ממעוף הציפור: מבט מחודש על "כנפיים שבורות" של ניר ברגמן, לציון 20 שנים ליציאתו

שני עשורים חלפו מאז יצא לאקרנים סרט הביכורים של ניר ברגמן, "כנפיים שבורות", וריגש את הקהל הרב שצפה בו באולמות הקולנוע ברחבי הארץ. כיום, המחשבה על כך שדרמה קטנה, אינטימית, ומשפחתית שכזאת מצליחה להביא רבבות של ישראלים לבתי הקולנוע, נשמעת מופרכת מעט. זה היה סרט ראשון של יוצר צעיר, בוגר בית הספר סם שפיגל בירושלים, ובכל זאת, כבר עם יציאתו עורר הסרט התלהבות רבה, כזו שחרגה מחוגי מבקרי הקולנוע וחובבי הסרטים המקומיים המושבעים. גם אם קיימות דוגמאות מהשנים האחרונות למקרים דומים (בין היתר "אפס ביחסי אנוש" של טליה לביא), נדמה שבימינו, אפילו לפני השתלטות הקורונה על חיינו, זה לא היה יכול להתממש.

חשוב להדגיש, כי גם בשעתו היה "כנפיים שבורות" אירוע חריג ומפתיע לטובה, אשר סימל, יחד עם "חתונה מאוחרת" של דובר קוסאשווילי (שיצא שנה אחת לפניו), את תחילתו של תור זהב בקולנוע המקומי. לאחר עשור חשוך מבחינת מספר הצופים באולמות ויחס הקהל הישראלי לסרטים שהופקו כאן, זכה כל אחד משני סרטי הביכורים הללו לכך שכ-250,000 צופים יצפו בו בבתי הקולנוע בארץ, והסרטים זכו בפרסים רבים ולשבחי הביקורות בארץ ובעולם. על אף ששני הסרטים שונים זה מזה בכל האמור בתוכנם, הם ייצגו את תחילתה של אסתטיקה חדשה, ותפיסה קולנועית חדשה וצעירה, אשר השפיעו על בוגרי בתי הספר לקולנוע, בעידוד חוק הקולנוע שנחקק בכנסת ב-1999 (וקבע תקציב שנתי קבוע לקרנות ולמוסדות קולנועיים). בדיעבד, החוק החדש הוא זה שסייע לקולנוע הישראלי להפוך למוּכר ולעטור שבחים בעולם, יותר מאי-פעם, כשבמקביל גם מספר הצופים בו בארץ עלה משמעותית לעומת העשור הקודם.

אך כיום התחושה היא, שהמטוטלת הזאת הולכת ומשנה את כיוונה, לפחות בנוגע לקהל המקומי: סרטים ישראלים אינם נמצאים בראש סדר העדיפויות הקולנועי שלו. ההצלחה הגדולה של הטלוויזיה הישראלית בשנים האחרונות, והמגפה שטילטלה את התחום לגמרי, הם רק חלק מהגורמים לכך. כך נוצר מצב שהצפייה המחודשת ב"כנפיים שבורות", מבעד לראי התקופה ולשני העשורים שחלפו מאז הפקתו, הפכה מבחינתי לאירוע מרגש במיוחד: העובדה שהוא סרט אשר ניצב על הסף, על התפר של שנות האלפיים, רגע לפני הטלפונים הסלולריים והרשתות החברתיות (וחלק מרכזי מהדרמה האנושית של הסרט לא יכול היה להתקיים אם הם היו בנמצא), רק מוסיפה עוד מימד לצפייה בו כיום. כמובן, גם במישור הלאומי מדובר (כמו בכל סרט מוצלח) בקפסולת זמן של ממש, המְשַמֶרֶת תקופה בהיסטוריה של המדינה ושל החברה הישראלית. "כנפיים שבורות" פתח את שנות האלפיים, כאשר רצח רבין, שבע שנים קודם לכן, עוד מהדהד היטב, בו ובקולנוע הישראלי. כסרט על משפחה מפורקת, ללא דמות אב, המנסה להשתחרר מעול האובדן ו״לחזור למסלול״, מתעורר צורך ברור להתייחס אליו כאל סמל למצבה של המדינה באותן שנים; ואם מאמצים צורת התבוננות זו, הרי שסופו האופטימי (באופן יחסי) של הסרט, אשר מביט אל האופק בתקווה, אומר כי גם למדינה המשוסעת של תחילת שנות האלפיים יש תקווה לעתיד טוב יותר, לפי ברגמן.

