לחץ על לחצן ESC לפתיחת סרגל הנגישות עבור לתפריט הראשי דלג לתוכן דלג למפת האתר


לפני המצלמה ומאחוריה

קלינט איסטווד אחרי יום הולדת 89

ג'ון ורנוביץ'

> קודם כל, ברכותי על הצלחת הסרט.

תודה, מסתבר שהוא דווקא מצליח, אבל בשלב זה גורל הסרט הוא כבר לא בידי.

> כל הכבוד, הצלחה כזאת לשחקן שיצא כבר לגימלאות.

כולם שאלו את עצמם אם אכן יצאתי לפנסיה. האמת היא שלא עשיתי את זה אף פעם. פשוט לא מצאתי שום דבר שנראה לי מתאים. אני מניח שאילו מצאתי שניים או שלושה תסריטים הולמים, לא הייתי מהסס להופיע.

> האם אתם ממשיכים לקרוא כל הזמן תסריטים?

כל הזמן, גם הצוות שלי וגם אני.

האם אתה עושה את זה להנאתך האישית, או שאתה באמת מחפש משהו שמתאים לך?

קודם כל, זה מתוך תקווה שיפול לך לידיים משהו מוצלח שמעורר בך את החשק לחזור לעבוד. קורה שמדי פעם אתה נתקל בתסריט ואתה אומר לעצמך: "אולי באמת הייתי יכול להופיע בתפקיד כזה?"

קלינט איסטווד ב"הפרד", 2018

> ב"הפרד" נדרשת לגלם תפקיד של קשיש. זה ודאי לא היה קל.

אכן, זה היה די קשה.

> התסריטאי שבחרת, נירק שנק, הוא אותו תסריטאי שכתב גם את "גראן טורינו", התפקיד האחרון שלך בקולנוע לפני "הפרד".

במקרה הקודם, אחת הידידות שלו צילצלה לסוכן שלי כדי להציע לו את התסריט. והסוכן, תהיה נשמתו עדן, הוא הלך לעולמו בינתיים, אמר לי: "תפקיד כזה לא מעניין אותך". הנערה לא התייאשה, פנתה למישהו אחר באולפן וסיפרה לו שאינה יכולה להשיג את קלינט. אותו איש הביא אלי את התסריט, והשותף שלי, רוב לורנץ, קרא ומצא שהוא מעניין מאוד, בעיקר משום שהיה מנוגד לכל תקינות פוליטית. ביקשתי לקרוא אותו בעצמי, וכשסיימתי לקרוא הודעתי לצוות שלי שהחל ממחר מתחילים לעבוד עליו.

> עד כמה השפיע השם של ניק שנק בבחירת התסריט ל"הפרד"?

כשקיבלתי את התסריט ראיתי את השם של ניק, אבל לא ייחסתי לכך חשיבות רבה. הרי לא פעם קורה שאותם אנשים מציעים לך לפעמים הצעות הולמות ולפעמים לא. קראתי את התסריט בעניין, אבל מה שמשך את תשומת ליבי עוד יותר היה הסיפור האמיתי שעליו הוא מבוסס. קראתי את הכתבה של ה"ניו יורק טיימס", וראיתי הזדמנות לעשות משהו יוצא דופן.

> הכתבה של סם דולניק על ליאו שארפ (בתסריט שונה שמו לארל סטון) מעניינת מכמה בחינות. קודם כל, הסיפור מפתיע מעצם העובדה שמדובר באדם שמתקרב לגיל 90 ומסתובב ברחבי ארצות הברית עם מאות קילוגרמים של קוקאין במכונית שלו. אבל מה שמרתק זו העובדה שהאיש הזה ממשיך להיות תעלומה, הן בעיני מחבר הכתבה והן בעיני קוראיו.

אינני מכיר אף אחד ששוחח איתו, אבל נראה לי הגיוני שמישהו הציע לו את העיסקה הזאת, שהוא ניסה פעם אחת וראה שהוא לא נתקל בבעיות, אז אמר לעצמו: "אם אני אוכל להמשיך, אצליח להשתחרר מן החובות שלי".

