לחץ על לחצן ESC לפתיחת סרגל הנגישות עבור לתפריט הראשי דלג לתוכן דלג למפת האתר


"רציתי להחזיר את הקולנוע הישראלי הביתה"

אפרת כורם בשיחה עם מרק רוזנבאום

עריכה: אוריאנה בן-אבא גולן

המפגש והשיחה עם מרק רוזנבאום נערכו לקראת רטרוספקטיבה חלקית לסרטיו מ-30 השנים האחרונות, ולציון 40 שנות יצירה ועשייה של יוצר קולנוע ומפיק מהפוריים, הפעילים, והמרתקים ביותר בגל זה של הקולנוע הישראלי העכשווי, ובתולדות הקולנוע הישראלי בכלל. את הקולנוע הישראלי העכשווי אני מסמנת מתחילת שנות ה-90, עת פקד את הקולנוע הישראלי משבר אי-אמון בין הקהל לבין הסרטים הישראליים, ועד לימים אלה, בהם מצבו של הקולנוע הישראלי כבר שונה לחלוטין.

המפיק מרק רוזנבאום הוא שחקן מרכזי בהיחלצות ממשבר זה. בפועלו הבלתי-נלאה הוא הפיק ב-40 השנים האחרונות יותר מ-60 סרטים, עלילתיים ותיעודיים. אלו סרטים של יוצרות ויוצרים שהביאו קולות, מראות ודרכי ביטוי חדשות, סרטים אשר "העבירו שלב" את הקולנוע הישראלי, והפכו אותו לְמה שהוא היום. כשהבמאי והמפיק שלומי אלקבץ, יוזם הרטרוספקטיבה, חלק איתי את מחשבותיו על פועלו ועל תפקידו של מרק במהלך זה, הוא השתמש במושג "רנסנס".

מהו אותו רנסנס? לדידי, המהלך של מרק איפשר לבמאיות ולבמאים שונים להביא אל המסך את עולמם האישי, לאו דווקא האוטוביוגרפי, ליצור סרטים המשקפים את הסיפורים, את הדמויות, את השפה שלהם, ובתוך כך למצוא את הקול הפרטי ואת נקודת המבט שלהם בקולנוע, סרטים שמצליחים להיות גם אוניברסליים, גם של ה"אחר", בארץ ובעולם.

גם בבחירת הסרטים ברטרוספקטיבה זו מעניין לראות את המהלך הזה. כמות הסרטים האדירה והיקף פועלו של מרק מאפשרים לערוך כמה רטרוספקטיבות שונות ומגוונות. בעת הזו נבחרו 13 עשר סרטים בלבד.

את הרטרוספקטיבה הזאת אנחנו פותחים בסרטו האחרון של הבמאי אברהם הפנר, "אהבתה האחרונה של לורה אדלר", משנת 1990. הסרט מספר על עולם הולך ונעלם של דור דובר יידיש, ועל שקיעתה של שפה זו, אותה מרק הכיר ולמד עוד בילדותו בפולין. בהמשך נראה עוד סרטים על נשים מהגרות – זרות לישראליוּת הצברית, כגון "קלרה הקדושה" של ארי פולמן ואורי סיון (1996), סרט שהביא אנרגיה ואסתטיקה חדשה של שני במאים צעירים שזה להם סרטם הראשון. גם הסרט "החברים של יאנה" של אריק קפלון (1999) היה סרטו הראשון של היוצר. למעשה, לאורך השנים הפיק מרק, פעמים רבות, את סרטי הביכורים של רבים מהיוצרים בארץ.

רבים מהסרטים עליהם עבד מרק פרצו לתודעה הבינלאומית, ועשו את דרכם בעולם באופן שכמעט לא נראה כמותו לפניהם – סרטים כגון "חתונה מאוחרת" של דובר קוסאשוילי (2001), "אור" של קרן ידעיה (2004), ו"ולקחת לך אישה" של רונית אלקבץ ושלומי אלקבץ (2004). פריצתם של סרטים אלו התאפשרה דווקא בזכות המחויבות והדיוק של יוצריהם לעולמות בסרטים שלהם.

במסגרת הרטרוספקטיבה יוקרנו שני סרטים שמרק ביים: "הבולשת חוקרת" משנת 2000, ו"קש או חציר", סרט הגמר שלו מאוניברסיטת תל אביב, אותו ביים ב-1984, שנים לאחר שסיים את לימודיו והקים את חברת ההפקה הראשונה שלו ב-1978. סרטים נוספים שיוקרנו ברטרוספקטיבה הם: "קרוב לבית" של וידי בילו ודליה הגר (2006), "התגנבות יחידים״ (2010), "המשגיחים" של מני יעיש (2012), "שרוכים" של ינקול גולדווסר (2018), ו"מאמי", סרטה החדש של קרן ידעיה (2019).

המושג רנסנס ומשמעותו מלווה את העריכה ואת הכתיבה באסופת המאמרים על יצירתו של מרק, וגם את המפגש והשיחה שקיימתי עם מרק בקיץ 2019. הרי היא לפניכם.

"הקולנוע היה עדיף מלהסתובב וללכת מכות"

אפרת: דיברנו על זה שנולדת בוולשצ'ובה בפולין, וכשהיית בערך בן 8 עברתם ללודז׳. מהו הזיכרון הקולנועי שלך משם?

מרק: בלודז', גיבורי העיר של הנוער היו אנשים שלמדו בבית הספר לקולנוע, לפחות אלה שנקשרו לתרבות. זה היה העניין של העיר. היו שם טכניון ואוניברסיטה, אבל בית הספר לקולנוע היה היחיד בפולין, והוא בעל מעמד ושֵם עד היום. אז די מוקדם נדבקתי בזה. בית הספר היה שלוש מאות מטר מהמקום שבו גרתי, זה היה טבעי אני חושב.

מתוך "התגנבות יחידים", צילום: עמית ברלוביץ'

אבל אם את שואלת ממש לגבי הזיכרון הוויזואלי הראשון שלי, זה בכלל מוולשצ'ובה כשהייתי בן 5. ראיתי איזו גירסה של במבי רוסי, זה לא היה במבי של דיסני, משהו רוסי באנימציה. אני לא זוכר את הפרטים, אני רק זוכר שנורא בכיתי בתור ילד, וזה הקשר הראשון שלי לקולנוע.

אפרת: עם מי הלכת לקולנוע?

מרק: עם אבא שלי. היה סיפור משפחתי שאבא שלי סיפר לנו על סבא שלי, אותו לא הכרתי כי הוא נהרג במלחמה. הסיפור היה שסבא הקים בית קולנוע בעיר. האמת, לא בטוח אם זה נכון או לא. אני לא בדקתי את העובדות ההיסטוריות, אבל זה חלק מהאגדות המשפחתיות.

אפרת: למה שזו לא תהיה אמת?

מרק: לי זה קצת נראה לא סביר, כי הוא היה עני מרוד וחי מלופט געשעפט (ביידיש: "עסקי אוויר"). אבל יכול להיות שזה נכון, יש סיפורים עליו שהיה מין פוליטיקאי עירוני, אבל כל זה לפני המלחמה, אנשים שלא הכרתי.

אפרת: סיפרת שכל המשפחה מצד אביך ואמך מתו בשואה. למה הוריך נשארו בפולין לאחר המלחמה והקרע הגדול הזה?

מרק: זה נכון שנשארו מעט יהודים, אבל נשארו כי להם פולין הייתה בית. אחרי המלחמה, המצב של היהודים התייצב, בעיקר כלכלית. הורי מצאו מקום ועבודה, ובתחילת שנות ה-60 כבר עברנו ללודז'. למדתי בבית ספר יהודי, יידיש ורוסית היו שפות נוספות שלמדנו. אבל אותי יותר מכל עניֵין הקולנוע. זה היה העניין שלי ושל החברים שלי באותה התקופה, זו גם הייתה הדרך להיות "אין" בלודז' של אותן שנים.

אפרת: אילו סרטים ראית בלודז'?

מרק: ראיתי הכל, כל מה שיכולתי. היה בלודז' מין מועדון קולנוע, כמו סינמטק, שהקרין סרטי איכות למבוגרים וגם לנוער. היו 40 סרטים בשבוע, כל יום הקרינו סרטים באולם של 300 או 400 מקומות, אולי טיפה יותר, אולם גדול יחסית. מה שקרה באותו זמן זה שביקשו לבחור יושב ראש למוסד הזה, מישהו שיעשה פרוגרמציה להקרנות של הסרטים. חברים שלי הציגו את המועמדות שלי מבלי ידיעתי, ובחרו בי.

אפרת: זה לא אופייני או שכיח שילד בן 14 ינהל תוכן של מועדון קולנוע.

מרק: הייתי "פילם באפ". הקולנוע היה עדיף מלהסתובב ברחובות וללכת מכות... מה שלעיתים גם קרה (צוחק). היו ימים שראיתי יותר משניים-שלושה סרטים ביום. בחרו בי כנראה בגלל זה.

אפרת: אילו סרטים למשל?

מרק: כאלו שבטח לא הבנתי... גודאר, קורוסאווה, כל מה שהיה אז בשנות ה-60. לא הבנתי אבל נהניתי. ראיתי גם סרטים אמריקאיים, המעטים שהגיעו, כי לא הגיעו הרבה יותר אירופאיים, וסרטים פולנים ראיתי המון. הייתי בסך הכל בן 14-15 ורציתי להיות "אין".

אפרת: חשבת שתלך ללמוד באקדמיה לקולנוע בלודז'?

מרק: כן, חד-משמעית. לא חשבתי שיקבלו אותי, אבל חשבתי שאני רוצה. אחד המבחנים שם זה ציור. אני צייר מה-זה-גרוע, אני בטוח שלא היו מקבלים אותי. אבל הייתה לי עין לא רעה לסטילס.

אפרת: בזמן הזה כבר חשבת שאתה הולך לעסוק בקולנוע כמקצוע ממש?

מרק: כן. אבל לא רציתי להיות צלם, רציתי להיות במאי.

אפרת: דיברנו על כך שהיית תלמיד מוכשר מאוד למתמטיקה, שֶיֵש לך כשרון טבעי וזה בא בקלות, ובכל זאת רצית להיות במאי. כתרי (כתריאל שחורי, מנהל קרן הקולנוע הישראלי לשעבר) מספר שיכולת להיות גאון היי-טק, אבל נדבקת במחלה.

מרק: זה לא מחלה, לא צריך להגזים, זו סתם בחירה לא מוצלחת לחיים (צוחק). אבל לא ראיתי את עצמי מתמטיקאי, נסגר בחדר ופותר משוואות. אין סיכוי.

אפרת: יש סיכוי שמשהו בסיפור של הסבא שלא הכרת, שהקים בית קולנוע, משפיע על הבחירה שלך בקולנוע?

מרק: אני לא חושב, אני גם חושש שזה לא סיפור נכון, יש לי חשדות סבירים. אבל לא מזה הושפעתי, יותר מזה שהייתה סביבה של אמנות, חוג לתיאטרון, השתתפתי בהצגות.

אפרת: זאת אומרת ששיחקת? זה גם משהו שאתה עושה היום.

מרק: בהזדמנויות כאלה ואחרות.

"למדתי בעל פה מאתיים מילים ליום"

אפרת: ואיך קרה שהחלטתם להגיע לישראל?

