לחץ על לחצן ESC לפתיחת סרגל הנגישות עבור לתפריט הראשי דלג לתוכן דלג למפת האתר


נשים ומים

מעמד האשה ב"צורת המים" וב"רומא"

  • אושרה שוורץ

כאשר צפיתי ב"רומא", לא יכולתי שלא לחשוב על "צורת המים". שני במאים מקסיקניים, אלפונסו קוארון ("רומא", 2018), יליד מקסיקו סיטי, 1961, וגיירמו דל טורו ("צורת המים", 2017), יליד גואדלחארה, 1964. הם שניים מ"שלושת האמיגוס" (השלישי, אלחנדרו גונזאלס איניאריטו, יליד 1963), שלושה יוצרים מחוננים שהשתלבו בתעשיית הסרטים האמריקאית ומאתגרים את הצופים בסרטיהם. מה שזרק אותי מ"רומא" אל "צורת המים" הוא כמובן המים, שממלאים תפקיד חשוב בשני הסרטים. במחשבה שנייה, עלה בדעתי שמדובר בשני סרטים של גברים על נשים, שהן נשים "אחרות", הממוקמות בתחתית הסולם החברתי.

קליאו והמים ב"רומא"

ב"רומא", הגיבורה היא קליאו (יאליצה אפאריסיו), משרתת ממוצא ילידי, העובדת בבית משפחה מהמעמד הבינוני הגבוה. היא מטפלת בילדים, מנקה, וחיה את חייה דרכם. ביום החופשי שלה היא יוצאת עם חברתה, שגם היא משרתת באותו בית, ומבלה את הלילה עם פרמין, צעיר נרקסיסטי ויפה תואר. בעקבות מפגש זה היא נכנסת להריון, שמטיל צל כבד על חייה כאשר מתברר שהבחור מתנכר לה ואף מאיים על חייה. במקביל חוֹוה המשפחה משבר גדול — בני הזוג נפרדים בעקבות בגידתו של הגבר. אֵם המשפחה והסבתא תומכות בקליאו, כאשר ברקע מתקיימת במקסיקו סיטי מיני־מהפיכת סטודנטים שמדוכאת באכזריות, ב"טבח קורפוס כריסטי", בידי המשטר הטוטליטרי, ופרמין, אבי תינוקה של קליאו, נמנה עם כוחות הצבא שטובחים בסטודנטים. קליאו עדה לרצח של סטודנט בידי המאהב שלה, וכתוצאה מההלם מתחילה לידה מוקדמת — תחילה יורדים מי השפיר, ובסוף התהליך מתה התינוקת שלה. אֵם המשפחה לוקחת את קליאו המדוכאת איתה לחופשה על חוף הים, אך נאלצת להשאיר את המשרתת, שנמצאת במצב פוסט-טראומטי ואינה יודעת לשחות, לבדה עם הילדים על חוף הים הסוער. כאשר הילדים נכנסים למים, נכנסת קליאו אחריהם כדי להציל אותם, למרות הסכנה הנשקפת לחייה. הצלת ילדי בעלת הבית האמידה מחזירה את קליאו לחיים.


הסרט מתחיל בגלים עצומים של מים אשר שוטפים רצפת אריחים יפה. עוד ועוד מים נשפכים על האריחים בסיקוונס הכותרות הארוך. מתברר שזו קליאו ששופכת דליים של מים כדי לנקות את רצפת המבואה (מעין פאטיו שמשמש גם כחניית רכבו הגדול מדי של אבי המשפחה). במבואה גר הכלב האהוב על המשפחה, אך מפני שהוא כלוא במבואה, הוא עושה בה את צרכיו, והיא הולכת ומתמלאה שלוליות שתן וגללים, עד שקליאו שוטפת אותם שוב במים. המים מהווים מעין עטיפה לסרט כולו. הם גם משקפים את עולמה של קליאו כמנקה, כקורבן וכמושיעה. יש עוד רגעים משמעותיים שבהם יש למים תפקיד חשוב בסרט, כמו כיבוי שריפת יער שפורצת באחוזת קיץ של חברים, כשהלוחמים באש מעבירים דליי מים מיד ליד. אבל נתמקד במים שמקושרים לדמותה של קליאו.