> ליאו שארפ פיתח סוגים שונים של צמחים ופרחים. זוקפים לזכותו משהו כמו 119 סוגים שונים של צמחים. כפי שאתה מדגיש במהלך הסרט, כשאתה מתייחס לעוצמה ההרסנית של האינטרנט והטלפונים הסלולאריים בכל מה שקשור למוצרים הטבעיים של האדמה, הוא חש שהעולם בגד בו והחליט להתנקם בו.

העיסוק שלו בסוג מסוים של שושנה ריתק אותי במיוחד, אבל לא מצאתי לכך הסבר. אז החלטתי לתת לשאלה תשובה משלי: הפרחים האלה חיים היום, ומחר הם כבר אינם. אני יכול לתאר לעצמי בלי שום קושי את המצב שלו. הוא על סף פשיטת רגל כשהוא פוגש מישהו שאומר לו: "תשמע יש לי כמה חברים, כל מה שאתה צריך לעשות עבורם הוא להוביל חבילה במכונית שלך, כלומר, לפתוח להם את תא המטען שלך". הוא יכול היה לטעון להגנתו שזה קרה במקרה, שמישהו הסתיר, ללא ידיעתו, חבילת סמים במכונית שלו, ועוד סיפורים כאלה. ואחרי כמה זמן הוא מצא את עצמו מסתבך בתוך השיגרה הזאת ומוביל כמויות הולכות וגדלות של סמים.

> האם הסצינות בחיק המשפחה, עם הבת והאשה בנפרד, היו כבר בתסריט המקורי?

הן היו בהחלט בתסריט. הבת עומדת להינשא מחדש, והוא מבטיח כל מיני הבטחות שבסופו של דבר לא יוכל לקיים. לא שוחחתי יותר מדי עם שנק על התסריט, השארתי אותו כפי שהיה. חשבתי שמעניין יותר לתאר לעצמי מה ארל יכול היה לחשוב בנסיבות הללו, זה לא היה משנה את התסריט עצמו. לא רציתי באמת להיכנס לתוך העניין, מעבר לזה. כשהיססתי עדיין לגבי ההחלטה אם לקחת על עצמי את התפקיד או לא, אחת העוזרות שלי במשרד, ג'סיקה מאיר, שאלה אותי: "למה שלא תגלם את התפקיד הזה?" ובסופו של דבר החלטתי שאיני זקן עד כדי כך שלא אוכל להתמודד עם המשימה. לפי כל מה שלמדתי מן העיתונות, ליאו שארפ הוא בן גילי. אז למה לא? החלטתי לנסות. בתסריט היו רק וינייטה אחת או שתיים לאורך הדרך, כשהוא עוצר ומשוחח עם עוברי אורח או סוטה מדי פעם מן המסלול שלו. אנחנו הוספנו עוד, כמו לדוגמא המפגש עם רוכבות האופנועים הלסביות. ראיתי אותן בתוכנית טלוויזיה על מצעד הגאווה בסן פרנציסקו, והתברר שֶיֵש קהילה כזאת בקירבת המקום שבו צילמנו את הסרט.

קלינט איסטווד ב"הפרד", 2018

> קשה שלא להתרשם מריבוי הלאומים המיוצגים בסרט הזה. יש צ'יאקנוס ויש מקסיקאים, יש משפחה אפרו-אמריקאית שרכבה תקוע לצד הדרך, מנהל החשבונות של קרטל הפשע הוא פיליפיני, באחד הברים חוגגים חתונה סינית. כל המיעוטים הללו מיוצגים בדרך טבעית ופשוטה ביותר במהלך הסרט.

כמה מהם הופיעו כבר בתסריט המקורי ופיתחנו אותם תוך כדי הצילומים; למשל, המשפחה התקועה לצד הדרך. העובדה שטעו בדרך היא אולי משעשעת, אבל מבחינתי זאת הייתה הזדמנות לחזור קצת אחורנית בזמן, ל"גראן טורינו", כדי להזכיר שאתה אף פעם לא זקן מכדי ללמוד דברים חדשים. זה דווקא רעיון שמוצא חן בעיני, אולי בגלל הגיל שלי. אז הוספתי גם את זה לתסריט.

