לחץ על לחצן ESC לפתיחת סרגל הנגישות עבור לתפריט הראשי דלג לתוכן דלג למפת האתר


קול היצר כקול שדי

אשה מינית ומזרחית בסרטים "ולקחת לך אשה" ו"חתונה מאוחרת"

מכבית אברמזון

רק רוזנבאום מביא למסך את המימד האסור והנסתר של המיניות הנשית כאלמנט של מרי וביטוי עצמי. וזאת על רקע חברה שמרנית, מסורתית ופטריארכלית שעבורה המיניות של האשה היא טאבו. דמויות כמו תמר, גיבורת הסרט ״הנותנת״ (הגר בן אשר, 2012), או מיכל (אסי לוי), גיבורת הסרט ״אבנים״ (רפאל נג'ארי, 2004), מגלמות את הצורך הנשי להתקיים במרחב חופשי שונה מהמרחב הישראלי החונק. בהקשר זה אדון כאן בדמות האשה המזרחית בסרטים ״חתונה מאוחרת״ (דובר קוסאשווילי, 2001) ו״ולקחת לך אשה״ (רונית ושלומי אלקבץ, 2004) שמרק רוזנבאום הפיק, ואַראה כיצד היא, בגילומה של רונית אלקבץ, נאבקת על קיום אינדיבידואלי ושונה בחברה שמרנית ומסורתית.

רונית אלקבץ היא שחקנית מזרחית שחורת שיער ובעלת עיניים בוערות שמגלמת בכל אחד מהסרטים הללו דמות של אשה מזרחית יצרית, אשר אינה משלימה עם כבלי החברה והמסורת. ויויאן בסרט "ולקחת לך אשה" היא אשה שנקעה נפשה מחוסר היחס של בעלה אליה, והיא כמהה ליחסים אינטימיים ולהכרה בה ובצרכיה. ההתפרצויות ההיסטריות שלה מול בעלה השתקן מעידות על יצרים מודחקים שאין להם פורקן, ומהוות ביטוי למצוקה עזה שאין לה מוצא. עבורה, חיי הנישואין משמעותם היחידה היא מלכודת מוות נפשי שמשפחתה שותפה להפעלתה; כלומר, שותפה לרצח נשמתה. לעומתה, יהודית, שגם היא אשה מרוקאית בסרט "חתונה מאוחרת", היא גרושה ואם לבת קטנה, אשר נותנת ביטוי משוחרר ליצר שלה עם מאהבה הגרוזיני הסודי, ומנהלת חיים מיניים ואוהבים מחוץ למסגרת המותרת והמוּכרת. רק בלימבו הזה היא יכולה להתקיים.

מתוך חתונה מאוחרת, צילום: ליאור דנציג

בשני הסרטים הללו, האשה היא חמה ואינטימית עם ילדיה, בדיבור ובמגע. היא אֵם אוהבת ונאמנה. ובשניהם היא מעשנת בעצבנות כביטוי ליצר האסור שלה שגורם אי-שקט בנפשה. בעוד יהודית מצולמת עירומה, פרועת שיער, וביחסי מין חופשיים עם מאהבה, ויויאן נראית רוב הזמן סובלת בביתה בריבים עם בעלה.

הגיבורה בסרטים אלו היא אשה עם תשוקה. היא שואפת למגע אינטימי שֶיֵש בו ביטוי של יצר ושל אהבה. היא נענשת על תשוקתה, כפי שכתבה לורה מלווי במאמרה, "מחשבות אחרי עונג חזותי וקולנוע נרטיבי", על נשים יצריות בקולנוע שדינן לציית או למות. אשה זו מוכנה לשלם את המחיר הכבד בעבור תשוקתה, מפני שהתשוקה היא הביטוי העצמי האמיתי שלה. המיניות, התשוקה, האינטימיות, הפנטזיה והאורגזמה הן חוויות שמבטאות את הרצון שלה לחיות חיים מלאים, מעֵבֶר למציאות היומיומית המדכאת, במימד נוסף שיש בו עושר חושני, פיזי ורגשי, והוא אינו רדוד כמו שנדרש ממנה בעולם הפטריארכלי בו היא חיה, אלא מעניק לה חוויה של עולם פנימי אישי שלה וחיים שיש בהם עוצמה וחוסר התפשרות.