מרק: בגדול, מה שקרה בפולין בשנת 68' היה סוג של מרד סטודנטים, שברובו הונהג על-ידי סטודנטים יהודים ובנים לאנשים שהיו בדרגי ביניים פלוס במפלגה הקומוניסטית. בסופו של דבר זה הפך לאיזה מין מסע "אנטי-ציוני" – ואני שׂם את זה במרכאות כפולות כי זה בעצם אנטי-יהודי, הציונות הייתה תירוץ כי בעיקרון זה היה מכוון נגד קומוניסטים שממש לא היו ציונים. יש איזה נאום של ראש מפלגה שאומר יש פה אנשים שהם, איך אומרים, הגיס החמישי, והוא רומז על יהודים (אגב, אשתו הייתה יהודייה), ואז פורץ מרד ונהיה לא נעים, אם נקרא לזה בעדינות. יהודים שהחזיקו עמדות במפלגה מסולקים מהעבודה ומהמפלגה, זה נהיה לא נעים, ואז גם יהודים כמונו, שלא החזיקו בעמדות מפלגתיות והיו סתם אנשים רגילים, התחילו לחשוב על עזיבה. אני לא יודע מה עבר להורים שלי בראש. זה בכל זאת 23 שנה אחרי השואה, ולא היו פוגרומים ושום מעשים פיזיים מעבר לאנטישמיות רגילה ברחובות.

אפרת: מה זה אנטישמיות רגילה ברחובות?

מרק: זיהו אותך כיהודי, הטרידו, הלכנו הרבה מכות. אנחנו מחליטים בעצם לעזוב. לנו באופן יוצא מהכלל היו ניירות בתוקף ויכולנו לעזוב לבלגיה, אבל לא רצינו. ואז ב-68' היה צריך להחליט מה עושים, והחלטנו שאנחנו עוברים לישראל. אני והאחיות שלי היינו מאוד ברורים בעניין הזה.

אפרת: מה ידעתם על ישראל?

מרק: כלום לא ידענו, לא ממש. אבל היינו ציונים, עשינו כל מיני פעולות אסורות בבית ספר, אבל באמת לא היה לנו מושג, היינו חבורת ילדים. אמא שלי התכתבה עם איזה בן דוד רחוק, אבל ידיעה אמיתית על ישראל לא הייתה. הרי פולין דאז זו מדינה די סגורה, זה לא קוריאה הצפונית של היום, אבל אל תשכחי – אין אינטרנט, יש רק רדיו אירופה חופשית שהאזנו לזה בסודי סודות (רק שאבא שלי היה חצי חֵרֵש, ככה שכל הרחוב שמע), וזהו. מלבד זה אין לך מקורות מידע. כל מה שידעו היה מצונזר ומפוקח, אז ברור שאתה לא יודע כלום. השיטה הייתה כזאת – נסענו ברכבת מפולין לווינה, כאשר המדינה דאגה שלא נוכל לקחת איתנו שום דבר חוץ מ-5 דולרים לבנאדם. מגיעים לווינה, ואז, על הרציף, עומדים נציגי הסוכנות, ואתה בוחר לאן אתה הולך – לישראל, לקנדה או לארצות הברית, אני ואחיותי ביקשנו להגיע לארץ. הגענו לפתח תקווה, ואני הלכתי ללמוד עברית באולפן ב"כנות" (כפר נוער ליד גדרה).

אפרת: או קיי, תגיד כמה מילים על המפגש שלך עם העברית.

מרק: מפגש משונה, כי השפה היא מאוד זרה למי שלא מכיר, היא שפה בכלל לא אירופאית. הייתי ילד בן 16, הסתובבתי ברחובות כמה שבועות, לא הבנתי כלום, ולא היה לי מה לעשות. כשהגעתי ל"כנות" הם כבר היו איזה שלושה שבועות באולפן, והם ידעו להגיד דברים מאוד בסיסיים כמו "אני רוצה ביצה", "קוראים לי משה". נכנסתי לשיעור הראשון, וחשבתי שאני לא אלמד את השפה הזאת בחיים. הייתי מבוהל לגמרי.

אפרת: ומי היו החברים שלך?

מרק: ב"כנות" פגשתי שלושה ילדים מפולין, שלא הכרתי אותם שם. היינו איזה 20 ילדים, בתוכם היו ארבעה ילדים מפולין.

אפרת: והשאר מה?

מרק: כמה ממרוקו, איזה שתי בחורות אמריקאיות, בחורה מאוסטריה, וילד לבנוני אחד.

אפרת: המדינה שלחה אתכם?

מרק: ודאי, הסוכנות היהודית. אולפן כמה חודשים, ואז אתה בוחר מה את רוצה. אני בעצם היחיד שנשאר שם בבית הספר, כולם עזבו חוץ ממני, כולם עזבו העירה ואני נשארתי.

אפרת: נשארת בפנימייה.

מרק: כן.

אפרת: למה?

מרק: כי עשיתי דיל. למדתי עברית נורא מהר. זאת אומרת, בסוף השפה היא מאוד קלה, בסופו של דבר זה הכל אגדות. מאוד מאוד מהר ברמה של 200 מילים ליום בערך. למדתי בעל-פה 200 מילים ליום, אחרי שלושה שבועות דיברתי, ואז לקראת סוף האולפן הלכתי למנהל בית הספר ואמרתי לו: תשמע, אני בפולין גמרתי כיתה ט' כי שמה מתחילים בגיל 7. אבל הייתי כבר בגיל של י״א כשגמרתי אולפן, אז אמרתי לו: תשמע, אם אתה מעביר אותי לי"א, אני נשאר. אם אני צריך לעשות כיתה י', אז אני הולך העירה, אין לי מה לחפש פה. הוא אמר לי: בוא נעשה ניסיון. תצליח, תצליח, אם לא, תעשה פעמיים כיתה י״א. עשינו דיל נשארתי.

אפרת: הצלחת.

מרק: כן עשיתי בגרות בשנה וחצי. זה סבבה, למה לבזבז את הזמן.

אפרת: איך כל כך מהר?

מרק: רציתי לדעת את השפה, להיות שייך לכאן.

אפרת: ובראש יש עדיין קולנוע?

מרק: כל הזמן.

"האיש שבשבילו אנחנו עובדים"

אפרת: ראית סרטים באותה תקופה?

מרק: פחות, היה קולנוע מסחרי בפתח תקווה בתקופה שראיתי את הסרט הישראלי הראשון. אני לא זוכר את שמו, אבל זה היה עודד תאומי ולבנה פינקלשטיין ("מרגו שלי", 1969, בבימויו של מנחם גולן). אז את הסרט הישראלי הראשון ראיתי שם.

אפרת: מה חשבת על הסרט הישראלי הראשון שראית אחרי שהשתלמת כל כך בלודז'?

מרק: היה קצת שונה מהקולנוע שהכרתי.

אפרת: למה שונה?

מרק: לא הייתי שיפוטי, גם לא ידעתי מספיק על קולנוע ישראלי. הסרט הזה ספציפית היה שונה ממה שהייתי רגיל לראות.

אפרת: לא ידעת מה עוד נעשה בתקופה הזו בקולנוע הישראלי? נגיד אורי זוהר?

מרק: בגדול לא היה לי באמת מושג. אני זוכר שבאותו בית קולנוע היה הפוסטר של הסרט "כל ממזר מלך".

ב"כנות" הייתה אם בית, שעוד לפני שדיברתי עברית ניסתה לדבר איתי קצת ביידיש, היא הייתה צ'כית. ניסיתי להסביר לה מה אני רוצה ללמוד, לעשות קולנוע, לביים, והיא לא הבינה על מה אני מדבר. לקח לי המון זמן להסביר לה מה זה לעשות סרטים, והיא גם לא הבינה בסופו של דבר.

אפרת: מה זה לעשות סרטים? מה זה להיות במאי?

מרק: בשבילי, בקולנוע, הבמאי הוא היוצר הראשי, זה שיש לו החזון. כמפיק, הבמאי הוא האיש שבשבילו אנחנו עובדים.

אפרת: באותן שנים בארץ עוד לא היה בית ספר גבוה לקולנוע.

מרק: עוד לא היה. אחרי התיכון נסעתי לטיול באירופה, לבקר חברים בדנמרק. בדרך חזרה ארצה נסעתי גם לאנגליה, שם ניסיתי להתקבל לאיזה בית הספר לקולנוע. התקבלתי, רק שהיו לי 30 פאונד בכיס ולא יכולתי אפילו לחזור לארץ. הייתי צריך לקחת אונייה חזרה לדנמרק, ללוות את הכסף, ולנסוע חזרה לארץ כי לא היה לי גרוש על התחת. אז ללמוד קולנוע באנגליה לא התממש.

"ברור שלהתעסק בבני אדם יותר מעניין מאשר להתעסק במספרים"

אפרת: ואז מה אתה עושה?

מרק: יכולתי לדחות את הצבא, כי היה מין חוק כזה שמאפשר למי שסיים את הבגרות בשנתיים לדחות את השירות הצבאי. כמו שאמרנו, לא היה בית הספר לקולנוע. בשביל ללמוד תיאטרון לא חשבתי שאני יודע מספיק טוב עברית, אז חשבתי שזה לא יילך. ואז היו לי שלוש אופציות. קראתי את החוברת של האוניברסיטה – אמרתי: מתמטיקה, פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית. פסיכולוגיה לא קיבלו אותי, אז נשאר עבודה סוציאלית ומתמטיקה שהתקבלתי, ורציתי להתחיל את שני החוגים. אבל בית הספר לעבודה סוציאלית לא הסכימו שאלמד במסלול דו-חוגי, אז הייתי צריך לבחור, ובחרתי בעבודה סוציאלית.

אפרת: למה?

מרק: טעות כנראה. חשבתי שזה יהיה יותר מעניין ממתמטיקה, שזה משהו שמאוד אהבתי, אבל אני לא חושב שיכולתי להיות מתמטיקאי, לא ברמת הריכוז שלי, לא ברמת הפעלתנות שלי, יש לי היפראקטיביות מסוימת.

אפרת: ועבודה סוציאלית?

מרק: ועבודה סוציאלית זה בני אדם, ברור שלהתעסק בבני אדם יותר מעניין מאשר להתעסק במספרים.

אפרת: לא אצל כולם, אתה יודע.

מרק: אצלי זה היה ברור. ובסופו של דבר בחרתי בעבודה סוציאלית, וכשפתחו חוג לקולנוע הלכתי להירשם במקביל.

אפרת: איפה גרת?

מרק: אני גר אצל ההורים בפתח תקווה עד בערך גיל 20, ואחר כך אני בדירה שכורה עם שותפים ברמת אביב.

אפרת: אז בעצם אתה לומד עבודה סוציאלית. תספר לי קצת על תקופת ההתמחות שלך?

מרק: יש לך התמחות משנה א' בעצם, אתה מתחיל התמחות שהיא כמה שעות בשבוע ומתפתח. בשנה א' אני עושה התמחות עם פרופסור זהבה סלומון שהיא היום אחת המומחיות הגדולות לתחום הפוסט טראומה, ואחר כך עם נוער שחי במשפחות אומנה. ואחר כך, בשנה ב', עבדתי בבריאות הנפש בפתח תקווה. בשנה האחרונה עשיתי סטאז׳ די אינטנסיבי ב"גהה" (בית חולים פסיכיאטרי השוכן בפתח תקווה). הצד הפסיכיאטרי עניֵין אותי יותר מכל צד אחר בעבודה סוציאלית, קצת גם נוער עבריין, גם הייתה לי משיכה, אבל בעיקר פסיכיאטריה, למרות שחולים פסיכיאטרים לא הכרתי במציאות, לא בסביבה שלי. נוער עבריין קצת, כי גרתי בסביבה די אלימה בפולין. לי עצמי היו כמה תיקים על אלימות.

אפרת: וזה לא משך אותך להמשיך בכיוון הזה של טיפול?

מרק: האמת היא שֶיֵש איזו נקודה אחת ב"גהה" של התלבטות, שמציעים לי ללמוד פסיכיאטריה. הייתי כנראה מאבחן די טוב. עשיתי אבחנות מפתיעות יחסית למישהו שהוא סטאז׳ר. קיבלתי חוות דעת מאוד מאוד חיובית.