> זה כמו אותה השורה בדיאלוג שאומרת: "אנשים לא יודעים איך לפתוח חבילת סוכריות מבלי שהם נעזרים באינטרנט". או כמו אותו האדם הניצב בלב המידבר ומנסה למצוא קליטה למכשיר הסלולרי שלו. זה עצוב אבל זה באמת קורה.

אכן.

> "הפרד" הוא בסופו של דבר סרט מסע. דבר דומה אפשר היה לומר גם על הסרט הקודם שלך The 15:17 to Paris, שהתרחש כולו בתוך רכבת נוסעת. ארל סטון מבלה כשישים שעות בשבוע על הכבישים כשהוא נודד ומוכר פרחים בארבעים ואחת מתוך חמישים המדינות בארצות הברית. אני מניח שגם אתה, במהלך הקריירה שלך, בילית הרבה זמן בדרכים, ואפשר לומר שבסרטים האחרונים שלך, המסע הוא מעין נושא משני כמעט קבוע.

זה לא בכוונה תחילה, זה יצא כך.

> כלומר, אינך נוהג לבחור נושא משום שאתה רוצה, למשל, לבקר במקום כמו ונציה.

בסרט The 15:17 to Paris עקבתי במצלמה שלי אחרי הדמויות המרכזיות, שחזרו על מה שעשו במציאות. "הפרד" שונה במידת רבה, משום שפרטים רבים המצאנו תוך כדי עבודה, במסגרת שקבע לנו הסיפור.

> חלק גדול מן העלילה מתנהל במגרשי חנייה או במחסנים. אבל ארל משתדל תמיד ליצור יחסים אישיים קרובים יותר עם הסובבים אותו, כמו אותה הסצינה שבה הוא ממש גורר את איש קרטל הסמים יחד איתו למסעדה שבה מגישים לדעתו את כריך בשר החזיר הטוב בעולם. הוא בוחר להתייחס לאדם הבודד, ולא לפונקציה שלו בתוך מנגנון, בערך כמו היחס שלו לפרחים שפורחים פעם אחת בלבד. אפשר לומר שבמידה רבה, ארל נלחם בזילות ערכו של הפרט האמריקאי.

ליתר דיוק, הייתי אומר, נגד הדקונסטרוקציה של אמריקה.

> יש ב"צלף אמריקאי" סצינה שבה הגיבור (אותו מגלם ברדלי קופר) נמצא בתוך קרב יריות סוער ובאותו זמן הוא גם משוחח עם אשתו בטלפון. אפשר לומר שזה נס שמאפשרת הטכנולוגיה המודרנית. ואילו בסרטך The 15:17 to Paris, שלושת הידידים מסקרמנטו שנודדים, כל אחד למקום אחר בעולם, נמצאים בקשר מתמיד הודות לסקייפ, או באמצעות צילומי סלפי שהם מעלים לאינסטגרם. השימוש הזה בטכנולוגיה הוא טבעי לחלוטין לצעירים בני ימינו, אבל "הפרד" הוא מעין קריאת אזהרה מפני החיים המודרניים, מעין לקח לחיים. היום נדמה שאנשים הפכו להיות תלויים לגמרי במכשירים שבידיהם, ו"הפרד" מבקש לומר להם "הניחו למכשירים ותתחילו לחיות".

אני מאמין בכך, בכל ליבי. אם צפיתם בטקס האוסקר, ראיתם ודאי את הזוכים עולים לבמה וקוראים מן הטלפון הנייד שלהם את הדברים שלהם. איזה מין דבר זה? לעלות על הבמה ולקרוא טקסט מן הטלפון. זה הדבר המדכא ביותר בעולם. וזה קורה כאשר מולך ניצב קהל ואתה מופיע בטלוויזיה בזמן השידור היקר ביותר בעולם. היו כאלה שקמו ממקומם וקראו את הטקסט שלהם מתוך דף נייר שהחזיקו ביד. אני זוכר שלפני כמה שנים, כשהוזמנתי ליטול חלק בטקס, נדמה לי עם "הבלתי נסלח", אספו את כל המועמדים יחד בחדר נפרד ונאמר לנו במפורש: "אל תביאו אתכם טקסט כתוב בשום צורה, כי זה מרגיז את הקהל". עניתי להם שאני יודע זאת היטב משום שאני עצמי נמנה עם המתרגזים. כשאני רואה מישהו שולף דף נייר ומתחיל לקורא, אני קם ומסתלק.

