לחץ על לחצן ESC לפתיחת סרגל הנגישות עבור לתפריט הראשי דלג לתוכן דלג למפת האתר
close
12.11.19 12.11.19 - שלישי


מה מניע את הגיבור של "מילים נרדפות"

הדרך של נדב לפיד לפרס בפסטיבל ברלין

עופר ליברגל

יואב, גיבור סרטו של נדב לפיד, "מילים נרדפות", הוא גיבור כריזמטי ואנרגטי בצורה יוצאת דופן. הוא מתנהג בצורה שונה מן הנהוג בחברה, ודומה כי הוא מוּנע באופן תדיר וקיצוני על-ידי רצונות מנוגדים אשר גרמו לכך שזנח את החיים שהוא מכיר בישראל, וכמעט מת עם בואו לארץ שהוא רוצה שתהיה מולדתו החדשה, צרפת. אפשר להסביר, שמה שמניע את יואב הוא בוז לאלימות ולגסות הישראלית, וכמיהה לתרבות הגדולה אשר צרפת מייצגת. אבל מבט מעמיק בסרט, ובסרטים קודמים שיצר לפיד, מלמד כי המצב מורכב יותר מניגודים פשוטים אלו, וכי דמותו של יואב מציבה שאלות מורכבת יותר הן בנוגע ליחס שלו לישראל והן בנוגע לדברים שהוא מחפש בצרפת.

לכאורה, יואב בחר בצרפת כי היא מייצגת סוג מסוים של תרבות ויופי, אך בעת שהוא נמצא בפאריס, בירתה, הוא מנסה שלא להביט ביופיים של כמה מן האתרים המפורסמים שבעיר, באופן בולט כנסיית נוטרדאם ונהר הסיין, והוא טוען: "הסיין הוא מבחן שהעיר הזו מציבה לך. היופי הוא... שוחד שהעיר משלמת לזר כדי שלא יגיע ללב שלה, שהוא לא יופי, לא נשים, לא גדוּלה, אלא משהו אחר שעוד לא גיליתי". באותה סצינה, יואב מנסח במילים את הסיבות לרתיעה שלו מישראל ולעזיבתה. הוא טוען שברח מישראל משום שזו "מדינה מרושעת, נתעבת, נבערת, אידיוטית, שפלה, מעופשת, דוחה, עלובת נפש, מתועבת, עלובה, מבחילה, גסה, צרת אופקים, שפלת רוח, אטומת לב". בן שיחו של יואב, אמיל, יכול להיתפס כתמצית הצרפתיות שיואב רוצה להיות חלק ממנה, אולם הוא מבטל את ההצהרות של יואב הן כלפי ישראל והן כלפי פאריס. בעוד יואב לומד במילון מילים נרדפות לתחושות שלו כלפי ישראל, חברו החדש והצרפתי אמיל משיב לרשימת המילים הללו בטענה שמדינה לא יכולה להיות כל הדברים השליליים הללו, וכי הוא אינו בטוח שהלב של פאריס אכן קיים. יחד עם זאת, יואב ממשיך לא להרים את ראשו כדי להביט בחזות של העיר, ממש כשם שהוא ממשיך לברוח ממולדתו ומשפת אמו, עברית, בה הוא מסרב לדבר.

טום מרסייה ב"מילים נרדפות"