אפרת: אתה יכול לפרט על זה קצת?

מרק: זה לא נעים לי, זה כמו שחצנות.

אפרת: שנדע.

מרק: סתרתי אבחנה. כל מיני אבחנות שעשיתי היו מאוד מדויקות. אבל בעיקר סתרתי אבחנה של מישהו באשפוז רביעי או חמישי אחרי שכל מיני פרופסורים אבחנו אותו כמאני-דפרסיבי, ואני אבחנתי אותו כסכיזופרני, וצדקתי. זה היה אירוע גדול ב"גהה" כי "שלוותה" (בית חולים פסיכיאטרי בהוד השרון) איבחנו אותו כמאני-דפרסיבי והייתה תחרות בין בתי חולים. לאחר מכן הזמינו את כל "שלוותה" ועשו מקרה בוחן מהמקרה הזה. למרות שהייתי רק סטאז׳ר, כנראה שהייתי לא רע. אני זוכר שהייתי במחלקת נוער, והמנהל הודיע בשיחה המחלקתית שהוא יוצא לחופש, והטיל עלי להחליף אותו. למרות שהיו שם עוד שני פסיכיאטריים ופסיכולוג ועובד סוציאלי מנוסה, כנראה שבכל זאת העריכו אותי שם. הייתה לי נקודת התלבטות שם כשקרא לי פרופסור וויזנבק ואמר לי: אתה צריך ללמוד פסיכיאטריה. אז אמרתי לו: תשמע, אני לא אצליח להתקבל לבית ספר לרפואה.

אפרת: היית בטוח בזה?

מרק: כן. זה היה אומר עוד שבע שנים לימודים. הייתי כבר בן 23. עוד שבע שנים לימודים ואז להתגייס לצבא לחמש שנים זה כאילו לקבור את כל החלומות. החלום היה קולנוע.

"אם אתה בנאדם לא טוב לאנשים אחרים זה חוזר אליך בגדול"

אפרת: מה אתה חוֹוֶה ככישלונות הכי גדולים שלך?

מרק: עשיתי חרא של סרטים נוראיים. אבל בחייך, אני לא אמנה אותם. אני לא אזכיר אותם אבל יש כמה סרטים שבטוח שזה כישלון מקצועי.

אפרת: והיו רגעים, צמתים שהיית יכול לבחור אחרת?

מרק: פיספסתי סרטים טובים שהציעו לי. אבל אולי חלק לא פיספסתי, ויתרתי למפיקים אחרים. אני אף פעם לא התעקשתי, אם במאי התלבט בין שני מפיקים, אני לא הייתי זה שלוחץ שיבחר בי, אף פעם לא. גם כשידעתי שזה יהיה הצלחה והכל. אם ידעתי שמישהו אחר רוצה, הגישה הייתה: אני יש לי מספיק. אבל זה לא כישלון, זה האופי שלי.

אפרת: אז בוא נדבר רגע על האופי הזה. מה חשוב לך? להיות בנאדם בסוף?

מרק: אני מאוד מאמין בזה. יכול להיות שזו אמונה נאיבית, אבל אני שרדתי 40 שנה אולי בזכות זה שאני בנאדם סביר ביחסים עם בני אדם. אני חושב שזה מקצוע שהוא כל כך קטן וכולם יודעים הכל על כולם, וכולם מדברים על כולם. אם אתה בנאדם לא טוב עם אנשים אחרים, זה חוזר אליך בגדול.

אפרת: וואו! זו אמירה רצינית.

מרק: אני באמת מאמין בזה. לאורך זמן אתה יכול להיות בשיא ולהיות, סליחה על הביטוי, חרא. אבל אתה תצליח לזמן מוגבל וזה יחזור אליך. אני לא יודע אם פגעתי באנשים, אני מניח שפגעתי, אבל אני מקווה שלא, וזה בטוח חוזר אלי. זה חלק מהחיים, כי בשנות ה-90 הייתי מפיק יותר עסוק מאחרים, באופן מובהק, אז לא איכפת לי לחלוק עם אנשים. אני יודע בוודאות שחלק מהאנשים מעריכים את זה עד היום.

אפרת: רצית להיות במאי. איך ומה קרה שהתגלגלת פתאום להפיק?

מרק: בחיים מתגלגלים, את יודעת. כשאני מסיים את תיאטרון צה"ל ב-1978 מציעים לי איזה תפקיד בהצגה, ואני צריך להחליט אם אני ממשיך להיות שחקן או לא. אני מחליט שאני לא רוצה להמשיך, כי יש לי כבר ילד בבית ואשתי בהריון, ואני לא חושב שאני אצליח לתחזק את המשפחה שלי מהדבר הזה. גם החלטתי שאני לא אעמוד על במה וארקוד ואעשה מעצמי צחוק בגיל 40. אז על זה ויתרתי, ואחר כך, בשנת 1979 נפתחות הקרנות, ואני חושב שאין לי סיכוי כי יש לי מעט כסף ויש אחרים מנוסים בתחום כמו צפל וג׳אד והפנר (חלוצי הקולנוע הישראלי, יצחק [צפל] ישורון, יהודה [ג'אד] נאמן, ואברהם הפנר) וכל האנשים מהדור לפנַי. אבל אני מחליט שאני רוצה להיכנס לתחום, ופותח חברת הפקה. זה קורה בדצמבר 1978 – אני פותח חברת הפקה בשותפות עם חבר מהלימודים, גדעון קולירין. הוא עורך בטלוויזיה כפרילנסר, ואנחנו מתחילים לבנות חברת הפקה. עדיין החלום לא נמוג. גדעון, שנתיים אחרי זה, ב1984, ביים סרט פיצ׳ר ראשון בשם "גרין".

ואז פונים אלינו ניסים דיין ונתן הקיני עם סרט שנקרא "סופו של מילטון לוי". לנו היו קצת מצלמות, קצת שולחנות עריכה, וכך נתנו שירותי טלוויזיה, בגדול עם ציוד שכולו היה בכלל שכור. זה נמשך שנה שנתיים ואנחנו השכרנו על בסיס יומי. בשלב מסוים הציעו לנו שותפות תמורת השימוש בציוד. גדעון שימש כעורך ואני רציתי להיות עוזר במאי, אבל שאול דישי כבר תפס את התפקיד, אז אמרו לי: לא, תהיה מנהל הפקה. ככה נהייתי מנהל הפקה, שזה בעצם מה שקוראים לו היום מפיק בפועל. ככה זה התחיל.

"גם היום אני ישראלי וגם לא ישראלי"

אפרת: הקשר לישראליוּת מתבטא חזק בסרטים שהפקת. היית רק בן 16 כשהגעת לארץ. מתי הרגשת שאתה כבר ישראלי, שמדאיג אותך מה יהיה בבחירות הבאות פה?

מרק: זה לקח זמן. זאת אומרת, הייתה לי החלטה להפוך לישראלי מייד, בגלל זה למדתי עברית בכזאת פסיכיות. טחנתי בעל פה שעתיים-שלוש כל יום מילים.

אפרת: אבל מה זה החלטה להפוך להיות ישראלי? לְמה?

מרק: להפוך להיות מִפֹּה. אני לא רוצה יותר להיות מיעוט – זה בא משם. זאת החלטה מודעת שבגיל 16 אני מקבל אותה, זה לא משהו שקרה במקרה. אני לא סתם למדתי כמו אידיוט את המילים בעל-פה. אני אמרתי לעצמי – אני פה, ואני רוצה להיות חלק מִפֹּה. אבל עד שאתה מתחיל באמת להיות ישראלי זה לוקח זמן, זו מין נדנדה. אתה מחפש את הנקודה, אתה גם ישראלי וגם לא ישראלי, גם היום אני ישראלי ולא ישראלי. גם היום המבט שלי על ישראל הוא לא לגמרי דומה או זהה למבט של מי שנולד פה.

אפרת: ואת ישראל הראשונה, לא השנייה, אתה פוגש רק באוניברסיטה? נגיד, כל האינטלקטואלים של לודז' לעומת הילדים ב"כנות"?

מרק: כן. אני חושב שבאוניברסיטה, למרות שהכיתה שלי ב"כנות" הם אנשים מדהימים.

אפרת: זה לא קשור לזה שהם מדהימים, זה קשור לאפשרויות שלהם.

מרק: כן זה נכון. באוניברסיטה בהחלט, ולפני זה, אל תשכחי, התחלתי לקרוא את "העולם הזה". אתה רוצה להיות כמו כל אלה שמתוארים שם, אתה מסתובב ברחובות תל אביב וחושב אולי אני אפגוש כאלה. ואז עבדתי בכניסה למועדון לילה ופגשתי אותם.

אפרת: שומר כמו ב"אבינו"?

מרק: כן, רק שלא היינו 8, היינו שניים בימי חול, ושלושה בשישי-שבת.

אפרת: באיזה מועדון?

מרק: במלון "דן", בצד שיוצא לים, היה שם מועדון לילה שנקרא "טיפניז", שהיה ה-מועדון בתל אביב באותה תקופה. עבדתי שם מעל שנה. בדרך כלל הייתה תחלופה של שומרים בערך פעם בשלושה חודשים, אני החזקתי מעמד שנה וחצי, הייתי עקשן.

אפרת: באיזו שנה זה היה?

מרק: מייד כשהתחלתי את הלימודים בעבודה סוציאלית. עבדתי הרי כל הזמן, עבדתי ולמדתי, לא היה לי כסף. עבדתי באיזו המבורגריה כזאת מול קולנוע "גת", ועבד איתי עוד בחור שלמד סוציולוגיה, והכיר את אשתי באולפן. הוא הציע לי את העבודה במועדון, הוא אמר שמחפשים שומרים, ושאל אם אני רוצה לעבוד. נתנו שם משכורת מאוד גבוהה, אז הלכתי. זה היה בערך דצמבר 70' אולי 71'. עבדתי שנה וחצי ואז עזבתי. זה מצחיק, כי חטפתי מכות איזה יום, ובאתי להדריך נוער עבריין והם קלטו ישר. ניסיתי להגיד שנפלתי, אבל הם לא היו פרייארים, ישר קלטו אותי.

"תפקידנו הראשון במעלה הוא לגרום לאנשים להתרגש"

אפרת: אתה יכול לציין 5 סרטים שלא אתה הפקת, שבעיניך הם טובים?

מרק: אוי, יש בלי סוף. אני לא מדבר אחורה כמו "השוטר אזולאי" שראיתי פעם ראשונה בקולנוע "אסתר" ונדהמתי. גם התאהבתי בניצה שאול ישר. אבל אני מדבר איתך יותר מאוחר, נניח בתקופה שלי. אני לא רוצה להעליב, בטח יש יותר, אבל מה שעולה לי כרגע בראש זה "ביקור התזמורת", "לבנון", "ואלס עם באשיר", "החיים על פי אגפא" זה אחד הסרטים הכי טובים שראיתי. "שבעה", אני חושב שזה סרט מדהים, באמת מדהים, הטיפול בדמויות מעולה. אני מניח שיש עוד. תני לי עוד 5 דקות אני אביא לך עוד. אני מדבר על שנות ה-90 ושנות ה-2000. יש יותר, יש הרבה מאוד סרטים מדהימים שלצערי אני לא הפקתי.

אפרת: אני שואלת את השאלה הזאת כדי לדעת אילו סרטים אתה חולם להפיק.