אליזה והמים ב"צורת המים"

ב"צורת המים", הגיבורה היא אליזה אספוזיטו (סאלי הוקינס), אשה צעירה, חסרת משפחה, אילמת, שצלקות מוזרות מעטרות את צווארה. היא עובדת כמנקה במיתקן סודי של הביון האמריקאי. כמו ב"רומא", גם כאן אנחנו צמודים לנקודת מבטה של אליזה, הגיבורה, בשוטים ארוכים ומרהיבים. אלא שהפעם, נדמה לנו בחלק גדול מהזמן שאנחנו שטים במים. תנועות המצלמה מזכירות תחושה של תנועה הידרופונית, מעין שיט. המציאות צבועה באורות כחולים/ירקרקים, אשר משרים תחושה כאילו אנו נמצאים מתחת לפני הים.


סיקוונס הכותרות הוא כולו מתחת למים. המצלמה שטה בין חדריו של בית שקוע במים. חלון, שולחן וכסאות שמרחפים, מסדרון, בועות מים, והשתקפות ריאליסטית של אור במים. המצלמה מגיעה לחדר המגורים, ושם נראית אשה ישנה. זאת אליזה, עם כיסוי עיניים, כשהיא צפה במים, מעל המיטה. לאורך הקטע אנחנו שומעים קריינות של גבר (שיתברר מאוחר יותר כי הוא שכן של אליזה), והוא מספר סיפור שנשמע כמו אגדת בת הים הקטנה. נסיך, נסיכה ומפלצת. ואז הקריינות נפסקת, ואנחנו רואים את אליזה בחדר רגיל, שוכבת על ספה עם כיסוי עיניים, מתעוררת, נעה בבית, והמצלמה מלווה אותה באותה תנועת שיט. היא מבשלת ביצים במים מבעבעים ועושה אמבטיה, תוך כדי אוננות. כשהיא תולשת את היום מלוח השנה, כתוב בצידו השני של כרטיס היום: "הזמן הוא רק נהר שזורם מעברנו".


לאט לאט מתברר סיפור הסרט. אל המיתקן הביטחוני הסודי שבו עובדת אליזה כמנקה מובא איש אמפיבי. מנהל המכון החדש, דמות אנושית אבל סוג של מפלצת בהתנהגותו, הוא זה שהביא את האיש האמפיבי מנהר האמזונס, שם, לדבריו, היה מין אל. עכשיו הוא זומם לחסל את איש הדג, לא לפני שהוא מתעלל בו באכזריות ועושה בו ניסויים מדעיים. בין האיש האמפיבי הכלוא לבין אליזה מתפתחים קשרי אהבה. היא מצליחה להבריח אותו מהמיתקן בעזרת בעלי ברית ובנות ברית לא צפויים, ובסופו של הסרט היא חוזרת איתו למים, לשם הייתה שייכת מלכתחילה, משום שמתברר שהיא למעשה בת ים שנפלטה אל החוף בטעות. כאשר הם שוקעים במים חבוקים, הצלקות של אליזה צומחות והופכות לזימים. בת הים הקטנה שבה אל הים. שניהם שוקעים יחדיו במים, וברקע חוזר קולו הקריין שקורא תרגום לאנגלית של שיר סוּפי עתיק של המשורר חכים סאנאי. השימוש באותיות גדולות במילה you ו-yours מדגיש את הזהות הלא ברורה של האובייקט המדובר: Unable to perceive the shape of You, I find You all around me. Your presence fills my eyes with Your love, It humbles my heart, For You are everywhere.

מיתוסים של מים ונשים

מיתוסים של נשים ומים הם מיתוסים חוצי-תרבות. מהמיתוס של הסירנות באודיסיאה (שהתגלגל אל בת הים הקטנה של הנס כריסטיאן אנדרסן), דרך הבאר של מרים הנביאה, ועד לפירוש החלומות של פרויד, שקושר בין מים לנשיות דרך דימוי הרחם והלידה. על כך נכתב עד אין קץ.