כאמור, הסרט לכאורה אינו עונה על כמה שאלות, ומותיר את מלאכת החיפוש אחר משמעות היצירה לצופה, גם כדי שכל צופה יחווה את הסרט בצורה שונה. אולם, המפתח לכך יכול להיות שורה של שאלות שדומה כי הן ארוגות יחדיו: מדוע יואב נרתע כל כך ועוזב את ישראל, ומה הוא מצפה למצוא בצרפת? מה כל כך מכוער ומרתיע במקום אחד וכל כך מעורר סקרנות במקום אחר? על מנת לענות על השאלות הללו כדאי להתבונן לא רק בסרט זה, אלא גם בכל גוף היצירה של נדב לפיד, שכן מדובר ביוצר המזמין פירוש שמחבר בין סרטיו לא רק באמצעות חזרה על נושאים דומים בסרטים השונים, אלא גם באמצעות שימוש באותם שמות. שלוש הדמויות הגבריות הראשיות ב"מילים נרדפות" קרויות בשמות שהופיעו בסרטים קודמים של לפיד: סרט הגמר של לפיד בבית הספר ע"ש סם שפיגל נקרא "החברה של אמיל", גיבורו קרוי יואב, וגבר ישראלי מארח בתל אביב בת זוג של חבר קרוב מן השהות בצרפת, בשם אמיל. ירון, דמות המאבטח חדור המוטיבציה ושׂשׂ אֱלֵי קרב ב"מילים נרדפות", חולק את שמו עם השוטר בסרט הארוך הראשון של לפיד, "השוטר", וגם שם מדובר בשוטר הנאמן לתפקידו ומגלה יעילות בעימות אלים. יואב הוא גם שמו של הילד אשר כותב שירה בסרטו השני של לפיד, "הגננת".

אף כי נראה שדווקא "הגננת" הוא הרחוק יותר מבין סרטיו בכל הקשור לתיאור גבריות, שֶכֵּן הוא מתמקד בדמות נשית, דומני כי בו טמון המפתח לסוג החיפוש של יואב ב"מילים נרדפות". גיבורת "הגננת", נירה, מבקשת להיכנס לתחום השירה על מנת להימלט מתחושת השיגרה כלפי דברים בעלי ערך מופשט ורוחני יותר, והיא רואה בכישרון דקלום השירה של הילד יואב סגולה אמיתית שיכולה לגאול משהו בעולם שבו לא מכבדים משוררים או כל חריגה מן המוסכמות. באותו אופן, יואב ב"מילים נרדפות" רואה בצרפת עצמה סוג של שירה, אומה שליבה הוא דבר שאותו לא איתר, אך יכול לשמש תרופה לחולי שהוא מוצא בישראל. חיי המשפחה של נירה יכולים להעניק לה אהבה וביטחון כפי שיואב יכול להיות יציב ומצליח בישראל, אלמלא האפשרות לערוך מסע לעבר עולם השירה או לצרפת, מתוך מחשבה כי יש בדבר הלא-מוּכר הזה שמעבר לפינה מהות גדולה יותר, מהות שנוגעת בנשגב. אולם, כפי שאומר אמיל, ייתכן שהלב הזה שיואב מחפש לא באמת קיים, והחיפוש אחריו מוביל למבוי סתום, הן עבור נירה שהולכת לתקופת מעצר בסיום "הגננת", והן עבור יואב, שלפני עזיבתו את צרפת מתנגש בעוצמה נואשת בדלת דירתו של אמיל, דלת שהייתה פתוחה עבורו ברוב השלבים הקודמים של הסרט.

"מילים נרדפות"

יש לציין, כי יואב הוא לא הדמות היחידה ב"מילים נרדפות" שאפשר להשוותה לנירה. אמיל מהווה השוואה ישירה יותר מן הבחינה הנרטיבית — כפי שנירה מציגה את שיריו של יואב הפעוט כשירים פרי עטה, אמיל משלב את הסיפורים מחיי יואב (עם ובלי אישור) במסגרת הניסיונות שלו להיות סופר. בשני המקרים, האנשים שמשתמשים ביצירה הנובעת מדמות ששמה יואב הם סוג של סופרים המתוסכלים נוכח חוסר היכולת שלהם לעמוד בסטנדרטים שהם מעמידים לעצמם. המשיכה שלהם ליואב היא גם משיכה לכוח היצירה שלו וגם משיכה ליואב כמוזה; דומה כי המשיכה הזו גם גורמת למשיכה גופנית, אף כי הדבר נעצר רגע לפני חציית הגבול.

