שמי זרחין: רטרוספקטיבה

שמי זרחין: רטרוספקטיבה
לרגל יציאת סרטו החדש של שמי זרחין "חמדה" אנחנו עורכים רטרוספקטיבה מלאה לסרטים שהוא ביים. הסרט הפותח יהיה "חמדה" בהקרנת טרום בכורה, כולל שיחה עם שמי בתום ההקרנה. בנוסף ל-8 הסרטים שביים "לילסדה", "מסוכנת", "הכוכבים של שלומי", "אביבה אהובתי", "העולם מצחיק", "המילים הטובות", "השתיקה", נקרין גם במסגרת התוכניות לילדים את "בובה מתי", קלטת מוזיקלית עם שיריו של מתי כספי שהייתה עבודת הבימוי הראשונה של זרחין אחרי סיום לימודיו באוניברסיטת תל אביב.
הקולנוע הישראלי ממעט לספק "גוף עבודה", משמע קונסיסטנטיות יצירתית של יוצר שמעמיד עולם קולנועי ושפה ייחודית שעוברת, מתגבשת, משתנה ומתפתחת. זהו מצב עשייה נדיר, בעיקר לנוכח המוגבלות של תעשיית הקולנוע הישראלית שהיא קטנת שנים, ממון וקהל, אבל לא רק, נדמה שסטטוס האוטר מתקשה להתייצב במרחב שבו כמות הסיפורים פר מטר גדולה כל כך. לעיתים קרובות הסגנון הוא פועל יוצא של תנאי הפקה או תוצאה של מקריות. כמובן שאפשר לתהות על האמירה הזו ואולי אף לבטלה, אבל בין אם אתם, הקוראים, מקבלים אותה או לא, קשה יהיה שלא להגדיר את גוף יצירתו של שמי זרחין כאחד מהמקרים הנדירים האלה. יצירתו שנפרשת על פני יותר משלושים שנה בונה בעקביות מעוררת השתאות עולם מקביל, השתקפות ישראלית שלאו דווקא מסונכרנת עם ריאליזם אלא עם תדר הישראליות הפנימית, ישראליות שמוגדרת מתוך העצמי ומתוך המרחב המשפחתי, ומצליחה לספק מורכבות שנעה בקלילות אל תוך תת המודע הישראלי ובה בשעה היא טעונה מאוד, לא רק פוליטית וחברתית אלא גם קולנועית ואומנותית.
על פניו סרטיו של זרחין מתעתעים, מפני שהם עשירים בטעמים, צירופי מקרים ומצבים קונפליקטואליים שווים לכל נפש שכביכול מנמקים את הצלחתם המסחרית הגדולה, אלא שזרחין, כאוטר קלאסי, חותר בנונשלנטיות תחת הקונסטרוקציות המקובלות ובכך מציע חוזים חדשים לקהל לצפייה בסרטיו. אבל כל זה נעשה תוך כדי הבנה עמוקה של מצב הצופה, של המתחים, הרגישויות והמאוויים שהוא נתון בהם, וגם ובעיקר מתוך אהבה, אהבת אדם טוטאלית וללא התניות, מוחלטת, בסיסית, אפריורית, ואמון תם ונטול ציניות ברוח האנושית. בערמומיות מפתה ולעולם לא זדונית סרטיו מפיצים אהבה, הם גורמים לצופיהם לאהוב דמויות של אנשים ונשים, צעירים ומבוגרים מכל קצווי הקשת, ובו זמנית הם מעבירים באופן כמעט סמוי שאלות גדולות, חשובות ואף פילוסופיות.
פסקת הפתיחה של מאמרו של תום שובל בכתב העת סינמטק, שבהמשך הופך לשיחה מעמיקה עם שמי זרחין על יצירתו. לינק למאמר/שיחה