גם גברים קשורים למים — בין אם זה המיתוס של נרקיס המתבונן במים כדי לראות את עצמו, ובין אם זה סידהרתא המביט במים לפני שהוא נוסק לספֵירות עילאיות. עם זאת, המבט הגברי המוקסם במים נקשר גם להוויה נשית עוטפת־כל. רטיבות חמקמקה וחייתית רומזת למיתוס נוסף הנוגע ליחסי גבר-מבט-מים כפי שמייצגת אותם ונוס שנולדה מקצף הגלים, והפכה לאייקון התרבותי המובהק ביותר של עונג ששואב המבט הגברי מהתבוננות בגוף נשי עירום. המים הם כל מה שנשי, אמורפי, נוזלי, לחלוחי, טובעני, בלתי-ניתן לכימות, סוער, נתון להתפרצויות, מיסתורי, רוחש מעמקים מאיימים (מעין גולדמן, "גברים מתבוננים במקור מים", באתר אלכסון, גיליון 29). הנשיות האחרת, הרחוקה, המיסתורין, מסומנים על-ידי מיתוסים פטריארכליים כמו מים.


הסירנות הן אולי שיריים של הוויה מטריארכלית קדומה, אך במיתוס היווני והרומי הן בנותיהם של אל הנהר או אל הים, בהתאמה. הן בתולות ים אשר חיות בין הסלעים, ושירתן כה יפה, עד שהיא גורמת למלחים להשליך עצמם אל הים ולטבוע. אודיסאוס הצליח לשמוע את שירת הסירנות ולהיוותר בחיים מפני שביקש ממלחיו שיאטמו את אוזניהם בדונג ויקשרו אותו אל התורן. יאסון הצליח לגבור על שירת הסירנות כאשר העלה את סיפון הארגונאוטים את אורפאוס, שנגינתו המושלמת בלירה הצליחה לגבור ביופיה על שירתן. אם כן, סירנות פיתו את הגברים לבוא אליהן, אל הים. הן הכוח העוצמתי והמכשף של הנשיוּת. הן מסמלות במיתוס הפטריארכלי הקדום את האחרות הקטלניות, שכוחן מתבטא בקולן.


אולם, הקול הנשי הזה צומצם והושתק בסיפור בת הים הקטנה. בסיפור זה עולה בת הים אל פני המים ומתאהבת בנסיך, והיא אף מצילה את חייו. באהבתה היא מבקשת ממכשפה רעה שיקוי שיעניק לה (בתהליך הכרוך בכאבי תופת) רגליים אנושיות, ויהפוך אותה לאשה רגילה. בתמורה, המכשפה לוקחת ממנה את קולה והופכת אותה לאילמת. בנוסף, היא מוותרת על חיי הנצח שלה כבת ים, ומסתכנת בכך שאם הנסיך לא יאהב אותה באמת, היא תהפוך להיות קצף גלים. אחיותיה של בת הים מוכנות למסור את שערות ראשן כדי להציל את בת הים. אבל גם זה אינו מועיל. האהבה אינה מתממשת בסופו של דבר, ובת הים הופכת להיות בת רוח, א-מינית, שעושה מעשים טובים בעולם. בהתאם למאה ה-19 הוויקטוריאנית, בת הים היא אשה מסורסת, חסרת קול, שמקריבה את עצמה למען האהבה אך נשארת רוחנית ובלתי -מושגת.


סרטים על נשים ומים נוצרו לאורך כל ההיסטוריה של הקולנוע, החל ממחזות הזמר של אסתר וויליאמס, דרך "ספלאש", "שמעתי את בנות הים שרות", ו"בנות הים הקטנות", וכלה בסרט "הפסנתר". ענת זנגר סקרה במאמרה "בין הים למקווה — קולה של הסירנה בקולנוע הישראלי העכשווי" סרטים שנוצרו בשנות ה-90 של המאה הקודמת ובשנות ה-2000 בישראל, וקושרים בין נשים למים, ביניהם "מדוזות", "מוכרחים להיות שמח", "עבדי השם" הקצר, והסרט התיעודי "טהורה". ויש עוד ועוד. המאמר פורסם עוד לפני שיצא "אין בתולות בקריות". נשים רבות הולכות אל הים, אל המקווה או אל הבריכה, שם הן מבקשות, לטענת זנגר, להרטיב את מכת היובש שהנחיתה עליהן החברה הפטריארכלית. הקבלה, המיסטיקה, וסיפורי עם, כולם קשרו, קושרים ויקשרו בין דימויים מימיים לבין נשיות. אך אילו מבין המיתוסים מתאימים לסרטים "צורת המים" ו"רומא"? האם קליאו ואליזה הן סירנות, או בנות ים? ואיזה גורל נועד להן בעולם?