לכל המאמרים בגליון

לכל הגליונות

לטובת אלו שלא צפו בסרט לאחרונה, נשוב ונזכיר את עלילת "כנפיים שבורות". הסרט עוקב אחר אֵם וארבעת ילדיה, הגרים בחיפה ומתמודדים, כל אחד בדרכו, עם מותו הפתאומי של אב המשפחה. האם, דפנה (שגילמה אורלי זילברשץ), מתקשה להחזיק את המשפחה ״מעל המים״, מבחינה כלכלית ונפשית, כשהיא עובדת שעות נוספות כאחות מיילדת. בתה הבכורה, מאיה (שגילמה מאיה מרון), מנסה לייצב את המשפחה, והיא לוקחת על עצמה אחריות כמין אֵם נוספת. אולם, הצורך לסייע למשפחתה מתנגש שוב ושוב עם שאיפותיה החברתיות והאישיות, כמוסיקאית מתחילה וכנערה מתבגרת בבית ספר תיכון. אחיה הצעיר, יאיר, שרוי בדיכאון, ומסתגר בתוך עצמו כשהוא שקוע בתהיות קיומיות. אח נוסף, צעיר יותר, בשם עידו, פורק את תסכולו בכך שהוא בוחן גבולות המסכנים אותו ממש, והאחות הקטנה ביותר מסרבת לחזור אל גן הילדים. בנקודת המוצא המורכבת והטעונה הזאת מגיעה המשפחה אל היום הראשון ללימודים, לאחר החופש הגדול. ואז נראה שהכל מתפרק, כשהאח הצעיר עידו נפגע בנפילה ושרוי בתרדמת. אולם, דווקא מתוך המשבר הגדול הזה, נדמה כי הקשרים בין בני המשפחה מצליחים לבסוף להתחזק, וכי הדמויות יכולות להתחיל לחזור למסלול חייהן, ככל שניתן.

על מנת להביט מחדש ב"כנפיים שבורות" דרך פרספקטיבה אסתטית ולבחון את התכנים המרכזיים שבבסיסו, אשר חוזרים על עצמם שוב ושוב בגוף יצירתו של ברגמן, כדאי גם לסקור בקצרה את הקריירה שלו. ברגמן סיים את לימודי הקולנוע בבית הספר סם שפיגל בירושלים. סרט הגמר שלו, "סוסי ים", יצא בשנת 1998, וזכה להערכה ובפרסים רבים. כמו סרטו הראשון באורך מלא, גם סרט הגמר הקצר שלו מתרחש בחיפה, ובמרכזו משפחה מתפרקת. למעשה, "כנפיים שבורות" יכול להיחשב כמעין גירסה מורחבת ומפותחת של הסרט הקצר היפה הזה. "כנפיים שבורות" זכה בפרסים בפסטיבלים רבים, ביניהם בברלין ובטוקיו, וגרף תשעה פרסי ״אופיר״ בשנה שבה יצא, כולל פרס הסרט הטוב ביותר. בבתי הקולנוע בישראל צפו בו כ-250,000 צופים, והוא היה לאחת ההצלחות הגדולות ביותר בעשור הראשון של שנות האלפיים.

אחרי הצלחת הסרט המשיך ברגמן לכתוב ולביים גם לטלוויזיה, בין היתר עבור הדרמה המכוננת והמצליחה, "בטיפול". לאחרונה יצר ביחד עם רם נהרי את הסדרה "רק להיום", שלטעמי לא זכתה לשבחים הראויים לה.

הקריירה הקולנועית של ברגמן נמשכה בשנת 2010, כשסרטו השני, "הדקדוק הפנימי", המבוסס על ספרו של דוד גרוסמן, יצא אל האקרנים. כמו ב"כנפיים שבורות" וב"סוסי ים", גם במקרה זה התעמק ברגמן בנקודת מבטם של ילדים ומתבגרים על המציאות אפופת המשבר שסביבם, בדרמה משפחתית, עדינה ורגישה, שהיא בעינַי אחד העיבודים היפים ביותר של ספר עברי לקולנוע.

