קולנוע, פופקורן וקורונה

ניחוח הפופקורן הוא הדבר שהכי חסר לי. גם הטעם שלו כמובן, שלא לדבר על הצליל כשהוא מתפצפץ בפה (איך זה שאני אף פעם לא בטוח כמה הוא רועש, ומשתדל ללעוס חרישית, ללא הצלחה מרובה?). הריח הזה – שמשתלט על החלל וכאילו אומר "יש בית קולנוע בסביבה!" – מסמל עבורי נורמליוּת. אבל ככל שעובר הזמן, אני מעכל שגם אם נחזור בקרוב לאולמות, ייקח זמן עד שהריח הזה יתגנב שוב לאפינו. למרות שבעלי בתי הקולנוע בארץ לא היו מוכנים לפתוח את האולמות לפני שיוכלו לפתוח את המזנונים (זה עצוב מסיבות אחרות, שהרי רק כך הם מסוגלים לעמוד בהפסדים של הקרנת סרטים), נראה שאם המסיכה לא תמנע את אכילת הפופקורן, אז ההנחיות השרירותיות מגבוה יעשו זאת.

איזו מחשבה מוזרה: לשבת בצמידות לאנשים זרים באולם סגור, חשוך ונטול חלונות, ללעוס חטיפים בפה מלא, ולצפות בסרט ברוגע. כל המאפיינים של אולם קולנוע הם בדיוק מה שמהדורות החדשות מציינות באותיות אדומות כתנאים "אופטימליים" להדבקה, וכל אותם מאפיינים הם בדיוק מה שהופך את בית הקולנוע לְמה שהוא.

לא ניתן להתעלם מכך שתנאֵי ההקרנה והצפייה משפיעים על חוויית הסרט עצמו, לטוב ולרע. מספר רב של פעמים התאכזבתי מסרט בצפייה ביתית, ובאותה מידה יכולתי לדעת שאילו צפיתי בו על מסך גדול, בלי הסחות דעת חיצוניות, הוא היה אפקטיבי יותר. אין מה לעשות, זה כמו להשוות קרוסלה בגן שעשועים לאחותה הגדולה בלונה פארק. אבל העולם השתנה, ואף אחד אינו יודע איך הוא ייראה עוד שנה, חודש, או אפילו שבוע (אצלנו, פה, בכלל אי-אפשר לדעת מה יביא מחר; אבל זה כבר סיפור אחר לחלוטין), או מתי – אם בכלל – נשוב לשבת ביחד באולמות הקולנוע. וגם אם נשוב לאולמות, איש אינו יודע איך זה ייראה ואיך נרגיש.

בינתיים, הצפייה הביתית הפכה להיות האפשרות היחידה שלנו ליהנות מקולנוע. לא שלא היינו ערוכים לזה מראש, כי הרי היו לנו מספיק שנים להתאמן על צפייה ביתית עם ה-VOD, טורנטים פיראטיים, ובשנים האחרונות – נטפליקס. אם הייתי איש של תורות-קשר, הייתי אומר שהקורונה היא הנקמה של נטפליקס במנהלי פסטיבל קאן, שגרסו כי כדי שסרט יוכל להתמודד במסגרת התחרות, יש להקרינו בבתי קולנוע. פעם היה לנו גיוון, יכולנו ללכת לקולנוע בתור בילוי, וזה לא היה רק הסרט, גם אם הוא היה הסיבה העיקרית שבגללה יצאנו מהבית.

ברור ששום דבר לא יכול להחליף את החוויה האנושית של הצפייה המשותפת בסרטים, גם לטוב (צחוק מתגלגל ברחבי האולם או אנחת רווחה קולקטיבית), וגם לרע (מישהו מתגעגע לפטפטנים רועשים ולדרך הרועשת בה מנסים להשתיק אותם עם "ששששש" שחותך את כל התדרים בחדר?). אבל אנחנו עדיין אוהבים סרטים וזקוקים להם עכשיו יותר מתמיד. כשאי-אפשר בכלל לצאת מהבית, ואנחנו כמהים למגע עם העולם החיצון, סרטים משמשים חלון לעולמות שונים, אחרים, וגם, במובן מסוים, אבודים. הסרטים לא השתנו, אבל המציאות שלנו השתנתה. כל סרט שנעשה מהיום והלאה, עד שנלמד לחיות עם הווירוס הזה, יהיה בעולם החדש והמרוחק חברתית שלנו. כבר מצאתי את עצמי צועק על דמויות מתחבקות בטלוויזיה כאילו מדובר בסרט אימה, ואם במאי ירצה לעשות סרט בו מגע אנושי הוא לא טאבו ו/או תחילתה של שרשרת הדבקות, הוא יצטרך להיות "סרט תקופתי" שמתרחש לפני חודש מרץ 2020.

ישנה חשיבות עצומה לסרטים ולסיפורים שיעזרו לנו לשמור על השפיות, וגם להעביר את הזמן בין ארבעה קירות. לכן היה נהדר לראות את שינוס המותניים של התעשייה למען שמירה על איזושהי שיגרה קולנועית. במקום להרים ידיים, החלו לחפש פתרונות אחרים, יצירתיים יותר, והוכיחו שאם רוצים להתקדם עם הזמנים, זה בהחלט אפשרי. במקום ללכת עם הראש בקיר, החלו להמיר הפצת סרטים מבתי הקולנוע לסטרימינג אונליין (למרות שֶיֵש גם לא מעט יוצאים מן הכלל), מבלי לחכות חודשים רבים המבדילים בין הצפייה הקולנועית לזו הביתית (דבר שלעניות דעתי היה צריך כבר להיות סטנדרט, אך עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא).

