לחץ על לחצן ESC לפתיחת סרגל הנגישות עבור לתפריט הראשי דלג לתוכן דלג למפת האתר


עלובי החיים נוסח 2019

מראה של פאריס שלא לתיירים

לאדז' לוי

ונפרמיי, פרבר שליד פאריס, הוא אותו רובע שבו התנהל חלק גדול מעלילת ספרו המהולל של ויקטור הוגו, "עלובי החיים". מאז חלפו כ-150 שנה, וגם היום זאת אחת משכונות העוני המאוכלסות במהגרים מאפריקה ומן המזרח התיכון, כנופיות פשע שורצות שם לרוב, והמשטרה חוששת לא פעם לחדור פנימה ולהתמודד איתן. זה המקום שבו מתנהל סרטו העלילתי הראשון של לאדז' לי, הנושא גם הוא את שם הרומאן הצרפתי הקלאסי.

מונפרמיי היה אחד המוקדים למהומות בפרצו בפאריס בשנת 2005, והוא ממשיך להיות פצע חברתי מדמם גם היום. במרכז סרטו של לאדז', ששאב את השראתו מאותן מהומות, עומדים שוטר אחד טירון ושניים ותיקים יותר, שצריכים להתמודד, לא תמיד לפי כל חוקי המישחק, עם הזעם, התסכול והשנאה שמשתוללים ברחובות הפרבר. הסרט, שמבקש להציג תמונה ריאליסטית בוטה, חריפה, קודרת ומאיימת של המציאות היומיומית במקום, הוא פרי עמלו של במאי בן המקום. זהו סרטו העלילתי הראשון אחרי סידרה של סרטי תעודה בעלי אופי דומה, שרובם הופצו באינטרנט ולא בבתי הקולנוע. הסרט הוצג השנה בפסטיבל קאן, וזכה בפרס מיוחד של צוות השופטים. מאז זכה גם בפרס הראשון בתחרות הבינלאומית בפסטיבל ירושלים. מה שהפתיע עוד יותר היה ההצלחה המסחרית שבה זכה, כאשר יצא להפצה מיד אחרי פסטיבל קאן בכל רחבי צרפת.

מכאן ואילך, לאדז' לי מספר על עצמו ועל סרטו החדש.

**

כשהייתי בן שמונה או תשע, התחברתי לקין שאפירון, שעתיד היה להיות מאוחר יותר תסריטאי ובמאי קולנוע. בחודשי הקיץ הוא היה מגיע אל המועדון שלנו במונפרמיי, והיינו מבלים שם יחד. בגיל 15 הוא הקים קולקטיב בשם "קורטאז'מה", יחד עם שני במאים נוספים, רומן גבראס (בנו של קוסטה גבראס) וטומאני סנגארה. הייתי אז בן 17, היו אלה הימים הראשונים של העידן הדיגיטלי, קניתי לעצמי מצלמה, ומאז אני מצלם ללא הרף. צילמתי כל דבר שנקלע מול העדשה, ותוך כדי כך למדתי איך עושים סרטים. היינו צעירים מטורפים, היום אולי אנחנו קצת יותר רגועים, אבל כדאי תמיד לשמור על איזה קמצוץ של טירוף. עדיף שלא תמצא את עצמך תקוע בתוך מסגרת קשוחה, כפי שקורה לרבים בקולנוע.

מהתחלה הייתה לי נטייה לסרטי תעודה, ועשיתי, במהלך הפרעות של 2005, את "365 יום במונפרמיי". המהומות התלקחו ליד הבניין שבו גרתי, ומאחר שכל הזמן צילמתי כל דבר, עד מהרה הצטברו לי כ-100 שעות של חומר גלם. התקשורת הציעה לקנות ממני את החומרים מאחר שהיו אלה התמונות היחידות שהציגו את נקודת המבט של מי שהיה חלק מהמהומות. אני העדפתי לא למכור להם שום דבר, ובמקום זאת לעשות מן החומרים סרט משלי. סרטי הקולקטיב שלנו הוצעו חינם אין כסף באינטרנט, ועשינו זאת הרבה לפני יוטיוב ודיילימושן.

כמה שנים לאחר מכן עשיתי, באותה השיטה, את "365 יום במאלי". בתקשורת היה כתוב שמאלי היא המקום המסוכן ביותר עלֵי אדמות בגלל אל קאעידה ודאעש. אבל אני הכרתי היטב את המקום, והוא לא נראה בעינַי דומה לְמה שקראתי בעיתונים. נסעתי לשם והתחלתי לצלם כל מה שנקלע בדרכי, חזרתי הביתה והצעתי את החומר לתחנות השידור, אבל אף אחת לא הייתה מוכנה להציג אותו. אז שוב לקחתי את החומר והעליתי אותו לאינטרנט.

שלוש שנים לאחר מכן עשיתי את "לך מהר", מעין סרט עלילתי-תיעודי שעסק בדרך שבה אמצעי התקשורת התמודדו עם מה שקורה בפרברי העוני של פאריס. "בקול רם" היה פרויקט עצמאי שלי, וחברת "פראנס-טלוויזיה" הצטרפה אליו בשלב מאוחר יותר. נהנינו מחופש מוחלט, יכולנו לצלם כל מה שרצינו, הם ראו את החומר, זה מצא חן בעיניהם, והם הציעו להציג את זה בבית הקולנוע. מה שרצינו להראות בסרט הוא שלמרות המצב הנורא בשכונות האלה, יש בכל זאת מקום לתקווה, שאפשר למצוא שם אנשים מוכשרים שמסוגלים לחרוג מן הקלישאות. זאת הדרך שבה אני מעדיף להציג את המציאות.

