לחישות רועמות – הקולנוע החתרני של קלי רייכהארדט

על אף שהוקרן לראשונה בפסטיבלים בסוף שנת 2019 ובתחילת 2020, יש סכנה ודאית שאחרי כל מה שקרה בעולם במהלך השנה החולפת, לא רבים יזכרו את סרטה החדש של קלי רייכהארדט, "פרה ראשונה". אך יהיה זה עוול גדול, שכן זהו אחד הסרטים הטובים של השנה, בין אם ההיצע השנה היה מצומצם ובין אם לאו.

הסרט, אשר מתרחש במדינת אורגון שבארצות הברית בשנת 1820, מתאר את חברותם של שני אאוטסיידרים, ואת ניסיונם להתעשר מהכנת עוגות תוך כדי חליבה לא חוקית של הפרה הראשונה והיחידה באותו איזור, פרה השייכת לראש העיירה. הסרט הוא מעין אנטי-מערבון, מפני שהוא משתמש באיקונוגרפיה של המערבונים, אך גם חותר תחת הגדרות הז'אנר בצורה ייחודית. זו אינה הפעם הראשונה שהבמאית משתמשת בז'אנר המערבון ומשחקת איתו, וגם בסרטה החדש אפשר למצוא היבטים רבים בהם השתמשה בכל סרטיה עד כה.

רייכהארדט משכה לראשונה תשומת לב בשנת 1994 עם סרטה הראשון, River of Grass. הסרט, שהוא מעין גירסה לז'אנר הנאהבים במנוסה, חשף כבר אז את השפעתם של קולנוענים אחרים, כמו טרנס מאליק והסרטים הניסיוניים של פיטר הוטון וג'יימס בנינג, שחתרו תחת ז'אנרים אמריקאיים מוּכרים, ביטאו ביקורת על דימויים ומיתוסים המושרשים בתרבות שם, והציגו גירסה מעודכנת שלהם. במובן זה, רייכהארדט מזכירה מאוד את ג'ים ג'רמוש, וניתן לראות כיצד הקריירה והסרטים של השניים מקבילים – ההשפעות של הקולנוע והאמנות הניסיונית, הליווי של במאים מרכזיים בתחילת הקריירה (ניקולס ריי ווים ונדרס עם ג'רמוש, טוד היינס ופיטר הוטון אצל רייכהארדט), והבחירה בנרטיבים מינימליסטיים שאינם מתבססים על אקשן ועל דרמות גדולות. אין זה מפתיע לראות ב-River of Grass, שרייכהארדט מתעניינת יותר במרחבים המוזנחים והפחות מוּכרים של ארצות הברית, בעיקר כאשר בסרט מתגלה שהרצח שהניע את הזוג בסרט לברוח מהחוק לא היה באמת רצח, מפני שהקורבן רק נפצע קלות.

חרף הערכת הביקורת לסרטה, רייכהארדט לא ביימה סרט עלילתי נוסף עד 2006. נראה שהגישה המיוחדת של סרט הביכורים שלה הפכה אותו גם לפחות נגיש בקולנוע האמריקאי (והיותה אשה בוודאי לא עזרה), אבל אותם 12 שנים של ציפייה הובילו את רייכהארדט לדייק ולמצוא את סגנונה הייחודי שילווה אותה בשאר סרטיה. כך, בעזרת תמיכתו של טוד היינס, ביימה רייכהארדט את "אושר ישן", סרטה הראשון שנכתב ביחד עם ג'ונתן ריימונד וצולם באורגון, בו ניתן למצוא היבטים מהותיים שנוכחים בכל סרטיה מאז.

לכל הגליונות המקוונים

לכל הכתבות בגליון

בדומה ל"פרה ראשונה", "אושר ישן" מתאר קשר בין שני חברים טובים, שבתחילת הסרט נפגשים שוב לאחר שלא התראו כמה שנים. מארק, שהתמסד ונולד לו ילד, יוצא ביחד עם קורט, נווד חסר תקנה בנשמתו, למסע אל עבר שמורת טבע בה יש מעיין חם. במהלך המסע, רייכהארדט מעלה אל מול הצופה בדרכה המינימליסטית את הרגשות הנסתרים שקיימים בין שני החברים, אשר נעים בין הפער והריחוק שנוצר ביניהם עם השנים לבין הרצון להתקרבות עד כדי רגשות הומו-ארוטיים נסתרים הצצים בין השניים.