"צורת המים":
היחס הדו-ערכי לאשת מים

אליזה ב"צורת המים" היא בת ים באופן ברור ומכוון. היא עולה מן הים, היא אילמת, היא מקריבה את עצמה למען האהבה. אבל גיירמו דל טורו יוצר תיקון לאגדה של אנדרסן, ומחזיר אותה במידה רבה לחיקו של מיתוס הסירנה. אליזה האילמת היא אמנם קורבן של נסיבות חברתיות, דעות קדומות והדרת האשה כאחרת, אבל היא מינית, סוערת, ושומרת על זהותה החבויה, על "קולה" האמיתי, באמצעות הקשר שלה למים. היא מורדת בכוחות העצומים של שלטון הגברים האכזרי והקטלני (בתוך המיתקן הממשלתי הסודי), והופכת כמעט לגיבורת-על כשהיא מבריחה את היצור האמפיבי, שהוא בעל כוחות-העל, בדרך לחופש. תחת להינשא למי שאינו מינה, ולוותר על קולה ועל חיי הנצח שלה, כמו בת הים הקטנה, היא חוזרת אל חיק הים, מתאחדת עם בן מינה, ומממשת את תכונותיה הייחודיות, הנשיות והארוטיות.

אוקטביה ספנסר וסאלי הוקינס ב"צורת המים" של גיירמו דל טורו


יחד עם זה, אליזה מסומנת בסרט כאחרת, כמי שאין לה מקום בעולם הגברי. חזרתה של הסירנה אל המים, בחברתו של אחר דומה לה, יכולה גם לשקף צורך להדיר את האחרוּת הנשית, ולהשיבה אל המקום שאליו היא שייכת — המים. כמו הסירנות הקדומות, כך גם אליזה אינה שייכת לכאן, מפני שהיא נעלה על ההוויה הגברית וחובקת-כל. השיר הסוּפי המצוטט בסוף הסרט מבטא היטב את תחושת האיום של האהבה הטוטלית, חובקת-הכל (בתרגום שלי): "היות שאינני יכול להבחין בצורה שיש לך, אני חש שאת עוטפת אותי כליל. הנוכחות שלך ממלאת את עיני באהבתך, היא מכניעה את ליבי, כי את הכל".


הדרך היחידה להתמודד עם עוצמה נשית כזו היא להפוך אותה לאחרת, ולהפריד אותה מהעולם הגברי, המסודר, הברור. אם לשאול את מושגיו של ז'אק לאקאן, מדובר בעולם של "חוק האב", או הסֵדֶר הסימבולי. זהו המימד של השפה, התרבות, החוק, הדברים שניתן לדבר אותם ולדבר עליהם. אליזה, או הנשיות הטוטלית, חובקת-הכל הזאת, המאיימת וחסרת-הצורה, שייכת לסדר המדומיין או המדומה. זהו שלב התפתחותי קדום יותר של הסובייקט, שלב טרום-לשוני (ולכן האילמות), שבו הסובייקט חש את עצמו מפוצל בין ההשתקפות המביטה בו מן המראה לבין הגוף שעדיין חוֹוֶה עונג חושי עצום בטרם יחווה את עצמו כנפרד מן האם ונשיותה.


שלב המראה מזוהה לעיתים קרובות עם הקולנוע, בעיקר בחלקים החבויים, הלא-מודעים, ביצירה הקולנועית. ניתן לומר, אם כן, שהסרט דו-ערכי ביחס שלו לגיבורה שלו, אליזה. מצד אחד, בחלקיו "המודעים", הוא חותר תחת מיתוס בת הים הקטנה, ומאפשר לסירנה ולעוצמותיה לחזור. מצד אחר, בחלקיו "הלא-מודעים" הוא מבקש להרחיק ולהדיר את ההוויה הנשית חסרת-הצורה, המימית, הכאוטית והמאיימת שלה, ולהשיב אותה אל הים ואל עולמה. הרחקה של הוויה מדומיינת זו תאפשר לסובייקט למצוא את עצמו בעולם של תרבות מסודרת, שבה אדם הוא אדם וחיה היא חיה, שבה טוב הוא טוב ורע הוא רע, שבה יבשה היא יבשה ומים הם מים. בכך מצטרפת אליזה ללילית, לעתליה, לאלות, למכשפות ולמטורפות לאורך הדורות, אלו שסומנו ככאלה מפני שאיימו על תפיסת הסֵדֶר של התרבות או הדת הפטריארכלית, של "חוק האב".

