לחזור קרוב, לגעת בעומק

מרלין יניג

אם ננסה להגדיר מהו קולנוע ישראלי, נגלה מהר מאוד שההגדרות רבות, ורובן תלויות במגדיר, אבל הנשים והאנשים שהצליחו לתרום באופן ממשי, לעומת זאת, מעטים. תעשיית הקולנוע הישראלית אינה תעשייה גדולה, ואולי לכן אני מחבבת רטרוספקטיבות, כי הן שוב ושוב מוכיחות לנו כמה עולמות קולנועיים יכול לברוא אדם אחד, ושתעשיית הקולנוע המקומית נותרה שדה לא חרוש ויש בה המון מקום לגילויים ולרעיונות חדשים, ויש בזה המון תקווה.

מרק רוזנבאום הוא במאי ומפיק שנוכחותו מורגשת בתעשייה זו, כמי שחתום על הדנ"א של הקולנוע הישראלי, במרקם המוכר והייחודי לו, ובתרומתו המשמעותית להתפתחותו. גדולתו של רוזנבאום באה לידי ביטוי לא רק ביצירות הקולנוע האישיות שלו, בהן נכח כבמאי, ולעיתים אף כשחקן, אלא ביכולתו, כמפיק, לזהות קולות וכישרונות ולתת להם ביטוי והדרכה מכוונת. יש מי שחייבים לו את ההזדמנות הראשונה שלהם ואת כרטיס הכניסה שלהם לפילמוגרפיה הישראלית.

הצצה קלה לביוגרפיה של רוזנבאום חושפת מידע מעניין. הוא דור שני לשואה, וכיליד פולין מכיר מקרוב את תרבות היידיש ואת ערכה כשפה. הוא גם הפיק את סרטו האחרון של אברהם הפנר, "אהבתה האחרונה של לורה אדלר" (1990), שרובו ככולו דובר יידיש. הפרופיל המקצועי שלו – הכשרה בעבודה סוציאלית והתמחות חלקית בפסיכיאטריה – מסייע להבין את היצירות המורכבות שבחר לעסוק בהן כיוצר וכמפיק, בטווח העשורים בהם פעל, כאשר הבנת נפש האדם ומורכבותה עומדת במרכז הסרטים שהפיק.

במאמר זה אנסה לבחון את הנקודה היהודית בהפקותיו של רוזנבאום באמצעות שלוש יצירות שתרמו לדיון באמונה בקולנוע, דיון שתפס תאוצה החל מהעשור השני של המאה ה-21.

בעוד התֶמות המרכזיות שמעסיקות את הקולנוע הישראלי מראשיתו ועד ימינו עוסקות בשאלות של זהות ישראלית, ובמוקדן העיסוק במערכות הכוח והממסד המדיני והצבאי, הרי שתפיסת היהדות נתלשה במידת-מה מהאמונה הדתית, ופינתה את מקומה ליהודי החדש, הישראלי. לדמות הצבר הישראלי בקולנוע הוקדשו דיונים רבים. וכך, בחברה בה חיים גם מסורתיים וגם דתיים, שקיימים בה "חוזרים בתשובה״ ו"יוצאים בשאלה״, המבט על ה"ישָן״ מתגלה מהר מאוד כפחות רלבנטי. ״החרדי״ סימל, במשך שנים ארוכות של עשייה קולנועית, את הקוטבי ל״חילוני״, וביניהם נוצרה קשת ססגונית של גוונים שלא זכתה לנוכחות ראויה.

המבט על האמונה הדתית התבקש נוכח ייצוג המזרחי המסורתי, והתבקש עוד יותר נוכח ייצוג האשכנזי ששרד את תופת הרדיפות האירופאי והתחבט בשאלות אמוניות, קרוע בין העבר לעתיד. סרט שבמרכזו כפירה או הטלת ספק בקיומה של ישות אלוקית הוא סרט שעוסק באמונה דתית לא פחות מסרט שבמרכזו ריטואלים דתיים. אבל חפירה בסוגיות אלו לעומק, מכאן ומכאן, חייבה הבנת עומק של משמעויות, הן של הפרט והן של הפרט ביחס לזהותו היהודית. ייתכן שעקב כך נחשב הטיפול ב״חרדי״ לעיסוק ב״אחר״, בבחינת ״ישן״ מול ״חדש״, מה שהעניק תבנית סטריאוטיפית למדי למרבית הדמויות שריצדו על מסכי הקולנוע.

בראשית המאה ה-21 יצא סרטם של גידי דר ושולי רנד, ״האושפיזין״ (2004), שבמרכזו עולם אותנטי של בעלי תשובה ואמונתם הדתית. הסרט עורר את סקרנותם של קהלים דתיים בקולנוע הישראלי. כעשור מאוחר יותר יצאו שני סרטיה של רמה בורשטיין, ״למלא את החלל״ (2014), ו״לעבור את הקיר״ (2017). הסרטים התקבלו בהתלהבות עצומה, והוכיחו שוב את החסר שהיה קיים במובן זה. אך בעוד רנד ובורשטיין, כבעלי תשובה, קיפלו לסרטיהם את העולם האורתודוקסי במבטם הייחודי, הרי שהדיון בהקשרו הישראלי הרחב נותר חבוי.

