נוסטלגיה מפוכחת: לוס אנג'לס של שנות ה-70 בסרטי פול תומאס אנדרסון

מבין תשעת סרטיו הארוכים של פול תומאס אנדרסון, שלושה מתרחשים בלוס אנג'לס במהלך שנות ה-70 של המאה הקודמת. זו בחירה מעניינת. אנדרסון, יליד שנת 1970, גדל בעיר, וסביר שהתקופה עיצבה את אישיותו, אף כי הוא מן הסתם היה צעיר מכדי לזכור את האירועים המתוארים בסרטיו השונים. הוא עסק לראשונה בתקופה זו בסרטו הארוך השני, "לילות בוגי", משנת 1997 (סרט זה שאב את עלילתו מסרט חובבים שאנדרסון יצר בבית הספר התיכון), הוא שב אליה בשנת 2014 עם "מידות רעות", שהיה עיבוד לספרו המתעתע של תומאס פינצ'ון, ושוב עסק בה בשנה שעברה, עם סרטו "ליקריץ פיצה".

מבין שלושת הסרטים הללו, "מידות רעות" הוא יוצא הדופן: הוא היחיד שעוּבד מסֵפֶר, ולא מרעיון מקורי של אנדרסון, עלילתו מתרחשת על פני תקופת זמן של כמה ימים בעוד הסרטים האחרים נפרסים על פני חודשים או שנים, והוא היחיד מבין השלושה אשר אינו מעמיד במרכזו דמות של מתבגר. אולם דווקא בשל כך הוא מזקק את היסודות בתקופה אשר מעניינת את אנדרסון, ובעטיים הוא חוזר אליה פעם אחר פעם. הסרט מציג את לוס אנג'לס של אותם ימים כמקום השופע חופש מיני, עושר והנאות, אשר זולגים מתעשיית הבידור וחיי הפנאי של האנשים העשירים לעבר חלקים אחרים באוכלוסייה. בד בבד הסרט מראה כי מאחורי חזות הזוהר והחופש המיני יש ניצול, סחר בבני אדם, ושחיתות שבה מעורבים בעלי ההון, השלטון המקומי, וכוחות השיטור. בסופו של דבר, היסודות המושחתים גורמים לכך שהחיבור הרגשי בין אדם לאדם הופך קשה עבור הדמויות שבסרט, ועושה רושם כי חיים של זוגיות טובה וחיי משפחה הם דבר בלתי-אפשרי עבור רובן. 

מרכיב השחיתות קושר את הסרט לא רק להיסטוריה של העיר, אלא גם לתולדות הקולנוע האמריקאי בשנות ה-70. בתקופה הזו התפתח הז'אנר הספציפי של סרטי פראנויה, אשר הציגו את המערכת כולה כמבוססת על שחיתות, והסרטים שיצאו מהוליווד במהלך עשור זה נטו ברובם להיות אפלים יותר, הם הציגו כוכבי קולנוע פחות יפים במובן המסורתי, והמסרים שעלו מן הסרטים היו מורכבים יותר ביחס לתקופת אחרות. ניתן לומר, שלנוסטלגיה של אנדרסון לתקופה זו יש שני פנים: הוא מבקש לבדוק הן את התקופה בה העיר הייתה תמימה יותר ביחס למין ולסמים, והן את הקולנוע ההוליוודי, שהיה פחות תמים מן הרגיל כתוצאה מאותה אווירה. שלא במקרה, "לילות בוגי" ו"ליקריץ פיצה" נוגעים בדרכם המיוחדת בתהליך ההתבגרות בשולי תעשיית הסרטים בעמק סן פרננדו ובעשייה הקולנועית עצמה. 