מרק: אני לא חושב שהעניין של הסגנון הוא מהותי בשבילי. למרות שאני חושב שאנחנו צריכים להפנות את גבנו לדרמה, ולחפש יותר סרטי ז׳אנר אם אנחנו רוצים לשרוד. אבל זו תפיסה כלכלית, לא תפיסה אמנותית. מה אני רוצה בקולנוע? רוצה לרגש, רוצה להצחיק, ורוצה לפעמים חוויה אסתטית אינטלקטואלית. אם אני יכול להביא את כל הדברים ביחד זה נפלא. זה לא פשוט, כי לפעמים זה אחד על חשבון השני.

אפרת: למה לעשות סרטי ז'אנר ופחות דרמה?

מרק: מה שקורה זה שבגלל שיטת הסבסוד בכל העולם יש הצפה אדירה של דרמות, אבל הקהל של דרמות הולך ומזדקן. אם אתה מסתובב בסינמטק אז אתה רואה שאני צעיר שם (צוחק), שזה לא היה המצב כשאנחנו היינו ילדים ורצנו לסינמטק כמו פסיכים. אפילו בני 40, כל מיני אנשים שגרו בסינמטקים, אני לא רואה אותם לצערי. זאת אומרת, שהאנשים של הדרמה נהיים יותר ויותר מבוגרים, אז יש יותר דרמה ופחות קהל כי הם מתים. אתה כן יכול להגיע לקהל יותר צעיר באמצעות סרטי ז׳אנר. קומדיות מתח, אימה, וכל הדברים האלה, כך שאני חושב שאין מנוס מבחינה כלכלית לפנות לקהל הזה ולהשתכלל בתחום. כי כשאתה הולך לכזה דבר כשאין לך שום ניסיון בו, לוקח זמן, כמו שלקח זמן לייצר פה דרמות ראויות. בסופו של דבר אני חושב שלא יהיה מנוס ממעבר לז׳אנרים נוספים, אז עכשיו יש יותר מעבר לקומדיות.

אפרת: אימה וקומדיות מנסים לעשות בארץ בהצלחה לא מבוטלת.

מרק: כן. אני אומר שזה לוקח זמן עד שאתה משתכלל ועד שאתה עושה את זה כמו שצריך, אבל אני חושב שבסופו של דבר לא יהיה מנוס מזה. יכול להיות שאני לא אהיה חלק מזה, אבל אם את שואלת אותי מה אני רוצה לעשות, אז אני רוצה לעשות או דרמות, או קומדיות, בדרך כלל דרמות, כי אני לא ממש קומי. ושקודם כל יגרמו לאנשים ליהנות ולהתרגש, כי אני חושב שתפקידנו הראשון במעלה הוא לגרום לאנשים להתרגש. אם נצליח גם לצחוק, מה טוב, ואם נצליח גם לחשוב – מצוין. אם אתה לוקח את שלושת הדברים האלה ובסופו של דבר הקהל התרגש והולך עם חומר הביתה – התזה עובדת עליו, הוא נשאר עם משהו אחרי שהוא ראה את הסרט, איזשהו סוג של התלבטות אולי, או זווית שהוא לא חשב עליה, כי זה חלק מתפקידנו כאמנים – להאיר את הדברים בזווית אחרת מאשר אנחנו רגילים. כשאתה קורא כותרת עיתון זו קלישאה, ואנחנו צריכים לברוח מהקלישאה כשאנחנו רוצים לעשות אמנות. מצד שני, הקהל אוהב את הקלישאה ויש פה סתירה פנימית כי הקהל רוצה קלישאה, הוא רוצה להישאר במה שמוּכר לו.

אפרת: במקום הבטוח.

מרק: על זה בנויה הוליווד, על קלישאות. כי הקהל מרגיש בטוח כשהוא יודע לְמה לצפות. מצד שני, אם אתה רוצה לעשות אמנות, אתה צריך לברוח מזה כמו מאש. אז אתה מסתכן בזה שהקהל לא יראה את הסרט שלך, ואם אתה מצליח לברוח מהקלישאה ועדיין לייצר מוצר שמרגש, מסקרן, וגורם לחשוב, גורם לצחוק, והקהל גם יוצא עם איזשהו מטען של מבט חדש על הדברים, או התלבטות ביחס לנושאים מסוימים – וואו, בינגו. אבל זה קורה לך פעם ב... לא קורה פעמיים בשנה. לפחות לי, לאחרים אולי כן.

אפרת: אבל כבר היו לך שנים עם יותר מסרט אחד מצליח מאוד.

מרק: נכון, זו לא שנה יוצאת דופן, אבל אני מדבר עכשיו גם על הצד האסתטי – יש לנו בעיה גם בגלל התקציבים. כדי לייצר קולנוע אסתטי צריך הרבה כסף. אין לנו מספיק כסף כדי לייצר קולנוע אסתטי באמת.

אפרת: מה זה אומר אסתטי באמת?

מרק: למשל קובריק, זה קולנוע מאוד מאוד אסתטי. יש לו גם עוד דברים, אבל אתה רואה שהאסתטיקה היא חלק מאוד מהותי מהקולנוע שלו. וזה עולה כסף, מה לעשות.

"אנשים התחילו לדבר על עצמם"

אפרת: מה קרה בתחילת שנות ה-2000? אולי קודם כל תקדים ותדבר על המשבר באמצע שנות ה-90 ואז על ההתפרצות הזאת.

מרק: זה התחיל בסוף שנות ה-80, כשבעצם סרטי הבורקס גססו. מצד אחד הייתה דעיכה של סרטי הבורקס, מצד שני היו קרנות שעודדו קולנוע יותר אמנותי והיה ניסיון לעבור לדרמות יותר רציניות. קרו שני דברים – אחד היה הרבה קולנוע פוליטי שהקהל לא רצה אותו, כל הנושא של ההתעסקות בבעיה הפלסטינית (גם אני עשיתי סרטים בעניין הזה). הקהל לא רצה להתעסק בזה, ולא הייתה מספיק חשיפה אישית. ומה שקרה בשנות ה-2000, הבום הוא שאנשים התחילו לדבר על עצמם. במקביל לזה, בעצם, חוק הקולנוע איפשר עשיית יותר סרטים, וזה פתח את המחסום של הבמאים, אותם חמישה, שישה, עשרה במאים שהם זה לא לגמרי מעגל סגור, אבל במידה רבה מעגל סגור, ואז זה נפרץ לאנשים מוכשרים צעירים, וזה יצר את השינוי יותר מהכל.

כל העניין הזה של הדמוקרטיזציה הוא מאוד מהותי, הוא קרה בעקבות חוק הקולנוע והוא יצר את השינוי. אני עדיין אומר היה צריך כישרון, היה צריך הכל, אבל יכול להיות שהכישרון הזה לא היה מצליח לבוא לידי ביטוי, לא משנה כמה הוא גדול, אם לא הייתה הפתיחוּת הזאת שהכסף איפשר. אז היו אנשים שהצליחו, חלק לא הצליחו, היו כמה שהצליחו מאוד. הדבר השני שאני חושב שצריך להביא בחשבון הוא גם, שלאט לאט כנראה גם בתי הספר השתפרו, ואנשים יצאו עם סרטים קצרים יותר טובים. זה היה תהליך שתרם, וזה גם מהותי בעיני, בסופו של דבר זה המבחן.

אפרת: והטלוויזיה אף פעם לא משכה אותך באופן יחסי לחברות אחרות.

מרק: התחלתי בטלוויזיה כשירותים לרשות השידור. עשיתי גם פה ושם סרט דוקומנטרי.

אפרת: אני מדברת על כסף מהטלוויזיה, ערוץ 2 בשנות ה-90.

מרק: עשיתי, אבל כשהם פנו אלי ולא אני פניתי אליהם. הציעו לי לעשות איזו תוכנית של יהודה ברקן שהם כבר פירסמו שהיא הולכת לעלות לאוויר, ובעצם לא היה להם כלום בידיים, היו לי שלושה שבועות להכין את זה ולסגור. אז כן עשיתי. וב"קשת" עשיתי 31 תוכניות עם יהודה ברקן, אבל באמת זה היה יוזמה שלהם יותר מאשר שלי. עשינו גם שתי תוכניות טלוויזיה בעשור האחרון. אני לא מתנגד, אין לי משהו עקרוני נגד טלוויזיה.

אפרת: אבל אצל מפיקים אחרים היום זה ממש יושב על השולחן.

מרק: Bread and butter. כן, מתפרנסים מזה יותר טוב.

אפרת: אתה עד כדי כך אוהב את הקולנוע?

מרק: תשמעי, אני חושב על לעשות טלוויזיה אבל לא פועל לזה עכשיו. יכול להיות שאני אאלץ, כי זה מאוד קשה לשרוד כלכלית כשאתה עוסק רק בקולנוע.

"בזכות הקסטות שמאחוריך"

אפרת: אז איך אתה מחזיק בעצם?

מרק: בקושי רב. אבל הרבה בזכות הקסטות שמאחוריך. זאת אומרת, אני, בניגוד לחברַי, כבר מאוד מוקדם החלטתי שאני שומר על הספרייה שלי לעצמי כנכס. זה אומר שאני מוכר את הסרטים האלה כמה שאני יכול, כדי לתחזק את המשרד. וזאת הייתה החלטה אסטרטגית נבונה, כי רוב החברים שלי שלא עשו את זה נעלמו.

אפרת: אלה שלקחו מפיצים, שמכרו.

מרק: מכרו את החברות ונעלמו. כך או אחרת, אני לא רוצה סתם לרכל, אבל בסופו של דבר זו הייתה החלטה מאוד חשובה שמאפשרת עד היום את הקיום של החברה הזאת, אבל ברור שזו חברה צנועה.

אפרת: מהמכירות?

מרק: זה חלק גדול מזה שהסרטים עוד חיים ונותנים הכנסות. אני הייתי בטוח עוף מוזר גם אז, אני טיפה עוף מוזר בבחירות שלי, אני גם לא עשיתי את החיבורים שאנשים עשו בדרך.

אפרת: למשל?

מרק: שמשיקולים כלכליים אנשים מכרו את החברות שלהם, או התחברו כך או אחרת, אני לא רוצה לדבר על חברַי. אני שמרתי די בקנאות על העצמאות שלי ועל הספרייה שלי, שזה קצת שונה מחלק גדול מהאנשים.

אפרת: זה באמת לא קורה, אני לא מכירה חברה כזאת שמחזיקה מעמד כל כך הרבה זמן, פעילה מאוד, עם הצלחה גם אמנותית, גם מסחרית, ושהיא גם משפחתית. זה משהו שבתוך המשפחה שלך – זו הייתה החלטה מודעת?

מרק: אני לא הבאתי את הילדים לפה, הם הביאו את עצמם לפה. אני לא הזמנתי ואני לא ביקשתי. להיפך, זה מפחיד אותי.

אפרת: זה מפחיד שהם פה?

מרק: לא ממש מפחיד, אני נהנה מאוד, אבל כשאני חושב על העתיד של החברה הזאת אני לא יודע אם היא תצליח לאורך זמן, אין לי מושג. אבל זה לא משנה, זה נהיה משפחתי. אני חושב שזה קשור לאהבה בתוך המשפחה, ולאו דווקא בגלל הקולנוע. אני פעלתי בדרך אחרת לאורך זמן, וגם הייתי בקשיים לא מעטים כתוצאה מזה, אבל איכשהו הצלחתי לשרוד. זו הייתה החלטה מודעת לשמור על עצמאות.

אפרת: מודעת, וגם צריך להתמסר אליה, כי אני רק יכולה לדמיין כמה פעמים זה היה על הפרק.

מרק: כן, כבר הייתה לי החלטה למכור את החברה.

מתוך "החברים של יאנה", צילום: ולנטין בולונונוב

אפרת: את הריאיון הזה ייקראו מפיקים צעירים, סטודנטים. אתה בא ואתה טוען: חלק מהסיבות שאני מחזיק מעמד כל כך הרבה זמן זה כי התעקשתי בשיניים לשמור על העצמאות שלי. זה משפט עם הרבה חשיבות למפיקים צעירים.