הלן סיקסו, במאמרה "צחוקה של המדוזה", מתארת איך גברים מישטרו את הגוף והנפש הנשית ושלטו בשפה. לדבריה, האשה צריכה לכתוב על עצמה מתוכה, להביא את עצמה החושנית, הפיזית, החתרנית והשונה אל השפה ההגמונית שממנה הודרה, ובכתיבתה ובדיבורה לתת ביטוי לנפשה, שהגוף הנשי הוא חלק בלתי-נפרד ממנה. רק כך היא תוכל ליצור זהות נשית. בסרטיהם של אלקבץ וקוסאשווילי, הגיבורות הן נשים מיניות אשר חיות דרך גופן את השוֹנוּת שלהן, ויוצרות זהות נשית אלטרנטיבית מול הדיכוי המשפחתי והחברתי.

בשני הסרטים הללו מדובר בעולם החברתי של עדה מסורתית פטריארכלית (מרוקאית וגרוזינית), השולטת בכוחניות על חיי הגיבורה, ומתערבת בהם כדי למשטר אותה. אולם, מול הלחצים של המסורת ונציגיה (הגברים והנשים המשתפות פעולה עם הסֵדֶר הגברי, ולמעשה הן הנציגות הנאמנות ביותר שלו ופועלות כסוכנות הממשטרות של הדיכוי הממסדי אשר בעבר נכפה גם עליהן), האשה בסרטים אלו היא אשה מורדת שאינה מוכנה לקבל את תכתיב העדה, המשפחה והפטריארך העליון, ועומדת מולם לבדה, כשהנשק היחיד שלה הוא הגוף המיני שלה, ונפשה המרדנית. היא אינה מוכנה להתיישר ולוותר כמו נשים מסורתיות אחרות. עבורה, היצר הוא הביטוי העצמי, והמיניות היא הדרך בה היא אינה מוותרת על עצמה. היא נאבקת על הייחוד שלה מול הדיכוי הגברי אשר תובע ממנה ציות והשלמה עם מציאות לא-מספקת של יחסים אשר מבוססים על העדר אותנטיות ואינטימיות.

בספר ״הולדת העונג״ קוראת קרול גיליגן לנשים להיות סוכנות השינוי החברתי: לא להמשיך את הקורידה של יחסי הכוח הזוגיים שבהם האשה שותקת ומשתפת פעולה עם המערכת המנוכרת שבה אין ביטוי וקול אמיתי לה ולגבר. גיליגן קוראת לתקשורת שונה ופתוחה, אשר תאפשר יחסים אחרים בין המינים – את הולדת העונג. הגיבורות בשני הסרטים הללו אינן שותקות, בניגוד למסורת המזרחית ארוכת-השנים של השתקת נשים.

ב"ולקחת לך אשה", ויויאן אינה משלימה עם חיי הדיכוי המנוכרים עם בעלה, אליהו (סימון אבקריין), ומנהלת רומאן עם מאהב שממלא אותה בפנטזיה של חופש, בה פניה נראים מלאי אור לעומת הצל שמעיב עליהם בביתה. היא נפגשת בבית קפה עם הגבר האוהב אותה ומוכן לעזוב הכל בשבילה – את משפחתו ואת עבודתו, רק שתגיד "כן". כשעיניה דומעות ושיערה אסוף היא אומרת לו שלא תעזוב את הילדים ואת אליהו. אך בעודה עומדת דומעת בגשם בחוץ, מחכה לאוטובוס שיחזיר אותה לביתה, המאהב חוזר רטוב ומנשק אותה, והיא מנשקת אותו בתשוקה של אשה כואבת. לאחר מכן, כשהוא נראה נוהג לבד במכוניתו והיא נראית נוהגת לבד במכונית שלה, שׂערה פזור ופניה מביטים הצידה לשמש השוטפת אותם. היא אינה מביטה קדימה לכביש. זהו דימוי לחוסר הציות שלה, ולהתמסרות המסוכנת וחסרת-המעצורים לפנטזיה הזהובה של האורגזמה. היא נוהגת ומובילה את חייה, היא נהנית ושערה משוחרר, והיא מתמסרת להנאה החושית של השמש והפנטזיה, עוצמת עיניים, ונוהגת בתוך קרן השמש. ואז, במעבר חד, אנו עוברים אליה כשהיא שוכבת במיטה שלה, שטופה בקרן אור מהחלון. היא ישנה, מחייכת בעיניים עצומות, מתמסרת לחלום, עד שאליהו בעלה, נציג המציאות, בא ומעיר אותה. אז פניה מתעווים בסבל, היא מַפנה אליו את גבה, ומבקשת שיעזוב אותה.