בשנת 2014 ביים ברגמן את "יונה", על אודות חייה הסוערים של המשוררת יונה וולך. ב-2017 יצא סרטו "להציל את נטע", המתבסס על ספר של ערן בר-גיל, ומורכב מאפיזודות נפרדות המתקשרות זו לזו בעקיפין. שני סרטים אלו זכו להצלחה חלקית בלבד בקֶרֶב המבקרים, ולא זכו להצלחה המסחרית של סרטיו הראשונים. עם זאת, הם ממחישים היטב את יכולתו של ברגמן להציג ולביים דמויות נשיות מורכבות ומרתקות, כמו בסרטיו הקודמים (ובראשן הדמויות של דפנה ומאיה ב"כנפיים שבורות"). בכל המקרים, אלו נשים מיוסרות, שמציאות חייהן לוחצת עליהן מכיוונים שונים, ומשפיעה עליהן במישור הגופני והפסיכולוגי כאחד, דבר שבולט היטב בסרטו על יונה וולך (גם שתי האפיזודות המוצלחות ביותר ב"להציל את נטע" מציבות במרכזן נשים במצוקה מסוג מסוים).

רק לאחרונה, על אף ששנת יציאתו הרשמית היא 2020, יצא אל האקרנים הסרט "הנה אנחנו", אותו ביים ברגמן על-פי תסריט מאת דנה אידיסיס. הסרט, אשר עוקב אחר אב המקדיש את חייו לטיפול בבנו המתבגר בעל הצרכים המיוחדים, היה אמור להיות מוקרן בפסטיבל קאן בשנה בה יצא, אולם הפסטיבל בוטל בעקבות מגיפת הקורונה. בסרט זה, אחת מיצירותיו הטובות ביותר של ברגמן בעינַי, באים שוב לידי ביטוי הנושאים בהם עסק לאורך הקריירה שלו: יחסים מורכבים בתוך המשפחה, וקשיי ההורוּת וההתבגרות. לא רק התוכן, אלא גם הצורה (וזאת, כאמור, על אף שמדובר ביצירה בה מעורבת יוצרת נוספת), מתחברים היטב אל סרטיו האחרים, כשבולט בסרט במיוחד השילוב בין הומור לדרמה, בין צחוק לכאב. הנוכחות של האב במרכז הנרטיב של "הנה אנחנו" מאפשרת להנגיד אותו בקלות ל"כנפיים שבורות", שבמרכזו, כאמור, העדר האב. אולם, בין שני הסרטים הללו ניכר גם קשר ברור, אשר טומן בחובו את הגרעין הקולנועי של ברגמן כבמאי ותסריטאי: הדמויות לומדות להסתגל למציאות חדשה וכואבת, ולהתאים את עצמן אליה. המאבק שלהן במציאות חדשה זו, ו״כאבי הגדילה״ שהם חוֹוים בעטיה (ב"הדקדוק הפנימי" מקבל המושג הזה משמעות ישירה ממש), הן הבסיס הדרמטי של הסיפורים הללו.

"כנפיים שבורות" מתהדר בהופעות מרגשות ומרשימות של שלוש שחקניות הגדולות, לא מעט בזכות הכתיבה הדרמטית המדויקת של ברגמן, שמגיעה לשיאה, כאמור, בבריאת דמויות נשיות. אורלי זילברשץ מגלמת את האם הנתונה בלחצים אדירים ומנסה להמשיך קדימה גם כשברור שהיא אינה מסוגלת עוד לעשות זאת. מאיה מרון היא בתפקיד הבת המתבגרת שחלומות נעוריה מתנפצים בזה אחר זה. שתיהן מגלמות דמויות הנחקקות בזיכרון ובלב גם זמן רב לאחר הצפייה בסרט. לכל אחת מהן ישנה לפחות סצינה דרמטית ענקית אחת של התפרקות, כזו שבה הדמות מבינה לפתע את מצבה ואת חוסר היכולת שלה להשתחרר ממנו, ונשברת. אצל האם, דפנה, זו הסצינה בה היא מצטלמת לסרטון עבור משרד שידוכים, ונסחפת לזיכרונות על בעלה המנוח; ואצל מאיה מדובר בסצינה קורעת הלב בה היא מתקשרת לאחיה מטלפון ציבורי בתל-אביב ושואלת אותו: ״נכון הכל לא נורא? כל החיים האלה, נכון לא נורא?״. לצידן מבליחה בתפקיד משנה קטן ומשמעותי גם דאנה איבגי, ממש בתחילת דרכה, כבחורה אשר מצילה את יאיר, אחיה הקטן של מאיה, בזכות מרדנותה והקסם האישי שלה, ומחזירה אותו למסלול חייו.