מרק: תשמעי, כל מי שעבד פה, היו פה הרבה מפיקים בפועל שפתחו חברות עצמאיות – אורי סבג, אסף אמיר, איתי תמיר, מפיקים נהדרים. אני חושב שכולם למדו פה לשמור על הזכויות שלהם במובן הזה שלא להיפרד בקלות מהספרייה שלך. זאת החלטה שהייתה מאוד מודעת, מאוד מכוונת. אני גם נסעתי בכל העולם כדי למכור את הסרטים שלי. נסעתי לכל השווקים, הייתי מחוץ לבית יותר מ-100 ימים בשנה, מה שאני לא עושה היום. נסעתי לשוקי טלוויזיה עוד בתקופה שקנו סרטים. יכול להיות שזה נולד כתוצאה מניסיון מעשי כזה או אחר, פתאום מכרתי סרט כשהייתי בחובות בסכומים מאוד יפים בניגוד לציפיותי, בניגוד להבנתי המוחלטת. אני יכול לספר לכם סיפור מצחיק: יצאנו להפצה עם "אש צולבת", שזה הסרט השני שעשיתי. הפסדתי שם איזה 40,000 דולר בהפצה, כי מימנתי את ההפצה והמפיץ היה מפיץ בפועל. ואמרתי לברוך דינה, שהיה אז מנכ"ל הקרן, שאני נוסע לקאן למכור את הסרט והוא פרץ בצחוק. הוא באמת נחנק מצחוק. הגעתי לשם, וממש לא היה לי צל של מושג. באו אלי צ׳כים: כמה אתה רוצה על הסרט? 6,000 דולר. הם היו טמבלים כמוני. בא אלי ספרדי. אמר לי: כמה אתה רוצה על הסרט? אמרתי לו: 6,000. אמר לי: לא, זה יקר. לא מכרתי לו, והוא ניסה לרמות אותי. לא היה לי צל מושג - כמה אתה רוצה? 6,000? לא. 4,000 דולר? יאללה, תקנה. באמת נסעתי ברמות של בורות מוחלטת, אבל חזרתי עם מכירות. אבל אחר כך הסרט היה בסן סבסטיאן (פסטיבל קולנוע חשוב בספרד). שם פגשתי איזו חברה גרמנית, שתיתי הרבה בירה עד שהעליתי אותם ל-140,000 מארק, ויאללה יצאתי מהחובות, שילמתי למשקיעים, הכל טוב. אז אתה אומר, וואלה, יש לזה ערך. שווה להידבק לזה. זאת אומרת, אתה לומד, אתה קורא, אתה פוגש, אתה גם נוסע לשווקים, אתה גם לומד מה קורה בעולם. העניין הוא שלי לא היה ממי ללמוד, אני מדבר על תחילת שנות ה-90. היה גולן גלובוס, אבל זה לא ברמה שאני בכלל יכול ללמוד מהם, זה קילומטרים, שנות אור לפני, ומעבר לזה פה אף אחד לא באמת עשה את הדברים האלה.

אפרת: אתה זה שעשית בעצם את המהלך הראשון.

מרק: את המהלך הראשון במובן הזה. כן. אחר כך, באמצע שנות ה-90, זה נגמר כי טלוויזיות הפסיקו לקנות סרטים. זה לא תהליך שהתחיל היום, הוא התחיל באמצע שנות ה-90 ופתאום וואו, אין לי קליינטים. יש לי סרטים אבל אין לי קליינטים, אבל עדיין המשכתי להחזיק בזכויות.

אפרת: וכל הזמן הזה בעצם יש לך תפיסת עולם שמתגבשת עם הזמן?

מרק: תפיסת העולם הייתה ונשארה:

1. מבחוץ פנימה – דאג שהסרט שלך יהיה בפסטיבל בינלאומי. אתה חי במדינה פרובינציאלית, יכתבו על זה בעיתונים, כולם יגידו וואו. מה שכבר לא קיים היום, בשנות ה-90 היה פקטור מאוד משמעותי.

2. תשמור על עצמאות, זאת אומרת תעשה כמה שאתה יכול לבד.

3. תשמור על הסחורה כי היא שווה כסף.

במסגרת הזאת כל הזמן היו שינויים, היו מכירות לחו"ל, אחר כך לא היו, ופתחו את ערוץ 2 ואפשר היה לעשות קופרודוקציות, אבל העיקרון צריך להישמר.

אפרת: היום יש למפיקים הפורמט הזה של "אני מגיש לקרן ומחכה". אז פעם בכמה זמן הבמאי/ת מתקשר/ת, בעיקר אחרי שהוא קיבל/ה תשובה שלילית, ואין להם החיבור הכל כך אמיתי לפרויקט בהרבה מקרים.

מרק: יכול להיות שאין להם. אני הסתבכתי מאוד בשנות ה-90, זה לא מעיד על תבונה רבה, אני הייתי חייב הרבה מאוד כסף בבנקים וכל מיני הרפתקאות כאלה, ולאט לאט כיסיתי את כל החובות. אבל אני חושב על מפיקים צעירים היום. מה יעשה מפיק צעיר? איך הוא יתגונן? בסופו של דבר, כשאתה מפיק צעיר, או שאתה מקבל מיליון שקל או שאתה עשיר מהבית, אבל לא כולנו עשירים מהבית, זה אמור להיות גם מקצוע פתוח לכולם. אז או שאתה בוחר בהשקעה של גוף פרטי, כזה או אחר, שבסופו של דבר בולע אותך, ואז הסחורה לא שלך, לא יעזור לך, היא לא שלך כי כדי להפיק אותה אתה צריך להביא את הכסף. אז יש לזה פלוסים ומינוסים.

אני לא יכול לבוא למישהו צעיר ולהגיד לו תעשה בהתנדבות מה שלי קשה לעשות. אבל אני מנסה לעשות שיתופי פעולה. למשל, עכשיו יש פה סרט שאני נותן לו איזשהו ציוד, תמורת אחוזים, ועושים את זה שלושה אנשים. אני מקווה שייצא סרט נפלא. גם דני (הבימאי דני רוזנברג בסרטו החדש, "הבשורה על פי אבא", שמרק משחק בו בתפקיד ראשי) קיבל 800,000 שקל, עבד "חוראני" עם אנשים צעירים וזה, היום יותר קל מאשר בתקופה שלנו, כי אין חסם נגטיב, אני קורא לזה.

כשרציתי וחלמתי לעשות את הפיצ׳ר הראשון שלי, היה לי תסריט, ובאתי לדני טרץ' שהפיק את "הנסיכה השוודית" של חנוך לוין ואמרתי: אני רוצה לעשות סרט, איך אני יכול לעשות? הוא אמר לי: תקנה נגטיב תעשה סרט (צוחק). אז החסם הזה ירד, היית צריך לפחות נגטיב מעבדה וציוד שלא בנמצא היום, היום יש כסף לכרטיסי זיכרון. כל אחד מאיתנו יכול להרשות לעצמו לקנות כמה כרטיסי זיכרון ולעשות את הסרט שלו. למשל, הסרט "חדר 514" (סרטו של שרון בר זיו מ-2012), הבנאדם הלך ועשה עם שלושה אנשים. היום החסמים יותר נמוכים. אם אתה באמת רוצה לעשות, אתה יכול לעשות ויותר קל לך לעשות, אבל תשמור על העצמאות שלך, תשמור על העקרונות של העצמאות שלך.

"מה שמשנה לי זה מי הבנאדם"

אפרת: אני רוצה לשאול על הבחירה שלך בתסריטים להפקה, ועל עבודה עם במאים/ות ספציפי/ות. על פי מה אתה בוחר תסריט להפקה?

מרק: קודם כל יש כמה משתנים שהם בלתי-נמנעים. אם אני מקבל תסריט שאני חושב שאני לא מסוגל להפיק אותו, אז אני לא בוחר בו, גם אם הוא נהדר. קודם כל אני חייב לבחון את ההיתכנות של התסריט הזה אצלי, לא באופן כללי. אחרת אין טעם. אתה צריך להשקיע הרבה מאוד אנרגיה כדי לעשות סרט, ואם אני מאמין שבסופו של דבר אני אתרסק על הקיר, אז אין שום טעם לעשות את זה.

אפרת: גם אם אתה חושב שהוא יהיה...

מרק: נפלא.

אפרת: זה קרה?

מרק: כן, בטח זה קרה. הדבר השני זה מי הבנאדם שמאחורי הסרט. לא יעזור כלום. בסופו של דבר, סרטים קצרים זה דבר מאוד מאוד משמעותי, לראות מה הכישרון שם, מה הבנאדם, מי זה הבנאדם ומה הוא עשה.

אפרת: מה אתה מחפש?

מרק: סרטים קצרים טובים. זה כל כך פשוט, זה מצחיק. למשל, אני אספר לך סיפור על טליה לביא. ראיתי את הסרטים הקצרים שרנן (רנן שור, מנהל "סם שפיגל" לשעבר) הוציא, סרטים קצרים של "סם שפיגל". היה לי ברור שהסרט של טליה לביא היה טוב בהרבה מכל עשרים השנה של בית הספר. אמרתי, וואו, יש פה מה לקטוף. מתברר שכבר ארבע שנים היא דפקה על הדלתות של הקרנות ומפיקים האחרים, וישר היה לי ברור שיש שם כישרון, סתם כדוגמא. זה דבר אחד שהוא מאוד משמעותי בקולנוע בסופו של דבר – מי הבנאדם שיביים את זה. דבר נוסף הוא מה התסריט, שאני אקרא אותו ואני אאמין שהוא יעשה סרט טוב.

אבל ב"'טרנספקס" אין לנו סגנון מסוים, יש לנו כל מיני תסריטים אפילו בתחום הדרמה. יש לנו את קרן ידעיה שכותבת סרטים שלגמרי מבוססים על הדמויות באופן טוטאלי, ויש סרטים שעוסקים בנושאים חברתיים או בעיות חברתיות והם יותר דרמה עם כל הכללים, אבל מה שמשנה לי זה מי הבנאדם, זה גם הכי קל לשפוט. יותר קל לשפוט סרט קצר מתסריט. והדבר השני זה מה יש שם בתוך הסיפור הזה, אם זה אפשרי שזה ידליק אנשים ויעשה פסטיבלים, יש מיליון משתנים. זה לא רק הקופה, למרות שזה מרכיב מאוד חשוב ולא ניתן לניבוי. יכול להיות שגם יש לי קשר לאנשים יותר ספציפיים.

אפרת: נניח שאני מסתכלת על דובר קוסאשווילי ועל קרן ידעיה והם דומים בעינַי, דומים באנרגיה שלהם, בישירוּת.

מרק: טוב, קשה איתי לאנשים מתוחכמים, כי אני נורא ישיר ונורא פוגעני לפעמים, בעיקר בחדרי עריכה. אני מאוד ישיר בגישה שלי, בדיבורים שלי עם במאים, אולי ישיר מדי. בכל זאת אתה עוסק בנפש של האדם, של היוצר, אבל זה חלק מהמגרעות שלי, ישירות היתר הזאת. אני אומר את דעתי, אין לי אחד בפה ואחד בלב באמת, אין לי, ומי שיכול לחיות עם זה, יכול לחיות עם זה, ומי שלא יכול, לא יכול.

אפרת: הם חיים עם זה, זאת אומרת, דובר וקרן כל הסרטים שלהם פה.

מרק: כן, הם חיים עם זה. הם גם אנשים שאין להם בעיה להתמודד עם האמת, הם רואים אמת, זה סוג האנשים שיותר קל לי איתם, הם פחות "אמנים צרפתים" נקרא לזה. אני צוחק על זה, כן?