אולם, אמיל ב"מילים נרדפות" אינו מוכן ללכת עד הסוף עם השאיפות שלו, כמו שקורה לנירה, וככל שהסרט מתקדם, הוא חוזר יותר ויותר לאלמנטים מן העולם הבורגני ממנו הוא בא ובאמצעותו הוא עדיין מתקיים. בשליש האחרון של "מילים נרדפות", חברתו של אמיל, קרולין, לא רק חוצה את הגבול המיני במגע עם יואב, אלא גם הופכת על חשבונו של אמיל לדמות-המשנה הדומיננטית יותר, והיא זו שיואב מטיח בה מילים בזעמו, כאשר הוא מתחיל לכעוס על דברים בצרפת המזכירים לו את הדברים מהם ברח בישראל.

אמיל וקרולין מתפקדים כייצוג אידיאי של צרפת המושכת את יואב, זוג צעיר ויפה החי בעיר הבירה, צורך תרבות, מציל את חייו של יואב, ומעניק לו תמיכה במהלך החיים בצרפת. בעוד יואב מדבר בקול רם ואגרסיבי, אמיל וקרוליין מעודנים, בניגוד חריף לדמויות האחרות שיואב מקיים עימן קשר במהלך הסרט — ירון הישראלי ומישל הצרפתי הפרו-ישראלי, דמויות שיש בהן שאיפה לאלימות שהיא אולי הבסיס לרתיעה של יואב מישראל. זאת, גם אם יואב אינו מסוגל לתת סיבה קונקרטית לטינה שלו, פרט לשורה ארוכה של נאצות משדות סמנטיים דומים.

יתרה מזאת, יואב מחפש את חברתן של הדמויות החזקות הללו על אף שהוא מתנגד לכל מה שהן מייצגות; הוא גם נמשך אליהן ומעריץ אותן. ירון מזכיר לו את הקטור, איש טרויה, מי שהיה הגיבור שלו בילדותו והוא אולי עדיין הגיבור שלו גם כיום, גיבור שהוא חזק וכוחני, אך גם בורח, גיבור חזק, אך גם כזה שנהרג, ומותו הימם את יואב בגיל הרך. כי יואב נמשך למוות: הוא כמעט מת בראשית הסרט ואינו יוצא לרחוב באקט שיכול היה להציל אותו. אביו אומר בסרט, שלוותר על השפה שלך זה להרוג חלק מעצמך, ואף כי יואב מוחה נגד ההגדרה, אין ספק כי חלק ניכר מן השאיפה שלו בסרט היא למות, ואולי להיוולד מחדש. לכן הוא מחליט גם לוותר על הזכויות לזיכרונות שלו, על מנת שאמיל יוכל להשתמש בהם כספרות. הנקודה בה הוא דורש מחדש את הסיפורים, היא הנקודה בה בעצם הוא גם מוותר על חיים חדשים בצרפת. עם הזמן, צרפת הופכת בעיניו מתקווה לאומה גוססת, ומה שחשוב יותר, תוך כדי כך הוא נכנס למסלול שישיב אותו לישראל או יוביל אותו לאבדון. לא במקרה, הן ההחלטה להעניק את הסיפורים לאמיל והן ההחלטה לקבל חזרה את הבעלות על הסיפורים, מתגבשת אצל יואב אחרי המפגש עם אמן שהוא ספק סוטה ספק פורנוגרף, אמן אשר מדגיש את יופיו הגופני של יואב. דגש זה המושם בגוף לא זו בלבד שגורם ליואב תחושת ניצול, הוא גם מעמיד אותו בפני העובדה שיש בו יותר מנוכחות גופנית.

