולתו של הבמאי לבנות קטעי פעולה ברורים המגובים באפקטים הכי ריאליסטים שהקולנוע האמריקאי ידע ליצור בעשור שנות ה-70 של המאה הקודמת. אולם, המתח תמידי מפחית מעט מן הייחוד של המסע המסוכן שהוא ליבו של הסרט. גם ב"מכשף" מדובר בנסיעה ארוכה ומרובת אתגרים, הרוויה בדינמיקה במערכות היחסים בין הדמויות, אך חלקו השני של הסרט מרשים פחות לא רק מפני שמבחינה סגנונית הוא דומה לחציו הראשון, אלא גם משום שבניית הדמויות מדויקת פחות מזו שבסרט הצרפתי.
הסצינה הממחישה בצורה המובהקת ביותר את ההבדל בגישתם של שני היוצרים היא סצינת הפיצוץ באתר קידוח הנפט, שבעטיו נדרשים גיבורי הסיפור להעביר חומר נפץ שיכול לעזור בכיבוי השריפה המשתוללת במרחק מאות קילומטרים מן העיירה. ב"מכשף" מראה פרידקין את הפיצוץ עצמו ואת השריפה הפורצת בעקבותיו, כולל צילומי-תקריב של הנפגעים בפיצוץ. כאשר משאית מחזירה לעיירה את גופות הקורבנות המקומיים, המצלמה מראה מקרוב את ההמון המנסה לזהות את פני האנשים השרופים. לעומת זאת, ב"שכר האימה" הפיצוץ אינו נראה כלל, ואנו לומדים עליו רק בבוקר שאחרי, כאשר אשה נושאת נאום פוליטי נגד השליטה האמריקאית, שגרמה לכך שרבים מן הקורבנות הם ילידים, בעוד איש מן הלבנים לא נפגע. באמצעות שיחות ברקע לומד הקהל על התאונה ועל מספר הנפגעים. גם קלוזו מראה את המשאית המשיבה את הגופות ואת ההמון הבא לפגוש אותה, אבל הוא אינו מקרב את המצלמה, אלא חותך לסצינה הבאה, כאשר הקהל מתחיל לגשת למשאית. ניתן להסביר בחירה אמנותית זו בשיקולים תקציביים, אבל היא גם מִתקשרת לגישתו של קלוזו לכל אורך הסרט − הוא מניח לקהל להשלים בכוחות עצמו פרטים שֶקַל לנחש ממילא. בכך, קלוזו לא רק מפעיל את הקהל שלו מבלי לפגוע בעלילת סרטו, אלא גם מאפשר לו לדמיין את החלקים הקשים במקום להראות אותם, תוך שהוא עצמו מוותר על הזוועה כשהיא אינה הכרחית.
גם לאורך הנסיעה ניכר ההבדל הסגנוני בין שני הבמאים: רוב האתגרים נותרים דומים, אך פרידקין מראה אותם בצורה ישירה יותר, בעוד קלוזו מפתיע את הקהל בצורה עקיפה, גם כאשר כמה מהדמויות מתות במהלכה.
צפייה מחודשת ב"שכר האימה" מגלה, כי בכל סצינה לאורך הנסיעה הארוכה מתרחש שינוי ביחסי הקירבה או במאבקי הכוח בין הדמויות. ג'ו, שכנראה הרג אדם על מנת לזכות בעבודה (ב"מכשף" קיימת האשמה ישירה יותר ברצח), מתחיל להתנהג בהססנות ובפחד החל מרגע היציאה לדרך, דבר המסכן את המשימה כולה. מריו מתפכח מן ההערצה שחש כלפי ג'ו; את מקומה תופסים זעם, ולאחר מכן סלידה. רק בשלבים האחרונים של הנסיעה הוא חוזר ומגלה כלפי חברו סימפטיה, בעיקר כאשר הנהגים נדרשים להתמודד עם אתגרים מורכבים יותר ודורשים הקרבה עצמית. גם ב"מכשף" גוברת ההקרבה בחלק האחרון של הנסיעה, אך השינוי בדינמיקה בין השניים מורגש פחות: בעוד בסרט של קלוזו ההקרבה העצמית נתפסת גם כאקט של חברוּת, אצל פרידקין התחושה היא קודם כל של האדרת היחיד הגובר על כל האתגרים, ובכוחותיו האחרונים עדיין מסוגל לגלות תושייה.