> האם הביקורת של הסרט בכל מה שנוגע לאמצעים הטכנולוגיים של היום נמצאת כבר בתסריט המקורי, או שמא זה חלק מתורה שבעל-פה אותה אתה מבקש להקנות לנכדיך, כתוספת לעלילה?

לפעמים עושים דברים מבלי לחשוב בדיוק מה המניע לכך, מתוך אינסטינקט. כך לדוגמא, אני סבור שאם יש לך פנצ'ר בצדי הכביש, אתה אמור לדעת איך לעזור לעצמך. אלא שהיום, זה נדיר למדי. זה קרה לי לעיתים קרובות, כשהייתי צעיר. רוב בני האדם ידעו אז איך להחליף צמיג, שהרי לא יתכן לנסוע קילומטרים רבים עם צמיג שיצא ממנו האוויר. אני מתנגד להתפעמות של היום נוכח כל המצאה חדשה. הטלפון הנייד הוא המצאה יוצאת מן הכלל כשאתה תקוע בדרך, אבל איני רואה שום סיבה לראות בו פתרון לכל הבעיות שבעולם.

> האם מותר לשאול אם אתה יודע לשלוח טקסטים בטלפון?

לא. אני יודע לומר לג'סיקה, המזכירה במשרד, לשלוח טקסט או לטלפן במקרה הצורך, למי שצריך לטלפן, אבל אחרי שאני אומר לה את הדברים האלה אני יכול לעזוב את המשרד. אילו נאלצתי לשבת ולשלוח בעצמי את הטקסט, הייתה לי הרגשה ששועבדתי למכשיר.

> בסוף הסרט, ארל מצליח לעמוד בהתחייבות שלו, ובתו איריס (לא במקרה שם של פרח) טוענת שחלה בו מעין "פריחה מאוחרת". בעיניה, ברגע שהוא נשלח לכלא, יש בכך יתרון, כי היא תדע תמיד היכן למצוא אותו. כלומר, תהיה לה אפשרות לתקשר אתו, בסופו של דבר. זה בעצם מה שרצית לומר על קשרי משפחה?

נדמה לי שככל שאדם מתבגר, הוא מעריך יותר את הקשרים עם המשפחה. כשאתה צעיר, וכל בני דורך מתקדמים ומשתנים באותו הקצב, המצב שונה. אדם צעיר אינו אוהב להרגיש שהוא חייב להתקשר כל הזמן להוריו, אבל כשהילדים שלך מתקשרים אליך אתה יודע להעריך את זה הרבה יותר.

> אחרי הצגת הבכורה של "הפרד" אפשר היה לראות במקומות רבים צילום שלך בחברת כל ילדיך, בנות זוגך בעבר ובת הזוג שלך בהווה.

אם תרצו או לא, זאת המשפחה שלי. הם נפגשו בעבר, בהזדמנויות שונות, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שבה היינו כולנו יחד.

> אליסון, הבת שלך, משתתפת ב"הפרד". אמנם זה לא קרה מאז 1997, אבל לפני כן, מאז הייתה בת 7, היא הופיעה פעמים רבות בסרטים שלך. האם יש לכך משמעות מיוחדת בשבילך?

זה היה נהדר. כל הכבוד לאחראים על הליהוק. הם שואלים אותי תמיד מה דעתי על השחקנים שהם בוחרים לסרט. וכבר בפגישה השנייה איתם הם אמרו לי: "אתה יודע שהבת שלך, אליסון, היא בדיוק בגיל של איריס בסרט". מייד אמרתי להם שהם כמובן צודקים, וביקשתי מהם שיחתימו אותה לתפקיד.

לא הייתה לך כוונה להפוך את הסרט למפגש משפחתי?

לאו דווקא, זה קרה במקרה. היא פשוט הייתה בגיל המתאים.