אל מארק וקורט מצטרפת כלבתה של רייכהארדט (שתחזור בסרטה הבא), ונופי אורגון המרהיבים נראים ברקע כל העת. גם בסרט זה לוקחת רייכהארדט ז'אנר מיתולוגי בקולנוע האמריקאי, סרט המסע, ויוצרת ממנו משהו אחר ולא-צפוי. אם סרטה הקודם הושפע מאוד מ"שביל הזעם" של מאליק, "אושר ישן" אינו מזכיר בבירור שום סרט מסע אחר. רייכהארדט לוקחת דימויים מהקולנוע הניסיוני של בנינג והוטון – סרטים שחקרו את הסביבה והטבע של אמריקה באמצעות דימויים מופשטים ולא נרטיביים – ומוסיפה לבסיס הזה את הנרטיב המינימליסטי על חברוּת.

אם הטבע והמרחבים ב-River of Grass שימשו רקע מהותי לשתי הדמויות, ב"אושר ישן" מעניקה רייכהארדט חשיבות שווה לדמויות ולסביבה שבתוכה הן נעות. חלק גדול מהסרט מתמקד במסלול הרגלי של מארק וקורט: שתי הדמויות צועדות בשמורת הטבע, כאשר המצלמה תופסת את יופי הטבע הירוק. רייכהארדט מצאה את השפה הקולנועית שלה, ואת מקומה החשוב בנוף הקולנוע האמריקאי העצמאי.

אם "אושר ישן" החזיר אותה לעשייה קולנועית, סרטה הבא העלה אותה לתודעה של כל אוהב קולנוע. "וונדי ולוסי" (2008), סרטה המוּכר ביותר, עוקב אחרי וונדי חסרת-הבית (מישל וויליאמס), שמחפשת את כלבתה האבודה, לוסי (הכלבה של רייכהארדט שהופיעה לראשונה ב"אושר ישן"). בתחילת הסרט מספרת וונדי כי היא רוצה להגיע עם רכבה הישן מאורגון לאלסקה, שם היא מקווה למצוא עבודה. כאשר הרכב שלה מתקלקל ובכיסה רק מעט כסף, מוצאת את עצמה וונדי במעצר אחרי שנתפסה כשניסתה לגנוב תפוח מהמרכול המקומי. כאשר מניחים לה ללכת, היא מגלה שלוסי אינה במקום בו השאירה אותה, והיא יוצאת לחפש אחריה.

גם בסרט זה נשענת רייכהארדט על בסיס קולנועי מוכר, הניאו-ריאליזם האיטלקי בנוסח דה-סיקה (בעיקר "גונבי האופניים" ו"אומברטו דה"). את מקומה של איטליה שלאחר מלחמת העולם השנייה תופסת ארצות הברית בשנת 2008, שנת מפולת הבורסות והמשבר הכלכלי בארצות הברית. כסף ועבודה הם העיקר בעיני כל הדמויות בסרט, ודוגמא אופיינית לכך היא שומר חנות שוונדי פוגשת, שהיה מעדיף אולי לנטוש את עמדתו כדי לעזור בחיפוש, אבל גם חרד שמא בלי העבודה הזאת הוא לא יוכל לשרוד, וכי לא יוכל למצוא עבודה אחרת. כאשר לקראת סוף הסרט הוא נותן לוונדי כמה דולרים, לא הסכום, אלא החשיבות שבמעשה, היא שמובילה לאחד הרגעים המרגשים בקולנוע של רייכהארדט.

זאת ועוד, אם בסרטה הקודם היא בחנה קשר בין שני גברים, הפעם חוזרת רייכהארדט לעסוק בדמויות נשיות. למרות שבדרכה המינימליסטית רייכהארדט נמנעת מהדגשות מפורשות, הסרט מתאר באופן מדויק את הסכנות שאורבות לאשה בודדה הנמצאת הרחק מביתה. כמעט כל מפגש של וונדי הוא עם גבר, והדמויות הגבריות נעות בין טוב הלב של השומר לאובייקטיביות האדישה של מנהל המוסך, ועד לחסר-הבית המאיים שתופס את וונדי בלילה כשהיא נרדמת ביער המקומי. עם זאת, בזכות נגישות הנושא ונגיעתו בנושאים אקטואליים, או בגלל שמה של מישל וויליאמס, "וונדי ולוסי" הפך להיות הסרט הרווחי הראשון של רייכהארדט (בהתחשב בעובדה שמדובר בסרט עצמאי דל-תקציב).