אנדרסון נמשך לתקופה זו כחלק ממשיכתו לזוהר, שהוא חש שאבד בשנים בהן הוא עצמו התבגר. לכאורה, הכל היה שונה וזוהר יותר. אלא שזו נוסטלגיה מפוכחת: בכל הסרטים, עולם הזוהר וההנאות הוא אשליה אשר מסתירה כאבים עמוקים יותר וקיפוח מערכתי בתוך העיר ותעשיית הסרטים. לצד הערגה לעבר, אנדרסון אינו מסתיר את הצדדים הפגומים בעבר זה ואת הסכנה בהאדרת-יתר שלו. אולם, הדבר נעשה בצורה שונה ובעזרת דגשים אחרים בשלבים השונים בקריירה שלו כבמאי. 

"לילות בוגי" נוצר כאשר אנדרסון היה בשנות העשרים לחייו, והסרט היה הפריצה שלו קדימה, כבימאי מוערך ומצליח. יש בו אנרגיה של מי שרוצה להוכיח את כשרונו ואת יכולתו בבניית שוטים מורכבים ושימוש יצירתי בשפה הקולנועית, ובמקביל, מסריו ישירים יותר. מרכיב טכני בולט בסרט הוא השימוש בתנועות מצלמה מורכבות הנעות על פני דמויות רבות תוך שימוש בשוטים ארוכים שקשה לבצעם. הראשון בשוטים אלו מתבצע כבר בכותרת הסרט, בתנועה המציגה רחוב עתיר מוקדי בילוי, וכניסה למועדון ריקודים עמוס בו מבלות דמויות רבות שיהיו חלק מן העלילה. השוט מסתיים בחילופי מבטים בין המפיק, ג'ק הורנר, לבין הדמות הראשית בסרט, נער שבשלב זה הוא עובד מטבח בשם אדי אדמס, אולם בהמשך יהיה כוכב הפורנו המצליח דרק דיגלר. 

סמוך לנקודת האמצע של הסרט מופיע שוט ארוך, אשר עוקב אחרי דמות אחת בלבד – ביל הקטן, דמות בעלת תפקיד חשוב בצוות עשיית הסרט, אך גם מי שנותר תמיד מחוץ לחגיגה מבחינת הסמים והחופש המיני, שהרי הוא מצפה, בעולם המטורף הזה בו הוא מתקיים, שאשתו תשמור על נאמנות כלפיו. בסיום השוט הארוך רוצח ביל את אשתו ופרטנר מיני, ומתאבד. הרגע מגיע בדיוק בערב השנה החדשה 1980, מהלך אשר מחלק את הסרט לשניים: בשנות ה-70 הדגש מושם בהנאה ובזוהר, ובשנות ה-80 מציג הסרט הידרדרות והשפלה.

חציו השני של הסרט הוא פחות ראוותני בכל האמור בשימוש בשפה הקולנועית, והוא מציג את הקושי של הדמויות ליצור אינטימיות אמיתית ולמנף את מעמדן בתעשיית הפורנו להישרדות כלכלית, תוך שהשימוש בסמים הופך סממן של זוהר להתמכרות קטלנית. על פני הדברים מדובר במבנה של שכר ועונש עם אפשרות לגאולה בסיום, מתוך הכרה בכך שהימים שתוארו בחציו הראשון של הסרט לא יחזרו. אלא שהסרט מציג את פגמיהם של "החיים הטובים" לכאורה כבר בחציו הראשון: יש דמויות כמו ביל, אשר אינן מוצאות את עצמן בתוך החגיגה, וגם המשפחה החלופית אשר נוצרת בעולם של עשיית סרטי הפורנו אינה משמשת תחליף שאמור למלא את החלל שנוצר כתוצאה מנטישת המשפחה הביולוגית. הסרט משלב את הערגה לימי הבילויים עם ביקורת על תעשיית הפורנו, אשר יוצרת דימוי-שווא של המיניות לא רק עבור הקהל, אלא גם עבור מי שלוקח בה חלק. באמצעות סצינות המראות את דרכו של דרק דיגלר למעמד של כוכב, את טקס הפרסים לתעשייה, את הסרטון מאחורי הקלעים, ואת המעבר מפילם לווידאו, אפשר לומר שהסרט מציג הקבלה ישירה למדי בין תעשיית סרטי הפורנו לבין תעשיית הסרטים היותר "לגיטימית" של לוס אנג'לס, גם בכל הנוגע לאשליה שחיי הוללות יובילו לאושר. 

