לזכר דושאן מקאבייב

אחד הגדולים שלא כולם זוכרים

• עדנה ודן פיינרו

עוד חבר הלך מאיתנו. בן 86 היה דושאן מקאבייב במותו, למעלה מ-20 שנה לא עשה סרט משלו, ובכל זאת היה, לעניות דעתנו המשוחדת, אחד היוצרים המבריקים, המקוריים, הנועזים והמאתגרים שידע הקולנוע. הוא נהג להגדיר את עצמו כמרקסיסט חצוי בנפשו, "חצי קארל וחצי גראוצ'ו". מורד בכל המוסכמות, האנרכיסט שסירב להיכנע לכללים ולתכתיבים, התעמת עם רוב המשטרים במזרח והצליח להסתכסך איתם, אבל נהג כך גם במערב, ביחסיו עם המפיקים שסירבו להעמיד לרשותו את מה שנראה לו חיוני לסרטיו. אחד מידידיו פנה פעם לעשירי העולם בשאלה: מדוע אתם מפזרים כל כך הרבה כסף על דברים שאיש לא יזכור כבר בשבוע הבא? מדוע שלא תתנו לדושאן כמה מיליוני דולרים והוא יעשה את יצירת המופת שתיזכר לעולמי עד, שנים לאחר שאתם כבר לא תהיו פה?"

גילינו אותו לראשונה בשנת 1971, כשנכנסנו, בהיסח הדעת, לבית קולנוע בלונדון כדי לראות סרט שלא שמענו עליו קודם לכן, אם כי המודעות בחוץ הבטיחו שזאת הייתה הסנסציה של פסטיבל קאן באותה השנה. הסרט בעל השם המוזר, "WR — מיסתורי האורגניזם", הבטיח תעודה מדעית מתוחכמת, אבל כאשר יצאנו מבית הקולנוע התקשינו להחליט במה בדיוק צפינו. אכן, ספק סרט תיעודי, אבל גם סרט עלילתי, סאטירה פוליטית שנונה שהקפיטליזם והקומוניזם יצאו ממנה חבולות באותה המידה, עריכה מטורפת שאילצה את הצופה לקפוץ מנושא לנושא כדי לגלות שבסופו של דבר זה תמיד מגיע לאותו נושא, חירות הפרט המדוכאת ולא חשוב תחת איזה משטר הוא חי, העזה מינית, ובעיקר נכונות לראות במין ביטוי לחדווה ואהבת החיים במקום תשוקות אפלות וסערות נפש, כפי שלימדו אותנו בכנסיות ובבתי הכנסת. בין הייתר, הוא הציל מתהום השכחה את וילהלם רייך, איש הדור השני של הפסיכואנאליסטים שצמחו בווינה בעקבות זיגמונד פרויד.

מאותו רגע ואילך רצנו לחפש סרטים של מקאבייב בכל מקום שבו אפשר היה למצוא, וזה לא היה קל. למדנו שבעירו שבבלגרד, שם עשה את שלושת סרטיו הראשונים — "אדם אינו ציפור" (1965), "אהבותיה של מרכזנית" (1967) ו"תמימות ללא הגנה" (1968) — לא ידעו בדיוק איך לאכול את התבשילים המוזרים שלו, תערובת של תעודה ועלילה, קומדיה וטרגדיה, רגש ופוליטיקה, ואז, אחר "מיסתורי האורגניזם" החליטו קברניטי התרבות ביוגוסלביה דאז לרמוז לדושאן שמוטב לו ללכת ולרעות בשדות זרים. אולי חששו משערורייה שהייתה פוגמת בתדמית הליברלית כביכול ממנה נהנה המשטר של המרשל טיטו. סרטיו, לעומת זאת, ובמיוחד "מיסתורי האורגניזם", נכנסו להקפאה עמוקה.