כמו כן, סינמטקים התחילו לנצל את הארכיונים שלהם ולשתף את אוצרותיהם עם הצופים במרחק קליק. אם, בעבר הלא-רחוק, אולי רק סינפילים מלומדים שהגיעו להקרנה רגילה התעניינו בחלק ממה שהציעו הסינמטקים, הרי שכיום החומר הסינפילי מגיע לכולם, וזו תופעה מבורכת שממנה נהנה קהל רחב.

גם פסטיבלי הסרטים הבינלאומיים והמקומיים, שנאלצו לבטל הקרנות חיות, הציעו לפחות חלק מהתוכנית שלהם לצפייה ביתית, ואיפשרו להרבה יותר אנשים, שהם לאו דווקא שועלי פסטיבלים, לראות מיגוון רב יותר של יצירות. בדוקאביב הציעו כרטיסיות במחירים אטרקטיביים ואפשרויות בחירה רבות ומגוונות. פסטיבל חיפה אף הוא היה במתכונת מקוונת, למרות שההקרנות עצמן היו בשעות נקובות ועם מספר כרטיסים מוגבל, ממש כמו בפסטיבל הרגיל (זו אסטרטגיה מעניינת, שמצד אחד שומרת על איזושהי מסגרת לפסטיבל – זה תורם ליוקרה של המעמד כשאתה צריך לְפַנות זמן ספציפי לצפייה בסרט, אבל מצד אחר גם מנוונת קצת את היתרונות בצפייה ישירה).

אפילו פסטיבל ניו יורק אירח הקרנות בכורה של סרטים מדוברים כמו Lovers Rock של סטיב מקווין באתרים שנבנו במיוחד למען הפסטיבל. כמו בפסטיבל חיפה, גם בניו יורק היו הקרנות מקוונות שבהן אזלו הכניסות, משתי סיבות: האחת, הדבר תאם את דרישות התשלום למפיצי הסרטים (התשלום נמדד לפי גודל "האולם" שבו מוצג הסרט, ומספר הכרטיסים שניתן למכור להקרנה ספציפית, ממש כפי שזה היה מתנהל בפסטיבל אמיתי); השנייה, עקב החשש מפיראטיות וגניבה של הסרטים (לרשותם של רוב נותני השירות לפסטיבלים לא עומדים אמצעֵי אבטחת המידע המתקדמים והיקרים של נטפליקס).

התחושה היא, שישנה אנחת רווחה קולקטיבית רק מעצם העובדה שפסטיבל כלשהו מתקיים, גם אם במתכונת שונה ומשונה. ביטול מוחלט של הפסטיבלים היה מכאיב יותר, הן כלכלית לאלו המעורבים בתעשייה והן מנטלית, לנו, הצופים שזקוקים עכשיו יותר מִתמיד לתחושה שעדיין הסרטים קיימים, גם אם הם מעניקים כעת תחושה אחרת.

כולי תקווה שכאשר אבק התקופה הנוכחית ישקע ונתקבע על שיגרה חדשה, יאפשרו בתי הקולנוע (או שמא מעתה נקרא להם "ספקי הקולנוע"?), הפסטיבלים והמפיצים צפייה ישירה במקביל לצפייה באולם. לא לכולם יש הפנאי או הממון לצפות בכל מה שחָפֵץ ליבם, והצפייה הישירה מקרבת את הסרטים לכולם, ויכולה לפתח קשרים בין יוצרים לקהל סקרן, חדש ואחר. הבעיה היחידה היא, שמציאות כזאת הופכת את קיומם של בתי קולנוע קטנים או נישתיים, כמו "קולנוע קנדה" – יוזמה מדהימה של כמה צעירים שהקימו במו ידיהם בית קולנוע בין בתי המלאכה של שכונת פלורנטין, והקרינו שם יצירות מופת, סרטי פולחן וסרטים עצמאיים – לכמעט בלתי-אפשרי. לזמן מה הם היו הוכחה חותכת לכך שלא זו בלבד שהקולנוע לא מת, אלא גם חוויית הצפייה המשותפת חיה ובועטת לאחר שנים בהן הייתה תחושה שהסטרימינג והצפייה הביתית ניצחו.

העובדה שמי שהריצו את המקום הם חבר'ה צעירים, רק מחזקת את הטענה שהחוויה הקולנועית היא לא רק נוסטלגית או פעילות וינטג' חסרת אחיזה במציאות. מי שהפעילו את המיזם הזה הם בני הדור שכבר התרגל לזמינות ולמהירות הצפייה באינטרנט, על לפטופ או בטלוויזיה, ולמרות זאת היה צמא לצפייה קולקטיבית וחיה. גם הם הבינו שגם אם אפשר לצפות בקלאסיקות על המסך הביתי, החוויה המשותפת משנה את הסרט, ומאפשרת התמסרות ברמה הכי גבוהה (לדוגמא, אם בבית יכול להיות שהייתי עונה למי שהתקשר אלי בסלולרי, באולם הקולנוע היו מעירים לי על כך והייתי נבוך).

בואו נחזיק כולנו אצבעות, שגם בתי הקולנוע הקטנים מן הסוג של "קנדה" יצלחו את הימים הקשים האלה, ולא נצטרך, בעוד כמה שנים, לדבר על אולם הקולנוע כעל זיכרון רחוק ואיזוטרי. ואם אנחנו כבר מחזיקים אצבעות, אפשר גם לייחל שהמצב שבו אנחנו נמצאים היום הוא מצב ביניים ולא מציאות חדשה שעדיין לא התרגלנו אליה. אני אמנם מכין פופקורן נהדר בסיר, אבל כמו הסרט עצמו, זה לא אותו דבר כשזה בבית.