לכל המאמרים בגליון

לכל הגליונות

לעומת "לילות בוגי", המבנה העלילתי של "ליקריץ פיצה" הוא שונה, רחוק יותר מן הזרם המרכזי של הקולנוע בכל הקשור לסיבה ותוצאה. העלילה מתרחשת לאורך שנת 1973. סצינת הפתיחה שלו מציגה נער בן 15 בשם גארי ולנטיין, המנסה להתחיל עם אלנה, אשה המבוגרת ממנו בעשור. בסוף הסרט, כאשר גארי כבר קרוב יותר לגיל 17, הוא ואלנה הופכים לזוג אחרי תקופה ארוכה של ידידות לצד מריבות. בין לבין, הסרט מציג סדרת אירועים שהם תהליך של למידה, שינוי הדרגתי בהתנהגות הדמויות, ובנייה של כל אירוע מתוך זה שקודם לו, אבל הוא עושה זאת באמצעים פחות מובהקים וקלאסיים. 

בפתיחת הסרט, המוקד הוא גארי. בגילו הצעיר הוא מלא ביטחון עצמי מופרז, ונוקט יוזמות עסקיות אשר מבוגרים אינם מעיזים לנקוט, והכל במקביל ללימודים בבית ספר תיכון. אופיה של לוס אנג'לס הוא שמאפשר לגארי להתנהל כך. הוא גם סבור שאמו עובדת בעסקים שלו, ולא להיפך. כילד, גארי היה שחקן והשתתף בכמה סרטים, הבולט בהם הוא וריאציה של אנדרסון על הסרט "שלי, שלך ושלנו" בכיכובה של לוסיל בול, בו יש סיקוונס המראה את גארי נוסע לניו יורק על מנת להשתתף בתוכנית אירוח עם שחקנית בשם "לוסי דוליטל", המבוססת על דמותה של בול בלי לנקוב בשמה. אחרי שובו מניו יורק מנסה גארי להשיג תפקידים כילד, אך אינו מצליח, ובמקביל גם אינו מצליח להשתלב בתעשיית הקולנוע כמבוגר. כיוון שכך, והיות שכבר קודם לכן עבד בתחום השיווק בעיר ביחד עם אמו, הוא מאתר במהלך הסרט הזדמנויות עסקיות: מכירת מיטות מים או אולם מכונות פינבול. אך עם הזמן הוא מבין שהביטחון העצמי שלו הוא מופרז, וכי החיבור שלו לאלנה ולייתר האנשים בחייו אינו סוג של ניצחון עבורו בדמות "השגת" אשה מבוגרת, אלא בנייה של שיתוף פעולה. 