אפרת: אני זוכרת שכסטודנטית עשיתי עבודה על העשייה שלך, והרמתי אליך טלפון ושאלתי כמה אנשים הגיעו לקולנוע ב"חתונה מאוחרת", ואמרת לי 350,000 איש. איך זה קרה שסרט דובר גרוזינית החזיר את הקהל לקולנוע?

מרק: אני אספר לך סיפור שגם דובר (הבימאי דובר קוסאשווילי) מספר אותו. כשהיינו בחדרי עריכה וראיתי שזה סרט טוב, אמרתי לו: סבבה של סרט, אולי נעשה 20,000 צופים, אבל פסטיבלים נעשה בלי סוף. הוא תמיד מספר את הסיפור הזה. אני מחזיר לו כשאחר כך הוא אמר לי, "מתנה משמיים", יביא חצי מיליון, והגענו בסוף ל-93,000. אז כשהוא אומר אני מביא לו ממול את זה, אבל זה באמת מה שהרגשתי, כי גם עשיתי את הסרט על לורה אדלר ביידיש (הסרט "אהבתה האחרונה של לורה אדלר" בבימויו של אברהם הפנר מ-1990), סרט שאני מאוד אוהב ואף אחד לא הגיע לראות אותו.

אפרת: וואו! זה סרט מדהים.

מרק: כן. 5,000 צופים.

אפרת: אז מה היה שם ב"חתונה מאוחרת"?

מרק: אלוהים יודע. וכמובן זה שהתקבלנו לקאן, וזה היה די נדיר.

אפרת: נדיר, למרות שדובר היה ב"סינפונדסיון" (תחרות סרטי הסטודנטים של פסטיבל קאן) עם הסרט הקצר שלו.

מרק: כן, אבל זה עדיין היה נדיר, והדבר השני זה שקיבלנו דיווח בעמוד האחרון של "ידיעות אחרונות", שאז היה העיתון היחיד ששלט בכל השוק, שרואים את מוני מושונוב, בחליפה עם פפיון, רוקד בסצינה הסופית של הסרט. אז עמוד אחורי של "ידיעות אחרונות" לא הזיק לנו, וגם סצינת סקס של 10 דקות הביאה לא מעט קהל לתוך הקולנוע. בכל זאת זה היה די מהפכני בתקופה הזאת, וביקורות נהדרות. הסרט רתח אחרי קאן כשבאנו לירושלים להקרין אותו, וגם זכינו בירושלים כמובן. כשבאנו לירושלים להקרין את הסרט, כבר בזכות הידיעות מקאן מכרנו אותו מצוין. בקאן הייתי צריך לספק עוד עותק מכיוון שמכרו את כל הכרטיסים של הבוקר, והיו עוד ועוד אנשים שרצו, אז הסרט הוקרן באותו זמן באולם וגם באוהל בחוץ של איזה 400 מקומות פלוס. הסרט הוקרן בו זמנית בשני מסכים, כי מכרו 800 כרטיסים, אז הסרט רתח כבר ביולי. כך שכשהוצאנו אותו עם האקדמיה וכל הפרסים, ישר הייתה לו תנועה גדולה, למרות שהסתובבו קלטות פיראטיות, לפחות 50,000 קלטות מכרו בשוק השחור, אצל הגרוזינים, גם לדובר הציעו לקנות ב-50 שקל. גם טובה, השכנה שלו, הציעה לדובר לקנות את הסרט. היא לא ידעה שהוא הבמאי של הסרט. ככה נודע לנו שמוכרים את הסרט.

אפרת: אני חושבת שיש אנשים שלא ידעו מה זה גרוזינים עד הסרט הזה.

מרק: דרך אגב, הקלטות לא היו עם תרגום, לכן הן הלכו רק בשוק הגרוזיני. מי שעשה את המעשה, אני יודע גם מי הוא, העתיק בטא ללא תרגום, זאת אומרת שזה הסתובב רק בשוק הסגור של הגרוזינים.

"הדרך היחידה למצוא מתחת לשטח"

אפרת: אני חושבת שמהתקופה הזו המון בימאים ובמאיות רצו מאוד לעבוד איתך. זאת אומרת, יאיר רוה כותב לחוברת שלנו על זה שאתה המפיק של הסרטים הראשונים, שפתחת את המקום הזה לאנשים שזה הסרט הראשון שלהם.

מרק: יש אנשים שפשוט נתגלו במקרה לחלוטין פה, וזה מפני שכל מי ששולח לי תסריט יש מי שקורא אותו, ונותן לי חוות דעת.

אפרת: מי?

מרק: לא יכול להגיד לך. ביקש לשמור על עילום שם. אני מקבל מעל 100 תסריטים בשנה.

אפרת: 100 תסריטים בשנה? הוא קורא 100 תסריטים בשנה?

מרק: רוב התסריטים האלה הם ממש לא ראויים למאכל אדם וזה מה שהוא כותב לי, אבל בואי נניח שבשנה מצטברים בין 8 ל-18 תסריטים שהוא אומר לי – תקרא. כך למשל, עמרי גבעון שלח את התסריט של "שבע דקות בגן עדן" כשאף אחד לא הכיר אותו. במאי מצוין וסרט מצוין. חשוב לי להיות נגיש לכל סטודנט, לכל אדם, אין מצב שאני מתעלם ממייל ממישהו. גם מי שכותב לי בפייסבוק אני עונה לו: זה המייל שלי – תשלח את התסריט. היום עשיתי את זה עם מישהו. זו הדרך שלי, וזאת לעיתים דרך מסוכנת. קיבלתי עכשיו תסריט מבנאדם שלא עשה קולנוע בכלל, חרדי לשעבר, היה לו תסריט טוב, שלחנו לקרן, קיבלנו 800,000 שקל, עכשיו אני מתלבט איך לעשות את זה איתו, עכשיו אני מדבר איתך על המועד האחרון. זאת אומרת, אנחנו כן קוראים וכן מאתרים חומרים שאף מפיק אחר לא היה מאתר. ואני אומר את זה בביטחון כי אני בטוח שהם לא קוראים, כשהם רואים שם שהם לא מכירים, הם בכלל לא פותחים. ואת יודעת מה? אני די גאה בזה שאני עושה את זה עד היום. אם זה רווחי בשבילי לאורך זמן, לא יודע, אבל אני חושב שזה חלק מהעבודה שלי.

אפרת: זה מאוד מרשים שאתה ממשיך לאתר תסריטים, יוצרים בכזאת אדיקות, ועוד להפעיל מישהו תחת הרדאר שיעשה לך את הסינון הזה.

מרק: ניגשו אלי שני סטודנטים בירושלים שיש להם תסריט, אמרתי להם – לא צריך לרעוד, אני בדיוק כמוך. אל תתרגש, קח זה הכרטיס, זה המייל, שלח את התסריט.

"צעיר ברוחי"

אפרת: אתה עושה את זה בתת-תנאים, עם הרזומה שלך – יותר מ-60 סרטים, עם ההצלחות שלך, אתה עדיין עושה את זה. יש מפיקים שיושבים בפתחן של הקרנות, והבחירה של הקרנות קובעת אם הם לוקחים את הפרויקט, גם אם אהבו את הסרט.

מרק: גם אצלי זה שיקול. תשמעי, אני לא איזה סופרמן, אני לא יכול לעשות סרט שעולה שלושה או ארבעה מיליון שקל בלי קרנות. Lets face it.

אפרת: אני מדברת על זה שלהם אין עדיין הדרייב הזה. אני אומרת שהגישה הזאת היא גישה של אנשים צעירים.

מרק: צעיר ברוחי. אבל הגישה זו לא ממש כלכלית. בצד הכלכלי לא הצטיינתי, אבל גם לא הייתי כל כך גרוע, עובדה שאני קיים 40 שנה. יש מפיקים שאומרים: תשמע, אם אני לא יכול להתפרנס מזה, אני לא רוצה לעשות את זה. לא מספיק לי קרן, אני רוצה לבוא עם עוד שני מיליון שקל ועוד זה ועוד, ולקחת משכורת וזה בסדר. בעיקר צעירים מחפשים את זה, וזה בסדר, אני יכול להבין את זה.

אפרת: אבל יש פה משהו, אתה לוקח סיכונים. אתה מהמר. הגישה שלך יש בה משהו מהמר. מצד אחד יש הנכס (הקלטות, הספרייה), מצד שני יש הרבה הימור. אתה לא מפחד מזה, אתה לא מפחד להמר ולשחק.

מרק: לא מפחד. אני לא חי על פי עשרת הדיברות של המפיק – הדיבר הראשון זה אל תשים את הכסף שלך על סרטים. אני לא חי על פי האימרה הזאת. אל תחשבו שאני מתנדב, אבל אני אומר, נסתדר, אני מאוד אופטימי בדבר הזה. אני אומר, חסר מאה, מאתיים, שלוש מאות? או קיי, ניסע ונסתדר.

אפרת: ניסע ונסתדר וזה מגיע?

מרק: או מגיע או לא מגיע, או שאני שם מהכיס ויגיע אחר כך מהמכירות או משהו, או לא מגיע. מה זה משנה.

"אנחנו יצרני תרבות, אנחנו יצרני זיכרון לאומי"

אפרת: מה אתה רואה כשאתה חושב על האופק? דיברתי היום עם כתרי, והוא אמר: הקולנוע אצלנו הוא לא באמת תעשייה, הוא יותר מין שפת תרבות כזאת.

מרק: אני מבין לְמה הוא מתכוון. כי באמת, בתקציבים שאנחנו עובדים אי-אפשר לקרוא לזה תעשייה. כי בעצם חברות הפקה חיות מהאוויר. זאת אומרת, פרט לחברת "יונייטד", שהיא חברת הפצה בעיקרון שמשקיעה בהפקה, כל החברות שורדות מהיד לפה. זאת אומרת, אין פה מפיק עם נכסים בטלוויזיה. הקולנוע זה תחום עני מאוד, בעיקר קולנוע עלילתי. אז זה בא בעיקר מרצון, מאהבה, מחברוּת, מהשד יודע מה. אבל לקרוא לזה תעשייה זה באמת קצת מצחיק, כי איזה מין תעשייה זאת?

אפרת: אבל כשאתה חושב על האופק של הקולנוע, אתה חושב על הקולנוע כעל איזשהו נכס רוחני, של החברה שלנו, של התרבות שלנו?

מרק: חד-משמעית כן.

אפרת: משם אתה גם דואג שהסרטים יישארו אצלך ולא ילכו לאיבוד? אני אתן לך דוגמא. כשעשיתי רטרוספקטיבה למשה מזרחי, לא הצלחנו לאתר את הסרטים שלו. זאת אומרת, אני עשיתי רסטורציה לסרט הראשון שלו, "אורח בעונה מתה", אבל לא הצלחנו לאתר את כל הסרטים שלו, והוא עשה 20 סרטים. הם נמצאים בכל מיני מקומות בעולם. אתה אומר, אני שומר אותם פה, אצלי, זה מטעמי פרנסה אבל לא רק.

מרק: מובן שלא רק. לשמחת כולנו, היום התחום הרבה יותר מסודר, הסרטים נמצאים גם אצל רוסו (מאיר רוסו, מנהל ארכיון הסרטים הישראלי בירושלים). אבל כן, תשמעי, זה חלק מהמורשת התרבותית של מדינת ישראל, לא יעזור כלום. אני לא רואה את עצמי כאיש מורשת תרבותית, אבל גם אם אני מנסה להתחמק מזה, זה לא יעזור, זה חלק משמעותי במורשת התרבותית, וזה חלק שגם נשמר. טלוויזיה וקולנוע זה דבר שיישמר אם נצליח לשמור על זה בתנאים סבירים, בניגוד להצגות תיאטרון למשל. אני אומר בפה מלא – אנחנו עושים תרבות, מגיע לנו סבסוד, מגיע לנו הרבה יותר ממה שהמדינה נותנת לנו. אנחנו יצרני תרבות, אנחנו ייצרנו זיכרון לאומי, אנחנו חלק חשוב מאוד בקיומה של המדינה הזאת. ככה אני תופס את זה.

