סוף עידן קרייג-בונד

בערך מאז תחילת המילניום נדמה שהעולם ממשיך לשאול: האם אנחנו זקוקים לעוד סרט חדש של ג'יימס בונד? לכאורה, זו שאלה לגיטימית. הרי קשה לתמוך במורשת של הגבר הבריטי, הלבן, האלים, האלכוהוליסט ורודף השמלות הזה. הוא שארית של עולם רחוק ומיושן, ואנחנו כבר התקדמנו הלאה והשארנו את הבומרים מאחור.

למעשה, זו שאלה אתית מחוץ לעולמות הקולנוע. אילו נגעה השאלה לאיכות קולנועית גרידא, התשובה הייתה שבהחלט היה צריך לבטל את המותג מיד אחרי פירס ברוסנן ו"למות ביום אחר" מ-2002. נראה איפוא שהבעיה האמיתית המשתקפת מן השאלה הזאת היא, שאף פעם לא התייחסנו לג'יימס בונד ממש ברצינות, וזה בסדר גמור. אם בחרנו לצפות בסרט של ג'יימס בונד, אנחנו צריכים לקבל סרט של ג'יימס בונד עם מרדפים מהירים באתרים אקזוטיים, בין אם זה במכונית, בסירת מירוץ, במסוק או עם מגלשי סקי. על הקונספט של נערות בונד שאינן חד-ממדיות מנסים לעבוד כבר שנים, בהצלחה מועטה. אבל גם המיניות, או התיאבון המיני, של בונד הם רובד חשוב בדמות המיתית.

בונד הוא כל כך אייקוני, עד שאנחנו פשוט מקבלים את העובדה שכל כמה שנים שחקן אחר משחק את אותה הדמות בלי שום התייחסות לאירועי הסרטים הקודמים. כל סרט בונד פשוט עמד בזכות עצמו, בוואקום קולנועי. אין אף סדרת סרטים כזאת. לשם השוואה, כמה שחקנים שיחקו את באטמן, סופרמן או ספיידרמן, אך כל שינוי כזה הוא מעין התחלה מחודשת של העלילה והעולם כחלק מסדרת סרטים. 

ישנו משהו מטופש אינהרנטית, ולרוב גם מהנה, בסרטי בונד. בדרך כלל מדובר במסע ריגול ברחבי העולם, עמוס במפגני-ראווה, בלי שום מסר מיוחד או השלכות מרחיקות לכת. הפוליטיקה והאידיאולוגיה הן עניין מופשט במקרה הטוב ושמרניות במקרה הרע, אבל הן אף פעם אינן מאתגרות את הצופה. כוחם של סרטי בונד נעוץ בכך, שהם נוסטלגיים, ובו בזמן מתרחשים בהווה שבו יצא כל סרט. כל אחד מהסרטים הוא כמו קפסולת זמן של אופנה, טכנולוגיה, פוליטיקה ותרבות פופולרית ספציפית, שהן גם דומות מאוד, כמעט זהות, על אף המשתנים הרבים.

לא מפתיע איפוא שמפיקי הסרט רצו לרענן את דמותו של בונד ב-2006, כי זה בדיוק מה שהם עושים שוב ושוב ושוב. אבל משהו בליהוק של דניאל קרייג, שהיה יחסית אלמוני באותו זמן, בהחלט נתן איזושהי תחושה של בונד אחר. לאורך השנים נכנסו כל השחקנים שגילמו את הדמות לתבנית שיצר שון קונרי, עם וריאציות כאלה או אחרות, אבל בקרייג בהחלט יש משהו שמלהקים אוהבים לכנות "מחוספס". אבל ההחלטה המשמעותית מבחינתם של המפיקים הייתה להציג כאן את בונד כסוכן צעיר ולא מלוטש בתחילת דרכו, לפני הפיכתו למעין קריקטורה בלתי-מנוצחת. לראשונה מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת נוצר סרט על 007 בו הסיכונים הם מוחשיים. יותר מכל רצו המפיקים לרתק אותו לקרקע המציאות, להפוך את בונד מדימוי לבן תמותה.

