מחווה לשנטל אקרמן

מחווה לשנטל אקרמן

-מי יודע מה יקרה מחר. אולי כולנו נמות.
-אנחנו יכולים למות אפילו בדקה הקרובה.
-אני בודדה כמו אבן ואני לעולם לא אהיה מאוהבת.
-אני תוהה מה אלוהים חושב על כל זה...
- הוא יכול לחשוב מה שהוא רוצה. בכל מקרה, הוא לא מכירו אותנו יותר.
- אנחנו גם לא מכירים אותו יותר.
- אני רוצה לספר לעולם אודות הסבל שלי.
- אבל לעולם לא אכפת.
- אז למי כן אכפת?
גבר ואישה שנפגשים על מדרגות כניסה לבניין בניו יורק בסרט "סיפורים מאמריקה: אוכל, משפחה ופילוסופיה".

כל סרטיה של שנטל אקרמן התקיימו בצילה של אימא שלה, שורדת אושוויץ, והם דילגו בין ניו יורק, פריז ובריסל בתיעוד ייחודי וחסר פשרות של תחושת פליטות פיזית ומנטאלית (לסרטה האחרון היא קראה "No Home Movie"). ב-1975, כשהיא רק בת 25, יצרה אקרמן את יצירת המופת "ז'אן דילמן, רחוב דו-קומרס 23, בריסל 1080" ושינתה לדעת רבים את פני הקולנוע (כפי שניתן להתרשם מסקר מבקרי הקולנוע האחרון במגזין "סייט אנד סאונד" בו נבחר הסרט לטוב בכל הזמנים). חמש שנים מאוחר יותר, ולאחר רצף יצירות מפעים ומקורי לא פחות מ"ז'אן דילמן", אקרמן ניגשה אל עשור שנות השמונים כשהיא מעמיקה את מבטה אל שורשיה היהודיים. היא ביימה ב-1980 את סרט הטלוויזיה התיעודי "תספרי לי", בו היא מראיינת צמד ניצולות שואה קשישות כמחווה ל"סבתא שלא הייתה לי", והחלה תהליך עבודה ארוך שנים על עיבוד קולנועי שאפתני המחבר יחדיו שני רומנים מאת יצחק בשביס זינגר (לצערה הסרט מעולם לא יצא לפועל). בנובמבר נקרין שלושה מסרטיה המופלאים שכן הופקו באותה תקופה, אחד קצר ושניים באורך מלא. הם צולמו בין השנים 1984-1989, והם מעניקים הצצה להלך הרוח של אקרמן באותם שנים.
"שנות השמונים המוזהבות" (1986) הוא מיוזיקל אירוני וצבעוני המתרחש בתוך קניון בפריז. זהו סרט רב דמויות שעוסק באופן שבו חלום החופש שהגדיר את שנות השישים קרס עם השתלטות הקונסמריזם ופרוץ המשבר הכלכלי. בין גלריית הדמויות חולות האהבה שמאכלסות את הקניון ישנה גם ג'ין שוורץ, בגילומה של דלפין סריג, ניצולת שואה פולנית שהגרה לצרפת, הקימה משפחה ופתחה חנות בגדים. ג'ין מבלה את הסרט מוכת הלם נוכח הופעתו הפתאומית של המאהב שלה בשנים שלאחר המלחמה – חיל אמריקאי שהוצב בפולין. עם זאת, את ג'ין המפגש המחודש מבלבל רק למשך ערב אחד והיא משיבה לתחנוניו של האמריקאי לברוח עמו במשפט - "הזדקנתי ,אך ליבי מעולם לא היה צעיר". כשג'ין מנחמת את מאדו, עובדת בסלון עיצוב שיער שמאוהבת בבנה (שבכלל מאוהב במנהלת הסלון) היא גולשת ללא התראה ממילות ניחומים אודות אהבה נכזבת אל תיאור הטראומה שלא נותנת לה מנוח - "אנחנו נתגבר על הכול, כי אם לא נצליח אז חורבן נוסף יבוא עלינו והפעם אף אחד לא ישרוד".
"סיפורים מאמריקה: אוכל משפחה ופילוסופיה" (1989) הוא סרט נדיר ופחות מוכר של אקרמן והעותק המשוחזר היפהפה שלו הוקרן בפסטיבל קאן האחרון. הסרט מתאר לילה אחד בניו יורק שבו דמויות של מהגרים וניצולי שואה (או שמא הן רוחות רפאים?) מתקבצות ליד גשר וויליאמסבורג ופוצחות במונולוגים אודות החרדות, ההומור ויכולת ההישרדות שמאפיינים את הדיאספורה היהודית. למרות שסרט זה אינו מוגדר כמיוזיקל כמו "שנות השמונים המוזהבות". הוא עוסק באופן ישיר בפרפורמנס ואף מבוצעים בו מספר שירים והמחזות. בסרט אקט הווידוי למצלמה מתפרש כניסיון נואש לנתץ את הבידוד והניתוק הרגשי שנכפה על הדמויות (או הן כפו על עצמן) מאז שנאלצו לנטוש את חייהן הקודמים והזמן עצר מלכת. צפייה עדכנית בסרט, שלושים שנים לאחר שיצא לאקרנים, מזהה גם את תחושת התלישות וטראומת הרדיפה, כמו גם את סוגית האמונה והאופן בו ניתן לשמר אותה בעולם שקרס, כהדהוד של דברים שחלפו בליבנו ומחשבותינו בשנה האחרונה.
בנוסף לשני הסרטים באורך מלא אנחנו נקרין גם את הסרט הקצר של אקרמן, "אני רעבה, קר לי" שצולם כשנתיים לפני "שנות השמונים המוזהבות". זוהי יצירת מופת בת 10 דקות המתארת יממה אחת בחייהן של שתי נערות חסרות כל שברחו מבריסל לפריז, וחוות את מסע ההתבגרות שלהן בריחוק, חסכנות והדחקה קיצונית במה שמצטייר כקרב הישרדות רפטטיבי. ההקרנות של שלושת הסרטים גם מעניקות לנו הזדמנות לשים פוקוס חשוב על עבודתו של הצלם לוק בן חמו שהיה לשותף בכיר ביצירה של אקרמן במהלך שנות השמונים. בן חמו מתגורר בתל אביב כבר מעל לעשור והוא יכבד אותנו בנוכחותו במהלך ההקרנות. בן חמו מפתיע כשמגדיר דווקא את "סיפורים מאמריקה" כ"סרטה האופטימי ביותר של שנטל" אך לתובנה זו חשוב גם להצמיד את העובדה שהוא מתאר את אקרמן "כאדם המפוכח והנדיב ביותר שהכרתי", ועל יד כך אולי להתקרב במקצת להבנה מלאה של אותה "אופטימיות אקרמנית" נדירה – הפיכחון הקשוח שלה הוא אקט של נדיבות והוא זה שמאתגר את הסיבולת שלנו. לא במקרה "סיפורים מאמריקה" מתרחש בלילה ומסתיים עם עלות השחר, סימן לתקווה שאור היום החדש סוף סוף יפציע והזמן יתחיל "לעשות את שלו".
דן שובל

ההקרנות מתקיימות באדיבותם ועזרתם של -
Sylviane Akerman, Luc Banhamou, Celine Brouwez - Fondation Chantal Akerman.