המשיכה הפנימית של יואב לאנשים כמו ירון ומישל, על אף שהם מייצגים את הדבר שממנו הוא סולד, היא גם המשיכה לגוף ולגופניוּת. לא במקרה, הפעם הראשונה בסרט בה הוא בוגד בהחלטתו ופולט מספר מילים בעברית היא כאשר הוא מפגיש בין שתי הדמויות הללו, שני אלה, במקום לדבר, מתוודעים זה לזה באמצעות מאבק גופני אלים. זהו חלק מן המרקם של טבע האדם שיואב מנסה להתחמק ממנו, גופו החזק והנאה. גם אקט ההתרסה שלו כנגד ישראל, כשהוא מבטל את ההמתנה בגשם בתור לשגרירות, הוא צעד שבאמצעותו הוא מקבל את הצד הברוטלי שטמון בו, צד שקשור לישראליוּת ולפחות לחלק משמות התואר שהוא מייחס לה. כאשר הוא מכריז "אין גבול", גם משהו בגבולות האישיות שלו מתחיל להיסדק.

מתוך "השוטר"

כפי שכבר ציינתי, דמות בשם ירון הופיעה גם בסרטו העלילתי הראשון של לפיד, "השוטר", והדמיון בין שתי הדמויות גדול יותר מן הדמיון בין הדמויות השונות שעונות לשם יואב. ב"השוטר" יואב הוא שוטר ביחידת עילית, תפקיד הדורש ממנו גם יכולת הריגה מקצועית מאוד מתוך דבקות במשימה ואמונה במדינה. המילים הראשונות שנשמעות בסרט הן הצהרה חד-משמעית מצדו, "זאת הארץ הכי יפה בעולם", הצהרה שיכולה לאזכר את האמירה של ירון ב"מילים נרדפות", כשהוא טוען כי בכל מקום בצרפת יצהיר על היותו יהודי וישראלי ועושה זאת, הלכה למעשה, מול המבלים בפאב והנוסעים ברכבת התחתית.

ב"השוטר", חלק ניכר מן הפעילות של ירון מתבטא במגע גופני — טיפול באשתו המצויה בשמירת הריון, לחיצת יד במפגש בין חברים, פעילות ספורטיבית, ובסופו של דבר הֶרֶג. הגופניוּת גם קשורה למאבק בין החיים למוות בו מצויה דמותו, גם אם לא באופן ישיר. מצד אחד, אשתו צפויה ללדת, מצד שני, אחד מחבריו הקרובים חולה בסרטן. ירון מתמודד בשני המקרים מתוך תחושת ביטחון עצמי אשר נובעת הן מכוחו הגופני והן מאמונה בלתי-מעורערת לא רק ביופיה של ארץ ישראל, אלא גם בעיקר בערכים אותם מקדשת המשטרה, בה הוא משרת, בדיוק כפי שירון ב"מילים נרדפות" מאמין בצדק של הישראלי בחו"ל.

העדר הספק של ירון בצדק הישראלי מקביל להעדר הספק של יואב בכך שישראל שוגה, גם אם הוא אינו מסוגל להסביר מהו האירוע אשר גרם להתגבשות השקפה קיצונית הפוכה זו אצלו. ייתכן שהשקפה הפוכה זו התפתחה דרך שורה של אירועים שגרמו ליואב לפקפק בצדק של המדינה שהוא חלק ממנה ובדברים שהצטווה להאמין בהם. חלק מן דברים האלה מועבר דרך הסיפורים על עברו: צחוק של אמו בטקס חיילים מצטיינים גורם למבוכה בזמן אמת, אך בדיעבד מדגיש עבורו את מופרכות הסיטואציה; הסתרת גורלו של הקטור בידי ההורים גורם ליואב להטיל ספק במקורות הסמכות שלהם כבר מגיל צעיר; יואב מבין שהוא יוכל לסמוך רק על עצמו ולכן הוא מנסה להמציא את עצמו מחדש, בתרבות אשר מייצגת עבורו את אירופה הקלאסית והמשכילה, אך גם ניגוד לישראל הנבערת.

