לחץ על לחצן ESC לפתיחת סרגל הנגישות עבור לתפריט הראשי דלג לתוכן דלג למפת האתר
close
12.11.19 12.11.19 - שלישי


סימפוניית הצעצועים

מבט רציני על סיפורי צעצועים

דין קליין


סצינת השיא ב"צעצוע של סיפור 3" משנת 2010 מעוררת קונוטציות של השואה. אין זו קביעה סבטקסטואלית מופרכת, זה נמצא בטקסט של הסרט עצמו. הצעצועים האהובים עלינו מתקדמים במסילה לעבר תופת, אין שום דרך לעצור, ולאט לאט הם מבינים שאין מוצא אחר ומושיטים ידיים לחבריהם. כאשר אין תקווה אחרת, הנחמה היחידה היא האחווה שביניהם, שאותה אפילו המוות אינו יכול לנתק. אז כן, כל זה נמצא שם בסרט (סרט ילדים, אם יש צורך להזכיר), וזה עובד וזה נוגע, ואי-אפשר לעצור את הדמעות. אבל הרגע הזה עימת אותי עם התמותה של הצעצועים הללו, או יותר נכון, אי-התמותה שלהם. החרדות הקיומיות של וודי, באז וחבריהם תמיד היו במרכז הפרקים השונים של "צעצוע של סיפור" — למרות, ואולי בגלל, הניגוד הבוטה בין החומריות הפלסטית של הצעצועים לבין המשמעות שנודעה לחייהם (שהיא המישחק בהם: הם נועדו שישחקו בהם, אבל גם אם לא משחקים בהם הם בכל זאת קיימים, ומודעים לכך שלא משחקים איתם ועורגים לאותו מישחק) — אבל החרדה היא מפני אובדן המשמעות לחיים, ולא מן המוות. הסרטים תמיד הכילו מתח בין מציאת המשמעות של הצעצועים בהיותם אובייקטים לבין הסובייקטים שהם כדמויות, גם אם הם אינם בשר ודם.

מתוך "צעצוע של סיפור 3"

ישנו יסוד טראגי בקיום של הצעצועים שגורלם הנצחי הוא לראות את הילדים מתבגרים ומחליפים אותם בתחביבים אחרים. המוּדעוּת של הצעצועים הופכת אותם לעדים ולמשתתפים פעילים בתהליך הפיכתם לחסרי ייעוד ותועלת. אך בין אם אנו מרוצים מכך ובין לאו, העובדה שאנחנו בני תמותה מאפשרת לנו ליצור נרטיב כלשהו ביחס למשמעות פרק הזמן הקצוב שֶיֵש לנו על כדור הארץ. ההכרה בסופיוּת משחררת במובן שהצעצועים אינם יכולים לשחרר מפני שהאלמוות היא גורלם (אך בצער רב, לא של השחקנים המדובבים אותם, שכמה מהם כבר אינם בחיים, וקולם הוא הזהות האמיתית של הדמויות). הצעצועים הם כמו הערפדים המלנכוליים בסרטו של ג'ים ג'רמוש Only Lovers Left Alive, אשר צופים בחיים הנמשכים, וממשיכים בזמן שהם יכולים רק לאבד את מה שהזמן לוקח.

דווקא מפני שהסרט השלישי בסידרה מציב את המוות, את השינוי, בחזית, הוא יצר תחושה שזה הסיום הטוב ביותר עבור אותם צעצועים. כך שהבחירה להמשיך לספר את אותו "צעצוע של סיפור" בסרט רביעי נראתה תמוהה במקרה הטוב, או הזדמנות חדשה וצינית לשאוב עוד כסף באמצעות מוצר צריכה אהוב שמספר את סיפורם של מוצרי צריכה אהובים במקרה הרע.