כתמונת-היפוך לגארי, אלנה בת ה-25 מבינה במהלך הסרט כי עדיין לא מצאה את עצמה כאשה בוגרת. היא עדיין חיה עם הוריה ועם אחיותיה הגדולות, ונעה בין משרות זמניות שחלקן מתבססות על המראה החיצוני שלה. המפגש עם גארי מרגש אותה גם בגלל הכריזמה שלו וגם מפני שהוא פותח בפניה כיוונים אחרים: היא מתחילה לעבוד כמוכרת/עוזרת/דוגמנית בעסקים השונים שלו, מנסה בעזרת עצותיו להתחיל קריירה כשחקנית, ואף מבצעת מבחן בד מוצלח לסרט בשם "ריינבו", לצד שחקן המכונה ג'ק הולדן. אלא שאלנה חשה כל זמן אי-נוחות, הן בגלל הקשר שלה עם גארי והעניין הרומנטי שלו בה חרף פער הגילים ביניהם, והן משום שהיא מבלה בחברת מתבגרים ולא עם בני גילה. לאחר שמכירת מיטת מים למעצב שיער/מפיק ג'ון פיטרס דורשת ממנה ביצועים מרשימים כנהגת, אלנה מבינה עד כמה אורח חייה אינו בוגר, והיא מחליטה לשנות אותו. היא מתנדבת לעבוד במטה של הפוליטיקאי ג'ואל ווקס, מועמד לראשות העיר המכריז כי מטרתו היא להפוך את העולם, או לפחות את העיר, למקום טוב יותר. עבודתה שם פותחת בפניה גם שתי אפשרויות רומנטיות חדשות, והתנדבותה כוללת גם הפקת סרטי תעמולה עבור ווקס, מלאכה אליה היא רותמת את גארי ואת חבריו. אולם בסופו של דבר, אחרי המעבר לעולם בוגר יותר, תהליך ההתבגרות שלה כולל את ההבנה כי גם לווקס, המוצג כערכי, יש סודות משלו, וכי הוא מתנהג בצורה הפוגעת באנשים אשר אוהבים אותו, גילוי אשר מוביל את אלנה שוב לעבר גארי. 

יותר מן הסרטים האחרים של אנדרסון, המבט הנוסטלגי בסרט קשור לאירועים ספציפיים שהתרחשו במציאות. הדמות של גארי ולנטיין נראית מופרכת, אבל כל הסיפורים הקשורים אליה לקוחים מחייו של גארי גואצמן, שהיה שחקן בילדותו, ויזם את אותם עסקים שגארי יוזם בסרט, בטרם הפך להיות המפיק של סרטי ג'ונתן דמי, ומאוחר יותר השותף העסקי של טום הנקס. ישנן עוד ארבע דמויות אמיתיות בסרט: במקרה של לוסיל בול וויליאם הולדן השם שוּנה, אבל ג'ון פיטרס וג'ואל ווקס נתנו את הסכמתם לכך שאנדרסון ישתמש בשמותיהם האמיתיים. אירועים היסטוריים שהתרחשו במהלך 1973 נמצאים ברקע הסרט, אף כי פרט למשבר הנפט הם אינם משפיעים על העלילה באורח ישיר.

סגנונו של אנדרסון כבמאי התמתן מאז "לילות בוגי". העריכה ב"ליקריץ פיצה" מסורתית יותר, ומשרתת את הסיפורים הקצרים השונים. השוטים לרוב קצרים יותר, ויוצא הדופן במובן זה הוא שוט ארוך רב-משתתפים, המציג הכנות ליריד בילויים לבני נוער, שוט שניתן לפרש גם כמחווה עצמית של אנדרסון לסרטו הקודם, כולל הופעת אורח של השחקן ג'ון סי ריילי שהופיע בתפקיד משנה בולט ב"לילות בוגי", וב"ליקריץ פיצה" הוא מופיע לשניות ספורות ברקע. כפי שאנדרסון שותל רמיזות לעבר האמיתי, הוא גם רומז לסרטים שיצר בעבר, ובוחן לרגע קצר אפשרות של צילום סצינה בסגנון דומה, כאשר זה מתאים לסיפור. אולם בשעה ש"לילות בוגי" הירבה בסצינות של תנועות מצלמה ארוכות אשר נעו במעגלים, המוטיב החזותי החוזר ב"ליקריץ פיצה" הוא תנועת מצלמה בקו ישר, כאשר הפריים מציג דמות רצה. למעשה, השימוש במצלמה ב"לילות בוגי" קרוב יותר באופיו למבנה הנרטיבי של "ליקריץ פיצה" (מבט על כל הסביבה, ולא התקדמות), והמוטיב החזותי ב"ליקריץ פיצה" מתאים למבנה הנרטיב ב"לילות בוגי" (תנועה מנקודה א' לעבר נקודה ב'). 