שנה לאחר מכן, ואחר כך במשך שנים רבות, פגשנו את דושאן מקאבייב בפסטיבל קאן, בדרך כלל אי-שם לקראת שעות הבוקר הקטנות, מנהל עם חבר ידידים, עימם נמנינו גם אנחנו, שהלך וגדל כל הזמן, דיונים נצחיים על מהות הקולנוע ועל מטרותיו, עיניו נוצצות בברק שובב, ותוך כדי כך מעלה בכל משפט שני רעיון מבריק ומטורף אחר לסרט שצריך היה לעשות, שהוא היה מוכן לעשות גם אם ידע שלא יימצא לעולם הכסף כדי שתוכניותיו תצאנה אל הפועל. הזיה מטורפת אחת בכל זאת התגשמה. ונסן מאל, אחיו של הבמאי לואי מאל, הצליח למצוא בקנדה את הממון הדרוש להפקת "סרט מתוק" (1974), מסע לתוך נבכי הנפש והפוליטיקה ודיכוי חופש הפרט שהשתמש בשפה קיצונית וחריפה כל כך עד שגם חלק ממעריציו המושבעים של דושאן נסוגו בבהלה. הסרט היה לסקנדל המדובר בפסטיבל קאן של אותה שנה, על אף שהוצג במסגרת־משנה, "השבועיים של הבמאים", מפני שבתחרות הרשמית חששו להעלות אותו על הבד. לאחר מכן, כאשר צריך היה למכור אותו, רוב המפיצים החרדים ביקשו לחתוך ממנו את הנתחים הבוטים יותר, וגם כך, ההפצה הייתה מוגבלת למדי.

מאותו רגע יצא שמו בעולם כגאון ששומר כספו ירחק ממנו. יש לו רעיונות מבריקים לרוב, אבל אוי למי שינסה לממש אותם. אורח אידיאלי בכל אירוע קולנועי, אישיות מרתקת ללא ספק, אבל לא צריך להגזים. מדי פעם נמצא מי שהיה מוכן בכל זאת להסתכן, וגם הוא עצמו ניסה למתן את מזגו הסוער ולעשות הנחות, הן בהוצאות ההפקה והן בדרישות שלו מן הצופה. לפעמים זה עבד לא רע, לראיה "מונטנגרו" (1981), שבו השחקן סבטוזר צבטקוביץ, בן ארצו של מקאבייב, התהלך כל הסרט כשסכין תקועה במצחו. הוא נסע לאוסטרליה כדי לעשות את "קוקה קולה קיד" (1985), שלעג למבצעי המכירה של החברות האמריקאיות הגדולות, אבל לא שׂבע נחת מן התנאים שעמדו לרשותו, בעיקר לא מן השחקן הראשי, אריק רוברטס, שנכפה עליו. "מניפסטו" (1988), שניזון אולי מן החלק של גראוצ'ו באישיות של דושאן, כמעט ולא הוצג ברחבי העולם, ואילו "הגורילה רוחצת בצהריים" (1993), שהציג בדרך שרק מקאבייב היה מסוגל לה את איחוד שני חלקי גרמניה, אולי איחרה קצת, והתחכמה יותר מדי לטעמם של צופים שהמתינו לאמירות מפורשות יותר על מפלת הקומוניזם במזרח.

ומאז, שוב דבר משמעותי. מדי פעם הצטרף להפקה קבוצתית של כמה במאים עם סרט קצר, או ניאות ללוות מול המצלמה מסע על נהר הסווה, אבל כל שפע הרעיונות, שהמשיכו לזרום במרץ בכל שיחה איתו, לא מצאו את האוזן הקשבת הנכונה. בשנים האחרונות סבל מעקמת קשה שאילצה אותו לסרב להזמנות הרבות שהמשיכו להגיע אליו מכל רחבי העולם — להתארח בפסטיבלים ובאירועי קולנוע, לא כדי לעשות סרטים — אולי משום שבקולנוע של היום, שבו כל הסרטים דומים כל כך אחד לשני, אין כבר מקום לאיש עם ראש אחר, שונה ומופלא, כמו שהיה לו.
//