לסידרת הסרטים הזאת, שהגיחה לעולם לפני 24 שנים, יש כוח משיכה נוסטלגי עז. "צעצוע של סיפור" היה גם הסרט הראשון באורך מלא של חברת "פיקסאר" האלמונית, שבשנים שחלפו מאז הפכה לשם נרדף לסרטי אנימציה מבדרים ומוערכים, ונרכשה ב-2006 בידי "דיסני" שהיו נושאי הלפיד הזה במשך עשורים רבים. הסרט הראשון היה פריצת דרך מעוררת השתאות, הן מבחינה טכנולוגית והן מבחינה קולנועית, באנימציית התלת-מימד (על אף שצפייה בסרט כיום ממחישה את הקפיצה המטאורית של איכות האנימציה, הוא עדיין אפקטיבי בצורה יוצאת דופן). אני הייתי קצת יותר מבוגר מדמותו של אנדי, הילד שהצעצועים שייכים לו, ועם כל סרט בסידרה גם אני התבגרתי. גם הרלבנטיות של הסיפור הלכה איתי יד ביד — כשראיתי את אנדי הבוגר, "נזכרתי" שהתבגרתי.

מתוך "צעצוע של סיפור 3"

המפגש עם הדמויות שאינן מזדקנות תמיד התחיל בספקנות שנעלמה מהר מאוד בחיבוק הנעים של תחושות מוּכרות אשר צפות בזמן האיחוד. הסרט השלישי (והראשון בסידרה לאחר ש"דיסני" רכשה את "פיקסאר") זיקק את כל התחושות הללו: אנדי עצמו כבר מבוגר מכדי לשחק בצעצועיו, הוא התבגר בכמעט כמו הקהל, וגם הצעצועים עצמם עסוקים בנוסטלגיה לעבר, אותו הם אינם יכולים לשחזר, והם חשים תלושים וחסרי-תועלת. בתחילת הסרט הם עדיין אינם יודעים שהם יכולים לשחזר את חוויית ילדותו של אנדי אם יגיעו לידיהם של ילד או ילדה אחרים, אך בסופו הם מוצאים בית חדש אצל בוני (לא לפני שאנדי משחק בהם פעם אחרונה בסצינה שהיא אחת מהיפות והנוגעות ללב ש"פיקסאר" יצרו אי-פעם). אותה סגירת מעגל בין התבגרותו של אנדי לבין שחרורם של הצעצועים מהצורך להיות שייכים לו הייתה סיום הולם ועמוס פאתוס לאחת הטרילוגיות המוצלחות והמצליחות בתולדות הקולנוע, עד שהגיע הסרט הרביעי, והזכיר את מה שאולי היה די מובן מאליו — אנדי הוא בקושי דמות, והגיבור של "צעצוע של סיפור" הוא וודי הקאובוי.

הסרטים הללו אכן עוסקים בצעצועים, וצעצועים הם מוצר שֶיֵש בו סינתזה מושלמת — המטרה או המשמעות של הצעצועים עצמם היא להיות אובייקט, הם מגשימים את יעדם כאשר הם מגשימים את מה שהם נוצרו לעשות, אך מצד שני גם יש להם אגו ואופי שעוצב בעקבות החוויות והזיכרונות שלהם (זה אף יכול להיות דימוי לסרט עצמו בתור סרט: הוא גם מוצר צריכה וגם כלי נוסטלגי שמסווה את פעולת גלגלי השיניים של תאגיד "דיסני"). הדואליות הזאת נוכחת בכל הדמויות, אך בעיקר בוודי ובקונפליקטים שניצבים בפניו במהלך הסרטים: בסרט הראשון הוא הצעצוע האהוב על אנדי ומפחד לאבד את מקומו בעקבות הגעתו של באז, הוא מנסה להיפטר מבאז אך גם מנסה לתקן את העוול ולהחזיר את באז לאנדי כי הוא מבין שבאז חשוב לו; בסרט השני הוא מגלה שהוא חלק ממכלול, מעין משפחה, וצריך לבחור בינם לבין המשפחה שנוצרה בחדרו של אנדי; ובסרט השלישי הוא מגלה שהוא אינו זקוק לאנדי כל עוד הוא עם חבריו, אך הוא בכל זאת צריך להיות שייך למישהו כדי למלא את ייעודו. ישנו מתח בלתי-פתיר בין האחווה של הצעצועים לבין הצורך שלהם להיות שייכים למישהו שבסופו של דבר ישכח אותם. וודי תמיד מחויב לחבריו, אך בו בזמן הוא מוכן להיות מחויב לילד או לילדה. המתח הזה צף בסרט הרביעי בעזרת פורקי, חצי מזלג-חצי כף שֶיֵש לו עיניים מפלסטיק וידיים שעשויות ממנקה מקטרות, שבוני הכינה ביום הראשון בבית הספר. פורקי "קם לתחייה" ברגע שבוני מתחברת אליו רגשית, אבל הוא כלל אינו מבין מדוע עליו להיות שייך למישהי, ודוחה מעליו את הזהות שנכפתה עליו. שוב ושוב הוא מכריז בגאווה שהוא זבל במובן החיובי ביותר של המלה.