את דמותו של ירון ב"השוטר" מגלם השחקן יפתח קליין, אשר עבד עם לפיד קודם לכן בסרט הסטודנטים "החברה של אמיל" (סרט באורך 50 דקות, ארוך מן המקובל בסרטי סטודנטים), שם גילם דמות בשם יואב, אשר יש לה מספר קווי דמיון ליואב מ"מילים נרדפות" — שתי הדמויות עוברות על מילון צרפתי, ומשננות מילים על מנת לשוחח בשפה זו. עלילת "החברה של אמיל" יכולה להתרחש כשנתיים אחרי האירועים שמתוארים ב"מילים נרדפות" — יואב חי בתל אביב ומתבקש לארח את דלפין, בת הזוג של אמיל, ידידו הטוב מן התקופה בה חי בצרפת. אולם יואב של סרט זה מאמץ על פניו את הזהות הישראלית, ובעיקר מתנהל בגסות מול דלפין אשר באה לישראל לצורכי מחקר ב"יד ושם". במקום לנסוע לירושלים הוא כופה עליה שהייה בחברתו בתל אביב, ומציע כתחליף את מוזיאון בית התפוצות, דבר שפוגע במטרת הביקור שלה. למעשה, יואב בסרט דומה בהתנהגות שלו לירון מן הסרטים האחרים, פרט לסצינה האחרונה, בה הוא מספר כי "בצרפת הייתי עדין יותר", וגם חושף מחדש את הצד העדין באישיותו. ההבחנה שצרפת מסמלת סוג של עדינות אולי ממצה את מה שיואב קיווה למצוא בארץ זו, בניגוד לאלימות שהוא מכיר כיסוד השולט לא רק במולדתו, אלא גם בו עצמו.

הטרגדיה של יואב היא, שהדברים אינם כה מוחלטים. מבט נוסף בסרט חושף, כי גם לשני המקומות האלה יש לא מעט מן המשותף, וכי ישראל וצרפת הן יותר מילים נרדפות מאשר ניגודים. כאשר יואב מבקש להדגים כיצד למד מן המילון מלה בצרפתית, הוא מציין את המילה "פומפה", שהיא בסופו של דבר כמעט זהה בשתי השפות. כאשר יואב עובד כדוגמן עבור אמן, הוא מוצא שלא כל אמן צרפתי חייב להיות כמו אמיל, הוא יכול להיות גם נצלני ואטום לב, כפי שמתברר כאשר הוא נדרש לדגמן בעירום ולוותר על עקרונות, הן בחשיפה העצמית והן בדרישה לדבר בעברית, על מנת לקבל כסף בצרפת. יתרה מזאת, כאשר הוא פותח בתהליך לקבלת אזרחות צרפתית, הוא מוצא שצרפת כופה ומטרידה בשם השוויון וחופש הדת בדיוק כפי שישראל מפלה בשם היהדות: שיעורי ההכנה לאזרחות מצהירים כי אין אלוהים ומהללים את הרוח הצרפתית. אחריהם, יואב כבר מוכן להביט ישר בכנסיית נוטרדאם ואף לירות לעברה, מוכן לבקר את המוסיקה המתפשרת שמנגנת קרולין, ובסופו של דבר מוכן לתקוע את ראשו בדלתו של אמיל אחרי שזה כבר אינו מאפשר לו להיכנס פנימה.

יואב אמנם כואב את שובו לאומה שממנה בא וגורלה נחרץ (כהגדרתו), אבל הוא טוען כי גם האומה הצרפתית גוססת. בסופו של דבר, מי שמאבד את האחיזה במציאות זה בעיקר הוא עצמו, אולי מפני שהתרופה שלו לקיצוניות שהוא יוצא נגדה היא התרסה חריפה לא פחות. לכן, לא רק שהוא אינו מוצא בצרפת את מה שחיפש בה, אלא הוא אף שוב מוצא בעצמו את מה שניסה לברוח ממנו. התנגשותו בדלת היא לא ניסיון ממשי לחדש את הקשר עם אמיל, אלא יותר ניסיון לגרור גם אותו ואת העולם האמיד שלו לכאוס הקורס של יואב.