"עלובי החיים" מבוסס על סיפור חיַי וחיֵי המקורבים אלי. כל מה שיש בסרט קרה באמת, בין אם זה ההילולה סביב גביע העולם, השוטר החדש שהגיע לשכונה, הרחפן, האריה או הצוענים. חמש שנים צילמתי כל מה שקרה בשכונה, בעיקר את השוטרים שפשטו שם מדי פעם. ברגע שהם צצו בסביבה, מיד הפעלתי את המצלמה, עד שביום בהיר אחד הצלחתי לקלוט פשלה שלהם. מה שרציתי בעיקר הוא להראות את הגיוון הרב בשכונה שלנו. אני עדיין מתגורר שם, אני אוהב לחיות שם ולצלם שם, אפשר לומר שזה האולפן הפרטי שלי, בו אני עושה את הסרטים שלי. אני אוסף את הדמויות שלי ברחוב, ומשתדל שלא לשפוט אף אחת מהן, לטוב או לרע.

השכונה הזאת היא מעין חבית אבק שריפה, מפוצלת כולה לכנופיות, ולמרות הכל, אנחנו משתדלים כמיטב יכולתנו לחיות זה בצד זה ולהיזהר מפני סכנת הידרדרות שאורבת מעבר לכל פינה. כולנו משתדלים להתפשר כמיטב יכולתנו, כדי להמשיך לשרוד. מובן שבחברת שפע קל הרבה יותר להסתדר, אבל לא זה המצב שלנו. הייתי בן 10 בלבד כאשר שוטר עצר אותי בפעם הראשונה, אני מכיר את המצב יותר מדי טוב, אין לי שום רצון להטיף לטובת המשטרה או העבריינים, כולם נאלצים לשרוד בתוך הסביבה הזאת. בסך הכל, הייתי אומר שכולם קורבנות של המצב החברתי הנתון, ולמרות זאת אנשים, בני מיעוטים מ-30 מקומות שונים בעולם, חיים זה בצד זה. זה נכון לגבי קריס, השוטר הגזען הלבן, ו"ראש העיר", כהה העור הכריזמטי, ששונאים זה את זה אבל זקוקים אחד לשני. השוטרים צריכים לא פעם לוותר לבני המקום, שאם לא כן הם היו נתונים במלחמה בלתי-פוסקת.

האמת שהיא, ב-40 הדקות הראשונות של הסרט ניסיתי להכניס את הצופה בהדרגה לתוך האווירה המיוחדת של העולם בו אני חי, מעין טיול רגלי שבאמצעותו אתה עושה הכרה עם הסביבה. השתדלתי להשתמש גם כמה שאפשר פחות בניבי המקום ובסלנג של המקום.

לגבי השחקנים, ג'יבריל זונגה, שמגלם את השוטר השחור, הוא בעצם דוגמן, זה לפחות מה שאני ידעתי. חיפשתי שחקן שחור, אין בצרפת רבים כאלה, אבל כששמע שאני מחפש מישהו, הוא פנה אלי. בהתחלה נדמה היה לי שהוא קצת יותר מדי נאה לתפקיד שהועדתי לו, אבל כאשר ערכנו מבחני בד התברר לי שהוא בדיוק מתאים לדמות. את אלכסיס מאננטי, שהשתתף גם בכתיבת התסריט, אני מכיר מזמן, הוא אחד מחברי הקולקטיב המקוריים שלנו. הוא מגלם את השוטר הגזען, ואף על פי כן יש בו מידה לא מבוטלת של אנושיות. את דמיאן בונאר, הלא הוא סטפאן בסרט, לא הכרתי כלל, אלכסיס עבד איתו בעבר והמליץ עליו. הוא נראה כאילו נפל מכוכב אחר לסרט הזה, הוא לא ביקר אף פעם לפני כן בשכונה, והוא היה בהלם. ואפשר לראות את זה היטב בסרט. אשר לז'אן באליבר, שחקנית קולנוע מוּכרת בצרפת, היא במקרה עשתה סרט אחר בשכונה כשליהקתי את הסרט. היא ביקשה את עזרתי בסרט שלה, ואני הצעתי לה את תפקיד מפקדת המשטרה בסרט שלי. זאת הייתה פגישה מן השמיים, איש לא ציפה לראות אותה בסרט הזה. אשר לעריכה, פלורה ואלפייר עובדת כבר 20 שנה עם הקולקטיב שלנו, קורטאז'מה. היא תופעה של ממש, והיא הרכיבה את הסרט מ-100 שעות של ראשס.

הסרט הזה עוסק לא רק בשכונה שלנו, אלא במציאות שבה אנחנו חיים בצרפת. אני מרגיש צרפתי ותמיד הרגשתי כך, גם אם יש כאלה הטוענים לעיתים שאיני כזה. אני קצת יותר מבוגר מן הדמויות בסרט, ו-12 ביולי 1998 הוא תאריך מפתח בחיַי. זה היום שצרפת זכתה באליפות העולם בכדורגל, ואני זוכר את היום הזה היטב, הייתי בן 18 וזה היה יום קסום. הכדורגל היה הגורם שחיבר בין כולנו, לא משנה מה צבע העור, מה המוצא החברתי, מִנַיִן באנו, כולנו היינו צרפתים. הרגשנו שגביע העולם הצליח לחבר את כולנו יחד. חבל שאין שום דבר אחר שעובד כל כך טוב, אבל האמת היא שאֵלֶה היו רגעים שלא יישכחו לעולם, חוויה יוצאת דופן שגם נראתה כך בצילומים. הסרט נפתח ברגעים האלה לפני שהוא עובר להתמודד עם המציאות הפחות חביבה של החיים, מציאות שבה כל אחד מאיתנו צריך להתמודד עם צבע העור שלו, עם הדת שבה גדל, ועם המעמד החברתי אליו הוא שייך.

//