מתוך "צעצוע של סיפור 4"

בתחילת הסרט הרביעי ישנה תחושת דז'ה וו נוסטלגית, שהרי הצעצועים חזרו למקומם הטבעי בחדר הילדים, ומעין חזרה לסטטוס קוו שהציג הסרט הראשון. הפנטזיה שמתגשמת בצעצועים אשר ממשיכים בחייהם בזמן שדלת החדר סגורה מתקיימת גם בתחושה שעולם הסרט ממשיך להתקיים גם "בין" הסרטים. הכוח של העולם שבנו ב"פיקסאר" מתבטא בחמימות המוכרת של המפגש המחודש. אך בו בזמן הסרט הוא גם מעין איתחול מחדש המאפשר לצופים החדשים, שחלקם אף לא נולדו כאשר הסרט השלישי יצא, להתחבר למוצר שהוא חדש עבורם. נכון, היכרות מוקדמת עם הדמויות ועם הדינמיקה ביניהן עוזרת, אך בהחלט אפשר להסתדר גם בלעדיה, מפני שעולמן כל כך מובחן וחי.

בדומה לסרט הראשון, וודי מאבד את מעמדו כצעצוע האהוב ביותר, ומבלה בארון בזמן שמשחקים עם חבריו, ועדיין קשה לו לקבל זאת. הקתרזיס של הסרט השלישי התמוסס אל תוך שיגרה חדשה ומוּכרת המתערערת עם בואו של פורקי. וודי אינו מסוגל להבין מדוע פורקי דוחה את חייו ואת זהותו, ומנסה שוב ושוב להימלט אל תוך פח האשפה. בוני אוהבת אותך, הוא אומר לפורקי, שאינו מבין איך האהבה של בוני קשורה לתפיסתו ביחס לעצמו. פורקי אינו רוצה להיות חלק ממערכת זו, דבר שוודי אינו מסוגל להבין. שהרי אם הסידור הזה טוב עבורו, מדוע שלא יהיה טוב לכולם?