למוסיקה בסרט יש חשיבות רבה. מה הניע אותך לבחור בחצוצרן הקובני ארתורו סנדובל?

המוסיקה שלו תמיד מצאה חן בעיני. שמעתי אותו בקונצרט שנערך בלוס אנג'לס והוא הרשים אותי מאוד. זה נכון שהוא קובני, כלומר לא מקסיקאי ולא דרום-אמריקאי, אבל הדם הלטיני זורם בעורקיו, ואמרתי לעצמי שיהיה זה מעניין לראות איך הוא יתאים לסרט. סיפרתי לאנדי גרסיה, שהוא חבר טוב שלו, שאני מתכוון לפנות לסנדובל, והוא מייד ענה לי בהתלהבות שאין שני לו. לפעמים, כשיש לך עסק עם מלחין שמרבה לכתוב לקולנוע, אתה מגלה שיש לו נטייה לעשות יותר מדי. הזהרתי את סנדובל שיש לי כבר אוסף שלם של פזמונים המשתלבים בתוך הסרט, וגם הצעתי לו להאזין להם ולהתרשם.

> התחלת לכתוב בעצמך כמה מן הנושאים המוסיקליים לסרט (איסטווד היה מוסיקאי וחצוצרן ג'ז בנעוריו), אבל מה שסנדובל הלחין ענה על הדרישות שלך ולא השתמשת עוד במה שכתבת.

כתבתי לא פעם מוסיקה לסרטים שלי, ולפעמים גם לסרטים של אחרים. כתבתי אפילו שיר עבור הארווי ויינסטיין. יום בהיר אחד הוא צילצל אלי והודיע לי שהמוסיקה שאני כותב מוצאת חן בעיניו, ושיש לו סרט שאינו מרוצה מן המוסיקה שנכתבה עבורו, ושאל אם אהיה מוכן לכתוב לו משהו. עניתי לי שבעיקרון אני כותב מוסיקה רק לסרטים שלי או כשיש לי רעיון מוגדר שמנקר לי בראש, אבל אני מוכן לשקול את ההצעה. זה היה סרט קטן בשם Grace is Gone, של במאי בשם ג'ים סטראוז. התיישבתי לכתוב, הזמנתי אותו לשמוע, אבל אמרתי לו מראש שאם זה לא ימצא חן בעיניו, הוא רשאי לא להשתמש בה. לא דיברנו על שכר ולא על שום תנאים אחרים. הוא בא, זה מצא חן בעיניו, והוא לקח את המוסיקה.

> האם הוא שילם בסופו של דבר?

בהחלט. זאת הייתה אחת הפעמים היחידות שבהן שוחחנו זה עם זה. הוא לא היה דומה לדמות שמצטיירת היום בתקשורת, אבל זה נכון שהיינו בין גברים, לא היו שם נשים, ולא הבטחות לתפקידים ראשיים בסרטים שיבואו.

קלינט איסטווד מדריך את בראדלי קופר ב"צלף אמריקני" (2014)

> אתה מזוהה פוליטית עם התנועה הליברטריאנית.* אינני יודע עד כמה אתה באמת מזדהה עם קווי המפלגה הזאת, אבל בכל מה שקשור למאבק נגד הסחר בסמים, לדעת הליבריטריאנים, דרך הטיפול של הממסד האמריקאי משרתת בעיקר את האינטרסים של סוחרי הסמים. המשפט שנערך לאחרונה ל"אל צ'אפו", המקסיקאי שעמד בראש קרטל סמים רב-שלוחות ועוצמה, הוכיח עד כמה המלחמה הזאת לא תואמת את כל הגירסאות שאנחנו רואים בקולנוע. בסרט שלך, אתה מקפיד להצביע על התרגילים הביורוקרטיים שבעזרתם הממסד דואג "לעגל לטובתו" את ההישגים במלחמה הזאת, תוך הפיכת כל מאסר לאירוע תקשורתי. האם התכוונת מראש לחשוף את העמדה הליברטריאנית הטוענת שהמלחמה הזאת בסמים היא חסרת טעם ומתסכלת?