ההצלחה של "ונדי ולוסי" והקשר שנוצר עם וויליאמס איפשרו לרייכהארדט לעשות מערבון היסטורי, סרטה היקר ביותר עד כה, "המסע של מיק" (2010). הסרט, שמבוסס על אירועים אמיתיים, מתאר את מסעה של שיירת מתיישבים בשנת 1845 דרך המידבר באורגון. בתחילת הסרט מתחילים לחשוש אנשי השיירה, שמיק, אשר היה אמור להוביל אותם דרך המידבר במסלול בן כשבועיים, איבד את הכיוון, והם מתנהלים במידבר יותר מהזמן הצפוי. על אף שבבסיסו ז'אנר המערבון הוא גברי, גם כאן, כמו בכל סרטיה, מוצאת רייכהארדט דרכים לחתור תחת שני ההיבטים האלו – גם הגבריות האינהרנטית בז'אנר, וגם הגדרות הז'אנר עצמן.

הסרט, שצולם ביחס המסך 4:3 הקלאוסטרופובי, מתמקד יותר בחוויית השעמום והמועקה של המידבר הבלתי-נגמר. אם סרטיה הקודמים הדגישו את יפי הטבע, בסרט זה בחרה רייכהארדט בתהליך מורכב יותר. על אף שהיא מוצאת יופי במידבר, רוב הזמן הוא מוצג באמצעות יחס המסך הסגור. כך מציגה רייכהארדט לצופה את התחושה שהעולם סוגר על הדמויות, אשר נעות בתוך המרחב האינסופי שקיים מעֵבֶר לגבולות הפריים.

אפשר לראות בבחירה הסגנונית הזאת גם היבט נוסף ומהותי בסרטיה של רייכהארדט – חוויית האשה. הסרט אמנם מתמקד בשיירה כמכלול, אך דמותה של וויליאמס, אמילי, משמשת כמרכז הסרט. באמצעותה ממחישה רייכהארדט את המועקה הכפולה של הנשים – מקומן בשיירה נחוּת ודעתן אינה נחשבת או נשמעת, בעוד הן רואות מהצד כיצד הגברים כושלים במציאת פתרון, בוודאי מיק, שבעטיו איבדה השיירה את דרכה. בהמשך הסרט יתפסו הגברים שבשיירה אינדיאני שעקב אחריהם. למורת רוחו של מיק, אנשי השיירה בוחרים לא להוציאו להורג, אלא מבקשים ממנו להוביל אותם. אף שהאינדיאני אינו דובר אנגלית, נוצרת הבנה בינו לבין אמילי; שניהם הרי דמויות שוליים בודדות בשיירה.

באמצעות קשר זה יוצרת רייכהארדט חיבור עמוק יותר, שגם מצטרף לחתירה שלה תחת יסודות ז'אנר המערבון עצמו – שהרי במערבונים נדחקו האינדיאנים והנשים הצידה לטובת רודפי הצדק ופורעי החוק הגבריים, המוצבים במרכז המיתוס של המערב. באמצעות הפעולות הסטנדרטיות אבל הסיזיפיות של המתיישבים, היעדר נרטיב דרמטי קלאסי, וההתמקדות בדמויות הנשיות בניגוד לקרבות אקדחים, הופך הסרט לאנטי-מערבון שמשתמש בדימויים המוּכרים של הז'אנר כדי לבקר אותו, ולהעלות נושאים שלא עסקו בהם לרוב בסוגה קולנועית זו.

אחר "המסע של מיק" ביימה קלי עוד שני סרטים שבהם המשיכה לעסוק באותם נושאים: "מהלכי לילה" (2013), שהתמקד בטרוריסטים אקולוגיים אשר מבקשים לפוצץ סכר מים, סרט שבו נמשכה התמקדותה של רייכהארדט בטבע ובהיבטי כלכלה ודמויות שוליים מחתרתיים; ו"נשים מסוימות" (2016), שמתאר בעזרת שלושה סיפורים שונים היבטים מרכזיים בחייהן של שלוש נשים שונות – עבודה, משפחה ואהבה. לצד מישל וויליאמס הופיעו גם לורה דרן וקירסטן סטיוארט, והסרט הפך לרווחי ביותר של רייכהארדט עד כה (עם הכנסות של מיליון וחצי דולר, הרבה עבור סרטיה). ואכן, כמו שקרה כאשר "וונדי ולוסי" זכה להצלחה מסחרית יחסית והוביל את רייכהארדט לז'אנר המערבון, כך, גם אחרי "נשים מסוימות" היא העדיפה לחזור לאותה התקופה ולאותו הז'אנר עם "פרה ראשונה".