אפרת: זו אמירה רצינית מאוד.

מרק: כן. אני חושב שאנחנו ראויים להרבה יותר ממה שנותנים לנו. אני חושב שאנחנו מדינה עשירה שמשקיעה בתרבות מעט מאוד, וזה לא חשוב תוצאה היסטורית כזאת או אחרת, אבל חד-משמעית כן, זו המורשת התרבותית שלנו, לא יעזור שום דבר. זה שכולם מתלהבים מסרטי בורקס משנות ה-60 זה לא מורשת תרבותית?

אפרת: ברור. הסרטים האלה עיצבו איך אנחנו פונים אחד לשני.

מרק: סרטים וטלוויזיה. אנחנו היום בעידן של טלוויזיה, שם משקיעים יותר, אבל בתקופה הזאת של סרטי בורקס הם עיצבו זהות תרבותית אדירה.

"אני שוכב פה על הרצפה כי אני כמוך, מחויב מאה אחוז לפרויקט"

אפרת: אתה ממשיך לבוא לסטים?

מרק: כן, כשקוראים לי. קודם כל קוראים לי כשיש צרות. אני לא חושב שסט זה מקום שאני צריך להיות נוכח בו כל היום, אבל כשיש ימים מאוד קשים לוגיסטית אני שם, כי אני לא רע בלוגיסטיקה. לא כי אני כזה חכם, אלא כי עשיתי את זה אלף פעם. אז כשיש הרבה ניצבים, כשיש דברים לוגיסטיים מורכבים, אני בא לעזור. לפעמים אני סוחב מים גם, אני יודע שזה ימי מאמץ וכדאי שאני אהיה בסביבה, כי אנשים עובדים קשה ואני חושב שצריך להיות איתם. אבל אם זה שני אנשים בחדר מנהלים דיאלוג, לא תראי אותי על הסט, אלא אם כן יש צרות. אם שחקן עושה בעיות ונכנסים לשעות נוספות, אז מביאים אותי. סט הוא קודם כל טריטוריה של במאי. אם זה במאי שמאוד קרוב אלי, והוא שואל אותי מה אתה חושב על השוט או על הזווית, ואני יכול להגיד, אבל אני לא אזום את זה אף פעם. אני אהיה שם רק בימים שיש לי נגיד סצינת חתונה עם 100 ניצבים, יש שם בלאגן, וצריך מישהו שיעזור לעוזר במאי לנהל את זה.

אפרת: מתי אתה מגיע לשולחן העריכה?

מרק: בחדר עריכה אני מאוד פעיל, אבל יש לי עיקרון שפה ושם הוא נשבר, עם במאים שהם קרובים אלי. אני אומר: עד אסמבלי (הרכבת הסצינות של הסרט ברצף) אני לא רוצה לראות כלום.

אפרת: אסמבלי זה די מוקדם.

מרק: אסמבלי זה רגע המשבר שכולם בפאניקה, אז אני שם. אני אומר עד אסמבלי אל תראה לי סצינות, אני רוצה לבוא טבולה ראסה. אפילו לא לזכור מה היה בתסריט, לבוא כמו צופה טמבל שרוצה לראות את זה. תעשה את האסמבלי, ואם אתה אומר לי אל תבוא, אני רואה שזה דפוק, תן לי עוד יומיים-שלושה לסדר ראפ קאט (הסרט בעריכה ראשונית) ראשון, אני גם לא אבוא. החשיבות של אסמבלי זה מפני שכל החומר כבר קיים ואתה זוכר ולפעמים רושם הערות.

אפרת: אתה נותן לבימאים/ות לעשות טעויות? במאי/ת אומר לך שהוא משאיר את הסצינה הזאת, אתה תגיד לו – זו טעות?

מרק: זה ויכוח קשה תמיד. ואני לא מוותר בקלות, אבל בסופו של דבר אני יודע שאם זה מאה אחוז, והוא בטוח שזה זה, אני מוותר. אני גם אומר לבימאים – הבן אדם היחיד (הרי מתייצבים עם חבר כזה או אחר, כל אלה לא נעים להם להגיד לך את האמת, החולשה של השטויות האלה זה שאתה הולך ומחפש מחמאות) המחויב לפרויקט זה אני. אני שוכב פה על הריצפה כי אני כמוך, מחויב מאה אחוז לפרויקט, אולי יש לנו מחלוקת, אבל אם אתה לא מאמין שאני עושה את זה מתוך מחויבות, זו בעיה. יש במאים שאני רואה שהם לא מאמינים, אז יאללה, שייסע וייכשל. אני שם בשביל לעזור, אבל אני לא יכול להכריח מישהו לעשות קאט כמו שאני רוצה, אפילו אם יש לפעמים קאט בחלק מהחוזים, בסופו של דבר צריך לכבד בנאדם. אני אומר את זה בצער, שהרבה פעמים זה קורה בניגוד לדעתי, וזו טעות, אבל גם אני טועה.

אפרת: אתה גם טועה, אז בוא תגיד לי איפה טעית. מישהו התעקש על אופן מסוים ובסוף זה קרה עם דובר או קרן או שלומי, נגיד?

מרק: לא, לא עם דובר, קרן ושלומי זה לא קרה. זה קרה פה ושם, אני לא זוכר. קרו דברים, למשל עם ינקול (הבימאי ינקול גולדווסר) היו לי מחלוקות בעריכה, והוא צדק. הוא הביא קהל. אם הוא היה הולך בדרך שלי, הוא היה מייבש את הסרט.

אפרת: אתה מדבר על "שרוכים"?

מרק: כן. ינקול אמר לי, אני לא רוצה פיין שמעקערים (ביידיש: אניני טעם) כמוך. הוא צדק.

אפרת: טוב, זו חברוּת רבת-שנים.

מרק: למרות שינקול ביוזמתו בחוזה אמר עריכה משותפת. הוא יזם את זה, הוא אמר: אני רוצה אותך בחדר עריכה.

"צריך לחוקק חוקים שיגנו על התרבות הישראלית"

אפרת: אתה לא רק מבכירי המפיקים בארץ, אלא גם איש עם פעילות ציבורית פוליטית ענפה.

מרק: פוליטיקה של תרבות, יותר מזה אני לא אוהב פוליטיקה.

אפרת: פוליטיקה של תרבות זה מספיק. לובי בכנסת, חוק הרשות השנייה, אתה ועוד קבוצה של אנשים דאגתם שזה יקרה. גם חוק הרשות השנייה גם חוק הקולנוע. הרגשת שאתה נכנס לזה כי אין לך ברירה?

מרק: אני אגיד לך, זה התחיל חצי במקרה. נפגשנו כמה מפיקים צעירים באיזה פסטיבל ואמרנו: איגוד המפיקים, מה הם עושים? הם חבורת זקנים, בואו נשתלט.

אפרת: ככה? בוא נשתלט?

מרק: אני מגזים, אבל בואו ניכנס להנהלה. היינו כמה חבר'ה, מפיקים צעירים, היינו בני 35-40, לא היינו ילדים, אבל הרגשנו צעירים, ואז החלטנו שלאסיפה הבאה אנחנו כולנו באים. הצטרפתי לפעילות מתוך רצון לעשות שינויים.

אפרת: אז אילו שינויים אתם הצעירים הרגשתם שצריך לעשות?

מרק: אנחנו חשבנו יותר מהוותיקים, שחלקם אנשים נפלאים, שהצד התרבותי נקרא לזה, של ההפקה, מוזנח לגמרי. שצריך לחוקק חוקים שיגנו על התרבות הישראלית. זו בעצם יוזמה של הקבוצה הצעירה. לפני זה לא היו יוזמות כלכליות, עשו יוזמות על-ידי הפקות זרות, אבל הם לא ראו את עצמם כקליינטים של הקרנות, הם ראו את עצמם כקליינטים של משרד התעשייה והמסחר.

אפרת: זה היה חצי מסחר ותעשייה וחצי תרבות באיזשהו שלב?

מרק: כן, ואנחנו באנו עם הגישה התרבותית תקראי לזה, ונרתמנו ונלחמנו על זה.

אפרת: כתרי מספר לי שחצי מהשבוע שלכם היה מוקדש לעשייה הזאת, שעות על גבי שעות בהתנדבות בלובי בכנסת.

מרק: נכון, כי זה היה חשוב – חוק הרשות השנייה, חוק הכבלים. אנחנו כולנו חיים מזה, חוק הקולנוע. כולנו חיים מהחוקים האלה שמנסים לקלף אותנו, להקטין אותנו. אנחנו עכשיו עוד פעם במהלכים חדשים. זו עבודה סיזיפית אינסופית, זה אף פעם לא נגמר.

אפרת: אבל אתה מרגיש שיש לך יורשים לדבר הזה אצל המפיקים?

מרק: עכשיו כן, פעם ראשונה באיגוד המפיקים רוב ההנהלה הם אנשים בני 35-40. אז, לנו, בני ה-50 נראו זקנים. היום אני בן 67 והיתר צעירים, ואני מאוד נהנה. יש שם אנשים צעירים שאני גם אומר להם בפנים, אני יושב ראש שנה-שנתיים, אחרי זה, זה עובר אליכם. עזבו אותי, אני עשיתי מספיק, תתכוננו, כי עוד שנה-שנתיים אחד מכם יצטרך לקחת את האיגוד ולסחוב אותו קדימה. הם אנשים אינטליגנטיים, הם טובים, יש להם תפיסת עולם, הם סבבה.

"זה יותר מי אתה ומה רצית מהחיים ולא מאיפה אתה בא"

אפרת: יש משהו בדלק הפנימי של האישיות שלך, כמי שהגיע מסוג של הישרדות שמניע אותך? אתה מגיע רחוק כמפיק, כיוצר קולנוע, גם בעולם, באירופה.

מרק: הייתי חבר הנהלה של האקדמיה האירופאית לקולנוע שש שנים, זה מה שמותר.

אפרת: אנחנו לא חיים בחוויה של אין היום, זאת אומרת, אני לא רעבה ללחם או שאין לי מה ללבוש. אבל בכל הקשור לחיים, תחושת האין מניעה מאוד.

מרק: אני אגיד לך, כשאת מסתכלת על שורת מפיקים בני 30, קודם כל יש גיל שכולם חושבים על הצד הכלכלי של הקולנוע, זה הגיל הזה 35-45. כשאתה נהיה מפיק, אתה אומר אני אהיה יציב כלכלית. אבל הקולנוע זה גלגל, וכשאתה למטה, חלק מהאנשים נשברים. כשאני מסתכל על בני הגיל שלי ומי נותר, אני רואה שחלק מהאנשים הפסיקו לפעול או נשברו, או הלכו למקצועות אחרים. אותו דבר יקרה גם לחבורה שצומחת היום. יכול להיות שיהיה משבר בטלוויזיה, פחות עבודה, יכולים להיות כל מיני דברים בעתיד שאנחנו לא יכולים לנבא. בסופו של דבר ישרדו אלה שיש להם מוטיבציה גבוהה.

אפרת: מה זה מוטיבציה גבוהה?

מרק: תראי, לא הייתה שום סיבה שאני אשרוד בשנות ה-90. בקולנוע היו לי חובות וצרות, לא הבאתי משכורת הביתה, כאילו כל מה שרע... אז בעיקרון כשהציעו לי, והציעו לי כל מיני ג׳ובים כאלה או אחרים, הייתי צריך לקפוץ עליהם, ואני היססתי וסירבתי. יכולתי לעבוד בשביל ניסים גאון בניגריה בשביל 4,000 דולר בחודש בשנות ה-80 כשהייתי אשכרה גמור.