האמת היא שלא ניתחתי את כל המצב לפני שעשיתי את הסרט, אבל בקווים כלליים זה נכון. הסרט עוסק בדמות שמעורבת בסחר הזה שלא מתוך כוונה תחילה, ובמידה רבה, אך ורק במקרה. זה נכון שאני נוטה היום, בדעותי, לעמדות של הליברטריאנים. בנעורי, כשהתחלתי להופיע בסרטים, בתחילת שנות ה-50, הצטרפתי לכל תנועות המחאה נגד הסנטור מקארתי ומעלליו, ולטובת הקורבנות שלו בהוליווד. היו בינינו כאלה ששילמו על כך ביוקר, אבל כמעט כולנו החזקנו באותן הדעות. כל ועדת קונגרס חדשה שנועדה להגביל את החוק נראתה לנו כיוזמה חמורה במיוחד, וקמנו מייד להגיב עליה. מאוחר יותר, כאשר ממשלים אחרים איכזבו אותי, העדפתי את הגישה של הליברטריאנים, שגורסת שכל אחד חופשי להאמין במה שהוא רוצה. אינני נוהג לנתח כל דבר עד לפרט הקטן ביותר. חיו ותנו לחיות, זה פחות או יותר המוטו שלי, כמו שנהוג היה פעם באמריקה. אולי זאת גישה מיושנת מימים עברו, אבל בימינו אנו, קשה לדעת לאן מועדות הפנים. חלק בורחים לשמאל הקיצוני, ואני חושש מתגובה קיצונית לא פחות של בריחה אל הימין הקיצוני.

> כאשר הרפובליקנים מנפנפים היום בסוציאליזם כבסכנה הגדולה הנשקפת מן המפלגה הדמוקרטית, הולכת ומתחזקת שוב הנטייה להשמיע "אזעקה באדום", דמוניזציה של כל מי שהוא שמאלה מן המרכז.

זה כמו מטוטלת שמתקשה להתקבע בין שתי קצוות. כל הזמן צצים נביאים חדשים עם בשורות חדשות, ואין לדעת כלל מאַיִן הם מופיעים. הביטו בפני העולם של היום. ההנחה המקובלת כיום היא שהדוגמא לחברה אידיאלית היא מדינות סקנדינביה. היום, אם אתה חי בנורבגיה או בשבדיה, אתה יכול לרכוש מכונית תוצרת בית ב-140,000 דולר, שעה שבארצות הברית מחירה 40,000 דולר בלבד. אז איפה המציאה?

> אבל באותו זמן, מנת אינסולין עולה במקסיקו 150 דולר, ואילו בארצות הברית מחירה 1,000 דולר. זה קסמו של המשטר הדמוקרטי. מתנדנד לצד אחד ולצד שני, ובסופו של דבר מתיישר. לפחות, זה מה שאנחנו מקווים.

יש רושם שמדי פעם אנשים אינם מרוצים בחלקם ומבקשים לשנות דברים, ואז, כשהתוצאה אינה מוצאת חן בעיניהם, הם מחזירים את המצב לקדמותו.

> האמת היא שאיננו יודעים לאשורם מה היו מניעיו של ליאו שארפ האמיתי. בסרט, ארל סטון אינו שואל עצמו אם הובלת סמים היא מוסרית אם לאו. הוא מופתע מסכום הכסף שמציעים לו ומכמות הסמים שהוא מתבקש להוביל, והוא ממשיך להוביל אותם מבלי לשאול שאלות. הוא אינו שופט איש. הרשה לי, מתוך סקרנות גרידא, לברר אם הייתה לך כוונה, אפילו תת-הכרתית, להעלות את השאלה הבאה בפני הצופים: האם עצם העובדה שמוציאים את הסמים המשכרים מחוץ לחוק אינה מזיקה בסופו של דבר יותר, ומעניקה להם ערך שאינם ראויים לו?

יש בזה משהו. לא התכוונתי לכך, אבל יש הרבה דברים שאני עושה ללא כוונה מראש. לפעמים קורה שנושא מסוים מושך אותך משום שיש בו אלמנטים שאתה מתעניין בהם במיוחד. אבל אינני אוהב להטיף. אין זה עסקי מה עושים אחרים, ומה שאני עושה אינו עסקם.