לכל המאמרים בגליון

לכל הגליונות

צריך לזכור ששנה לפני ש"קזינו רויאל" יצא לאקרנים, קיבל אייקון אחר טיפול דומה מידיו של כריסטופר נולאן, כבאטמן מתחיל. זה היה רגע בזמן שבו דמויות קלאסיות הפכו למעין אנטי-גיבורים בסיפורי המקור שלהם, כנראה בהשפעת עידן הזהב של ערוצי הכבלים האמריקאיים עם הגיבורים המוטלים בספק שכיכבו בסדרות של HBO.

אך הפיכתו של בונד לאנושי גם גורמת לו להיראות כמו סוציופת שהורג כדי למלא את התהום שבנפשו-שלו. הוא מסוכן ופזיז, מכונת הרג מטעם עצמו, ומדי פעם גם בשירות הוד מלכותה, ולכן הסרטים הללו מנסים לשמור על הדימוי הרציני – בונד כטרגדיה. לא מפתיע איפוא לגלות, שהשיא של סדרת "קרייג בונד" הוא הסרט הראשון, מפני ששם באמת ניתן לקיים את ההבטחה של 007 שעדיין לא הפך לְמה שהוא. הוא לומד איך להפוך לסוכן החשאי שכולנו כבר מכירים, ועושה טעויות רבות בדרך (דבר שבקושי הירשו לו בעבר). ישנן גם קריצות חינניות, כמו הרגע בו הוא מגלה את הדרך הנכונה להזמין את המשקה האהוב עליו, או משיג את מכונית האסטון מרטין הקלאסית שלו. מה גם שרוב רובו של האקשן בסרט סובב סביב משחק פוקר על סכומים דמיוניים במקביל לפלירטוטים של בונד עם וספר לינד (אווה גרין), אשר מופיעה רק בסרט זה, אך רודפת את שאר הסרטים לטוב ולרע.

בשורה התחתונה ישנה תחושה, שהסרט הזה הוא פשוט סרט טוב עם דמות שמוּכרת לנו, כמו הסרט "ג'וקר", אך נטול מחוות חסרות עידון. הקונפליקט המרכזי הוא ברור, רוב העלילה מתרחש בלוקיישן אחד, ובונד נכשל בצורה אמינה וטועה בצורה אנושית. מטרת הסרט היא להציג את הרגע בו נשמתו של בונד מתרסקת, והוא מאבד את היכולת לחוש משהו. הרשיון שלו להרוג הוא הטיפול היחיד שהוא מקבל, ובסופו של דבר הוא רק כלי במשחק שגדול ממנו בהרבה.

הסרט יוצא מגדרו כדי לעגן את חוסר האונים של בונד. כפי שכל סרט בסדרה זקוק לסצינת עינויים, כאן סופג בונד מיריבו, לה שיפרה, פגיעות ישירות באשכיו, ועל אף שהוא עומד בעינוי בכבוד, הוא אפילו לא זה שנוקם במי שפגע בו והורג אותו. אנשים אחרים מצילים את הסוכן החשאי, שאמור בעצמו להציל את המצב. מי שהורג את לה שיפרה הוא בכלל מר ווייט, שהוא גם אחד מהיריבים בסרט הבא, והוא גם אביה של מושא אהבתו האחרונה של ג'יימס. כל הכישלונות הללו הופכים אותו סופסוף לבן אדם.

הסרט הבא בסדרה, "קוואנטום של נחמה" מ-2008, לא התקבל טוב בשעתו. קשה מאוד לשמור על הרמה הגבוהה של "קזינו רויאל", מה גם שמהרגע בסופו של הסרט, בו קרייג מעניק לצופים את שורת המחץ שהיא בעצם חזרה רטורית של השם שלו ("בונד, ג'יימס בונד" – וזה עובד כל פעם מחדש), הוא בעצם הפך להיות הדמות שהוא נועד להיות, והמתח יורד בהתאם. אבל "קוואנטום של נחמה" הוא דווקא הסרט הקרוב ביותר לבונדים הישנים בכך שהוא חוזר להתמקד במפגני ראווה. ישנו גם יריב המאיים על המשך קיומו של העולם, ומוקף ברשת סודית ומיסתורית של ארכי-נבלים כל-יכולים. בקיצור, כל מה שניתן לצפות מסרט כזה.