אפרת: ניסים גאון?

מרק: ניסים גאון היה מיליונר שווייצרי שבינתיים פשט את הרגל, הוא היה מאוד גדול וגם חבר של בגין. הייתה לי הזדמנות לעבוד בניגריה בשבילו לדוגמא, ועוד כל מיני הצעות כאלה ואחרות. בסופו של דבר המשכתי ללכת בדרך המורכבת טיפה שנקראת קולנוע, ושרדתי. למה? לא יודע למה, אני לא יכול להסביר לך למה.

אפרת: אין לזה קשר לזה שאתה יודע מה זה הישרדות מהבית?

מרק: לא חושב. אני מניח שזה סוג של עקשנות. כי ברור שכשאתה חייב בבנקים ומעירים אותך בשמונה בבוקר: מתי תביא את הכסף? מתי? ואתה אומר: או קיי, אני בא להשאיר לכם את השעון שלי, בתור בדיחה, אם אתם רוצים, אני אבוא ואשאיר לכם את השעון שלי, אז אתה בנוי לזה. כי לבוא לבנק ולהגיד מה אתם רוצים, קחו את השעון, זאת גם חוצפה וגם להיות אופטימי. כן עברתי כל מיני הרפתקאות נקרא לזה, לא כולן קלות. למה? אולי כי נולדתי בעיירה שראיתי מים זורמים בפעם הראשונה בברז בגיל שמונה. מה זה משנה שסחבתי דליים מהבאר הביתה? אני לא יודע למה.

אפרת: זה משנה מאוד.

מרק: אני לא חושב שזאת הסיבה שבגללה אני עקשן, מפני שהבאתי דליים מהבאר הביתה בגיל חמש. אני לא חושב שזה באמת העניין.

אפרת: אני חושבת שיש לזה קשר, אני מאמינה שכן.

מרק: תראי, כל אחד בדרכו, אני חושב שזה יותר סיבה אישיותית, זה יותר מי אתה ומה רצית מהחיים ולא מאיפה אתה בא. הדרייב כנראה בא מתוך הילדות שלך, אבל לאו דווקא מתנאים כלכליים שבהם נתקלת. אני מכיר הרבה אנשים שצמחו בתנאים כלכליים נהדרים ועדיין יש להם דרייב מאוד חזק.

אפרת: יוצא שכמפיק אתה נמצא עם במאים/ות במצבים קשים שלהם.

מרק: כמפיק, אני רואה אנשים ברגעים הכי פגיעים שלהם, וזה לא קל, כי אני חבר שלהם. לא יעזור שום דבר, אני חבר של האנשים שאני עובד איתם. לא יעזור שום דבר, אחרת לא היינו נשארים לאורך זמן. וכל אחד גם מגיב אחרת כשהסרט לא מתקבל לפסטיבל חשוב או מצליח בקופות. כל אחד מגיב אחרת. אתה יודע כשאתה פוגש אנשים שאתה עובד איתם ואוהב אותם והם במצב כל כך פגיע. זה קשה, זה מרגש, זה קורע לך את הלב. בעיקר אם אלו אנשים שאתה מאוד אוהב. אבל זה חלק מהמקצוע, להם כואב יותר. תמיד אתה צריך להבין את זה שלבמאי ולתסריטאי, בעיקר לבמאי, כואב פי עשרה ממך במצבים האלה. פי עשרה אם לא פי מאה, כי זו פגיעה בהם.

"התפקיד שלי זה להגשים חלומות של אחרים"

אפרת: מה זה להיות מפיק?

מרק: חלק מהעבודה, מהתפקיד, זה להגשים חלומות של אחרים.

אפרת: אתה מגשים חלומות של אחרים?

מרק: כן, יותר מאשר את אלו שלי, זה בטוח.

אפרת: אתה אוהב את זה?

מרק: אני חושב שיש לי אישיות שמתאימה לזה. הם מגשימים את החלום שלהם, אני רק עוזר להם. כן, אני חושב שזה התפקיד שלי, להגשים חלומות של אחרים.

אפרת: ואתה אוהב את זה יותר מאשר לביים?

מרק: לא.

אפרת: אתה אוהב יותר לביים?

מרק: ברור.

אפרת: וואו! והפקת יותר מ-70 סרטים.

מרק: זה עינוי להיות מפיק. את לא מבינה.

אפרת: אז איך אתה עושה את זה?

מרק: אבל זה גם אני, אני מפיק. כל הזמן עובד, עובד עם הראש, חושב המון.

אפרת: ולשחק?

מרק: לשחק זה כיף כי זה חוסר אחריות מוחלט.

אפרת: חוסר אחריות? אתה היית עכשיו דמות ראשית בסרט של דני רוזנברג, סוחב על הכתפיים את כל הסרט, וגם את זיכרון אביו. מה חסר אחריות בזה? זה נראה לי די מטורף.

מרק: כשאתה שחקן, כל מה שאתה צריך זה להרגיש זה נורא קל.

אפרת: זה נורא קל להרגיש?

מרק: להעביר את הרגש, להיות מכשיר של רגש בעצם, אני מאוד נהנה לשחק, לשחק זה כיף גדול. אני גם מאוד רוצה לחזור לביים, אני מקווה שיהיה לי אומץ.

אפרת: למה אומץ?

מרק: כי בשביל להיות במאי צריך עור של פיל. כשאני חטפתי ביקורות רעות ב"נרקוד" עבר לי החשק. לא החשק – האומץ. כאשר ביימתי את "הבולשת חוקרת" והיו ביקורות טובות, אז רציתי לעשות עוד סרט. אחר כך חטפתי נבוט על הראש. בשביל להיות במאי אתה צריך להגיד: פאק איט, ולהמשיך, ואני לא כזה, אין לי הכוחות האלה. לכן אני לא בנוי לזה, אבל אני כן רוצה לביים, ואני מקווה שאני אגשים את זה.

אפרת: עכשיו זאת הזדמנות.

מרק: הלוואי. מצד שני, מרוב שאני מפיק "מצליח" (במרכאות כפולות ומכופלות) אני כל הזמן עסוק. בשביל לביים צריך פניוּת, צריך רגע לעצור. יכול להיות שאני אגשים את זה בקרוב, לא יודע אם אני יכול.

אפרת: אתה רואה את עצמך לוקח חצי שנה, מסתגר וכותב?

מרק: נעביר לבנים את האחריות... אני לא כותב. כלומר, אני יכול לכתוב סצינה, אבל לא לכתוב סרט. אני יכול לכתוב דיאלוג, לא יכול לכתוב סרט שלם.

אפרת: אז אתה מעביר לבנים והולך לעשות סרט עכשיו?

מרק: נראה, אולי. כבר כמה שנים שהתוכנית הזאת קיימת והיא לא מתגשמת. כי אתה גם מתנוון עם הגיל, לא בטוח שבגיל הזה זה נכון.

אפרת: אני חושבת שבימאים משתבחים עם השנים. זה מקצוע שעדיף להיות בו מבוגר.

מרק: בוגר כן, מבוגר לא. לא שומע ולא רואה זו בעיה. אני חושב שהעין והאוזן הם כלים מאוד חשובים לבימוי. זאת אומרת, הלב ברור, אבל גם מה אתה רואה, מה אתה שומע. אני מקווה שזה לא מאוחר מדי. אם מציעים לי לשחק, אני משחק מייד.

"הקולנוע כחוויה משותפת עדיין קיים"

אפרת: אז מה אתה מנבא לנו, מרק?

מרק: אני דווקא אופטימי.

אפרת: הקולנוע לא ימות?

מרק: אני זקן מספיק בשביל לזכור ששמעתי את זה בזמן הטלוויזיה, בזמן הווידיאו, בזמן ה-DVD, בזמן האינטרנט, ועכשיו בסטרימינג. הרבה פורמולות מתו, אבל הקולנוע כחוויה משותפת עדיין קיים. הוא אולי לא בשיאו כמו בשנות ה-70, אבל הוא הרבה יותר טוב אפילו מאשר לפני עשור. אנחנו מוכרים כמעט פי שניים כרטיסים מאשר לפני עשור.

אפרת: יש גל.

מרק: יש גל עכשיו, זה נכון, זה נחלש באמריקה וזה גם נחלש כי אנשים שוכחים שבסופו של דבר באים לקולנוע לראות סרטים. כשיש שנה גרועה בסרטים ויש ירידה, אומרים אהה, זה האינטרנט, לא אומרים שזה מפני שעושים סרטים גרועים. אני מאמין באמת שיש עוד עתיד לחוויה המשותפת הזאת.

אפרת: זה משהו שאנחנו צריכים, החוויה המשותפת הזאת, ולא לראות את זה על מסך מחשב?

מרק: אני חושב שכן, כי לא רחוק הזמן שבו תקבלי בבית מסך לא פחות טוב מאשר בקולנוע, זה באמת עניין של כלום זמן. אבל כשאתה בבית, יש לך זמן לסגור את האור, לא לנהל שיחה עם אשתך, לצעוק על הילדים, לשמוע את השכנים רבים. הניתוק הזה – זה מה שהקולנוע מציע, וזה דבר מאוד משמעותי. יש לי בבית מסך גדול, אבל מתי הפעלתי אותו בפעם האחרונה? אני יכול להוריד מסך ולראות את הסרט של, נניח, ערוץ 3 או יס. אבל אני לא זוכר מתי זה קרה.

אפרת: אפשר גם לצאת מהבית.

מרק: כן. אני אפילו הייתי מגדיר שדווקא קולנוע יש לו אפשרות לשרידות גבוה יותר למשל מהטלוויזיה, שמאוד מאוימת היום על-ידי האינטרנט. הטלוויזיה שחיה מהכנסות פרסומים מאוימת על-ידי גוגל ופייסבוק וכל הפלטפורמות הפרסומיות. כשאתה מסתכל על הטלוויזיה הרב-ערוצית, היא גם מאוימת על-ידי יוטיוב ונטפליקס וכל השאר. אני דווקא חושב שהקולנוע, ששרד גם את המשבר של שנות ה-50, וגם את המשבר של שנות ה-70, וגם את המשבר של שנות ה-90, ישרוד. היה משבר וידאו ענק, אתם שוכחים את תקופת הקלטות, היה משבר טלוויזיה ענק. אז עשו מסך רחב – סינמסקופ. אבל בסוף אני חושב שאנשים די רוצים לצאת ולשבת מנותקים מהמציאות ולראות סרט. זה משהו קיומי, הניתוק הזה.

אפרת: וקולנוע ישראלי?

מרק: בעיקרון אותו דבר, בהנחה שנמשיך לעשות סרטים טובים. אין שום סיבה שהקהל לא יבוא עכשיו. המגבלות שחלות עלינו הן: האם נצליח לעשות מעבר ושילובים לז׳אנרים נוספים – ואני חושב שזה מאוד חשוב לאורך זמן כדי להביא את האנשים היותר צעירים. ושנית, אם הקרנות יהיו מספיק אמיצות להמשיך להמר על יוצרים צעירים וחדשים, כי זה הדלק האמיתי. אני לא מזלזל בבמאים מצוינים כמו שבי גביזון ושמי זרחין. אני מאוד מכבד את האנשים האלה, הם עושים שירות גדול לקולנוע ישראלי ועשו סרטים נהדרים. אבל אתה חייב סירקולציה, אחרת אתה מת. אני יודע ורואה שהקולנוע הישראלי מפוצץ בכישרונות, בכוחות, בסיפורים ובדמויות של כאן. אני מאוד אופטימי לגביו.