אין ספק שאנדרסון שופע אהבה לעיר ולתקופה, אך באמצעות הנרטיב הוא מבליט את צדדיה השליליים של העיר בעבר. כך, למשל, ווקס נאלץ להסתיר את הזהות המינית שלו על מנת להמשיך בקריירה פוליטית, ולשם כך לא איכפת לו לפגוע בבן זוגו; בעל מסעדה יפנית סובר כי עליו לעשות רושם של אדם המבין בתרבות יפן, ולכן הוא מתחתן עם שתי נשים יפניות שונות, ומדבר עליהן בנימה גזענית מבלי שהוא באמת מבין את התרבות שהוא מתיימר לייצג. צדדים אחרים בהתנהגותן של הדמויות הראשיות והמשניות מעוררים רתיעה אשר אינה קשורה דווקא לתקופה: כוכב הקולנוע ג'ק הולדן משתמש באלנה לצורך פעלול, ולא שם לב כי היא נופלת מן האופנוע שלו ונפצעת; החיזור של גארי אחרי אלנה נמצא לפרקים על סף ההטרדה המינית, וגברים אחרים בסרט חוצים את הגבול בתחום זה; ואמו של גארי לא ממש מטפלת בו או באחיו הקטן. הסרט בהחלט אינו מציג עולם בו פעם הדברים היו טובים יותר. להיפך, הוא תוקף את הצביעות של התקופה, אבל בו בזמן גם מתענג על התרבות התזזיתית שלה באמצעות שימוש בשירי פופ ורמזים לסרטים שנוצרו במהלך שנת 1973 או לפניה. 

היחס האוהד אך המפוכח של אנדרסון לתקופה זו מעלה את השאלה, מדוע הוא חוזר שוב ושוב דווקא אליה, ולא למשל לשנות ה-80, בהן היה בגיל ההתבגרות. התשובה לכך טמונה גם במבט רחב יותר על הקריירה של אנדרסון ועל שני הנושאים התופסים מקום מרכזי בכל סרטיו – קפיטליזם ומשפחה. הנוסטלגיה לתקופה זו נובעת מן האופן בו היא מתחברת לערכים הכרוכים בשני אלו וסותרת אותם.

לוס אנג'לס של שנות ה-70, כפי שהיא מוצגת בסרטיו של אנדרסון, היא עיר שבה חלק מהערכים של תרבות-הנגד של שנות ה-60 חדרו לזרם המרכזי של התרבות וההתנהגות בעיר: פחות מחאה פוליטית, יותר תחושה של חופש מיני הנוגד את ערכי המשפחה המסורתיים, ושיתוף פעולה ללא תאוות בצע הנוגד את הקפיטליזם. בכל הנוגע לעיסוק בקפיטליזם, המסר שעולה מן הסרטים הוא, שערכי תרבות-הנגד היו בפועל רק אחיזת עיניים: אמנם בסרטים יש דיבורים על שוויון ואחווה, אבל הגברים בסרטים הללו כמעט תמיד בוחרים באפשרות להתעשר על פני שיתוף פעולה או הגשת עזרה לחלש. תעשיית הפורנו נראית תחילה ככזו המקדשת מין חופשי, אבל נחשפת בדיעבד כמעין פירמידה של תרמית בה כל אדם מנוצל בידי החזקים יותר ממנו. גארי ולנטיין הוא התגלמות היזמות הקפיטליסטית, והוא אינו מהסס לגנוב רעיונות ולסכן בני משפחה בדרך להתעשרות רגעית. 

פרקטיקת המין החופשי והקירבה בין תעשיית הבידור לתעשיית הפשע עשויות להיתפס בעיני ילד ונער כמנוגדות לערכי המשפחה הקלאסית, כעולם של איסורים המפתים אותו לפסוע לתוכו. יחד עם זאת, שני הסרטים גם מציגים את המשפחה כערך חשוב וכצורך אנושי בסיסי לא פחות מסיפוק יצרים או מציאת זוגיות. 