האכזבה כנראה נבעה מכך, שהצופים רצו את "האביר האפל" גרסת 007, וקיבלו סרט פחות מורכב. את המורכבות ניסו ליצור בכך ש"הכל מתחבר והכל קשור", דרך שמרדדת אף יותר את עולם הסרט, שמראש לא היה עמוק יתר על המידה. העולם של הסרט רק נהיה קטן יותר כשהכל אישי והכל מתחבר. ישנו משהו לא מתוחכם בבניית העולם הזאת, מפני שהיא רק מעגנת את החוקיות ואת הדפוסים שלו. אם באמת ניקח את האביר האפל כדוגמא, הדגש שם מוּשׂם בדיוק בתחושת הכאוס וחוסר האונים. וכשהכל קשור לגיבור, יכולים לקרות לו רק דברים ספציפיים הנוגעים לדברים שהוא קשור אליהם, כך שהכל הוא סגירת קצוות נרטיביים פרומים. קצוות פרומים דווקא נחוצים; כאשר יש עוד על מה לחשוב, מה לפתור, יש ערך גדול יותר ליצירה. אבל בסדרת הסרטים הזאת ישנו גיבור פגום בעולם מתוקתק ומאורגן, בו לכל דבר יש סיבה ותוצאה, והיא כנראה תהיה קשורה לגיבור הפגום הזה. דבר זה יוצר דיסוננס: ישנו גלגול עיניים המתלווה לכל ההנאה.

בצפייה חוזרת ב"סקייפול" מ-2012 ניתן להבין מדוע רבים ראו בו את סרט בונד הטוב ביותר בכל הזמנים. סם מנדס הוא כנראה השם הגדול ביותר שישב על כס הבמאי בסדרת בונד, אך צלם הסרט, רוג'ר דיקינס (שעבד בין השאר עם האחים כהן ודני וילנב), הופך את הסרט לחוויה ויזואלית וקינטית שעוד לא נראתה כמוה ב-50 שנות בונד. הסרט כולל שורה ארוכה של רגעים קולנועיים מפעימים, נבל מפחיד בשם ראול סילבה (שמגלם חוויאר בארדם), ותחושת דחיפות עלילתית שבהחלט מטעינה שוב את הסרטים באנרגיה טרייה.

אלא שהסרט כמעט טובע בפאתוס של עצמו. אנו מקלפים עוד שכבה מבונד, מבקרים בבית הוריו מהם התייתם בילדותו, ודווקא שם, במקום לחוש רגשות, אנחנו מרגישים שהתסריט מהודק. זהו עולם אטום בוואקום. אם כבר יש משמעות למותה של M, היא נובעת מעצם היותה של דיים ג'ודי דנץ' האייקון שהיא, והשנים בהם פיקדה גם על פירס ברוסנן. ישנה חזרתיות בפתולוגיה של קרייג-בונד שפוגמת בפריטה על המיתרים הרגשיים. הוא מאבד את הקרובים אליו, והניהיליזם שלו גובר. הוא רוצה לברוח מהכל, ונשאב בחזרה לעולם הריגול.

בעינַי, "ספקטר" מ-2015 כבר מוטט את כל חומת הרצינות של הפרויקט הזה. מובן שאחרי כל נקודת שיא ישנה ירידה, אך במקרה זה היא אפילו מפתיעה יותר, מפני  שהצוות שהפך את "סקייפול" לְמה שהוא, לטוב ולרע, אחראי גם על ההמשכון הזה. זה היה אחד הסרטים המסקרנים ביותר, מפני שסוף סוף המפיקים קיבלו אישור זכויות יוצרים לחזור להשתמש בשם ספקטר, ארגון הפשע של ארנסט בלופלד שהניע את העלילה בסרטים המוקדמים, ואת בלופלד גילם כריסטוף וולץ, שכנראה נולד להיות נבל בסרט בונד. אך בלופלד של וולץ יוצר תחושה של קריקטורה של הקריירה של כריסטוף וולץ, ולוחץ חזק על כל הקלישאות הצפויות. הוא ההגדרה המילונית לנבל בונד נטול ייחוד, וזו החמצה גדולה. מה גם שלא רק מתברר שקוואנטום, ארגון הפשיעה הבינלאומי שנחשף בסרטים הקודמים, הוא גם חלק מקונגלומרט הרוע של ספקטר, אלא שגם בלופלד הוא מעין אח חורג וקנאי לבונד היתום.