אבל מעֵבֶר לחיפוש אחרי ניגודים, הסרט מחפש גם אלטרנטיבה, משהו שיואב אינו יודע בדיוק מהו, וספק אם הוא מגלה זאת במהלך הסרט. שֶכֵּן, כאשר הוא אינו מרים את הראש, הוא מונע מעצמו לא רק מראות יופי, אלא גם אפשרות לגילוי לא צפוי. אבל זה נאמר לא רק לגבי יואב עצמו. יש בסרט עוד ישות המחפשת ללא הרף, תוך שבירות מוסכמות, עם זעם וחדירה למרחבים של האחר: זהו יוצר הסרט, כפי שגישתו באה לידי ביטוי בצילום ובעריכה. השוט הראשון של הסרט נפתח בצילום של מרצפות בפאריס, מבט מקביל לרצון של יואב לא להביט למעלה, כפי שהוא מספר מאוחר יותר, אלא שעוד באותו שוט, המצלמה נעה ומביטה גם למקומות אחרים, כולל בדמותו של יואב שנכנסת ויוצאת מן הפריים בעוד המצלמה לעיתים מתנגשת בו ממש, ולעיתים נוקטת גישה שונה משלו לגבי מה שיש לראות בעיר. בעריכה נעשה בסרט שימוש נרחב בגשרים קוליים אשר מתחילים סצינה לפני התמונה או מעבירים את יואב לסיטואציה אחרת מזו שבה הוא נמצא. המבע הקולנועי הזה מנסה גם לבטא את החיפוש של יואב, אבל גם להציג לצופה סוג מעט שונה של חיפוש, דרך אחרת להגיע ללב של פאריס או להעדר של אותו לב, תוך מבט ישיר לחלק מן הדברים שיואב אינו מאמץ במלואם. הסרט מאוהב ביואב, אבל גם מבקר אותו ולעיתים נרתע ממנו. אולי גם משום שיואב בסופו של דבר נרתע מחלק ניכר מן הדברים שהוא מייצג.

אלא שדומה כי הסרט גם נרתע מן הרתיעה. הרבה יותר מיואב, הסגנון הקולנועי מאדיר את הגוף הגברי ואת המגע בין גברים או בין גברים לנשים, בין אם זה מגע אלים ובין אם מגע של ריקוד ומשיכה. דומה כי רק סצינות המין בסרט נטולת גוון ארוטי. יואב אינו מודע לכך, כי המשיכה שלו לאמיל ולירון היא גם גופנית, לאו דווקא משיכה מינית, אבל בהחלט הערצה לגוף ולקירבה. הצילום בסרט מבין זאת ומאדיר את הגוף של הגבר הישראלי החזק: יואב המנסה לברוח מעצמו, או ירון הלוקח את הגאווה העצמית והלאומית לנקודה קיצונית אבסורדית.

השפה הקולנועית היא דמות בפני עצמה לא רק בסרט זה, אלא בכל סרטיו של לפיד, במאי אשר מושפע מן הקולנוע המודרניסטי. הוא אינו מנסה ליצור אשליה של מבע אובייקטיבי, אלא גורם לכך שהקהל יהיה מודע לנקודת המבט של הבמאי, אשר בוחן את השקפת העולם של הדמויות מתוך סקרנות, אבל גם מתוך ערעור על אמונתן בצדקת הדרך שהן בחרו לעצמן. לכן, אין זה מקרה שהדמות הראשית בסרט באורך בינוני, "מיומנו של צלם חתונות", היא איש קולנוע (צלם חתונות) אשר נקרא י' — הוא יכולה להיות הן יואב והן ירון.