נדמה שהעשור השני של הקולנוע הישראלי איפשר לראשונה ניהול דיון מעמיק על אמונה ודת בזכות שורת סרטים שאיתגרו את תפיסת ה״אחר״ של הצופה. בתקופה זו בלטה תרומתו של מרק רוזנבאום לדיון, כשבאותו ציר זמן הפכו סרטים בהפקתו לסמן חברתי עמוק יותר בשאלת הזהות והאמונה היהודית. תחילה היה זה בסרטיו המצליחים של מני יעיש, ״המשגיחים״ (2012) ו״אבינו״ (2016), ובהמשך ב"גאולה", סרטם של יוסי מדמוני ובועז יהונתן יעקב (2018). מעט קודם לאותו עשור ובמהלכו, יכולנו לפגוש את האמונה היהודית גם ב"חופשת קיץ", סרטו של דוד וולך (2007); ב״הסודות״ (2007) וב״סיפור אחר״ (2019) של אבי נשר; ב"המשוטט" (2010) וב"תיקון" (2015) של אבישי סיון; וכן בסרט "בעיניים פקוחות" (2009) של חיים טבקמן. בהמשך היו אלה "דרייבר" (2017) של יהונתן אינדורסקי; "ישמח חתני" (2016) של אמיל בן שמעון; ו״הבלתי רשמיים״ (2019) של אלירן מלכה. הסרטים שיצאו מתחת ידיו האמונות של רוזנבאום ביטאו קול אחר, ושיקפו לראשונה מבט חדש על אמונה באמצעות בעלי תשובה שלא המירו את העולם החילוני בו הם חיים, על אף אימוץ הדת כאורח חיים והשינוי הפנימי העמוק שחוו.

ב״המשגיחים״ הציב יעיש שלושה חוזרים בתשובה, ברסלברים, אשר ממשיכים להתגורר בעיר בת-ים ומנסים לסגל את דרכם החדשה לסביבה הטבעית שלהם. אבי בכר (רועי אסף) ממשיך בשגרת יומו, אך מגלה ש״הרחוב״ על שלל ריטואליו הפרועים מתנגש חזיתית עם האמונה והדת, וכך גם אהבתו. ב״אבינו״, סרטו השני של יעיש, התחדד המבט, שהיה מפתיע ושונה למדי בנוף המקומי. שגרת יומו של גיבור הסרט, עובדיה רחמים (מוריס כהן), בריון קשה-יום, מתחלקת בין עבודות סַבָּלוּת פרטיות לבין עבודתו בלילות כשוער-מאבטח במועדון לילה יוקרתי ומפוקפק ששמו ״שמיים״. סרט זה הדגיש את הבחירה של יעיש להציב את גיבוריו במקומות הכי נמוכים, כדי שמשם יבקע האור. כשהרב בסרט מברך את עובדיה, ואומר לו שלא יסתמך על בני אדם אלא רק על ריבונו של עולם, הוא מעביר לו את המסר של הבמאי: ״תחפור בעצמך ותגלה את הנקודה הפנימית שלך״. אבל עובדיה אינו מבין מה הרב מקשקש ולא שומע לדבריו. כמו נביא חוטא הוא מנסה את הא-לוהים, ומותח את מידת הרחמים כאשר הוא מסתמך על בני אדם ועל טיפולי הפריה פרטיים ויקרים, שכדי לממנם הוא נכנע לבסוף להפצרותיו של מאפיונר ישראלי מפוקפק, ומכאן מסתבך כגיבור טראגי.

גם ״המשגיחים״ וגם ״אבינו״ פיענחו את החזרה בתשובה כמשהו רחב יותר, שיכול להגיע מהמקום הכי נמוך ולגעת בכל אחד. אם הנטייה הדרמטית היא לדחוף את הדמויות לקצה, כדי לגרום להם לפעול, הרי שיעיש הוביל אותן בדרך ללא מוצא, כדי ללמד אותן משהו עמוק יותר ובעל ערך על חייהן. דמויותיו המחוספסות של יעיש התרחקו מהייצוג של חוזרים בתשובה אשר משנים חזות ומקום, וקירבו את הצופים לגיבורים הנטועים בסביבה חילונית, שורדת, עבריינית, ובכך התמזגה החוויה הדתית לתוך קונפליקט קיומי אשר נוגע בקשת רחבה יותר של נושאים, כמו בחירה, קיום, אהבה והורות.