רומא

מדוע בחר אלפונסו קוארון לקרוא לסרטו "רומא"? למה בחר לצלם אותו בשחור-לבן? אלה שאלות שמסיטות את העניין מהדבר המשמעותי יותר, והוא דמותה של קליאו והקשר שלה למים. קליאו היא אשה-ילדה. במידה רבה אפשר ליצור חיבור בינה לבין הזונה הרומאית הנפלאה של פליני, כביריה, שלפי הארכיטיפים היונגיאניים שהשפיעו על יצירת פליני היא אינה מינית ואינה אימהית. כאשר קליאו מתיישבת בין ילדי המשפחה על השטיח בחדר המגורים, היא נראית כמו אחת מהן: קטנת קומה, תמימה, חסרת עמדה וקול, "נתינה" בעולם המבוגרים. ככזו, היא ננזפת, אך נאהבת בו בזמן. היא אמנם חסרה את הפריבילגיות של ילדי המשפחה, אבל היא גם אינה בעמדת המבוגר. כאשר היא מוצאת את עצמה במיטה עם פרמין, שעושה לה הצגה של אמנות קרב אינדיאנית עתיקה, דומה שהיא חסרת מקום. היא אפילו אינה נתפסת בעיניו כאובייקט לתשוקה. הוא לגמרי נרקיס המתבונן בעצמו.

הילדים סביב קליאו, העוזרת, ב"רומא" של אלפונסו קוארון


המשפחה שולחת אותה לבית חולים כדי לבדוק אם היא אכן הרה, וגם שם היא כמו ילדה אבודה. כולם, כולל רופאת הנשים, נוהגים בה בפטרונות סמכותית אך באדיבות, כמו בילד. למרות היחס הטוב של המשפחה כלפיה, ואהבתם של הילדים, היא למעשה אסירה בביתם, חסרת אוטונומיה קיומית. אין לה בית משלה, חוץ מהחדר שבעליית הגג, והיא מנותקת לגמרי מבני משפחה ומעולמה. אנחנו איננו יודעים מהיכן הגיעה ומתי, מלבד איזכור אחד שבו היא אומרת שלא תוכל לראות את אִמָה כמו שהיא (דהיינו, בהריון). התלות המוחלטת שלה בבני המשפחה מתבררת במלוא עוצמתה בעטיו של ההריון. ברור שאין לה לאן ללכת, ושרק הם יכולים לדאוג לה ולספק את צרכיה. כשהיא מנסה לקחת את גורלה בידיה, ונוסעת לפרמין כדי לעמת אותו עם עובדַת הריונה, היא נוחלת כישלון מוחץ. כל מה שהיא יכולה לעשות זה לעבוד בשביל מעסיקיה ולחיות תחת חסותם.


הרגע הקשה והטראגי בסרט, שבו אנחנו רואים את הלידה ואת התינוקת המתה של קליאו, מסמן את חוסר האונים המוחלט שלה, מורה שהכל קורה לה בחטף, ללא כל יכולת לשלוט בגופה, ברצונה ובגורלה. קליאו לא רק נכשלת כאשה, היא גם נכשלת כאם. ירידת המים שלה מסמנת את כישלון הרחם שלה לשאת את הוולד. היא דור אחרון לשכמותה: לא רק בת תערובת, בת לגזע נכחד של ילידים אמריקאים, היא אפילו אינה מצליחה להביא חיים לעולם.


הסיפור של האשה-ילדה חסרת האונים מסופר בחמלה עצומה, והיא מועצמת ככל שאנו רואים את העולם דרך עיניה, לכאורה. יחד עם זה, במבע החופשי-עקיף של הקולנוע (שבו אנחנו מקבלים את נקודת מבטה של הדמות, אך בו בזמן גם צופים בה), היא נצפית כבת הים הקטנה — תלושה מעולמה ואילמת, נשלטת על-ידי הקללה שאחזה בה.