במידה מסוימת ניתן לראות כיצד כל המוטיבים התמטיים והסגנוניים שבכל סרטיה הקודמים חוזרים בסרט. כמו "המסע של מיק", הסרט מתרחש בתקופת המסעות מערבה באורגון, ומצולם ב-16 מ"מ וביחס מסך של 4:3 .כמו "וונדי ולוסי", הסרט מתמקד גם בקפיטליזם ובמאמציו של האדם הקטן לשרוד ולשגשג בארצות הברית. וכמו "אושר ישן", הסרט מתאר חברוּת הומו-אירוטית בין שני גברים. אך על אף שרייכהארדט חוזרת למוטיבים קודמים שלה, אין זה אומר ש"פרה ראשונה" הוא חזרה על הצלחות ישנות. מה שמיוחד בסרט זה הוא דווקא היכולת של רייכהארדט להשתמש ברעיונות קודמים שלה ולשלבם לתוך יצירה חדשה, מינימליסטית ומרגשת.

את הסרט פותחת רייכהארדט דווקא בהווה, עם ספינת מסע שטה בנהר, בצורה דומה לדרך שפתחה את "נשים מסוימות", שם רכבת חצתה את המרחבים הפתוחים של ארצות הברית. כבר בשלב זה חוזרת רייכהארדט לחלוק כבוד לבנינג ולהוטון, ושוב יוצרת דיאלוג בין סרטה לבין סרטיהם. לאחר מכן היא מציגה שני שלדים מחובקים, וכן נערה צעירה וכלבתה (הפעם לא כלבתה, לוסי). כשהסרט חוזר לעבר, אורגון של שנת 1820, הוא פותח עם קוקי, טבח של קבוצת ציידים אשר צדים חיות כדי למכור את פרוותיהן. כבר מההתחלה אפשר להבחין בהיבטים הנשיים שבהתנהגותו של קוקי – הוא אינו מחזיק בנשק, אלא מסתובב ביער ומחפש פטריות, הוא האחראי על הבישול עבור הקבוצה, הוא שקט, מופנם וביישן. באחד מחיפושיו ביער הוא נתקל בקינג-לו, מהגר סיני שבורח עירום מפני כמה רוסים אחרי שהרג אחד מהם, וקוקי עוזר לו להימלט מרודפיו.

אחרי שקוקי מסיים את עבודתו עם ציידי הפרוות הוא חוזר לעיירה, בה הוא מתגורר בתוך אוהל. באחד הימים הבאים הוא מוצא את עצמו במסבאה המקומית, בה אחד הגברים מבקש ממנו לשמור על התינוק שלו כשהוא יוצא להתקוטט עם גבר אחר. עם תום הקטטה בין השניים מופיע שוב קינג-לו, שישב בשקט מאחור, ומזמין אותו למשקה אצלו בבית. כתוצאה מן המפגש המחודש הזה מעצב קוקי מחדש את בקתתו הצנועה של קינג-לו, ומספר לו עד כמה היה רוצה למצוא מקור לחלב, כדי שיוכל להכין את המרשם המיוחד שלו לעוגות טעימות ביותר, העשויות, מלבד חלב, רק ממים ומקמח. קינג לו מציע שיגנבו את החלב מן הפרה הראשונה שהגיעה לאיזור, השייכת לראש העיר. הפרה מוסתרת בפאתי היער, כדי ששאר בני המקום לא יגלו את מקומה. בשלב זה, רייכהארדט כבר מציגה את הקשר שנוצר בין השניים – קוקי בתפקיד "הנשי", הוא דואג לתינוק ולבית ומכין את האוכל, וקינג-לו בתפקיד "הגברי", הוא אחראי על ההיבט הפיננסי ועל המכירות. בנוסף, שניהם חולמים לפתוח בית מלון בסן-פרנסיסקו בעזרת הכסף שירוויחו, חלום הקפיטליזם המתעורר מאחורי ההיבט ההומו-אירוטי שקיים בקשר בין השניים.