גם בהיבט זה, "לילות בוגי" עושה זאת באופן ישיר, שֶקַל יותר לנתחו. גיבור הסרט עוזב בזעם את המשפחה הביולוגית שלו, ומוצא בעולם הפורנו משפחה אלטרנטיבית בה יש לו שם חדש, אב חדש בדמות ג'ק הורנר, ואם חדשה בדמות כוכבת הפורנו הוותיקה אמבר וויבס, אשר משמשת כאֵם לאנשי הצוות, בעוד נגזר עליה לא לראות את בנה הביולוגי. גם במשפחה זו מורד גיבור הסרט, אך בסופו של דבר הוא מתאחד עימה וזוכה באמצעותה לתמיכה.

לעומת זאת, "ליקריץ פיצה" מציג עבור שני הגיבורים שלו מודלים שונים של משפחה: גארי מטפל באחיו הקטן יותר משעושה זאת אמם; למעשה, רוב נוכחותה בסרט קשורה לעסקים. לעומת זאת, המשפחה של אלנה מוצגת כחמה וקרובה, אך עם אב (ישראלי), אשר עדיין שואל אותה למה היא חוזרת מאוחר הביתה, ומעיר לה על לבושה. את בני המשפחה של אלנה מגלמים בני המשפחה האמיתיים של השחקנית אלנה חיים, המגלמת אותה, וכמוה, גם הם שמרו בסרט על שמם הפרטי. דבר זה יוצר סוג של ייצוג אותנטי של משפחה יהודית החיה בלוס אנג'לס, גם אם בתקופה אחרת. אף כי ההורים בסרט ובמציאות עובדים בתחום הנדל"ן, אלנה ואחיותיה הם חלק מתעשיית הבידור בלי קשר להופעתן בסרט, בזכות להקת הרוק המצליחה שלהן, "חיים". 

שלוש האחיות אינן היחידות במובן זה. את גארי מגלם בנו של השחקן המנוח פיליפ סימור הופמן (שהופיע בחמישה סרטים של אנדרסון, כולל "לילות בוגי), ובסרט ממלאים תפקידים קטנים אשתו וילדיו של פול תומאס אנדרסון, אביו של ליאונרדו די קפריו, ושתיים מבנותיו של סטיבן שפילברג. גם שחקני משנה אחרים הם בני משפחה של עובדים בתעשיית הסרטים, ליהוק אשר נראה מכוון מפני שהם מטשטשים את הניגוד בין עולם הבידור, אשר מנוגד לערכי המשפחה, לבין התא המשפחתי בפועל.

הטשטוש הזה קשור גם ליחסו של אנדרסון לעבר: הוא מקסים אותו, אבל אנדרסון גם מראה כי הוא לא היה קסום, וכי גם בו היו דברים רעים ואכזריים. הדבר מתחבר גם לכותרת הסרט: "ליקריץ פיצה" היה שמה של חנות תקליטים בלוס אנג'לס, אבל זה גם שם המשלב שני מאכלים אשר אינם אמורים להשתלב, כמו שהקשר בין גארי לאלנה לא אמור לעבוד, והוא אפילו לא מוסרי. אבל הקולנוע של אנדרסון, בעיקר בסרטיו המאוחרים, גורס כי היחסים בין בני אדם הם תמיד מורכבים יותר ממה שנראה תחילה, ולא תמיד מה שנראה נכון או יעיל הוא הדבר שמוביל לאושר או להגשמה עצמית. הנוסטלגיה המפוכחת שלו כלפי העבר יכולה להיות מתורגמת גם ביחס לתקופה בה אנו חיים: יש הרבה מה לבקר בה והרבה משברים, אך לצד זאת יש גם התקדמות ביחס למיעוטים מיניים (למשל), וסביר להניח כי בעתיד ייווצרו גם סרטים בעלי נוסטלגיה להווה שאנו חיים בו.