הדבר מתקשר גם לדגש הפוליטי השונה של שתי היצירות: "שכר האימה" קוצר, ולא במקרה, בצאתו לאקרנים בארצות הברית: ארנו וקלוזו היפנו אצבע מאשימה אל עבר יחסו של העולם העשיר אל העולם המתפתח. התחושה היא שללא כל קשר לגורל הנסיעה, אין תקווה לשינוי כלשהו בחייהם של התושבים המקוריים של לאס פיידראס, ואין סיכוי רב לישועה גם לפליטים האירופאים המסתתרים שם. לעומת זאת, התאגיד האמריקאי יכול להאשים את הקורבנות בפיצוץ, כי הם ממילא לא יוכלו להתלונן, והוא אינו מהסס לסכן חיי אדם כל עוד האינטרסים של החברה אינם נפגעים. אצל פרידקין אין הקשר פוליטי ספציפי, מפני שגיבוריו מגיעים ממקומות שונים בעולם, ועל אף שהוא חש אהדה כלפיהם, הוא מדגיש שכל אחד מהם עבר על החוק בצורה זו או אחרת. הפיצוץ בסרט שלו נגרם לא עקב תאונה, אלא כתוצאה מפיגוע נגד מטרות אמריקאיות, והחברה מסתירה את הנסיבות על מנת שלא לשלהב את המחאה הפוליטית. הצגה זו של הדברים מפגינה לא רק גישה סלחנית יותר כלפי ארצות הברית והתאגידים הגדולים, אלא גם מטשטשת כל מסר פוליטי ספציפי.
בשתי היצירות, המימד הפוליטי חובר לאלגוריה קיומית יותר, על חוסר היכולת של האדם להימלט מגורלו. למעשה, גיבורי היצירות נמצאים בסכנה הגדולה ביותר ברגעים שבהם הם נינוחים או סבורים כי יצאו מכלל סכנה. שני הסרטים מבטאים תחושה זו בצורה מוצלחת באמצעות סיום המעניק ליצירה כולה גוון אירוני. אך בסיום, דווקא קלוזו היה זה שהעדיף מהלך מורכב יותר: בעוד "מכשף" מסתיים בשוטים קצרים המלמדים על סכנה חדשה האורבת לגיבור שלו, "שכר האימה" מגביר את קצב העריכה במה שנראה כמו חגיגת ניצחון, אשר גם מהווה הקלה מול המתח האיטי שנבנה לאורך יותר משעה. זו גם ביקורת על עצם התחושה שניתן לנצח את הגורל החברתי-פוליטי. זהו סיום המשלב הומור ותחושת חג, מצד אחד, ואמירה פסימית על המצב האנושי, הנע בין שמחה ואהבה לבין מוות, מוות אקראי ובלתי-נמנע, מצד אחר. //
כתבות נוספות בגיליון שאולי יעניינו אתכם
כתב העת סינמטק
לכל הגליונותדבר העורכים – גליון 215
02.06.2019 / סינמטק
גם אלה שלא התפעלו בזמנו מכל סרטיו של אורי זוהר ומכל המעללים האישיים שהתלוו אליהם, חייבים להודות שהוא אחד היוצרים המשמעותיים ביותר שהיו בקולנוע הישראלי בכלל, ובקולנוע הישראלי בסוף שנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70 במיוחד. מאז פרישתו של זוהר מעולם הקולנוע וחזרתו בתשובה הוא מהווה נושא לסקרנות ולתהיות רבות במ
לקריאהאורי זוהר חוזר
26.05.2019 / סינמטק
ויטוריו דה סיקה (1901-1974) מוּכר לנו כבמאי קולנוע איטלקי, ואנו נוטים לשכוח שהוא היה גם שחקן עטור פרסים בעל קריירה ארוכה אשר השתתף ביותר מ-150 סרטים...
לקריאהנשארים מעודכנים
הרשמו לניוזלטר ותקבלו מאיתנו עדכונים והמלצות על כל הסרטים והאירועים החדשים והכי מעניינים