אם כן, מה מסמלים המים בתחילת הסרט? קליאו שוטפת את הבית במים, כאילו ביקשה לטהר את מצפונם של שובֶיהָ. אם הבית יהיה נקי, הם יהיו טובים אליה. אם יתגלו גללים של הכלב במבואה, היא תינזף בגסות. בני הבית (כולל הכלב) מטנפים, ואילו היא מטהרת. היא אינה שוטפת את הטריטוריה שלה, שנמצאת בעליית הגג, אלא את השטח של המשפחה, שאליו חודרת המכונית הפאלית העצומה של האב, המסומנת בסמל "המלך" (האֵם, בהמשך, הורסת אותה בהדרגה). בת הים הקטנה מביאה איתה למשפחה מים, "המים שאיתם נפלטה מהים", אבל היא שוכנת מעל פני המים ואפילו אינה יודעת לשחות. עד כדי כך היא דג מחוץ למים.


בסוף הסרט, במעשה גבורה היא מצילה את שני ילדי המשפחה מהים הסוער. כשהיא גוררת אותם אל החוף, הם בגובה שלה, ויחדיו הם נראים כמו שלושה ילדים. הם מגיעים לחוף, והאם עם שני הילדים הנוספים עוטפים אותם בחיבוקים, כאשר קליאו חבוקה בידי כולם ונמצאת במרכז הפריים. הכל זוהר סביבם בזוהר השקיעה, שהוא גם הזוהר של נס ההצלה. זהו רגע שבו הקסם של השחור-לבן מגיע לשיא. זהו רגע קסום ומרגש. ואז קליאו סוף סוף מדברת ובוכה, וחוזרת שוב ושוב על המילים: "לא רציתי אותה… לא רציתי שהיא תיוולד". היא מתוודה על כישלונה כאם דקות ספורות אחרי שהעניקה חיים לילדים של אדוניתה. "אנחנו כל כך אוהבים אותך, קליאו", אומרת האם.


בתמונה הבאה, המכונית המשפחתית (שמסמנת בדרך כלל את המסע המשפחתי) נוסעת במעין ערבה, וכאילו "נולדת מחדש". במושב הקדמי, האם (שנוהגת, ולקחה שליטה על גורל המשפחה). לצידה, הגבר החדש של המשפחה, הבן, ומאחור יושבת קליאו עם הילדים הקטנים, שמחבקים אותה באהבה. הטראומה השנייה, הצלת הילדים, כאילו מחקה את הטראומה הראשונה, טראומת הילד המת. היא סובייקט כל כך מוחלש וחסר אוטונומיה עד שהיא אפילו אינה יכולה לחיות את הטראומה האישית שלה.


המשפחה חוזרת הביתה, והבית השתנה. אבי המשפחה עזב. אבל זו התחלה חדשה ושמחה. הילדים יושבים למעלה ומספרים לסבתא על הרפתקת הטביעה שלהם. קליאו חוזרת לשיגרה שלה. היא אוספת את הכביסה מהחדרים, יורדת במדרגות, לוקחת את התיק שלה, ומתחילה לטפס אל אגף המשרתים במיפלס הגג. היא מניחה את המזוודה ליד החדר שלה וממשיכה לעלות במדרגות אל הגג. כשהיא נעלמת מהפריים, המצלמה נשארת בפיקס פריים, בזווית נמוכה כלפי השמיים, בשוט הארוך של כותרות הסיום. מטוס עובר בשמיים הרחוקים. קליאו, שיצאה מהים, בחרה בחיים המורטליים שלה "מחוץ למים", וכמו בת הים הקטנה של אנדרסן, היא עכשיו מדומה לבת רוח, ותפקידה הוא לפעול למען זולתה.


על אף ששני הסרטים, "צורת המים" ו"רומא", מתמסרים לגיבורות נשיות מרגשות, ואפילו יוצרים הזדהות עמוקה איתן, הם אינם מאפשרים לנשים להיות אוטונומיות ולחיות כשוות בעולם. עידן MeToo# מביא איתו הרבה מאוד גיבורות נשיות, החל מגיבורת-על וכלה בגיבורות של סרטים אישיים ואינטימיים של יוצרות ויוצרים כאחד. נשאלת השאלה, אם קיים תואם בין האווירה הציבורית והתקינות הפוליטית של "רוח הזמן" לבין המצב הרגשי המודע ולא-מודע של היוצרות והיוצרים. דומה שחלק מן הסרטים, בעיקר אלה שיוצרים גברים, נראים כמו סרטים שאמנם נוצָרים ברוח הזמן, אך מתחת לפני השטח הם משקפים חרדה לא מודעת מפני השינוי.
//