עבור חלק מן הצופים, הדגשת השפה הקולנועית יוצרת ניכור בגלל תחושה של מלאכותיות. אולם אני התרגשתי במהלך צפייה מפני שלדעתי, החיפוש אחר טכניקה קולנועית חדשה הוא רק אמצעי של הקולנוען לבצע חיפוש אחר דבר אחר. החיפוש הוא אחר אותנטיות. הסרטים מנסים להגיע לאותנטי לא באמצעות הצגת המציאות כפי שהיא, אלא על-ידי חתירה למהות הפנימית המנחה את הדמויות במצב הקיצוני ביותר. מעבר לעירום הגופני, גיבורי הסרטים של לפיד מופשטים גם מהעמדות הפנים שלהם או מההתרסה מול החברה, ובסופו של דבר, הטבע האמיתי של החיפוש שלהם נחשף גם בפניהם כדבר שונה משחשבו.

חשיפת האותנטי באה לידי הביטוי השלם ביותר שלה בשילוב של אמנויות אחרות בסרטים. אף כי הדמויות ב"הגננת" וב"מילים נרדפות" שואפות לממש את מטרתן בחיים או דבר נשגב אחר באמצעות הספרות, האמנות הדומיננטית בסרטים של לפיד היא הריקוד. להוציא כמה סרטים קצרים בהם לא עסקתי במאמר זה, כל סרט של לפיד כולל לפחות קטע ריקוד אחד, לרוב יותר. בחלק מקטעי הריקוד, הדמויות מנסות להרשים דמויות אחרות, אבל לרוב הריקוד הוא זה שמאפשר להן להשתחרר ולבטא את עצמן כפי שהן באמת, בעיקר במקרים בהם דומה כי תיכננו לרקוד בדרך אחת ובסוף רקדו בדרך אחרת.

הדבר בולט במיוחד ב"מילים נרדפות", שדומה כי הוא הסרט הכי עמוס בקטעי ריקוד מבין כל הסרטים שביים לפיד עד כה: יואב רוקד לבד בדירתו; שתי בחורות רוקדות בפאב וירון מנסה לעבור ביניהן; יואב רוקד במועדון בו הוא מנסה להשיג אוכל בחינם, והופך את האוכל לחלק אינטגרלי ממהלך ריקוד שמציב אותו בראש המבלים האחרים במקום; חיילות שרות ורוקדות במהלך טקס הוקרה לחיילים מצטיינים המתקיים בבית קברות. זוהי שורה של סצינות ריקוד בעלות אופי שונה, ודומה כי הן נעות על הרצף שבין אותנטיות כמעט מלאה (יואב בדירתו) לזיוף נטול מוּדעוּת (ריקוד "הללויה" בבית קברות למען החיילים). לסצינות אלו ניתן להוסיף סצינות בהן האלמנטים של ריקוד הם קטנים יותר: יואב מגדיר את הירי שלו לצלילי שיר צרפתי כ"ריקוד עם תת-מקלע", או יורה בתת-מקלע מדומיין בכנסיית נוטרדאם, וירון נוסע בקרון רכבת תחתית ומזמזם בהתרסה את "התקווה" בפני נוסעים מוטרדים שקיים ספק אם הם בכלל מזהים את המנגינה.

במידה רבה, גם האקט המסיים את הסרט הוא אקט של פעולה גופנית שהופכת לסוג של ריקוד: יואב מתנגש בעוצמה בדלתו של אמיל, באקט של שחרור מוחלט מכבלי המקובל בחברה, מן השאיפות של אמיל עצמו, ומקוד ההתנהגות שעל פיו פעל יואב במהלך הסרט. האקט הזה מסיים את הסרט, מפני שאחריו אין עוד עקרונות ואין עוד חיפוש, יש רק הרס שבא כתוצאה מן הכישלון. יואב מנסה למצוא את השער האחרון שעוד נותר לו על מנת להגיע לאדם שהיה עבורו התמצית של צרפת. או בדרך אחרת: הישראלי מסיג גבול, ומשתמש בכוחו על מנת לכבוש טריטוריה צרפתית.

בשל המצב הבטחוני ובהתאם להנחיות פיקוד העורף הסינמטק סגור היום