וודי רוצה לשמור על הסדר הקיים, שריף תמיד נשאר שריף, וכאשר פורקי מצליח לברוח, וודי עושה את הדבר היחיד שהוא יודע לעשות, ובורח מבוני כדי להחזיר אליה את המזלג-כף הסורר בכל מחיר. הוא מנסה שוב ושוב לגרום לכך שכאשר יקראו לו, פורקי יסובב את גופו המסורבל לעבר הקול הקורא. בעולמו של וודי, לצעצועים ישנה מטרה אחת, משמעות אחת, וכאשר הוא מתעמת עם גישות אחרות, הוא חייב לבטל אותן וליישר אותן עם עולם הערכים שלו. ישנו משהו מערער במפגש עם תפיסות עולם שונות, שהרי אם ישנה יותר מדרך אחת "נכונה" לחיות, איך אפשר לדעת מה היא? התנהגותו של וודי נטועה בצורך המאוד אנושי שלו להיאחז בתפיסת עולמו בכל מחיר, כי אחרת יתבהר שכל חייו הוא גונן בקנאות על טעות. ישנו משהו מכמיר לב בעיוורון של וודי, מפני שאנו מזדהים עימו על אף התנהגותו הנוירוטית. ליבו במקום הנכון, אבל הוא אינו מבין שמה שמתאים לו, לאו דווקא מתאים לכל אחד אחר. (האם אין זה רעיון מדהים לסרט ילדים?) ולמרות הכל, הוא גורר את חבריו להרפתקאות כדי לחזק את אמונתו העיקשת. שימור הסֵדֶר הקיים יצר לולאה הכולאת את הצעצועים שבשלושת הסרטים הראשונים נשארו באותו מקום מבחינה רגשית, וכניסתו של פורקי הסורר לעולמם יוצרת ערעור חיוני במובן זה.

עולם הצעצועים יכול בקלות להיות דימוי לכלכלה הקפיטליסטית: הצעצועים הם אמנם בעלי בינה, אך הם משרתים את הסֵדֶר הקיים שטבוע כל כך עמוק בדנ"א שלהם. בפרפראזה על "קל יותר לדמיין את סוף העולם מאשר את סופו של הקפיטליזם", הצעצועים עדיין אינם יכולים לדמיין עולם ללא בעלות של ילדים עליהם. הם יכולים להחזיק ידיים אל מול התופת ולקבל את המוות, אך לא את פח האשפה. אבל אז מגיע סיומו של הסרט הרביעי, והופך את המוסכמה הזאת על פיה בצורה לא-צפויה. הסרט, בסופו של דבר, יצא מפס הייצור של "דיסני", כלומר הוא מוצר צריכה, אך במרכזו עומדים מוצרי צריכה המכחישים את עצם היותם כאלה.

דווקא הדואליות הזאת בסרט היא המעניינת והמפתיעה. הבחירה להתמקד בעיקר בוודי הוכיחה שהיה המשך ראוי לסיפור שלו, שיש לו לאן להתקדם ולהתפתח, למרות הכל. אפשר לחיות באשפה ואפשר לחיות בארון בחדר ילדים כל עוד אתה חי למען עצמך, לא במובן האגוצנטרי של המלה, אלא במובן זה שאתה מאזין לקולך הפנימי ומאמין לו. באחת הבדיחות המוצלחות בסרט משתמש באז בכפתורים שעל החליפה שלו כדי להאזין ל"קול הפנימי" שלו, אך יש גם משהו מעט עצוב בדרך בה הוא מבין את הביטוי הזה. קול פנימי הוא לא סיסמאות מתוכנתות מראש כמו אלו של וודי ובאז, אלא משהו אינטימי ופרטי. לקראת סוף הסרט וודי אף מעניק את תיבת הקול שלו. אחרי 24 שנים, וודי מוצא עצמו ללא החוט האיקוני שמצוי בגבו ומפעיל את קולו כצעצוע, והוא חופשי יותר מאי-פעם. לאחר שכבר הייתה תחושה שהסאגה של הצעצועים הסתיימה, השריף שומר הסדר והסטטוס קוו מתחיל מחדש, ומסיים בצורה הולמת את אחת מסדרות הסרטים המצליחות והאהובות בכל הזמנים. לא דמיינתי שיהיה סרט רביעי, אבל עם סיומו אני מתפלל עם כל האהבה שלי לעולם הזה שלא יהיה סרט חמישי — תנו לוודי להמשיך לחיות, הוא אינו זקוק לסרט כדי שזה יקרה.

//

בשל המצב הבטחוני ובהתאם להנחיות פיקוד העורף הסינמטק סגור היום