אולם יכולותיו הקולנועיות של ברגמן טמונות לא רק בכתיבה ובבימוי השחקנים, אלא גם בשימוש החכם בשפה הקולנועית. פתיחת הסרט ממחישה זאת היטב: על רקע הערב האפרורי שיורד על חיפה נראית רכבת נכנסת אל תחנה. סרטים רבים נפתחים בדימוי של רכבת, המחוברת אל המדיום הקולנועי באופן ברור, בעיקר סביב אחד מצילומי הקולנוע הראשונים בהיסטוריה: הרכבת אשר נכנסת לתחנה בתיעוד האיקוני של האחיים לומייר. אולם, הרכבת היא לא רק סמל קולנועי-רפלקסיבי, אלא גם ייצוג ויזואלי לאחת התֶמות המרכזיות של הסרט: הקשר בין המרכז לבין הפריפריה, בין ״העולם הגדול״ (שבמקרה הזה מיוצג על-ידי תל אביב) ובין חיפה.

סרטיו של ברגמן מצליחים במיוחד ביפן (ו"כנפיים שבורות" אף זכה בפרס בפסטיבל טוקיו היוקרתי), בין היתר מפני שז׳אנר הדרמות המשפחתיות הוא משמעותי ואהוב בה מאוד. אחד היוצרים היפנים המוּכרים והגדולים בעולם כיום, הירוקזו קורה-אדה, ידוע בדרמות המשפחתיות העדינות שהוא מביים, ובמובנים רבים הן מזכירות לי את סגנונו של ברגמן. קורה-אדה, כמו אביו הרוחני-אמנותי, יסוז׳ירו אוזו, אחד מגדולי במאֵי יפן בכל הזמנים, משתמש בדימוי הקולנועי של הרכבת שוב ושוב בסרטיו, על מנת להנכיח את המרחקים הגשמיים ואת הפערים התודעתיים בין העיר לכפר. לא אתפלא אם הבחירה של ברגמן להשתמש ברכבת בתחילת סרטו הראשון נובעת, בין הייתר, מהיכרותו עם הקולנוע היפני בכלל, ועם הקולנוע של אוזו בפרט.

אותה רכבת תחזור בסיומה של סצינת הפתיחה, בה נראית מאיה כשהיא רוכבת על אופניה, עוטה על גופה תחפושת עם כנפיים (הכנפיים השבורות משֵם הסרט). מאיה הוזעקה על-ידי אמה העובדת על מנת לשמור על אחֶיהָ הקטנים, ונאלצה לוותר על תחרות להקות צעירות שהייתה אמורה להשתתף בה. עצובה וכועסת היא רוכבת לכיוון המצלמה, כשמאחוריה חולפת הרכבת במהירות – אל הכיוון הנגדי. פרט לכך שזהו שוט יפהפה ועצוב, הוא משמש כדימוי קולנועי נהדר למצבה של מאיה, אשר חייה כמו מתקדמים לאחור, ברגרסיה עגומה וכואבת, כנגד כיוון התנועה הטבעי. במקום להתקדם ולהתבגר באופן שבו רצתה, במסלול שבו נוסעת הרכבת, היא נאלצת לחזור לאחור.

בסיום הסרט, כשמאיה ואמה, רגע אחרי שהשלימו ביניהן, נתקעות עם רכבן בשולי הדרך, הן מנסות לתפוס טרמפ על הכביש הראשי. כשאחת המכוניות עוצרת עבורן והן נכנסות אליה, הן מצולמות כשהן בתנועה לכיוון ״הנכון״, לכיוון הנסיעה של המכוניות החולפות ברקע, בניגוד מושלם לשוט הרכיבה של מאיה בתחילת הסרט.