העוגות שקוקי מכין הופכות להצלחה, עד כדי כך שראש העיירה עצמו מזמין את השניים להכין עבורו קלפוטי, סוג של עוגה שדורשת יותר מרכיבים. למרות החששות שמא ייתפסו מוכרים לראש העיר עוגה העשויה מחלב שנגנב מפרתו, הם מחליטים ליטול על עצמם את הסיכון, מאחר שהם מתכוננים לפרוש עוד מעט, ולצבור עוד כמה דולרים טובים לפני שיעזבו, החלטה שבסופו של דבר מתברר כי לא הייתה נבונה ביותר. אמנם, העוגה לראש העיר זוכה למחמאות רבות, ובאותו ערב חוזר הצמד לחלוב את הפרה שאינה שלהם. אלא שכצפוי, רצף של אירועים מצערים גורם לכך שגניבת החלב מתגלה לראש העירייה, וכך גם זהותם של שני הגנבים.

אחרי שעה וחצי של מינימליזם קולנועי ונרטיבי, הסרט הופך למעין סרט בריחה, כמובן בסגנונה המינורי של רייכהארדט. קוקי וקינג-לאו מתפצלים ונאלצים למצוא דרך לברוח משומריו של ראש העיירה. אם עד רגע זה הטבע שימש בסרט בעיקר רקע למזימותיו של הצמד, מכאן ואילך מחזירה אותו רייכהארדט אל העיקר. גם קוקי וגם קינג-לאו נאלצים להתחבא ביערות עבותים, מה שמאפשר לרייכהארדט ליצור מעין מותחן מינימליסטי המתמקד בטבע לצד ניסיונות הבריחה של השניים.

חלק זה אף מזכיר את "איש מת" (1995), המערבון הייחודי של ג'רמוש, בעיקר כשקינג-לאו מבקש מאינדיאני להשיט אותו בספינה במעלה הנהר. ניתן לראות גם, שרייכהארדט מבקשת להקביל את המסע של הצמד לזה של וויליאם בלייק ו-Nobody, שני הגיבורים בסרטו של ג'רמוש. כמו קוקי וקינג-לאו, גם הצמד בסרטו של ג'רמוש בורח מאנשים המבקשים להורגם, כשעיקר הסרט מוקדש למסע הרוחני שהם עוברים, ופחות לדרמה האופיינית לסרטי המערבון. בדומה לסרטו של ג'רמוש, חלק זה ב"פרה ראשונה" גם מדגיש את טוב הלב ואת הרוחניות של האינדיאנים, אשר באים לידי ביטוי כשקוקי סופג מכה בראשו ונפצע, ובני זוג אינדיאנים מבוגרים מטפלים בו. כמו ברוב סרטיה, רייכהארדט רואה באדם ערך בפני עצמו, לא משנה אם הוא זר או "נחוּת" בעיני החברה.

לאחר שהם מצליחים למצוא זה את זה ולאסוף את כספם, מחליטים השניים לנסות להגיע אל הנמל, ומשם לברוח. חלק זה חוזר במידה מסוימת לסגנון של "אושר ישן", ומתאר את המסע הרגלי של הצמד דרך היער. פציעתו של קוקי גורמת לכך שהוא איטי יותר ותשוש, ובשלב מסוים הוא מבקש לנוח. השניים עוצרים ביער כדי שקוקי יוכל להתאושש, מבלי לדעת שאחד מאנשי העיירה הבחין בהם ועקב אחריהם. השניים נרדמים בצמוד זה לזה, בתנוחה זהה לשני השלדים שנמצאו בתחילת הסרט, וכך מסיימת רייכהארדט את הסרט.

השוט האחרון, שמוביל את הצופה לחבר את ההתחלה אל הסוף, מדגיש שוב את יכולתה של רייכהארדט לרגש באמצעים מינימליסטיים, כשהיא מסתמכת על כך שהצופה יקשר בין תמונת ההתחלה לתמונת הסיום, ויבין בעצמו איך בא על השניים סופם.

אך מעֵבֶר לכך, הסוף אינו נשאר רק כתחבולה אינטלקטואלית. החיבור הזה מאפשר לצופה להבין כי השניים, למרות מותם, נשארו תמיד זה לצד זה, ומפגין שוב את השימוש הקולנועי הנבון של רייכהארדט בשפה הקולנועית, שימוש שמאפיין את כלל סרטיה.

את הסרט הקדישה רייכהארדט לפיטר הוטון, שהיה המורה שלה, ובהמשך לימדו השניים יחדיו ב-Bard College, עד פטירתו ב-2016.