> זה רק מוסיף עוד רובד שהצופה צריך לפלס את דרכו אליו.

כמו קשיש שדוחף את האף לעניינים שכבר אינם מתאימים לגילו.

> גיבור הסרט מתואר תחילה כ"פרחח חביב", תיאור שמתאים בהחלט לְמה שאנחנו רואים. בשלב מאוחר יותר הוא מבין שמה שחשוב לו באמת הוא למצוא מקום קבוע שבו יוכל לטפל בצמחים שלו, גם אם המקום הזה יהיה מאחורי הסורגים. הוא זקוק לבית שיוכל לחזור אליו. והנה עוד נקודה שמעוררת את הסקרנות שלי: מאחר שעבר לא מעט זמן מאז ביימת את עצמך בסרט, האם נתקלת, במהלך העבודה על "הפרד", באתגרים כאשר ביקשת לטפל בדברים אחרת מכפי שנהגת לעשות זאת בעבר?

בכל פעם שאני מנסה לעשות משהו, אני מחפש דרך שונה מן הפעמים הקודמות. כשאני יוצא לדרך, אין לי עדיין גישה מגובשת, הייתי משווה את זה לעבודה של צייר שמוסיף את הצבעים תוך כדי ציור. אני אוהב לאלתר. אנחנו אמנם מתחילים כשיש לנו ביד תסריט ברור ומפורט, אבל אין זו סיבה שלא לשפר ולהוסיף עליו תוך כדי עבודה. זה מה שקרה בכל הסצינות שמתרחשות לאורך הדרכים בסרט הזה. הן קרמו עור וגידים תוך כדי הצילומים. כל זה מתחיל מאותה נקודת מוצא: מדובר כאן בברנש שאוהב לבלות בחברה, אבל גם מחבב מאוד את הבדידות. אמת, למרבה הצער, הוא הגיע לנקודה שבה מערכת היחסים שלו עם המשפחה תקועה. זה קורה לרבים בחיים, וזה קרה גם לי.

> אפשר לראות בכך גם מבט על מה שההצלחה עשויה לעולל לאדם. ארל הוא מעין כוכב בסביבה הקרובה שלו, הוא התרגל ליחס של כוכב, ולכן, כשהוא נמצא בין בני משפחה, הוא אינו יודע עוד בדיוק מי הוא באמת.

זה באמת המצב. יש הרבה אמת בדברים האלה. כל אחד מגיע בחיים לנקודה שבה הוא חושב שאילו ידע מראש מה שהוא הספיק בינתיים ללמוד, היה אולי נוהג אחרת בעבר. זה קורה לכל אחד מאיתנו, ומשום כך זה היה משעשע כל כך לגלם את התפקיד הזה.

> נתקלתי בסטטיסטיקה שטענה שכשליש מכל האמריקאים מגיעים לגיל פנסיה עם פחות מ-5,000 דולר בחשבון הבנק שלהם.

זה בערך תקציב שיספיק להם לשבוע וחצי.

> אולי משום כך יש בתרבות שלנו מין הילה מיוחדת סביב כל אלה שמעזים לא לשמור תמיד על החוק. הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לגיבור שלך הוא שייתפס בשעת מעשה.

האם ראיתם את סרטון הווידיאו שבו רואים את מאסרו של שארפ? ראיתי אותו פעמיים או שלוש לפני שעשינו את הסרט. הוא היה אז כבר בן 89, ונהג בכלי רכב זהה לחלוטין לזה שבסרט. האמת היא שרכשתי שניים או שלושה רכבים כאלה, על כל צרה שלא תבוא. כשהמשטרה עוצרת אותו, הוא יוצא מן המכונית ואינו מנסה אפילו להתנגד לשוטרים. תפסו אותו וזהו.

> מערכת היחסים שלך עם ברדלי קופר היא מרתקת.