נדמה שהעשייה של רוזנבאום כמפיק של שתי יצירות משמעותיות אלו, אשר חשפו את מבטו הייחודי של מני יעיש כבמאי, מיתגה את עשייתו כחוצה את גבולות ה״אחר״, כשוברת הסטריאוטיפ הדיכוטומי של היהודי המאמין, כמגוונת ולא מהססת, הן מבחינת התֶמות והנרטיבים של העלילות, והן מבחינת הטיפול במורכבות האמונה ומיזוג הישן בחדש והחדש בישן, תוך כדי כינונה של אמירה חדשה.

ב-2018 המשיך רוזנבאום בכיוון חדשני זה, והפיק את ״גאולה״, סרטם של יוסי מדמוני ובועז יהונתן יעקב. אלא שכאן, דווקא הניסיון להעתיק את ה״אני״ מהסביבה הטבעית פוצע ודורש חשבון נפש מהגיבור הראשי נוכח הבחירה בדבר שינוי המקום.

"גאולה" מצליח להוציא את בעל התשובה, גיבור הסרט מנחם, משלב הגילוי, האורות והכיסופים, לתוך המציאות המלאה הֶסְתֵר (אם היונה תעוף עכשיו, סימן שיש אלוקים. אם היונה תעוף... תעופי. אבל היונה לא תעוף). הוא מציג, ביחס לסרטים שקדמו לו ועסקו בחוזרים בתשובה, מציאות קודרת של בעלי תשובה. מבטם של מדמוני ויעקב אוהב אך בוחן. מנחם משקף מציאות של היקרעות בין המצוי לרצוי. בכל שלב של תשובה יש שלב של צניחה, של התמודדות. היקיצה היא לעולם קשה, הרבה יותר ממה שחושבים. בעולם שבו כל ויתור על העבר הוא זכות, כל מצווה היא מניה בעולם הבא, וכל עניין חומרי/גשמי הוא מלחמת אינסוף על היצר – הרָף לא פעם גבוה.

מנחם, גיבור הסרט, בוהמיין לשעבר שעזב תהילה, כבוד וכסף, ככוכב רוק בלהקה מצליחה, עשה את כל הדרך חזרה בתשובה, ועובד כסדרן מוצרים בסופרמרקט. חלומו, להיות אברך, מתנפץ, וזהו ויתור בפני עצמו, ואז אשתו האהובה מתה ממחלת הסרטן, וזהו עוד קורבן. ואם הניסיון הזה לא מספיק, אזי בתו בת ה-6 חולה אף היא בסרטן ומחלתה מחמירה. גם כאשר הוא חושב על העתיד ומבקש לפתוח פרק ב׳, מזלו אינו מאיר לו פנים: בעולם השידוכים הוא נתפס כ״פגום״. ובכן, בניגוד לסרטים קודמים שעסקו בבעלי תשובה, "גאולה" מציע פיכחון. הוא מציע את אהבת אלוהים למרות הקושי, למרות הניסיון. כלומר, אהבה מציאותית, ללא תנאי. הפנייה לחברים מהעבר מאפשרת את המפגש בין העולמות. יעקב ומדמוני אורגים את המפגשים הללו לתוך משנת חייו של הגיבור, הסדורה בעולם החרדי. ויש בכך יופי, מפני שהדבר מבטא את ההתנגשות בין העולמות, את התחשבנויות העבר. העבר מעולם לא הפסיק להיות רוח רפאים אשר טורדת את מנוחת החוזרים בתשובה והסובבים אותם, וניכרת תפיסה מאוד חווייתית של המקום הרגיש הזה, תוך שימת דגש בפער בין תפיסות העולם השונות.

באמצעות שלושת הסרטים הללו אנו מקבלים מבט שונה על עולמם של החוזרים בתשובה, והאמונה הדתית נצבעת בגוונים של אנושיות, התמודדות וכאב. גם דמות האשה כרעיה, כאם, כרוח, משתנה נוכח השינויים שחווים הגיבורים הראשיים. א-לוהים, בדומה לקולנוע החרדי, הוא גיבור ראשי בסרטים אלו. נוכחותו מורגשת בסאבטקסט וככוח המניע את העלילה כולה. היצירות אינן ממהרות להפנים דרך חיים אחת כמוחלטת, אלא עוסקות בחיפוש, בשאלות, במקומות הפרומים, שנוגעים בכולנו. לכן הן נטועות בסביבה מוּכרת, ואינן מחפצנות את הגיבור או הצופה מתוך נקודת תצפית אנתרופולוגית.

רוזנבאום, כמפיק, זיהה את חשיבות היצירות, לקח סיכון, ורתם את ניסיונו המקצועי על מנת שתתאפשר לנו נקודת מבט חדשה ואותנטית. וכך תרמו יצירות אלו לדיון על הזהות היהודית בקולנוע הישראלי, והעמיקו בנקודה היהודית והאמונית, אשר מבקשת לחזור קרוב ולגעת בעומק, להחזיר את השאלות, ואת התשובות, לצופה.

מרלין ויניג היא חוקרת קולנוע חרדי-נשי ומבקרת קולנוע.