גם אם הדימויים הקולנועיים של ברגמן הם לפעמים שחוקים ומעט בוטים (דוגמת המכונית המשפחתית אשר נתקעת שוב ושוב, כסמל למשפחה הלא-מתפקדת), התחושה שנוצרת מצפייה בסרטיו היא שהם אותנטיים ומרגשים בכל מקרה. מוטיב התעופה, למשל, אשר מסמל את חוסר היכולת של הדמויות ״להמריא״ ולהתקדם בחייהן, בולט מאוד בסרט, ולא יותר תחושה של מלאכותיוּת בשום שלב. מלבד שמו של הסרט, אשר מתייחס לכנפיים שמאיה עוטה בתחילתו, אך גם לכנפיים השבורות המטאפוריות של כל בני המשפחה, בכמה רגעים משמעותיים בסרט מניעה התעופה (או חוסר היכולת לעוף) את העלילה. יאיר, האח הבכור מנהל דיאלוג ממושך עם חברתו לבית הספר כשהם ישובים על אדן החלון, בגובה רב, ומעלים את האפשרות שיקפצו ממנו (אלמנט שהופיע כבר בסרטו הקצר "סוסי ים"); לעומתם, הבן הצעיר, עידו, מצלם את עצמו קופץ מגובה בתוך בריכת שחייה נטושה וריקה, וכתוצאה מכך נפצע ומאבד את הכרתו. למעשה, חוסר היכולת של הדמויות ״לעוף״ ניצב בבסיסו של הסיפור.

אל ברגמן הצעיר הצטרפו בסרט זה אנשי מקצוע מהשורה הראשונה בארץ, רבים מהם זכו בפרס אופיר על עבודתם בסרט. בין הייתר בולטת עבודתו של הצלם ולנטין בלונוגוב (שצילם גם את "קלרה הקדושה" של ארי פולמן, ועוד סרטים רבים ויפים בקולנוע הישראלי), כשהשימוש שהוא עושה באורות ובצללים בלילה של חיפה הוא מהמם ביופיו. בלונוגוב מצלם את בני המשפחה בדירתם כאסירים, כלואים במרחב קלסטרופובי ועמוס, ממוסגרים במשקופי הדלתות והחלונות בין הקירות החונקים. לא רק הצילום, אלא גם העיצוב האמנותי של הסרט, בהובלתו של עדו דולב (מגדולי המעצבים האמנותיים בארץ), תורם לאופן שבו השפה הקולנועית מייצגת את מצבן הנפשי הפנימי של הדמויות: הכאוס והבלגן ששוררים בדירה בתחילת הסרט (אשר הולכים ומסתדרים ככל שהוא מתקדם וככל שהמשפחה מתייצבת) הוא דוגמא אחת לכך. ניכר גם השימוש היפה של הסרט במיפלסים, בגרמי מדרגות, בעליות ובירידות המזוהות כל כך עם העיר חיפה, על מנת לייצג ויזואלית את התנודות הרגשיות של הדמויות לאורך הסיפור. גם אם חלק מהרגעים בסרט נראים מיושנים או מלאכותיים מעט מבחינה צורנית, בעקבות שינויים אופנתיים שהתרחשו באופן טבעי בקולנוע הישראלי, מבחינתי, סרטו של ברגמן הוא אחד הסרטים היפים ביותר שצולמו כאן מאז ומעולם.

הצפייה ב"כנפיים שבורות", עשרים שנים לאחר שיצא לאקרנים, מוכיחה בעינַי שהסרט נותר אחת היצירות המרגשות והיפות של הקולנוע הישראלי, בכלל. ספק גדול אם כיום הייתה יכולה דרמה משפחתית אינטימית וקטנה, שאינה מנכיחה (על פני השטח לפחות) סוגיות פוליטית, צבאיות או חברתיות הקשורות לשסעים בחברה הישראלית, להצליח באופן שבו הצליח סרט הביכורים של ברגמן. על אף שבמרכזו אכן נוכחים היחסים בין הפריפריה למרכז, והקשיים של מעמד הביניים הישראלי, מדובר בדוגמא נדירה לסרט שמעדיף להתייחס אל מצב הישראלי באמצעות דימויים של משפחה לא-מתפקדת, ולבנות דרמה ביתית, אנושית, המספרת מתחת לפני השטח סיפור קולקטיבי. הסרט הזניק את הקריירה של אחד היוצרים הגדולים של הקולנוע הישראלי בשני העשורים האחרונים, מי שכל סרט חדש שלו מעורר התרגשות, וכל סרט חדש שלו נבחן ונמדד, באופן טבעי, אל מול יצירת הביכורים הגדולה שלו.