ב"חתונה מאוחרת", יהודית הגרושה חוגגת את המיניות שלה עם זאזא (ליאור אשכנזי), מאהב צעיר ממנה, כשהיא אינה מוותרת על הסיפוק שלה, ומשאירה אותו בדמיון. בסצינה ארוכה שבה רונית אלקבץ מצולמת עירומה לחלוטין, היא נראית שוכבת עם זאזא, גומרת, עומדת על ארבע לפי הוראותיו, ואז מזדקפת ושערה העבה השחור והפרוע על גופה הלבן והעירום, כשהמשולש השחור של שיער ערוותה מקביל לו מלמטה. היא עירומה, ושיערה מבטא אף הוא את המיניות הגלויה שלה. היא נהנית מהגבר האהוב ומגופו, ואז, כשהוא הולך, היא שורפת את המטפחת שבה נגבה בסתר את הזרע שלו, משפשפת את חזה ואומרת: "שאשרף ככה כמו המטפחת", דימוי לתשוקה הלוהטת שלה אליו.

בשני הסרטים, החברה/העדה חזקה ומנצחת: אחֶיהָ של ויויאן מונעים ממנה להתגרש על אף רצונה, ומשפחתו של זאזא מונעת ממנו להינשא ליהודית על אף רצונו ואהבתם. האשה המינית, היצרית פורקת העול אינה מנצחת בשדה החברתי, אבל היא עושה אקט של חוסר שיתוף פעולה ומרד בהצמדותה לתשוקתה שעימה היא חיה, ולא עם המדכאים. קרן השמש השוטפת את פניה כשהיא נוהגת לתוכה היא סמל התשוקה שהיא הפינה האישית שלה, זו שמאפשרת לה את החלום והדימוי והחופש של עצמה, לקראת מציאות אחרת.

ד"ר מכבית אברמזון היא חוקרת תרבות, במאית, תסריטאית, ומפיקה עצמאית.

מקורות:

גיליגן, קרול (2006[2002]), הולדת העונג, תל-אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד (עמ' 76-22).

סיקסו, הלן (2006 [1975]), "צחוקה של המדוזה", בתוך דלית באום, דלילה אמיר, רונה ברייר-גארב, יפה ברלוביץ', דבורה גריינימן, שרון הלוי, דינה חרובי, סילביה פוגל-ביז'אוי (עורכות), ללמוד פמיניזם: מקראה מאמרים ומסמכי יסוד במחשבה פמיניסטית (עמ' 134–153), תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

Mulvey, Laura (1999 [1981]), "Afterthoughts on 'Visual Pleasure and Narrative Cinema' inspired by King Vidor's 'Duel in the Sun'", in Sue Thornham (ed.), Feminist Film Theory: A Reader (pp. 122-130), N.Y.: NYU Press.

פילמוגרפיה:

״חתונה מאוחרת״ (דובר קוסאשווילי, 2001), ״ולקחת לך אשה״ (רונית ושלומי אלקבץ, 2004),

״אבנים״ (רפאל נג'ארי, 2004), ״הנותנת״ (הגר בן אשר, 2012)