האמת היא שעשיתי את "צלף אמריקאי" לא מעט בזכותו. הוא נועד מראש להיות הכוכב הראשי, והאולפן התווכח איתו מי יהיה הבמאי. בשלב מוקדם הם בנו על ספילברג, אבל מסיבות שאינן ידועות לי זה לא יצא לפועל. מאחר שאני ביחסי ידידות עם ספילברג, קראתי את התסריט, רק מתוך סקרנות. כשהייתי עדיין באמצע הקריאה צילצל הטלפון, ומן הצד השני הסבירו לי אנשי האולפן שברדלי מבקש מאוד שאני אביים את הסרט. השבתי שאין על מה לדבר משום שסטיבן הוא זה שיביים, אבל אז הסבירו לי שהעסקה עם ספילברג לא יצאה לפועל. ביקשתי לקרוא את התסריט עד הסוף לפני שאתן להם תשובה, אבל האמת היא שהסכמתי לפני שגמרתי לקרוא.

> אתה גם היית אמור לביים את "כוכב נולד" עם ביונסה.

היא באמת מדהימה, הייתה לנו פגישה יוצאת מן הכלל, אמנם באותו שלב התסריט דרש שיפוצים נוספים, אבל בהחלט הייתי מוכן לביים אותו. לחצנו ידיים וקבענו אפילו יום לתחילת הצילומים. אלא שאז היא צילצלה אלי והסבירה לי שהיא חייבת לצאת למסע הופעות. היא ביקשה לדעת האם אפשר יהיה לצלם שבועיים, להפסיק למשך חודש ימים ולהמשיך אחר כך. עניתי שכלכלית, זה לא ניתן לביצוע, אי-אפשר להחזיק צוות שלם על משכורת במשך חודש ימים. בסופו של דבר, איבדתי את העניין בפרויקט. ברדלי רצה אותו, צילצל אלי ושאל אותי אם לא איכפת לי, ואיחלתי לו כל טוב.

> האם השוויתם ביניכם את הגישה לסרט, האם הוא ביקש את עצתך בעניין?

במידה מסוימת. היו לו רעיונות משלו, הכוונות שלו נראו לי, וחיזקתי את ידיו.

> אתה ודאי ידעת בדיוק מה אתה רוצה לעשות.

ודאי. אני הייתי עושה את הדברים אחרת, אבל אולי לא כל כך טוב. לדעתי, המחצית הראשונה של הסרט היא נפלאה.

> אתה ודאי גאה בו, במידה מסוימת.

בהחלט. ההתחלה מבטיחה למעשה סרט יוצא מן הכלל אבל זה משתנה לקראת הסוף. מן הסתם, אני שמרני יותר, קצת יותר קרוב לעידן של פרדריק מארץ' שצועד לתוך גלי האוקיינוס בסצינה האחרונה, בגירסה הראשונה של הסרט. משהו קצת יותר מיסתורי מן הסיום של הסרט של ברדלי. אבל בכל מקרה, הוא עשה עבודה למופת.

> האם הוא כבר השלים את "כוכב נולד" כשבא לשחק ב"הפרד"?

בהחלט, הוא מאוד רצה להופיע בסרט.

> אם צריך היה להגדיר, כדי להשתמש בשפה של ארל סטון, מה הם הפרחים שהעסיקו אותך כל חייך?

פשוט להמשיך ולעבוד, למצוא עניין בכל מה שאני עושה, כמו למשל השיחה הזאת איתך. אנחנו מעלים כאן זיכרונות, אבל איננו עוסקים בדברים שפסו מן העולם אלא במה שקורה כאן ועכשיו.

> ושוב מתוך סקרנות: האם יצאת לחופשת סקי השנה?

בהחלט, בילינו שבועיים בסאן ואלי, בחג המולד, וגלשתי כארבע שעות מדי יום.

**

הליברטריאנים הם המפלגה השלישית בגודלה בארצות הברית. היא גורסת שלכל אדם יש זכות קניין על גופו, והוא חופשי לעשות בו כרצונו כל עוד אינו פוגע באחרים. התנועה אמורה להיות המשך של הליברליזם הקלאסי, והיא תומכת בצמצום סמכויות הממשל.

תורגם ברשות כתב העת "פוזיטיף", גיליון מס. 699, מאי 2019.