זוהי הווריאציה הכי חסרת-מעוף ל"אנחנו לא כל כך שונים, אתה ואני". גיבור  ויריבו יכולים להיות תמונת-מראָה הדדית, אך כאשר הם מאופיינים בקווים מקבילים כל כך מדויקים (וגם מופרכים), קשה לקחת אותם ברצינות. אבל במָקום שהסרט לוקה בתסריטו, הוא נוסק מבחינה ויזואלית. פשוט נדמה שראשי האולפנים חושבים שרצינות היא שוות-ערך לאיכות. אבל אם כבר מנסים להפוך את סרטי בונד למלודרמטיים יותר, הם לפחות יכלו להתחייב וללכת עם המלודרמה עד הסוף. אך התוצאה היא רגל פה, רגל שם.

ומכאן לסרט האחרון בסדרה, "לא זמן למות", שבסופו מתברר שדווקא בהחלט יש זמן למות, ובונד מקריב את עצמו, יש שיאמרו אפילו מתאבד. זוהי החלטה גם מפתיעה וגם צפויה. דניאל קרייג השמיע מיאוס קולני מהדמות, ואין דרך טובה יותר מזו להיפרד ממנה ולקבור אותה סופית, מה גם שכל בניית דמותו בחמשת הסרטים מובילה לרגע של הקרבה טוטאלית (מעין תמונת-מראָה למותה של וספר לינד בסוף "קזינו רויאל"). ההפתעה נובעת מכך שמפיקי הסרט הרגו אותו הפעם בצורה שאינה דו-משמעית. אלא שמובן שזה לא ימנע מהם לאתחל את הדמות ואת הסרט מחדש.

גם בסרט זה תענוג לצפות כשהוא אנרגטי ומלא אקשן קינטי – הבמאי קארי ג'וג'ו פוקונאגה השתמש בכל הכלים העומדים לרשותו. אבל מעֵבֶר לכך, הפאתוס מייאש במקרה הטוב ומעורר גיחוך במקרה הרע. הסרט מתחיל כסרט אימה, הדבר הכי רחוק מסרט בונד, אבל מסתיים עם רגש עמום ולא ממש מפותח. ליאה סיידו מעולה כאהובתו של בונד, מדלן סוואן, אבל ככלל הסרט הוא שטחי. אנחנו אמורים לבַכות את לכתו של ג'יימס בונד בטרם עת, או נכון יותר, זו של "קרייג בונד", אבל אנחנו יכולים בהחלט להניח שהאולפנים כבר מפעילים קבוצות מיקוד, וזורקים שמות רבים שיכולים למלא את החליפה הצמודה.

אפילו הסרט עצמו עוסק ברלבנטיות של הדמות, וקורץ לצופים עם דמותה של נעמי, מחליפתו של בונד במספר 007, שהיא אשה שחורה. זה ליהוק שמגיע לאחר דיונים רבים ברשת על זהות המחליף של בונד, בהם הוטל ספק אם הוא בכלל חייב להיות גבר ולבן.

הגישה המתקדמת שמפיקי הסרט מנסים לשדר נראית מאולצת. השיח שוב מתמקד בעיקר בדימויים ובמראית עין, ולא במהות. ברור שאנחנו זקוקים ליותר סיפורים מגוונים עם ייצוגים רחבים יותר, אבל לא בטוח שג'יימס בונד הוא המקום. כמה וכמה סרטים בעולמו של 007 הוכיחו שאפשר לעשות סרטים מהנים בלי לגרום לצופים להרגיש מטומטמים או חזירים סקסיסטיים. אם ג'יימס בונד ייעלם מהעולם, הוא ודאי לא יחסר, כי הוא הותיר אחריו אוסף לא מבוטל של רגעים אייקוניים ועל-זמניים. אבל אם יחזירו אותו לחיים, עדיף שלא ישכחו שאנחנו משלמים על כרטיס כדי לראות אותו מציל את העולם כשהוא קצת שיכור, קצת מיוחם, ומה לעשות, גם קצת מטופש.